למה אין מעצבי-על מקומיים לרהיטים בישראל?

עברנו עידן של עיצוב סקנדינבי, איטלקי, אתני ושבדי – רק עיצוב ישראלי עוד לא כאן. מדוע כולם רוכשים כאן רהיטים של מעצבי-על מהעולם, ואין שוק של אייקוני ריהוט של מעצבים מקומיים נחשבים ובעלי אמירה?

רון ארד החל דרכו בבצלאל וכיום הוא על גג עולם העיצוב. משמאל: תערוכה שלו במרכז פומפידו. האם היו מזמינים אותו לעצב את מוזיאון חולון, לולא המוניטין הבינלאומיים שלו?

אריק לוי עם נשיא VITRA היוקרתית. העיצוב שלו נמכר אצל מיטב היצרניות בכל העולם

אילה צרפתי מציגה בתערוכה הבינלאומית במילאנו. כורסא של המעצב דרור בן שטרית

בעוד הדורות הקודמים של הסטודנטים בלימודי העיצוב התעשייתי בארץ, אותגרו בעיצוב מיטות משוכללות לחולים בבתי חולים ומכשירי עזר לנכים ומוגבלים, מרבית הסטודנטים של היום בתחום מקצועי זה, מעדיפים לעצב כסאות יחידניים וגופי תאורה מרגשים, כאלה המצטלמים היטב במגזיני כרומו לעיצוב. האידיאולוגיה שעל ברכיה חונכו המעצבים התעשייתיים בעבר, להיטיב ולשפר את חיי ההמון, התחלפה כך נראה בשאפתנות אגואיסטית להצלחה שפירושה פרסום וכסף.
אלא שדווקא למעצבים אמביציוזיים אלה, המחפשים את הדרך הקלה להצלחה על ידי עיצוב מוצרים מבוקשים ונחשקים, מחכה מציאות מתסכלת. באופן מפתיע, דווקא בישראל הנהנתנית וחומרנית של היום, לא מצויים תעשייה או שוק רחב אשר יעניקו למעצביה התעשייתיים הזדמנות לייצר כסא אייקוני או גוף תאורה סקסי. התעשיות המפרנסות את המעצבים התעשייתיים בארץ כיום, הן דווקא התעשיות "הרציניות" כמו התעשייה הביטחונית (עיצוב כלי משחית ואביזריהם) וההיי-טק (מכשור רפואי, אבטחה, תקשורת וכיוצ"ב). תעשיות אלה מייצרות מוצרים שכל מגזין עיצוב חפץ חיים ורייטינג, לא יעלה על דעתו לפרסם, בגלל חוסר עניין לציבור. מעצב תעשייתי ישראלי צעיר, החולם להיות פיליפ סטארק או לפחות רון ארד ולעצב רהיט להיט, יאלץ לעצב אותו עבור תערוכה באחת מהגלריות הבודדות הקיימות לעיצוב או שרהיטים כאלה יאוחסנו אצלו בסטודיו והחשיפה היחידה שתהא להם, היא רק במגזינים לעיצוב.
בפרויקטים רבים של אדריכלות ועיצוב פנים בעולם, קל וחומר בגלריות ובמוזיאונים לעיצוב, אנחנו נוכחים לראות שמשולבים גופי התאורה של אינגו מאורר, הרהיטים של רון ארד ושל אריק לוי וגם את גופי התאורה של אילה צרפתי. אלה מעצבי רהיטים נחשבים, שעולם העיצוב עוקב בדריכות אחר כל פריט חדש שהם מייצרים, אשר זוכה למעמד של יצירת אמנות בעלת כח שיווקי רב. שוק עיצוב הפנים הישראלי לעומת זאת, לא מסביר פנים למעצבי הרהיטים המקומיים. כמעט אף אחד מהם ובטח שלא אף אחד מהמעצבים התעשייתיים, אינו מתפרנס או עוסק באופן שוטף בייצור רהיטים וכמעט אף אחד מהם אינו גיבור תרבות (אילה צרפתי אולי הצליחה להגיע למעמד כזה, אבל עיקר השוק שלה הוא בחו"ל). חלק מהמעצבים הישראלים הללו משולב בתעשיית הרהיטים הישראלית, כמו הולנדיה או עמינח, אך זאת כנראה מתוך מודעות ברוכה שרהיטים מעוצבים ימכרו טוב יותר, בעוד שלזהותו של המעצב המקומי עצמו אין ערך שיווקי. כך בעוד הולנדיה למשל מבליטה בפרסומיה את שמו של קארים ראשיד הבינלאומי שעיצב מיטות עבורה (שאף זוכה לקטגוריה שלמה בדף הבית שלה באינטרנט), שמו של המעצב הראשי שלה, המעצב התעשייתי עמית ישראלי, דומה שנותר בצל.
יש בצחיחות זו של מעצבי רהיטים מקומיים משהו מתמיה, כשהביקוש וההתמקצעות בתחום העיצוב ל-lifestyle בישראל נוסקים חדות מעלה בהתמדה כבר שנים רבות: עיצוב הפנים, הן למגורים והן למגזר המסחרי, פופולארי כיום מתמיד וכל חלל מגורים, מסעדה ואפילו קופת חולים ומשרד ממשלתי – מעוצבים על ידי מעצב מקצועי. דווקא תחום עיצוב הפנים, עשה בארץ כברת דרך מרשימה לעבר הקידמה, הופקע מידיהן של "בעלות הטעם הטוב" שעיצבו את דירותיהן בשנותיה הצעירות של המדינה ועבר לידיהם של מעצבי ומעצבות פנים מיומנים ומעודכנים, שמבינים את הכוח המניע של העיצוב במגזר הנדל"ני, המסחרי והקמעונאי. חלק ממעצבי פנים אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מכל מאמץ שיווקי של רשת חנויות או מסעדה מצליחה, או שהפכו לגיבורי תרבות בעידודם של מגזיני הלייפ-סטייל הישראלים ותוכניות הטלוויזיה המתרבות על עיצוב הבית.
עדנה זו בתחום עיצוב הפנים, אכן מפרנסת מעצבי רהיטים מסוגננים של לייפסטייל, חלקם רפדים לשעבר ששדרגו עשייתם ברוח הזמן והתאימו עצמם לביקושי השוק, השואבים השראתם (אם נתנסח בעדינות) ממגזינים לעיצוב מחו"ל, וממלאים גלריות לריהוט ברחוב הרצל, פלורנטין ויפו בתל אביב. עדנה זו בעיצוב הפנים בישראל, פסחה באופן תמוה על המעצבים התעשייתיים ומעצבי הרהיטים הישראליים בעלי האמירה המתוחכמת והאמנותית יותר. מעצב הפנים הישראלי השואף לשלב רהיטים מעוצבים איקונים בפרויקטים שלו, ירכוש בטולמנ'ס כורסא שעיצב רון ארד לקפליני, ספה שעיצבה פטרישיה אורקיולה ל-B&B בחנות בנמל תל-אביב, או אפילו שז-לונג של לה-קורבוסייה. הוא יכול לרכוש פה רהיטים של אינספור מעצבים מהעולם (מארק ניוסון, מרסל וונדרס, ג'ספר מוריסון, תום דיקסון ועוד ועוד).
נסו עכשיו לתת לנו שלושה שמות של מעצבי רהיטים ישראליים, או של שלושה רהיטים ישראליים שהפכו לאיקוני עיצוב, ניתן לרכוש אותם בשוק הישראלי ולעשות איתם ניימדרופינג.

מימין לשמאל: רהיטים של אהוד אורן, נגריא ו-other:wise מישראל

עיצוב הוא נאורוזה תרבותית

עיצוב הוא פעולה תרבותית וזה חלק מההשפעה הרעה והמזיקה שיש לתרבות.

מהי "תרבות" וכיצד היא פועלת? האנתרופולוג קליפורד גירץ מגדיר תרבות כ"מנגנון לקביעת התקנות הנורמטיביות של ההתנהגות". אלפרד קרובר, אנתרופולוג מהחשובים בעולם, הגדיר אותה: "כל הפעילויות והתוצרים הלא פיזיולוגים של האדם, שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים". היינו, רוחניות ושאר רוח של הטבע האנושי, לעומת הטבע הבסיסי והפיזיולוגי של האדם, משולח הרסן.
על התרבות להשתלט על היצרי ואימפולסיבי, לתעל אותו לפעילות נורמטיבית ולייצר את "מותר האדם" – להעניק לו ערך מוסף הנישא מעל הגשמי. תפקידה של התרבות ודרך פעולתה, בין היתר, הינם לרסן, לסדר, לגדר. מה היא מרסנת התרבות? יצרים, מאוויים, תשוקות, דחפים, פרצי שמחה, רגשות גואים, משיכה מינית החורגת מנורמה לוקאלית, חריגה משגרה או מהסדר הציבורי של פרט או קבוצת פרטים ועוד. בחברה המערבית,"אדם תרבותי" נתפס בין היתר כמרוסן ומאופק. לדוגמא, בזמן לוויה או אבל על מת, עמים אירופאים רבים יגדירו עמים כ"לא תרבותיים" את אלה הנוהגים לזעוק ולקונן, לעומתם "עמים תרבותיים", כמו הבריטים למשל, מזילים דמעה בשקט ומקנחים אותה בממחטה לבנה.
מלאכת העיצוב, בין היתר, מהנדסת, מבייתת ומעבדת את הטבעי או מייצרת בתוכו אובייקטים שונים, בכוונה להתאימם לנורמות התרבותיות שלנו, לצורת חיינו, התנהלותנו, לטעמנו. היא מתערבת בטבע על מנת להעניק לו את הערך המוסף התרבותי. התרומה התרבותית שלה היא במתן ותחימת צורה, חלק משליטת האדם בכאוס. העיצוב הופך את הטבע הפשוט ונטול מגע יד אדם (ואיתו את צרכינו הבסיסיים), ליפה יותר, הולם, יוקרתי, עכשווי, אופנתי, מבוית לצרכינו.
כשמחניקים או מדכאים רגשות, יצרים וצרכים רגשיים בסיסיים, כשמתרחקים מהטבע הבסיסי שלנו ומתנהלים בתוך מציאות כפויה, כשמאמצים ערכים כפוים ומדומים הנוגדים את צרכינו האמיתיים, אז כך נוצרות נאורוזות.
ביקרתי לאחרונה במפעל אוסטרי לייצור רהיטים "ירוקים" מעץ טבעי, למען אלה המבקשים לרהט את סביבת המגורים שלהם בריהוט לא תעשייתי, אלא מחומרים טבעיים וידידותיים לסביבה. העצים הירוקים והרעננים נכרתו והובלו מהיערות האוסטרים, אל מפעל הייצור ושם בקפדנות ויסודיות אוסטרית הם יובשו, הוקצעו, שויפו, לוטשו, נחתכו בקווים ישרים וגיאומטריים, מורקו ונמשכו בלכה, טבעית כמובן, והכל בכדי לייצר בסופו של דבר רהיטים מעץ טבעי, הכי קרוב לטבע ורחוק מהתיעוש המודרני. זו חלק מהתרבות האוסטרית, המנומסת, מרוסנת, קפדנית, השולטת ביצריה, חלק מהסדר הציבורי. חלק מהמוסר הנוצרי דתי בעל ערכי האמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות. מהעבר האוסטרו-פרוסי ומזג האוויר הסקנדינבי. אין ברהיטים הללו מאום מההתלהבות הצבעונית שבעיצוב האיטלקי, מקריאת התגר על הנורמטיבי שבעיצוב ההולנדי, מהפרימיטיביות והאותנטיות שבקראפט האפריקאי.
תפיסת המונח "בית", הינה בעיקר רגשית. איך נתאר "בית"? – ריח הקציצות שאמא מבשלת, ריח עץ ההדר שליד חלון חדר השינה, קולו של השקט המרגיע של הבית המגונן, גרגור החתול ונביחות הכלב, הנעליים מלאות בוץ שהונחו במפתן דלת הכניסה, האופניים שנזרקו בסלון, משחקי הצבעים בשמיים המשתקפים בחלון מדי ערב. אלה המרכיבים שמהם מעוצב בית המשפחה שלנו, של ילדינו. אלה החומרים מהם מורכבים זיכרונותינו מהבית שלנו, לאלה אנחנו מתגעגעים כשאנחנו רחוק מהבית. הבית של היום, עם זאת, מעוצב תוך בחירת צורות אינסטנט מעוצבות מתוך מגזיני כרומו ודימויים אסתטיים נטולי רגשות, שנועדו לסמל טעם טוב, מעמד, מעודכנות ועוד כהנה וכהנה. היעד אינו ליצור מרחב רגשי, אלא לעצב פוזה מרשימה – לא פעם על חשבונו של המרחב הרגשי. חדר מגורים כה מעוצב שכזה נוח למגורים או אינטימי ואישי, כמו שחליפה מחויטת ונעלי עקב דק נוחות ללבוש ביתי וללבוש בכלל. הפשוט פשוט מדי, והעיצוב הוא ערך בפני עצמו, עצם הימצאותו של "עיצוב" בבית, כבר מעלה את ערכו של הבית ואת מעמדו של בעליו. מה יהיו אם כך זיכרונות הילדות של ילדינו – החלונות הענקיים שעיצב אילן פיבקו או הסלון העשיר שעיצבה אורלי שרם? ישראלים רבים שעוברים דירה, ממהרים להיפטר מחפציהם הישנים עמוסי הזיכרונות, לטובת רהיטים וחפצים חדשים וכמובן מעוצבים, התואמים את המעמד המשודרג שאליו הגיעו.
גם אנחנו עצמנו, גם היופי הנשי והגברי מקבל טיפול עיצובי: ליופי הטבעי מזריקים בוטוקס, ממלאים אותו בסיליקון, מטפלים בו בלייזר, ובסכין מנתחים מהקצעים את הבשר החי.
אנחנו וסביבת חיינו מצווים כיום להיות מסוגננים, מעוצבים, מהונדסים, צריכים להיראות טוב, נכון, אופנתיים, תואמי סביבה ומקום, ניחנים בתדמית נכונה למעמד ומקרינים אותו, מצוידים באביזרים ומקושטים בסמלים הנכונים, מסורקים, ללא קרחות אך נטולי שיער במקומות הנכונים, מטופחים, מריחים טוב וללא ריח הגוף שלנו, גבוהים, רזים, הילדים שלנו צריכים להיות יפים והמכוניות חדשות ומבריקות, לסטייק שאנחנו אוכלים (במסעדה הנכונה שעיצב אותה מעצב ידוע) צריך להיות טעם צרפתי או עשיר בטעמים שהטביע בהם השף, והעגבנייה שבסלט של רשת "ארומה", צריכה להדיף ניחוח רומנטי של שדה כפרי. אנחנו מעצבים אפילו את כלי המשחית שלנו, את מטוסי הקרב, הטנקים, הצוללות, הרובים והפצצות.
כולנו והכל מסביבנו צריך להיות מעוצב ומסוגנן והצורך לעצב, מסתבר, גם הוא אובססיבי, כפייתי ונאורוטי, אבל תרבותי.

נגד עיצוב ואדריכלות אופנתיים, בעד הסגנון של הפועל העני והבתולה הזקנה

"מה שפר חלקם של האיכר הטיפש, הפועל העני והבתולה הזקנה. לא היו להם דאגות של סגנון. לא היו להם רהיטים מסוגננים. הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו". אדולף לוס

"אנו לרוב מניחים שהאובייקטים שייכים לנו ולרוב אנו צודקים. אבל יש זמנים בחיים שאנו שייכים לחפצים שלנו", כתבה הסופרת והפילוסופית אקיקו בוש (Akiko Busch). העולם ממשיך לנהות אחר המעוצב והמסוגנן ובה בעת ממשיך למרוד בו: מחפש אחרי האישי בתוך ההמוני, הלוקלי במקום הגלובלי, מעדיף עבודות-יד וארט-דיזיין במקום המוצר המתועש ועוד. המרד הזה נגד המעוצב, האופנתי, הטרנדי, המלוטש והבון-טון, שזור לאורך ההיסטוריה של העיצוב והאדריכלות ומהווה ניגוד משלים שלו.
האדריכל והתיאורטיקן אדולף לוס (1933-1870), ממנסחיה העיקריים של הארכיטקטורה המודרנית, חווה את התמוטטותה של הדוקטרינה הקלאסית, המכתיבה לארכיטקטים כללים מנוסחים וברורים של קומפוזיציה ושל פרופורציה (המעניין הוא שלוס עצמו זירז במידה רבה את ההתמוטטות הזו, אולי יותר מכל אחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית שבאו אחריו). מעבר למאמריו הידועים על ארכיטקטורה ואורבניזם, התבטא לוס גם במגוון נושאים כמו עיצוב אופנה, הליכות ונימוסים ואורח חיים. "עכשיו לכל אחד יש זכות להתלבש כמו מלך", הוא מצהיר "מה שפר חלקם של האיכר הטיפש, או של הפועל העני או של הבתולה הזקנה. לא היו להם דאגות כאלה (של סגנון). לא היו להם רהיטים מסוגננים. הכל בערבוביה. הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו". לוס קורא למרד "עכשיו נמאס לנו. אנחנו רוצים שוב להיות אדונים בד' אמותינו. אנחנו לא מוכנים יותר לכך שהחדרים שלנו ישעבדו אותנו". ("דיבור לריק, למרות הכל", הוצאת בבל).
אבל מטיף הפשטות המתסיס והמשפיע מכולם היה ארכיטקט מודרני (שרכש את המקצוע בכוחות עצמו) בשם שארל אדואר ז'אנרה, שהופיע תחת הפרסונה לה קורבוזייה (1887 – 1965). ספרו השני "לקראת ארכיטקטורה" (1923, בארץ הופיע בהוצאת בבל) נחשב לטקסט המשפיע ביותר שנכתב אי פעם על הארכיטקטורה המודרנית. בעיניו לארכיטקטורה אין בכלל כל קשר עם סגנונות העיצוב השונים. "סגנונות ה'לואי' למיניהם או הסגנון הגותי, הם לארכיטקטורה כמו נוצה על ראשה של אשה. לעתים זה נחמד, אך לא תמיד", הוא אומר בלעג. "החיים הטובים" היו בעיניו שמש, נינוחות, סדר, הרמוניה כשמילת המפתח היא "טהור". הפונקציונאליות של המבנה צריכה לכלול בתוכה גם את הרגש של המתגורר אל חלל מגוריו, המושג באמצעות פשטות, סדר וצורות טהורות. המבנים שתכנן הניחו לאור הטבעי ולצמחיית הגינה לחדור אליהם ברוחב לב ואפשר היה לראות אצלו חלל הבנוי מסביב לעץ הצומח ומבקיע בעד לתקרה. הריהוט הפנימי במבנים שתכנן היה זול, מייצור המוני ונטול קישוטים. לה קורבוזייה שאף לעשות סדר בשלל הרעיונות שנפוצו באירופה בשני העשורים הראשונים של המאה וקרא לבניית "מכונות מגורים נטולי אסתטיקה". בדומה לפוטוריסטים, הוא גרס שאדריכל צריך בכלל להשליך את מטענו התרבותי.
המינימליזם אמור היה לקחת חלק במרד נגד האקספרסיבי והמהודר, ולהטיף לסגפנות חומרית ועיצובית. אצלנו כיום העיצוב המינימליסטי, של בתים ורהיטים – הוא סמל לשפע. ככל שמסך הטלוויזיה או האייפד יותר דק, ככל שעיצוב המטבח יותר מאופק, ככל שחזות הבית יותר נקייה מרגש – כך הם מפגינים יותר יוקרה מתנשאת. לעומתם, אני מוצא משהו כובש באסתטיקה של ה"אנטי עיצוב", זה שביטאו הרדיקלים האיטלקים של שנות ה-60 וגם הרהיטים של Martino Gamper ולאגרטלים של הלה יונגריוס כיום: באומץ של ה"אנטי עיצוב" לבטא רגש, בשיחרור שלו מכבלי המוסכמות החברתיות, חפשי משייכות לז'אנר או סגנון, אך בה בעת מעניין, אסתטי, מרגש ומשפיע.

שופוני

 

"מוזיאון העיצוב בחולון – מוקד פעילות בינלאומי – מוביל לחדשנות בעולם העיצוב – מקום של התנסות, גילוי ויצירה – מקיים ומוביל זירת עיצוב פעילה, חווית עיצוב כוללת, דיאלוג פורה"

 

לחיים! יש או אין עיצוב ישראלי, העיקר שיש מוזיאון לעיצוב. מימין לשמאל, לימור לבנת, חנה הרצמן, רון ארד, פואד בן אליעזר, מוטי ששון

 

"מוזיאון העיצוב בחולון –"

תחום העיצוב הגיע אצלנו לבשלות, למנוחה ועתה לנחלה – כי הנה יש לנו מוזיאון לעיצוב בארצנו. היכל בו אפשר יהיה להנציח גם את נכסי צאן הברזל של העיצוב הישראלי שנוצרו לאורך שנותיה הארוכות של המדינה, ועדיין נוצרים כיום ביתר שאת, בגלל הביקוש הגובר והולך של התעשייה המקומית. לא ברור מה קדם למה, העיצוב הישראלי למוזיאון העיצוב בחולון, או שהמוזיאון החולוני קדם לעיצוב הישראלי, או שבכלל מדובר בעיר שלא רק מקדימה את זמנה, אלא מקדימה את זמננו כולנו. אולם שלב כזה של הקמת מוזיאון ישראלי לעיצוב, היה רק צפוי, טבעי ומתבקש, בכרוניקה המפותחת של תחום זה אצלנו. עוד משורשיו של הגן היהודי, שתמונה אצלו קדמה למילה הכתובה וטעם טוב כבר סומן בטעמי המקרא, ועד לערים ולשכונות המטופחות בארצנו, לתושבים המהלכים שם בלבושם המוקפד ולסדר העדיפות העליון שמעניקה המדינה לחזות הכל. כי אם כבר אנחנו הולכים מחייל אל חייל, אז רצוי בסטייל.

"מוקד פעילות בינלאומי – מוביל לחדשנות בעולם העיצוב –"

וכשאנו אומרים "יש לנו מוזיאון", כוונתנו כמובן לעיר חולון ותושביה. חולון, שהפכה לעיר לפני רק 60 שנה, הצליחה לבסס לעצמה עם השנים מעמד, אם לא של ערש התרבות הישראלית אזי ודאי לנושאת הדגל של הקדמה החברתית שבה. ככזו, חפצה העיר להאיר מאורה גם לגויים, לאפשר להם ליצור אצלה מוקד פעילות, למתוח את בשלותה התרבותית של העיר והמדינה עד לכך, שהעיר חולון בת ה-60 תוביל את החדשנות, לא רק בישראל, אלא של עולם העיצוב כולו: חלון לחולון ולהזדמנויות התרבותיות החדשניות שהיא מזמנת, לאיטליה, לצרפת, לאירופה בכלל, ליפן, סקנדינביה ואמריקה. כיום העיצוב אינו סקנדינבי או איטלקי וגם לא גלובלי, הוא חולוני. לפיכך, יטה ויתן המוזיאון החולוני-ישראלי במה גם למעצבים מהעולם ויוביל לחדשנותם.

"מקום של התנסות, גילוי ויצירה – "

תהליך מלאכת העיצוב בישראל, כידוע, כמו כל תהליך קבלת החלטות ופעולה בישראל, כולל בתוכו שלב מקדים של מחקר יסודי, לימוד ופיתוח, לפני כל פעולה או מעשה. בזה אנחנו מצטיינים ובזה אנחנו רוצים לשתף את מעצבי העולם, ניסוי, תהייה והפקת לקחים, כמו שנאמר, "נעשה ונשמע". כי עיצוב, ילמד כעת המוקד החדש, איננו רק הברקה אמנותית והוא גם לא נוצר בידי סטארים, סטארקים וסלבריטאים וגם לא בידי יח"צנים שמפיקים ממנו עטיפה שיווקית, קליפה, אליטיזם נדל"ני. זהו נושא כבד ראש והראש היהודי כבד יותר.

"מקיים ומוביל זירת עיצוב פעילה, חווית עיצוב כוללת, דיאלוג פורה"

אז הבה נעלה כולנו על הקרונות ונצטרף לרכבת הנוסעת, לסצנת העיצוב היצירתית והתוססת המזומנת לנו ולדיאלוג הפורה שנוכל להאזין לאורחים מחו"ל המקיימים אותו.

יום חג לנהגים – כביש 6 חוצה את תל-אביב

 

 

בניגוד למעמדו כציר תנועה מרכזי בתל-אביב, חזותו של רחוב אבן-גבירול הייתה לאורך השנים מוזנחת, מרופטת, מאובקת. זהו תמיד רחוב המשמש כציר שרק עוברים בו בדרך למקום אחר. הוא מתנהל בשגרת יום עמלנית, של אלה שרוצים לחטוף משהו בפיתה או לשכפל מפתחות.

 

 

רחוב אפרפר של בתי עסק קטנים: סנדלרים, מעדניות עממיות, חנויות צילום ופיתוח תמונות ומסעדות של ארוחות עסקיות לצהריים – מעוף בגריל ועד לכל המצאה קולינארית בז'אנר האוכל המהיר. כל זה מתרכז ברחוב במקטעים: בצהריים הומה המקטע הדרומי של הרחוב, בלונדון מיניסטור ובית ציוני אמריקה, מאכיל חיילים מהקריה ועורכי-דין מעומלני צווארון וכולם לועסים תוך כדי דיבור בסלולארי. לעת ערב מתגודדים מבלים במרכז הרחוב, במסעדות היותר מעודכנות סביב מסעדת הבראסרי, סמל המעודכנות התל-אביבית. זהו מתחם הבילוי הלילי הפעיל היחיד ברחוב הענק הזה כולו, בעיר "ללא הפסקה", שכל מטר בה רווי בבית קפה, מסעדה, פאב או מוסד נהנתני אחר. עבור כל תל-אביבי מעודכן, למשל, הרחוב מסתיים בצומת ארלוזרוב וממנו צפונה אין לו מה לחפש שם, אלא אם הוא בדרכו למתחם באזל, מרבצן של מסעדות, בתי קפה וחנויות עיצוב נחשקות, או לרחוב בתי הקפה של יהודה המכבי או בדרכו לצאת מהעיר (גם זה קורה מדי פעם לתושבי העיר, שיש בה הכל ובטווח הליכה).

 

 

מתחם מסעדת בראסרי. מתחם הבילוי המרכזי והיחיד ברחוב, מקורה, מכונס בעצמו ומסתגר מפני הרחוב

 

שיפוץ הרחוב (מוריה – סקלי אדריכלי נוף) ניער אותו וניקה את האבק מעליו. חזותו החדשה משדרת חזות מעוצבת, מסופרת קצר ומסורקת. מראה רענן ומסודר המרחיב את הלב. הנה הגיעה העת להחיות את הרחוב, לשחרר את עורקיו הסתומים ולחבר אותו ללב הפועם ללא הפסקה של העיר.

 

 

תמצית חזותו של הרחוב המשופץ מתמקדת בכביש שבו: כביש אספלט שחור, רחב כמנחת מטוסים, עם חוט שדרה של עצי דקל, ממותן יותר מערוגת הבטון הגבוהה שחצתה אותו. תמצית חזותו של רחוב דיזנגוף, לשם השוואה, מתמקדת בחנויות ובחיים השוקקים על מדרכותיה. התנועה בכביש של רחוב דיזנגוף מצייתת לקצב האיטי והנהנתני בו מתנהל הרחוב, העוברים ושבים חוצים את הכביש בנחת בין המכוניות, שנהגיהן עסוקים בסקירת היושבים בבתי הקפה והיפיפיות המטופפות על המדרכות. הפיתוי רב לעצור את הרכב ולצלול למכמניו של הרחוב הרוחש. הכביש הרחב של רחוב אבן גבירול, מאפשר יציאה מהעיר זריזה ועמוסה פחות, בה חולפים ביעף וללא שום סקרנות או פיתוי, מחיי המסחר, הבילוי והפנאי הטמונים ברחובות העיר. התחושה היא שדחקו את כל אלה הצידה, כדי לפנות מקום לכביש הרחב. גדות הרחוב, המערבית והמזרחית, נראות עתה כשני חלקי עיר שהופרדו.

 

 

שני ידידים אם יצאו זה לקראת זה, האחד מצפון רחוב דיזנגוף והשני מדרומו, הסיכוי שיפגשו או לפחות יבחינו זה בזה, כמעט ודאי וזאת גם אם הם צועדים כל אחד בגדת הרחוב הנגדית לרעהו. בסיור דומה ברחוב אבן גבירול, אין שום סיכוי לאיחוד ביניהם. האפשרות לחצות בשלום את הכביש שלא במעבר חציה, זהה לסיכוי להצליח בכך בבולבארד רחב נתיבים בלוס אנג'לס.

 

 

התחושה, שעירית תל-אביב סללה סוג של כביש 6 החוצה את העיר. זהו יום חג, אם כך, לתנועת הרכב שבעיר, זו שהכל בה במטווחי הליכה. חג גם לרוכבי האופניים, שזכו לנתיבים משלהם, לצד כביש 6 עירוני זה. הולכי הרגל זכו למדרכות משופצות ונקיות. הכלבים זכו לעצים דקי גזע, שעוד יצמחו ויגיעו למימדים של העצים העבותים והזקנים, שהיו נטועים שם בעבר וכיסו את החזיתות המשמימות של הבתים.

 

 

רק ההומלסים נותרו שוב מקופחים, ואין להם ספסלים ראויים לשמש כיצוע ללינת לילה, מלבד צמדי ספסלים קטנים וצרים, הפונים זה לזה בתמיהה, כאילו שואלים: מה אנחנו בדיוק עושים כאן? מי אמור בדיוק לשבת בספסל מולי? איזה מבט מהרחוב בחרו לי מעצבי?

 

 

 

חזיתות בתים חשופות וערומות

 

 

מרבדי אספלט שחור

 

 

פה יהיה כביש רחב, נתיבים לאופניים ומרצפות רחוב חדשות

יפו, 2006. הראיון הראשון עם הבמאי קופטי, החולם לצלם סרט על עג'מי

יפו, 25 באוגוסט 2006, שיחה אינטימית עם הבמאי הכמעט אלמוני סכנדר קופטי, המספר על חלומו לצלם סרט על עג'מי.
3 שנים אחר-כך יוצא הסרט לאקרנים, זוכה ב-5 פרסי אופיר, מוזמן לפסטיבלי קולנוע בכל העולם ונשלח לייצג את ישראל בתחרות האוסקר.

http://www.notes.co.il/giora/22469.asp

 

 

8 מסעדות הנושא ההזויות בעולם

 

מסעדות, כידוע, הן בעיקר מקומות בילוי. תפקידן אינו להאכיל את הרעבים, כי אם לרגש קהל שבע, לקחת אותו למקומות אחרים, להוציא אותו מהשגרה ובמילים פשוטות – לבדר אותו. להשגת היעד הזה, חוברים הקונצפט הכללי של המקום, שמקפיץ את דמיונכם ומפתה אתכם להצטרף לחוויה מרגשת, עיצוב המקום, שמחיש את פעימות הדופק שלכם, מושך אתכם לפסוע פנימה ולהשאיר את המציאות מאחור ומספק שלכם סוג של דרמה. את התפריט (המעוצב ברוח המקום) חייב לכתוב משורר: אפשר לכתוב  "סביח" ואפשר לכתוב "נתח חציל יריחו מוזהב ברוח, מתבוסס בקרם של 8 עגבניות מדבר, עטוף בטחינה משובצת בביצה אורגנית חומה" (מסעדת "הסלון" של אייל שני). מרגע שהסבתם לשולחן, אתם בתיאטרון, כל האולם במה וכל המלצרים שחקנים. את המנות יסדר על שולחנכם אוצר אמנות וכל אחת מהן יצירה אמנותית רבת משמעות, בה מתקיים רב-שיח של צבעים וצורות, המתכנסים לאמירה אחת מזוקקת. ועד כאן כל זה, עוד בטרם הזכרנו את טעמו של האוכל עצמו. כי ההצלחה היא כשהאורחים אומרים בתום הארוחה: "נהנינו" ולא רק "אנחנו שבעים, היה טעים". אז נכון, שאפשר לעשות את זה עם מסעדה שתמוקם בשוק הכרמל ותיקרא "בסטה" ואפשר גם לתלות במרכז המסעדה שנדליר ענק עם 100 קריסטלים מהבהבים. אבל הקהל רוצה עוד והסצנה צריכה להתכונן – זה הולך להיות הרבה יותר נועז מהיכן שזה עכשיו. ראו הוזהרתם.

סעדי במרומים

 

כשמדובר ברעיונות למסעדות יוצאות דופן, מסתבר שהשמיים הם הגבול. מסעדת "ארוחה בשמיים"  שבבלגיה, מציעה לרומם את מצב הרוח של אורחיה לגובה של 150 רגל מעל האדמה. הסועדים מסבים על כסאות שמסביב למבנה מלבני מוצק, המונף אל-על לגובה של מגדל הביג-בן, שם הם סועדים את ליבם במאכלים שמכינים להם במטבחון קטנטן שבמרכז המבנה. זו כנראה המסעדה היחידה שאורחיה יכולים לומר שהם הרגישו בשמיים, או שהאוכל היה שמיימי ובאמת להתכוון לכך. למרות שבסיסה של המסעדה הוא בבריסל שבבלגיה, היא מעתיקה מקומה מעת לעת. הארוחה האחרונה התרחשה בפאריס ובתכנית נמצאים כעת ניו-יורק ומפלי הניאגרה. צמד היזמים הצעירים דיויד גיסלס וג'ולי בלגיאן, יביאו אליכם את המסעדה המרחפת שלהם, לכל מקום שתזמינו אותה בעולם, תמורת 10,000 ליש"ט. מה שמראה שמדובר בצמד יזמים שרגליו מונחות היטב על הקרקע.

 

 

 

 

הארוחה האחרונה בכלא

 

הבעלים של Devil Island Prison Restaurant "מסעדת הכלא של אי השטן" בסין, ביקש להרחיק אזרחים מהפשע, באמצעות המחשה עד כמה נורא להיות כלוא. לא ברור אם גם האוכל במסעדה ממחיש אף הוא את המסר. בכניסה למסעדה, מושמים אזיקים לידי הסועדים והם מובלים על-ידי מארחת קשוחה במדי סוהרת, אל שולחנות האוכל, הממוקמים בתאים המוקפים בסורגי כלא מחלידים. שם משרתים אותם מלצרים בבגדי אסירים עם פסים בשחור-לבן. אפשר לבוא למסעדה עם ילדים וכמובן, אם הילד לא אוכל, מאיימים עליו שנקרא לשוטר.

נינג'ה סושי

מסעדת הנינג'ה בטריבקה שבמנהטן, ניו-יורק, מעוצבת כמו טירה יפנית עתיקה והיא סוג של "נינג'ה דיסנילנד יפני". האורחים מובלים דרך נתיב סודי במנהרה אל מתחת לאדמה, שם הם מתרווחים בשולחנות אוכל מרווחים בחלל הנראה כמו מרתף עינויים, כשהמלצרים מבצעים להטוטים שונים תוך כדי הכנת הסושי, כמו זריקת צלחות באוויר ובליעת אש. כדי להרגיע את הסועדים, הם יכולים להבחין מצידיהם באפלה, בלוחמי נינג'ה השומרים עליהם. עכשיו נראה אתכם קוראים למלצר ומתלוננים על טעם האוכל.

ארוחה בבית חולים

 

בטייפיי שבטייוואן, נמצאת מסעדת D.S. Music Restaurant,  ששמה אינו רומז במאום על החוויה הסוריאליסטית המצפה לאורחיה בפנימה: מארחות לבושות במדי אחיות בית חולים לבנים וצחורים, ידחפו אתכם לשולחנותיכם כשאתם ישובים בכסא גלגלים. בזמן שאתם ממתינים למלצרים, תוכלו לשתות אפריטיף מבקבוקי אינפוזיה המשתלשלים מהתקרה. אחיות במדים ישאלו אתכם שאלות טריוויה ואם תשיבו עליהן נכונה, הן יזריקו היישר לפיכם משקה אלכוהולי מתקתק באמצעות מזרק. מפתיע? מפה הכל הולך להיות הזוי עוד יותר. כשסיימתם לאכול וצלחות האוכל פונו משולחנכם, תזכו לריקוד חושני ומגרה של מלצריות סקסיות בבגדי בלרינה, על שולחנכם. הנה בית חולים שגם יעמיד אתכם על רגליכם וגם יעמיד לכם.

 

 

 

 

 

הכה את המלצר

 

אכילה כידוע, היא אחת הדרכים לשחרור כעסים ותסכול. שחרור זה מתבטא באכילה מופרזת ובישראל, בהתנהגות גסת רוח כלפי מלצרית תמימה או סועד טרחן. אך אפילו האגרסיביות הישראלית היא כאין וכאפס לעומת המתרחש במסעדת Rising Sun Anger Release Bar , משהו כמו "בר שחרור הכעסים של הזריחה", בעיר Nanjing City  אשר בסין: שם משמש צוות המסעדה כשקי אגרוף לאורחיה. כ-20 מלצרים, מרופדים כמובן כהלכה, משרתים את הסועדים, אשר בוחרים את אנשי הצוות בהם הם רוצים לפגוע ולהעליב. מכאן הם רשאים להכות בהם כאוות נפשם, לצרוח ואף לנפץ כוסות זכוכית. תגובות שאצלנו בארץ מתעוררות לעתים בעת קבלת החשבון. את המסעדה יזם צעיר סיני בן 29, לפי רעיון דומה אליו נחשף ביפן והוא אומר שהזדמנות להכות מישהו הדומה לבוס שלך, נראית לו דרך בריאה ונכונה לשחרור כעסים המצטברים בחברה הלחוצה שלנו כיום. היינו מציעים יום חופשי אחד כזה לאזרחי ישראל, במזנון של הכנסת.

 

 

 

 

 

פנטום באופרה

 

אחרי שהתפרענו, הבה נשוב אל הציביליזציה. פילה רוסיני, כידוע, הוא סטייק העשוי מחלק אצילי ומובחר של שריר הפרה. אבל יש ארוחות שבהן כל האוכל הוא אופרה אחת גדולה. מסעדת  Wizard of the Opera בטוקיו, שאבה השראתה מהמחזמר של אנדרו לויד וובר "פנטום באופרה". היא ספונה וילונות קטיפה אדומים, עיצוב בארוקי והמאכלים המוגשים בה מעוצבים בהשראת מוסיקה. הרוטב יצייר תווים על הרוסיני או שתקבלו קינוח בצורת פסנתר כנף. למרות שפירושה של המילה אופרה באיטלקית הוא "יצירה", הרי רוב הדגש שהושם באופרה הברוקית, היה פחות על איכות היצירה ויותר על המפגש החברתי הנוצץ בין אנשי החברה הגבוהה, סיבה נוספת בעטייה באים למסעדות, בכדי לראות ולהראות. המלצרים אינם מזמרים כאן, ואולי טוב שכך.

 

 

 

טיסה נעימה

 

האוכל המוגש במטוסים לא נחשב כגורמה באופן מיוחד, עם זאת, מסעדת  A380 In-Flight Kitchen בטייפיי שבטייוואן, עיצבה את המסעדה שלה כמו מטוס נוסעים.  הצוות הלבוש במדי דיילי אוויר, מברך אתכם בהיכנסכם בטיסה נעימה. האוכל מוגש אמנם במגשי פלסטיק , אבל יש לכם אפשרויות בחירה רבות יותר מאשר עוף או דג. המסעדה ממוקמת בבניין משרדים אפרורי ורגיל. הבעלים, שהשקיע בעיצוב המסעדה כ-300 אלף דולאר, אומר שביקש להעתיק למסעדה, את הריגוש שמעניק מטוס הנוסעים The Airbus A380 המפורסם אשר הושק לפני כשנתיים. הנה הזדמנות טובה לחוות חווית טיסה, בלי הטרטור של ביקורת דרכונים וגרירת מזוודות.

 

 

 

 

 

בית הקפה של הצמרת

 

סביב עץ רדווד ב-  Auckland, New Zealand נבנה  .Yellow Treehouse Café זהו מבנה המזכיר אגוז קוקוס ענק וצהוב, אשר תוכנן בידי משרד אדריכלים מקומי, כדי לשמש כבית קפה במרומי עץ ביער והכל במטרה ליצור אטרקציה במסגרת מסע פרסום  לדפי זהב   של האזור. עתה משנסתיים ושכך מסע הפרסום, מושכר המבנה מעת לעת לזוגות המבקשים אירוח רומנטי ומבודד, החושף איך באמת מרגישים בצמרת.

 

 

 

עשרת שירי הרוק החזק ההורסים של כל הזמנים

 

 

Baby Please Don't Go – Them (Van Morrison)   /  Aerosmith

 

 

Seven Days – Ron Wood

 

Idiot Wind – Bob Dylan

 

Why Did Ya Do It – Marianne Faithfull

 

All Along The Watchtower – Jimi Hendrix

 

 

Little Wing – Jimi Hendrix

 

Miss You – The Rolling Stones

 

Young Man – The Who

 

In Dreams – Roy Orbison

 

Things Have Changed – Bob Dylan

 

דם על הים – אלג'יר

 

 

הבית הישראלי: סדרת מפגשים אישיים על מקומיות – יהושוע נויישטיין

 

 

שיחה עם יהושוע נויישטיין, אמן, יליד 1942, החי ומתגורר בניו-יורק. הפגישה נערכה בבית הקפה של "תולעת ספרים" בתל-אביב

 

יהושוע: שאלתי עצמי פעם, למה לא יכול לצמוח כאן בארץ אמן מייסטר. התשובה היא, כי אמנים מייסטרים צומחים מתוך מרכזים גדולים, מתוך אנרגיה מאד גבוהה של תרבות שמתקיימת בהם. כשאני רואה תערוכה כאן של קופרמן, אני מתחיל להבין מה הבעיה. אותו קופרמן ואותו ציור שלו, אילו הוא היה יושב בניו-יורק, יש לי תחושה שגורלו של קופרמן היה אחר. מה הופך אמן למייסטר? זה לא שהוא נחמד, או טוב או שאוהבים את האמנות שלו – אלא בעיקר כי הוא מעורר שיח מעניין. פולוק עורר שיח מעניין, אני לא רואה שום דבר אחר באמנות שלו. אפשר לנתח את קופרמן ולגלות שהערך הדומיננטי אצלו, המעפיל על כל שאר הערכים, זו השייכות. אנחנו, גם כשיושבים פה כעת, אנחנו רק מודאגים אם אנחנו שייכים.

הבסיס הזה של 'החבר'ה' שאמנים זקוקים לו, תמיד מושך למינימליסטיות, לקונצנזוס, לקומוניקטיביות. אמנים דואגים כבר מגיל נורא צעיר להיות קומוניקטיביים, שיבינו אותי. זה מרכיב מפתח. אמנות שעשו בעבר, תמיד יותר מתקבלת לעין, לאוזן, לאף, לגרון. תמיד. מה שכבר ראית בעבר יותר נוח לעיכול. יש שם ערכים שכבר התקבלו. כשאומן הולך אחורה, בדרך כלל הוא יקבל יותר הכרה חיובית.

ציור טבע פוביסטי, צבעוני, לא קשור לשום אופנה, ותמיד יהיה אהוב בכל העולם. הדבר שהכי אהוב על אנשים זה הקונבנציה, זה הקאנון: קנדינסקי, מטיס. החשיבות של אמן זה לא אם הוא משפיע על הקהל, אלא אם הוא משפיע על אמנים אחרים, או על אנשי המקצוע. לא האמן שהוא הכי אהוב על הקהל. ניקח לדוגמא כאן בארץ את איציק טרקאי, שגם מוכר יותר מכל אמן ישראלי אחר בחו"ל. אם זהו הערך וזהו המדד שלך, אז אתה לא תגיע לפיקאסו ולמטיס, בארכיון הזה לא תיווצר היסטוריה של אמנות.

זבוב: אז הקהל שאתה עובד בשבילו הוא קהל האמנים והאוצרים, לא הקהל הרחב המבקר בגלריות?

יהושוע: אני יוצר בשביל 4-5 אנשים. אגב, זלי גורביץ הוא אחד מהם. אני יכול להגיד שכשאני עושה עבודה, אני עושה אותה במידה מסוימת בשבילו ואף אחד אחר לא חשוב בעיני. גם כשאיתמר כותב בעיתון, יש לו בראש קהל של עשרה אנשים.

זבוב: כי הם קובעים את הסטנדרטים שלך.

יהושוע: הקונצזוס כאן מגיע מהר מדי. האמנים הצעירים מגיעים לגבעות התהילה מהר מדי, ואז יש תסכול. אין כאן מחנות של אמנים ולכן אין פרקטיקה. זה לא אומר שיש פחות מריבות כשיש קונצנזוס, הרי במשפחה תמיד יש יותר מריבות. זה כמו הרובעים בירושלים, כולם גרים בעיר הקודש, ללא ריב כי אין דיסקוס ביניהם, אין שפה משותפת. אוצר יאצור היום אומן אימפרסיוניסטי ומחר מינימליסטי. הוא אוצר את השייכים ואוצר אחר אוצר את הלא שייכים.

זבוב: אני מופתע לגלות מי הקהל שמעניין אותך ושאתה מכוון אליו. יש כאן אגוצנטריות של האמנות. האמן מתגלה כחסר אחריות ציבורית.

יהושוע: יש לך הנחות מוטעות – למי צריכה להיות לנו אחריות?

זבוב: הרי החברה מושפעת מהאמנים ומדעותיהם, היא פונה במפורש לאנשי רוח ומבקשת מהם תשובות, הם סוג של מנהיגים. יש להם היכולת להשפיע והם יכולים לנצל זאת.

יהושוע: כשאמן הופך להיות דובר של עם, אז הוא גמור. אמן הוא צנחן שקופץ לבד ומרחף לבד. כמו שאמרנו, הוא פונה רק ל-4 אנשים, הוא לא דובר של עם. גם כשארכיטקט הופך לדובר של עם, זו קטסטרופה.

זבוב: אולי הבעיה היא שארכיטקטים הם לא מספיק דוברים של העם?

יהושוע: כמו שאמר 'גרון עמוק' בפרשת ווטרגייט: follow the money. אתה יכול לדעת מהו הדגש בכל דבר, לפי כמה כסף שמשקיעים בו. יש לי חבר אומן ידוע, שאמר פעם שליהושוע יש סטודיו של 150 מטר ולי סטודיו רק של 50 מטר. אבל ליהושע יש דירה של 50 מטר ולי של 150 מטר. זה הכל עניין של דגש. הכל אמיתות שכולם יודעים, זה הכל עניין של דגשים וסדרי עדיפויות שאנחנו נותנים לדברים.

זבוב: הרי בסופו של דבר האמן ניזון ממה שקורה בחברה שמסביבו ומגיב לדברים האלה. אני מסכים איתך שזו שאלה ישראלית בנוסח 'מה הקשר בין הירח ליהודים'.

יהושוע: זה כמו הבחור הזה שיושב עם בת זוג וכל הערב מדבר רק על עצמו. כשהבחורה מפהקת וכבר לא יכולה לסבול את זה יותר, הוא מתנצל 'בטח דיברתי יותר מדי על עצמי, אז בואי נעבור לדבר עליך. מה דעתך עלי?'. אני חשבתי שכל הזמן אנחנו מדברים על אותו הנושא.

 

 

יהושוע: צץ כאן איזשהו דיון כמו בדיקה של מקומות ללא שם, שכונות הפקר. בעולם, האופנה הזו כמעט מיצתה עצמה וכאן זה טרנד לוהט. אבל כשקהילת האמנים לוקחת משהו כדי לבדוק אותו, אין ערך לדבר אותו בודקים, אלא יש ערך ליצירת לקסיקון של מונחים כלפי הדבר. זה המוקד. אם אתה עושה את זה בזמן, אז אתה מצליח להוסיף ללקסיקון, אם אתה מאחר אתה לא יכול להוסיף, כי הטקסטים החשובים כבר נכתבו. קח למשל את קלמנט גרינברג, מבקר אמנות של ההפשטה אקספרסיוניסטית. הוא כתב בסוף שנות ה-40 כמה מונחים כדי לתאר את מה שקרה אז בשדה האמנות. זה הכל. הוא לא עשה יותר מזה, הוא עצמו לא גילה שום דבר, את זה עשו הגלריסטים. הוא רק גילה שפה. לכן חשוב לכתוב טקסט המתאר את התנועה, הזרם, וזה גורלי לעשות את זה מוקדם, כי השפה שתכתוב את הטיעון הזה, זו השפה שאני מוכרח להשתמש בה, כי אתה לא יכול לתאר את הדברים בשפה אחרת. עד היום מי שכותב בגרמנית, יכתוב טקסט שהוא חושב עליו באנגלית, כי הדברים נוסחו לראשונה באנגלית.

 

 

 

 

 

 

 

פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה

  

שער הגיליון הראשון של מגזין DOMUS ישראל

 

מאת אדריכלית ד"ר הדס שדר

עורכת האדריכלות במגזין DOMUS ישראל

 

במה נבחר? האם נבחר לנו את הדיון ב"מקום הקטן" שמצמצם עצמו לאסתטיקה ולחומר, אן שמא נבחר להיכנס לדיון ב"מקום הגדול" והאינסופי של יחסי הגומלין בין החומר לרוח, לתרבות, להיסטוריה, לאידיאולוגיה? שאלות אלו אפפו את השולחן מסוגנן הרגליים שבמרכזון השכונתי שבשכונת "מורשה"

 

חברי מערכת 'domus' ישראל, הצוות המייסד: אדריכלית עדנה לרמן (עורכת תכנון עירוני ואזורי), אדריכל ד"ר מיקי חיוטין (קיצוני משמאל, אדריכלות), אדריכל פרופסור זאב דרוקמן (במרכז, בגבו, אדריכלות), אדריכל יוסי קליין (משמאל, בגבו, אדריכלות), אדריכלית היידי ארד (במרכז, עיצוב פנים),  אדריכלית ד"ר הדס שדר (האשה באדום, עורכת אדריכלות), פרופסור רון נבארו (עיצוב תעשייתי), חגי שודרון (קיצוני מימין, עיצוב תעשייתי), רותי דירקטור (אמנות), חגי שגב (ימני בשורה הרחוקה, אמנות), דינה שהם (משמאלו, מעצבת המגזין), גיורא אוריין (זבוב על הקיר).

א.

שכונת 'מורשה' ברמת השרון היא שכונת גבול. מבלי להתכוון לכך מלכתחילה, היא נושקת לכביש מספר 5. בתיה הקטנים פעורים כלפי מבני התעשייה או כלפי חומת הבטון הטרומי שחוצצת בינה לבין הכביש. תוואיה מתפתלים. רחובות קטנים חד סטריים מכונסים בינם לבין עצמם. עדות לכך שמדובר בשיכון ציבורי משנות החמישים. בטבורה כמה מבנים טוריים, בני 4 קומות, עם התרחבויות ושינויים לרוב. בתים טוריים שאנחנו מכנים "שיכונים", מבלי לדעת שגם הבתים האחרים בשכונה נבנו על-ידי השיכון הציבורי. בתים קטנים בחצרות גדולות שהיו אמורות להוות משקי עזר. לבתים הקטנים הללו כמעט שאין זכר בשכונה. יש שהם גדלו, טלאי על טלאי, ויש שהם נהרסו על-ידי בעל אמצעים,  שבנה על הקרקע בית פרטי גדול, המשתלט על המגרש והמקיף את עצמו בחומה. הפרטיות מקודשת.

באחד מהפיתולים הפנימיים חבוי מרכזון שכונתי. לא ה-מרכז השכונתי, אלא מרכזון קטן של אחת מתתי השכונות המרכיבות את שכונת 'מורשה' הגדולה. למרות הקרבה הרבה לכביש מספר 5, הפיתולים חובקים את המרכזון המוקף בתים ועצים, כך שהקרבה לגבול הגועש ולתנועה המהירה אינה מורגשת. שם נפגשנו.

חנות הירקות או המכולת, שתוכננה להרבות חיים במקום כבר אינה קיימת. במקומה נותרו חללים קטנים במבנה חד קומתי, שחוברו ליצירת מבנה "המערכת". בחלל, רצפת פרקט ושולחן ארוך ומסוגנן רגליים, "מעוצב". אלו מנוגדים לצבע הלבן והפשוט של הקירות הישנים. התכנסנו במבנה המערכת כדי לדבר על תכניו של DOMUS העברי.

 

 

הפרופסור דרוקמן (שני מימין) מאתגר את הצוות. מולו (באדום) פרופסור נברו 

ב.   

אנחנו עוסקים בסביבה המלאכותית של בני האדם – הסכמנו. מכנה משותף רחב ובלתי מחייב, שטומן בקרבו את החומרים שאנו יוצרים מהם חפצים, ואת החומרים הגדולים שסוככים עלינו מפני המרחב האינסופי של היקום: הבית, הרחוב, השכונה, העיר. נעים בחופשיות בין תכנון אזורי, בינוי ערים, ארכיטקטורה, עיצוב המוצר ואומנות.

העיסוק בחומר משחרר. לחומר יש קיום משלו ואפשר לדבר רק על הקיום הזה. אפשר לדבר על המפגש בין הקל לכבד, בין הרך למוצק, בין האטום לשקוף. אפשר לדבר על ה"מה" ולא על ה"למה". בניגוד למדעים אחרים, משמעות נקודת המבט של החוקר או הכותב – אינה קריטית. כתיבה ומחקר של תרבויות מתקיימת במילה הכתובה בלבד, ולכן זהותו, אמונותיו, ותרבותו של החוקר עצמו קריטיים להבנת נקודת המבט שלו. לעומת זאת, לארכיטקטורה, לחפצים או לאומנות יש קיום עצמאי, המאפשר להתייחס רק אליהם, גם בנפרד מהשאלות הגדולות על הקשר בינם לבין התרבות שהפיקה אותם.

במה נבחר? האם נבחר להתייחס למוצר כמות שהוא? האם נבחר לדוש במשמעויותיו? או בלשון אחרת: האם נבחר לנו את הדיון ב"מקום הקטן" שמצמצם את עצמו לאסתטיקה ולחומר, או שמא נבחר להיכנס לדיון ב"מקום הגדול" והאינסופי של יחסי הגומלין בין החומר לרוח, לתרבות, להיסטוריה, לאידיאולוגיה? האם נבחר להתייחס לרצפת הפרקט ולשולחן המעוצב, או שמא נבחר לדבר על השיכון הציבורי שמסביב?

שאלות אלו אפפו את השולחן מסוגנן הרגליים שבמרכזון השכונתי שבשכונת 'מורשה'.

 

 

הדס שדר (באדום) תוהה, מיקי חיוטין (מימינה) מתחבט, או אולי מנמנם?

ג.

בשנות החמישים, בכנס היסוד של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים באוהלו, נשא בן גוריון נאום. הוא התוודה שחלם להיות מהנדס. גילוי לב זה אינו צריך להרעיש עולמות. מסתבר שבנאומים שלו לפני אגודות מקצועיות היה נוהג להתוודות שחלומו היה להשתייך לאותו מקצוע ממש של האנשים אליהם פנה. אולם לא בכך עסקינן, אלא בהמשך דבריו. הוא תיאר את התחום הנשאף ותוך כדי כך צמצם אותו. אין ארכיטקטורה בדבריו, יש בנייה. טכנולוגיה בלבד.

אולם דווקא אז, בשנות החמישים הרזות, הארכיטקטורה הייתה הכל מלבד בניין. הארכיטקטורה שרתה את האומה. בניית הערים החדשות, השיכונים הציבוריים, כמו גם מבני הציבור – לא עמדו לבדם – חומר וצורה, אלא שירתו אידיאולוגיה: את אידיאל בניית האומה. את האידיאולוגיה שרטטה האליטה החברתית והתרבותית של אז: יהודים ציונים ממוצא אירופאי. לרוב מדובר באנשי תנועת העבודה.

האדריכלים, כחלק מאותה אליטה, נטלו אחריות: אחריות שהיא מעבר לטכנולוגיית הבניין. האדריכלים נטלו על עצמם אחריות לאומית. מתכנני השיכון הציבורי תכננו סביבת חיים, לא רק את הדירות. חשיבתם החברתית האוטופית התוותה לשכונות דמות של גנים (גם כשתנאי האקלים לא התאימו בעליל), כמו גם תכנון כולל של מבנים לשירות הציבור: בין אם מרכזים מסחריים ובין אם בתי ספר וגני ילדים. השאיפה ליצור קהילה אנושית בריאה ומגובשת – ניבטת מבין קוים שעל נייר השרטוט. מתכנני מוסדות הציבור עשו זאת בדרכם. שילוב יצירות אומנות "כנעניות" על קירות האוניברסיטה העברית, או בחירת "הכפר הערבי" כתקדים הראוי למוזיאון ישראל – מלמדים ללא מילים על השאיפה ליצור לנו כאן מקום. להיות חלק ממרחב.

עם השנים השתנתה החברה הישראלית ואיתה הארכיטקטורה. הויתור הקודם על ה"אני" לטובת ה"אנחנו" התהפך. ה"אני" כבש את מקומו כאידיאל החדש. והארכיטקטורה? גם היא ארכיטקטורה של "אני". כזו שיודעת לספר על חומרים איכותיים, כזו שמשתלבת בדיונים דלים על "לייף סטייל", כזו שיודעת להרים את החומות אל מול הרחוב, במקום שפעם היו בו משקי עזר פתוחים ויחידות דיור זעירות.

באין אידיאולוגיה לאומית – מדינית כמו גם חברתית – יש שהאדריכלים ויתרו על האחריות. האובייקטים האדריכליים היו לאובייקטים סופיים שאינם חורגים מהקונקרטי. כל מבנה לעצמו, הרבה סגירות, הרבה עיסוק ברושם חיצוני ולא בתוכן, הרבה "אני". אם נחזור לבן גוריון, הרי שבאופן אבסורדי הלכה הארכיטקטורה וצמצמה את עצמה לבניין.

 

מימין לשמאל: אדריכלית עדנה לרמן, אדריכל יוסי קליין, אדריכל זאב דרוקמן
 

ד.

DOMUS האיטלקי מציג הרבה בניינים יפים. הרבה תמונות צבע. הטקסטים, ברובם רזים. קצת ניתוח, קצת קונטקסט, קצת תיאור חווייתי, וזה מספיק. בעבר הלא רחוק, הייתה הארכיטקטורה באיטליה כלי אידיאולוגי ראשון במעלה. הארכיטקטורה הפאשיסטית, השכילה לנוע בין שני הסעיפים: בין החדשנות המודרניסטית לבין ההדר הקלאסי. בין הסגנון הבינלאומי לבין מורשת העבר הרומאי המפואר. הארכיטקטורה, עמדה אפוא בלב ליבו של ויכוח חברתי קרדינאלי לפני כמה עשרות שנים.

אבל היום זמנים אחרים. האיטלקים רואים עצמם חלק מהעולם. הם לא מנסים לפרש לעצמם את הארכיטקטורה, הם לא מנסים לפרש את עצמם דרכה, או בכלל. הם כאן וזהו. עובדה קיימת. אין התעסקות בשאלות של זהות, אין הכברת מילים. יש עשייה.

אנחנו, לעומתם, מצויים בחיטוט פנימי. מעקמים את האף בחוסר נחת. שוזרים בארכיטקטורה תכנים אידיאיים, שאלות של זהות. מדוע לא נהיה גם אנחנו "חלק מהעולם"? מדוע לא נשכיל להבין שגם אנחנו יכולים להראות בניינים יפים ודי לנו בהם? מדוע לא נקבל באהבה את המצב הנוכחי בו הארכיטקטורה צמצמה את עצמה לבניין? ככלות הכל, הארכיטקטורה שלנו היא מראה חברתית ותרבותית. מדוע שלא נביט עליה כך, כפי שהיא, ללא שיפוטיות? מה יש להם, שם באיטליה, שעושה אותם נינוחים ושבעים, ומה אין לנו כאן?

 

אדריכלית עדנה לרמן מביאה מובאות מספרות עולמית

 

ה.

לאיטלקים יש מורשת מבנית. יש להם "מקום". עם הפאשיזם או בלעדיו, יש להם בסיס אדריכלי ואורבאני שאין לנו. לכן הם יכולים להקל ראש במה שברור מאליו. הם יכולים לוותר, ויתור של עשירים, על מילים נוקבות. מילים ששואלות, שמחפשות, שרוצות לדעת. מילים שבודקות את זהותם העצמית דרך הארכיטקטורה. והרי מדוע יש לבדוק את מה שאינו מוטל בספק? האיטלקים חיים את היש האדריכלי, כמו שאנו חיים את האין.

לנו, בתחושתנו, אין עדיין "מקום". אין לנו זהות עצמית אחידה ומבוססת, אין לנו שורשים ארוכים והמשכיים בטריטוריה אחת, אפילו הנרטיב ההיסטורי שלנו משתנה חדשות לבקרים, נע בין הציונות לפוסט ציונות. אנו תוהים מהי זהותנו כישראלים, מהי הגדרת ה"מקומי" שלנו, מה מאורחותינו נובע מאיתנו ומה אנו נוטלים מתרבויות אחרות: אלו הקרובות ואלו שמעבר לים.

כנגזרת מכך: לנו, בתחושתנו, אין עדיין מקום אדריכלי. אנחנו מחפשים. מרבית ערינו חדשות: מושבות עבריות שהיו לערים (כ'ראשון לציון' או כ'חדרה'), שכונות עירוניות שהתעבו (כשכונת 'אחוזת בית' כשהייתה ל'תל אביב'), ערים חדשות שהוקמו עם קום המדינה (כ'קריית שמונה' וכ'דימונה'). מעט מאוד ערים מעורבות של ערבים ויהודים (כ'חיפה', כ'טבריה'), שמערכת היחסים בין החלקים החדשים שלהם לאלו ה"עתיקים" עדיין לא נפתרה.

והמקום הקודם שלנו – מהו? האם מדובר בשטייטל (עיירה) במזרח אירופה? בערים המרכז אירופאיות המעטירות של לפני מלחמת העולם השנייה? ואולי בערי המזרח התיכון ובכפרי הברברים בדרום מרוקו?  כל המקומות שלנו – ואף לא אחד.

אנו ערב רב של תרבויות ומקומות, הבונה לעצמו מדינה, ללא תקדים מבני נוכח להסתמך עליו. אנו חברה בהתהוות ובתנועה מתמדת: חברה שבונה תוך כדי הגדרה עצמית, חברה שיוצרת ארכיטקטורה. לכאורה: יש מאין. בריק הזה קל לתכנים אחרים לחדור אל תוך המקצוע. האידיאולוגיה של שנות החמישים חדרה ישירות ליצירה האדריכלית, כיוון שהתכנון והארכיטקטורה שחיפשו את  דמותם – הותירו לה מקום.

האידיאולוגיה, כמו גם האדריכלות, חיפתה על הבעבוע הפנימי. היא צבעה בצבע אחיד אוכלוסייה שלא היתה אחידה כלל ועיקר. כור ההיתוך, כמו המודרניזם הרזה והממלכתי ביקש לצקת אחידות תרבותית. השונויות הועלמו אל מתחת לפני השטח. כך עד לשלהי שנות השישים.

משנות השבעים ואילך הלכה החברה הישראלית והחצינה את ההטרוגניות החברתית. השלטון הממלכתי הלך ונחלש והסגרגציה החברתית והמעמדית הרימה את ראשה: מתחים עדתיים, פערים סוציו-אקונומיים, התארגנויות פוליטיות שקבעו עובדות בשטח מילאו את הואקום שהותיר השלטון המרכזי, כמו גם התרופפות האידיאולוגיה. והארכיטקטורה? – גם היא התנהגה בהתאם. הרזון המודרניסטי פינה את מקומו לצבעים, לעיטור, לקווים מתעגלים. הפרויקטים הגדולים של משרד השיכון פינו את מקומם לבנייה הפרטית של הקבלנים.

לכאורה, הסגרגציה החברתית מגוונת כמו הארכיטקטורה שהיא מייצרת. לכאורה, הגיוון המבני אינו אלא בבואה של החברה האנושית הפלורליסטית שלנו. לכאורה, גם אנו, היינו צריכים, כאיטלקים, להביט על עצמנו מתוך שביעות רצון ולמלא את הדפים ב"בניינים יפים".

אולם הסיפור שלנו אחר. בכל זאת ולמרות המגוון אנו חסרים: חסר לנו המסד האורבאני, הארכיטקטוני והדמוגראפי שקיים באיטליה. באין מסד שכזה, גם הארכיטקטורה המגוונת שלנו דלה. היא דלה במשמעות. את החסך שהותירה האידיאולוגיה, באובדנה, לא מילאה משמעות אחרת. באין משמעות, מתייחס האובייקט האדריכלי אל עצמו, מתכנס, מאבד עומק ונסגר.

כך, ההתייחסות העצמית של הארכיטקטורה ב- DOMUSהאיטלקי נובעת מביטחון עצמי וממלאות פנימית, שמותירה את הבחירה ב"מקום הקטן" קרי: בשיח המצמצם עצמו לפרויקט בלבד – בחירה הגיונית ומניחה את הדעת. אולם אצלנו, העיסוק ב"מקום הקטן" אינו אלא סימפטום להיעדר תוכן. סימפטום לריקנות.

 

 

אדריכל פרופסור זאב דרוקמן, חגי שודרון

 

ו.

כחברה הישראלית המתהווה, גם מערכת DOMUS ישראל מחפשת את דרכה, מחפשת את זהותה ואת תכניה. סוגיית הבניינים היפים לא נפתרה. כפי הנראה קשה להתנגד ליופי, בייחוד כשמדובר באדריכלים. מי יקבע מהו בניין יפה? או יתרה מכך: מהו יופי? על כך ראוי לקיים דיון נוסף, שלא נערך עדיין. אולם, מעבר לשאלת הבניינים היפים, קרי: לאובייקטים האדריכליים, היה ברור כי אנו רוצים בשיח. אנו רוצים לדבר על הדברים שהם מעבר לאובייקט האדריכלי. אנו רוצים את המשמעות. אנו רוצים את "המקום הגדול".

מהו אותו "מקום גדול"? האם הוא כולל שאלות אלמותיות כ"מי אנחנו ולאן אנו הולכים?" או כ"ציונות אז והיום"? – לא בהכרח. המקום הגדול כולל את כל מה שהוא מעבר לאובייקט. אנו רוצים בשיח על הקונטקסט. ומהו הקונטקסט? – כל מקום והקונטקסט שלו.

יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט ההיסטורי: זה השואל מהי משמעותה של היצירה האדריכלית ביחס לעברה שלה, או ביחס לעבר של סביבתה. יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט האורבאני: זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לרחוב – האם הוא תורם לרחוב או מסתגר ממנו; זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לעיר כולה: האם הוא מחייה אותה או תחום בדל"ת האמות של קירותיו; זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לרקמה האורבאנית הקיימת: האם הוא משתלב ברקמה הקיימת מתוך ענווה או מתריס כנגדה, משתרר עליה ומאבד מדקויותיה.

יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט התרבותי: זה השואל מה משמעותו של המעשה האדריכלי ביחס לתרבות של מתכנניו, וגם של מאכלסיו. יש שקיים פער בין תרבות המתכננים לבין זו של המאכלסים, והתנגדויות קטנות ובלתי מוצהרות חותרות תחת הקווים הנוקשים של הארכיטקטורה. תוספות בנייה, עיטורים וצבעים, שינויי תפקוד של חללים, הגדרות חלליות מחודשות וחלוקות טריטוריאלית אחרות מאלו שנקבעו על שולחן השרטוט – מרמזות על הפער. יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט האידיאולוגי: זה השואל מהן האידיאולוגיות הסמויות שנטענות במעשה האדריכלי על-ידי מתכנניו ועל-ידי מאכלסיו – אלו שחווים אותו ואולי אף שמממשים את היצירה התכנונית בגופם.

לארכיטקטורה, כפי שכבר נכתב, יש חיים משלה. יש בה חלל, יש בה חומר, יש בה אור – יש בה – במקרה הטוב, גם יופי. תמונות מאירות עיניים, שרטוטים ותוכניות מביעות אותה במגבלות העיתון, שאינו אלא סוג של מתווך בין האדם לבין החלל שבו הוא אינו נוכח. אולם התמונות אינן ממצות את הדיון בארכיטקטורה. הדיון בה קיים גם במילים.

המילים הינן חלק משמעותי ב- DOMUSהישראלי, אותו אנו רוצים לייסד. מילים שתדענה לנתח את הארכיטקטורה דרך פרמטרים שאינם ברורים מאליהם בתמונות. שתדענה ללכוד את הנקודה הארכימדית, הנובעת מתוך היצירה הארכיטקטונית. לכן, משמעותם של הכותבים אינה נופלת מזו של היוצרים. הכותבים, מבחינתנו, יוצרים גם הם: הם יוצרים את השיח.

כתיבת השיח מיועדת, בראש וראשונה, לנו – ליוצרים את הסביבה המלאכותית של בני האדם. אולם כיוון שאנו רוצים בדיונים שהם מעבר לעיסוק באובייקט עצמו, נגיע מן הסתם במהרה גם לדיסציפלינות אחרות: נדבר על סוציולוגיה, על אנתרופולוגיה, על היסטוריה, על תפיסה קוגניטיבית, על תפישה חושית וכן הלאה. לפיכך, השיח מיועד לכל אדם הרואה עצמו חלק מההוויה התרבותית כאן, גם אם אינו עוסק בתחום. ככלות הכל, כולנו חווים ארכיטקטורה, עיצוב תעשייתי ואומנות.

הכתבות יכולות לנבוע מתוך מקום או פרויקט אדריכלי ספציפי, ולצאת ממנו אל הדיון המופשט, או ההיפך: מתוך דיון בנושא מופשט – לגעת בספציפי. מערכת יחסי הגומלין בעלת ערך רק כאשר השלם גדול מסכום חלקיו, קרי: כאשר הטקסט מאיר באור אחר את היצירה האדריכלית – אור שתמונות צבע דלות מלהכיל, או כאשר המילים האבסטרקטיות מתנקזות אל תוך משמעות חומרית וחללית ספציפית.

אם בעידן הראשון שלנו הארכיטקטורה ביטאה אידיאולוגיה ובעידן הנוכחי, יש שהיא מצטמצמת ל"בניין", הרי שאנו רוצים ליצור עידן שלישי: עידן בו תחזור הארכיטקטורה למקומה, כחלק מהיצירה התרבותית -חברתית שלנו כאן. אנו מבקשים למסד את השיח על הארכיטקטורה כיצירה תרבותית. במילים אחרות: אנו מבקשים למסד את השיח על הארכיטקטורה כדיסציפלינה השייכת למדעי הרוח.                                 

 (הכותרת: מתוך 'שיר החירות'. מילים: יצחק שנהר)

 

 

אדריכלית עדנה לרמן, אדריכל יוסי קליין

 

 

משמאל לימין: חגי שגב, דינה שהם, אדריכלית היידי ארד