שלך ובשבילך – אדריכל הנוף פרופסור גדעון שריג

29 באוגוסט 2014

הלקוח של שריג הוא האזרח הישראלי, מכל תרבות, דת, מין וגיל. כל מי שחי בארץ, נהנה והשתמש במרחב ציבורי שהוא תכנן עבורו: אם זה מתחם התרבות גולדה הנושק למוזיאון תל אביב, או שדרות רוטשילד, או המתחמים למנגלים שדאג לתכנן בפארקים שלו – אם זה פארק הירקון או פארק רעננה. בגיל 80, הוא לא מוצא שום טעם להגדיר או לסכם את עשייתו, כשהוא בעיצומה של עשייה ויצירה של פרויקטים רבים ומבט אל העתיד.

DSC_4884-a

שדרות רוטשילד

פעם ישבתי עם אדריכל נוף וביחד בחרנו תמונות של פרויקטים שביצע, עבור ספר שעמדנו להוציא לאור. מצאנו שתי תמונות של גינה ציבורית שתכנן, באחת מהן נראו אנשים מסתובבים בגינה ובתמונה השנייה הגינה הייתה ריקה מאדם. הוא הציע לי לפרסם את השנייה "כי זהו צילום נקי, שמראה את האדריכלות, בלי אנשים שיסתובבו בו, מתאים לאלבום". הזיכרון הזה עלה אצלי תמיד, כשסיירתי עם אדריכל הנוף גדעון שריג, בפרויקטים שביצע: הוא היה עומד ומתמוגג מהאנשים שמילאו את הגינה או הפארק שתכנן והשתמשו בהם "תיראה איך הילדים משכשכים במים", הוא היה מצביע בהתרגשות על הילדים שפלשו לו למפל או המזרקה שתכנן, או מטפסים על הסלעים שהוא נוהג להציב בגנים, מתבונן בהנאה באימהות המטיילות עם עגלות הילדים בשבילים שטווה, במשפחות שיושבות לו על מרבדי הדשא שפרש ואפילו בכלבים המתרוצצים בערוגות הפרחים. לאחרונה גיליתי שכיום הוא אפילו השלים ויודע ליהנות מהנערים שגולשים בסקייטבורד, על זוויות קירות הטרסות של מרכז גולדה בתל-אביב, שבעבר חשש שיפגמו באבן הגיר שהרכיבה אותן.

IMG_5574

פארק רעננה

IMG_5573

אי אפשר לחיות ולגור בארץ, מבלי להשתמש וגם ליהנות מפרויקט ששריג תכנן: אם זה פארק הירקון, או פארק רעננה, רובע באשדוד או העיר מודיעין, מתחם התרבות של מרכז גולדה, שדרות רוטשילד או גינת דובנוב בתל אביב. שריג חוגג עתה יום הולדת 80 ו-45 שנות יצירה, הממשיכה גם עתה ללא כל לאות ואפילו באותה חדווה המלווה את עשייתו תמיד.
גדעון היה בין המרצים שלמדתי אצלם ב"בצלאל" בירושלים, לפני, לא נעים לומר כמה שנים ומאז אנחנו בקשר, חברי, מקצועי, שכנים לשכונה ולעשייה. בשבתות נהג להגיע אלי עם סל אשכוליות מהגינה שלו, למתוח ביקורת (צודקת) על גינת הבית שלי ולאסוף אותי לראות פארק, שכונה או אמפיתיאטרון חדש שתכנן. לאחרונה אסף אותי, בסוף יום עבודה עמוס שלו, לראות את המונומנט העירוני שתכנן בפארק באר שבע, תורן מזדקר ומואר בנוסח קלטראווה, המסמן את העיר למרחקים. עמד לו שם על גבעה ברוח, בלילה, מנופף זרועות בהתלהבות ומסביר לי איך מעוצבת הגיאוגרפיה שלפנינו.

IMG_8724_resize

המונומנט בפארק באר שבע

אדריכלים עושים מונומנטים – אם זה למצנט, או לראש העיר, או לעצמם ולשמם. שריג יצר מונומנטים רבים ומרשימים, אבל הם תמיד התמסרו בענווה לאנשים שישתמשו בהם ועבורם היה ברור שנוצרו. לא כל האדריכלים חוזרים לפרויקט שלהם אחרי שהושלם, לבדוק ולראות איך הוא מתפקד לאורך זמן. יש כאלה שאף יחששו שהמאכלסים את הפרויקט, שמעתה יקלקלו את האדריכלות שלהם. שריג נוהג תמיד לחזור ולבקר בפרויקטים שלו, להסתובב וליהנות מהאנשים שנהנים מהם.
"המבחן הכי גדול של אדריכלות הנוף הוא המבחן האנושי. יש היבטים טכניים – ויש אנשים שונים שחווים את המערך שתכננת בצורה שונה, מתוך נקודת מוצא וגיל שונים וחוויות אישיות. אני רואה את האנשים, מתרבויות וגילאים שונים. לאחרונה נהניתי לראות איך החרדים ממלאים את הפארקים ברעננה, הירקון, רמת גן ומודיעין", מסביר שריג "יש המון שימושים וצרכים ועושר חוויות בפארקים, מילדים שמשחקים שם ועד זוגות שעושים שם אהבה. יש כאלה שמדגישים את החוויה החזותית של הפארק, אבל בעיני זה השימוש שחשוב יותר. אני אוהב את האמפיתיאטרון, כי באים אליו גם צעירים וגם מבוגרים, גם חובבי מוסיקה לסוגיה עד אופרה, ויש עושר אמנותי. הבסיס הוא לתת את המקום למגוון תרבותי של אנשים".

rock-garden4

פארק הירקון, גן הסלעים

ש: אתה יכול להתייחס גם לתרבות של מנגלים?
בוודאי, יש אנשים שזה חלק חשוב מחייהם וצריך לספק להם את המנגל. בפארק הלאומי רמת-גן, בפארק גורן ובשאר הפארקים, יש אזורי מנגל שתכננתי בכדי לספק את הצרכים של התושבים שאוהבים את זה. מה פתאום שניקח את זה מהם?
ש: אתה הרי מחנך באקדמיה כבר כ-40 שנה. אתה מרגיש כעונה לצרכים או כמחנך של ציבור?
אני קודם כל אומר שהציבור הוא הקליינט האמתי, והוא ציבור מורכב. אני גם לא טוען שמחנך צריך לתכנן רק לתרבות אחת. אני עצמי תוצר של התרבות המערבית, הורי באו ממרכז אירופה, אני למדתי בארה"ב, הייתי חבר תנועות נוער שבאו עם מישנות סוציאליסטיות מאירופה, הייתי חלק מהחזרה לעבודת האדמה. הבאתי פיקוס מחו"ל לשדרת רוטשילד, לא אכפת לי בכלל, הוא כל כך חזק ונכון למקום הזה ולקנה המידה האורבאני.
ש: איך אתה שקשוב כל כך לצרכי המשתמש, לא מכה על חטא על שהכנסת את הפיקוסים שמלכלכים ומכתימים את המדרכות והמכוניות ומתפצפצים מתחת לרגליים? היחידים שנהנים מהם, אלה העטלפים. אני שלם עם זה לחלוטין. זה העץ הכי טוב, הכי חזק, הוא שורד מצוין, יש לו צל, נוכחות, הוא אורבאני מאד, הוא יכול להתמודד עם המערכת האדריכלית ועם זיהם האוויר של המכונית, ונכון, יש לו גם חסרונות. מישהו הולך כיום פחות בשדרות רוטשילד שמלאה בעצי פיקוס? חידוש שדרות רוטשילד שינה את תל אביב מבחינתי. אני אוהב את תל אביב ומרגיש חלק ממנה. לקחתי בה חלק גדול בתכנון.

DSCN2881

גינת דובנוב, תל אביב

ש: אדריכל או מעצב פנים משיקים פרויקטים שמרשימים מיד כשהם סיימו לבנות אותם, מכאן ואילך הם יכולים להתדרדר כשאין תחזוקה נאותה. איך יוצרים אדריכלות נוף שמשתנה כל הזמן, צומחת וגדלה כך שרק בעוד שנים רבות יוכלו להעריך אותה וליהנות ממנה?
אדריכלי נוף חייבים לעבוד עם מימד הזמן, עם פרויקט שצומח ומשתנה עם השנים. חייבים לעבוד עם המימד האנושי, והדגשים משתנים וצריך לדעת היכן הם נמצאים. אנחנו עובדים בתוך טווח של זמן שהוא בעצם של מאות שנים. אני מתחבר גם לעבר הקדום של הארץ – וגם למערכת המשתנה, גם לעבר וגם לעתיד.
ש: לאיזה עבר אתה מתחבר? הרי אין לנו המשכיות של רצף זמן מימי התנ"ך לישראל של היום. כך שאין לך באמת מאיפה לקחת ולאילו סממני תרבות להתחבר ולייצג. כשיהודי אירופה הגיעו לכאן לפני מאה שנה, הם ראו את המקום בעיניים רומנטיות, ונישבו בקסמו של הפלח הערבי שחרש את האדמה שלו בת השנים הרבות, אותה לא הייתה להם שחיו על אדמת נכר. האם אתה לא כמותם, ממציא משהו רומנטי שאינו רלוונטי ואמיתי לנו כיום?
אני חלק מהתמונה האנושית הישראלית. הגעתי לארץ מפולין בגיל עשרה חודשים, סבי היה חסיד וציוני,  אבי היה ציוני וסוציאליסט, שעזב את פולין בגיל 17 בכדי לבוא לישראל ולעשות בה מהפכה, הוא ייבש ביצות וסלל כבישים. אני ממשיך שלהם, רציתי לעשות את שלי. למדתי חקלאות בכדורי, חד משמעית בשביל לשנות מקצוע וחברה, ריכזתי את המטע והכרם בקיבוץ שלי משגב עם, רציתי לעשות אדריכלות נוף. משם הגעתי לאוניברסיטת ברקלי כחלק מהמפכה החברתית של שנות ה-60. אני הולך לגיאולוגיה מאהבה, אני אוהב סלעים, אני חוזר לעבר הקדום ומעבד קרקע כמו שריכזתי מטעים בקיבוץ, ואז יוצא לשוק למכור את הפירות שגידלנו. היום יש שם בקיבוץ גידולי כרמים לתעשיית היין. אני קצת ציוני וקצת חלוץ וקצת מחנך. יש לי ציר עשייה משל עצמי.
ש: כאדריכל המנסה לייצר משהו ששייך למקום ושואב מהעבר, האם לאורך כל השנים לא נוצרה פה סינתזה למשהו שיש לו זהות מקומית אמיתית?
חד משמעית כן, אבל – הגבולות לא כל כך ברורים והניסיון להיות מוגדר כחלק מאידאה סגורה, קשה מאד, כי החיים מורכבים, תרבות המכונית שברה גבולות עם כל שסובב אותה – מדרכה, כביש, חנייה, תרבות המגורים העירונית שונה מהכפרית, מדברית, והגנים קטנים במרחב כזה. יש לנו רמות שונות של גיאוגרפיה, אנחנו נמצאים בין קיצוניות של גבהים – עבדתי בעין גב שזה מינוס 400, בתל אביב שזה 0 ועבדתי בחרמון, בגולן, קילומטר מעל הים, משגב עם שזה 840 מטר מעל פני הים. התרבות הישראלית היא אוסף של תרבויות, מעורבת בתרבות המכונית. יחד עם זאת האמפיתיאטרון הוא אספקט הקשור לתרבות האוניברסאלית האירופאית.

IMG_3035

פארק הירקון, גן הקקטוסים

ש: לאורך כל שנותיך אתה חינכת אדריכלים. בבצלאל, בטכניון ובברקלי. אתה אומר תמיד "חינכתי" ולא "לימדתי". למה חינכת אותם?
חינכתי דור שלם של אדריכלי נוף ומעצבי סביבה. הרבה מהם פרטנרים שלי, חלקם עובד אצלי במשרד, אחת מהם מנהלת כיום את המסלול לאדריכלות נוף בטכניון. תמיד יש מאבקים בין אידיאות וזרמים שנפגשים ומתנגשים. אני משתדל להיות רב שכבתי, רב תרבותי. אני בשום אופן לא הוציא את המנגל מהפארק בגלל שזה לא היה חלק מההווי של המשפחה שלי. אנחנו בכלל כל הזמן בחיפוש אחרי ההגדרה שלנו.
ש: סיפרת שפנית לעסוק באדריכלות נוף מתוך חזון. אתה מרגיש שהגשמת אותו? מה היית רוצה לזקוף כהצלחה כיום בגיל 80 ?
אני בגילי עובד כל יום 10-12 שעות באדריכלות נוף, אם זה בעיר נשר לחדש את העיר התחתית שלה, אם זה פארק באשדוד או בספורטק בבאר שבע. אני לא עושה סיכומים, אני רוצה לחיות ולעבוד. אני מעורב מדי מכדי לעשות סיכומים. זה לא מעניין אותי כרגע. יש לי 7 נכדים והשמיני בדרך, הבכורה קצינה בקבע, שניים מתגייסים עתה לצה"ל, והקטנה בת שנתיים וחצי.
ש: איזה פרויקט מהעבר היית עושה כיום אחרת?
יש דיונים בנושא האנטי מדבר והאנטי ים תיכוני, ויכוחים האם צריך לבנות אגם טבעי ומשתלב בטבע או מלאכותי עם קירות בטון, שאפשר לשוט בו או לא. למרות שכל החיים חינכתי, המימד הביקורתי התיאורטי פחות חשוב לי. זה שהפארקים שתכננתי עובדים – זה מספק ומשמח אותי. לא מעניין אותי לתת ביקורת, אלא לעשות וליצור והלוואי גם לחדש. אני לא חי תמיד בשלום אם מה שעשיתי או מה שעושים למה שעשיתי, אבל זה באיזו נקודה עוזב את האדריכל והופך להיות החיים של המקום. אתה מוכרח לצאת מעצמך ולהשלים עם זה.

IMG_3205

אדריכל נוף פרופסור גדעון שריג: 80 שנה ב-60 שניות.

נולד בדנציג (כיום פולין), בשנת 1934. בגיל שנה עלתה משפחתו ארצה. התחנך בבית הספר החקלאי כדורי. שירת בנח"ל ובמסגרתו הגיע לקיבוץ משגב עם, בו היה אחראי על ענף המטעים. בשנת 1958 עזב את הקיבוץ וחזר לתל אביב בה עבד כגנן. בשנת 1960 יצא ללמוד אדריכלות נוף באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם גם לימד. בשנת 1967 השלים את תוארו השני בפיסול ועבודותיו הוצגו בגלריות שונות. בשנת 1970 שב עם משפחתו ארצה והקים את משרדו הפעיל עד היום. חינך דורות אדריכלים באקדמיה בצלאל ובטכניון.
הביא לישראל רעיונות תכנוניים חדשים, כמו גן ההרפתקאות הראשון בארץ, לאורך גדת הירקון, אותו הקים ב-1971. הטביע את חותמו על נופם של אזורים טבעיים, יערות ושטחים חקלאיים שמשתרעים על פני מאות אלפי דונמים. בנוסף נטל חלק בפרויקטים הלאומיים המרכזיים של שנות השמונים כמו פרויקט שיקום השכונות. במקביל עסק בתכנון המתארי והמפורט ליישובים קהילתיים. העבודה בתחום העירוני הביאה את שריג להטמיע רעיונות חדשים בתכנון לישראל כמו רחובות משולבים. שריג פיתח את המודל המקומי לרחובות משולבים לערים כמו רמלה, רמת השרון, רעננה, יבנה, וירוחם ולישובים הקהילתיים. חידוש השדרות בתל אביב: רוטשילד, ח"ן, דוד המלך ובן ציון, מהווה תרומה נוספת לעיצוב המרחב העירוני והשמשתו לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. תכנן את פארק הירקון כאדריכל ראשי. פארק רעננה בתכננו הפך למודל לפארקים עירוניים בארץ. גולת הכותרת בפארקים אלו הם האמפי-פארק המושכים קהל רבבות.
פרסים: פרס ישראל רוקח מטעם עיריית תל אביב. פרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף על תרומתו המקצועית הייחודית לאדריכלות הנוף בארץ.
עבודות נבחרות: פיתוח חופי הכנרת. פארק הכרמל. פארק הירקון. העיר מודיעין תוכנית אב לשטחים פתוחים. גן לאומי ציפורי. כוכב יאיר. משכן אמנויות, מרכז גולדה, גן דובנוב, עם אדריכל יעקב רכטר.
פארק רעננה, אמפי רעננה. שדרות בתל אביב. אמפיתיאטרון באר שבע

ashdod-yam

מצפה סלעים באשדוד

ta_yarkon00880

פארק הירקון

park-with-helicopters

פארק רעננה

d7a4d790d7a8d7a7-d794d799d7a8d7a7d795d79f-11

פארק הירקון

PikiWiki_Israel_14293_Gadi_Notes_Garden_in_Raanana

גן לזכרו של גדי נוטס ז"ל, שנהרג באסון המסוקים, רעננה

 

אנחנו החלודים

16 באוגוסט 2014

האדריכלות הישראלית אוהבת ליישר קו עם עצמה: אחרי פסי העץ בחיפויי הקירות הצחורים וקירות הבריקים – קבלו את משטחי החלודה. בעבר החלודה הייתה התלבושת האחידה של הפיסול הישראלי (למשל, האנדרטה של תומרקין בככר רבין וקדישמן מול הבימה), כיום הם הולכים נהדר, איך לא, עם קירות הבטון האפור של המבנים, וגם עם טרסות צמחיה ירוקות בכיכרות ציבוריות.

Hyde+Hyde Architects1

הוילה של צלם ידוע באנגליה, Hyde+Hyde Architects

בואו נודה בזה, אדריכלים מתייחסים בחשדנות, אם לא בקצת פחד לצבע. אחרת איך אפשר להסביר את ההעדפה של האדריכל העכשווי, בברירת המחדל של גימורים חשופים כמו בטון, לבנים, COR-TEN פלדה, אבן, ועץ? אולי זה טעמו של האדריכל, טהור ופשוט, או אולי חוסר אמון שלו בהיבט שלא נימצא בשליטתו, לאור העובדה שצבע הוא אחד האלמנטים המשתנים ביותר בבניין, גם פיזית וגם אופנתית. אחרי הכל, אדריכלים טובים מונחים להתמקד בהחלטות אדריכליות "חשובות יותר", כמו צורה, חלל, חומרים, תכנית, וארגון. לצבוע קיר זה עניין קל משקל יותר.
פלדת Corten, הרווחת עתה יותר ויותר באדריכלות אצלנו, מספקת מראה חלוד שהוא ההפך מחלקלק ומבריק, חומרים שאנשים רבים מקשרים עם אדריכלות עכשווית, כך שזה מובן שעדיין לא ברור להם מה עושים עם המראה הזה.
Corten, שם מותג של מה שנקרא גם פלדת בלייה, היה מוכר לקומץ יוצרים, אבל בשנים האחרונות החומר צובר פופולאריות בקרב אדריכלים ומעצבי נוף, שנמשכים לאיכות האורגנית, הארצית שלה. למרות שסופו של דבר היא מפתחת פטינה עשירה במרקם, המראה שלה משתנה כל הזמן ועושה אותו לבחירה ייחודית עבור מעצבים המחפשים חומר מחוץ לקופסה.

ממבנים ועד לנוף, מאריזונה ועד לראשון לציון

 

nldeere2

deer

nldeere4

הבניין הראשון שנעשה בו שימוש בפלדת קור-טן: The John Deere World Headquarters, Moline, Illinois על התכנון שלו חתום בספרי ההיסטוריה האדריכל Eero Saarinen, שנפטר 4 ימים אחרי שחתם על חוזה התכנון. את התכנון ביצע למעשה האדריכל Kevin Roche. השנה: 1964.

למרות שהשימוש בפלדת בלייה לא חדש – אירו סארינן השתמש בה למטה העולמי של John Deere במולין שבאילינוי ב-1964 , הפלדה הזו רק החלה ליהנות באמת מפופולאריות רחבה בשנים האחרונות. פלדה חלודה משולבת בצמחיה ירוקה בכיכר מתחם הרובע בראשון לציון, שתיכננו מייזליץ-כסיף, באצטדיון שנפתח עתה בברוקלין ובאתר פרסי המוזיקה של MTV. כך גם החוץ והפנים מקור-טן ב- University of Iowa ואף קירות קור-טן מחוררים בבית המגורים Planar House, Paradise Valley אצל סטיבן הול בפניקס אריזונה, הגג החלוד באצ'יגו-Matsunoyama מוזיאון המדע ביפן  (2003), שתוכנן על ידי אדריכל טזוקה, כנסיית סנטה מוניקה (2008) במדריד, ספרד על ידי Vicens + ראמוס, שכולל חזית חלודה מדהימה, בבניין שתיכננו feilden clegg bradley (2009) בלידס, בריטניה, שזכה בפרס הבניין הגבוה הטוב ביותר, עוד לפני שמישהו הכיר את בורג' ח'ליפה בדובאי. ב-2001 בנו סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת קנזס, דיור בר השגה עבור קהילות מוחלשות והראו שפלדת קור-טן יכולה להיות מנוצלת גם לבעלי תקציב נמוך.

holl

images2I6YHL8O

Planar House....Paradise Valley phonix

Planar House, Paradise Valley. Steven Holl

feilden clegg bradley

feilden clegg bradley1

FCB-BRCP-0016

הבניין שתיכננו feilden clegg bradley, לידס, אנגליה

imagesHJ2DZNU0

japan5

japan2

ndkglhs

npttuei

japan

japan3

Echigo-Matsunoyama Museum of Natural Science, Tezuka Architects + Masahiro Ikeda Co.

"מה שיפה ב- Corten, והסיבה למה אני מתיר את הרסן לעבודה עם זה, הוא משום שהיא משתנה עם האלמנטים, משתנה על פני זמן, משתנה עם מזג האוויר", אומר אדריכל אמריקאי "אין לך שליטה מלאה על זה, וזו הסיבה שלא היו לי הרבה הזדמנויות לעבוד עם זה, אנשים מפחדים ממנו". האדריכל הבריטי וויל אלסופ, כלל פלדת Corten בעיצוב שלו למסוף תחנת רכבת תחתית שניבנה בטורונטו וגם במגדל מגורים בלונדון. "האזהרה הרגילה שלי ללקוח היא לא להישען על קיר כזה בחליפה הכי טובה שלך," הוא אמר. החומר, לדעתו, הוא יותר פופולארי ממה שהוא היה אמור להיות. "יש לו צבע חום מובנה שהוא באיכות מאוד אטרקטיבית", אומר אלסופ "זהו צבע חום ארצי שיכול להציע ניגוד בולט עם חלקים אחרים במבנה. זה מתאים במיוחד גם בחלקים ישנים יותר של הדאון-טאון, שם יש בנייני לבנים, ובמיוחד בגנים, שם הוא מסייע להדגשת פרחים צבעוניים".
ואכן, אם יש מקום שבו Corten נמצא בסכנת שימוש יתר על מידה, זה באדריכלות נוף. אלברט מונדור, אחד ממעצבי הגן המפורסמים ביותר של קנדה, החל לעבוד עם פלדה חלודה, לפני שלוש שנים. הוא השתמש בו לגן של זכוכית ומתכת, שנוצר עבור לבית התרבות הבינלאומי במונטריאול. "יש לו כמעט אותו צבע כמו האדמה, וזה נהדר. זה מדגיש את הצמחים שלך והוא גם מאוד מודרני ונותן מראה עכשווי לפרויקט", הוא אומר.
ובכל זאת, לא כולם קופצים על העגלה עדיין.
יש המוצאים את המראה שלה כבד ותעשייתי, ומשמעות הדבר היא שהחומר יימצא בהקשרים פרבריים. ג'ון מקיואן, פסל קנדי שהיה מהראשונים בעולם שאימצו Corten בעבודותיו, אומר "זה שונה כי זה חלוד, זה אורגני בצורה מאוד מסוימת, זה בהחלט הופך לפופולארי יותר, אך לקוחות רבים עדיין דוחים את הרעיון של דבר עם מראה כזה חלוד. המשמעות הראשונה שהוא מעורר, שזה לא גמור". עם זאת, עבור חלק מהאנשים, זהו בדיוק הקסם שלה: פלדה תשתנה עם הזמן.

ההיסטוריה חוזרת

שווה להעיף מבט קצר בהיסטוריה הקצרה של השימוש בחומר באמנות ובארכיטקטורה. בשנות ה-60 החומר היה פופולארי בחיפוי בנייני משרדים מודרניסטיים בארצות הברית, במטה ג'ן דיר באילינוי על ידי סארינן
(1964), בבניין קרן פורד בניו יורק על ידי קווין רוש ג'ון (1968) ובמגדל של חברת הפלדה בפיטסבורג, פנסילבניה, על ידי הריסון, אברמוביץ ואבה  (1970), שנבנה גם כחלון ראווה  לפלדה של הלקוח עצמו, שעדיין היה מוצר חדש למדי באותה העת.
בד בבד עם מבנים אלה, היו פסלים ציבוריים בקנה מידה גדול, בכיכרות רבות מול מגדלי זכוכית ופלדה מודרניסטיים. הפסל הקוביסטי של פאבלו פיקאסו מ-1967, הידוע בשם פיקאסו, בדיילי פלאזה של שיקגו הוא דוגמא מוקדמת. הפסלים המופשטים של ריצ'רד סרה בעשורים הבאים, קשורים באופן מיידי עם החומר. פסליו מקשטים מבני פלדה ציבוריים ומוזיאונים מבילבאו לניו זילנד ואפילו ממוקמים בים מול חופי קטאר.

richard serra kennedy center

Richard Serra, Kennedy Center. (לדעתי, מקור ההשראה של רון ארד בעיצוב מוזיאון העיצוב בחולון)

בניין ג'ון דיר הוא השימוש הראשון של פלדה כזו בעולם האדריכלי, אבל זה גם אחד השימושים הראשונים של צבע פוסט מודרני בעולם האדריכלי, למרות, כמו עם הרבה פוסט מודרניזם, שאף אחד לא ידע את זה באותה העת. יתכן שהשימוש הראשון בצבע כזה היה דווקא בבניין יצרנית הוויסקי סיגראם, שהושלם ב-1958. הוא כונה "בניין הוויסקי" כי הצבע הייחודי שלו נועד לגרום לצופים לחשוב על צבע בקבוק ויסקי – במיוחד כשהם רואים את תוכן המעטפת בגוון הענבר מבעד לזכוכית. מבחינה אדריכלית, מדובר בבניין שהצבע גרם לו להיבדל משכניו, ליצור זיקה למיקומו – ניו יורק, עיר עם שתיית ויסקי אנינה, ולעשות שימוש בצבע שאינו שייך לארסנל חומרי הבנייה – זהו צבע של וויסקי. ההיסטוריה עדיין לא יודעת להשיב על השאלה, האם צבע הוויסקי היה הרעיון של Mies van der Rohe, אדריכל המבנה, או של הבת של המנכ"ל, פיליס למברט, שהשפיעה על בחירתו של מיס לתכנן את המבנה, או אולי בכלל של המנכ"ל, שלא אהב כל כך ברונזה כצבע, אלא בעיקר את העלות הנמוכה שלה.
כך גם התהיות ההיסטוריות עם המפקדה של John Deere, לא ברור אם השימוש בפלדה היה הרעיון של סארינן, או זה של ויליאם יואיט, נשיא Deere & Company, שרצה לשוות למפקדתו מראה "ארצי". John Deere , יצרנית טרקטורים לחקלאות האמריקאית וסמל לאומי, היא חברה מאוד ארצית. במהלך 175 השנים האחרונות, החברה עברה שינויים גדולים בעסקיה, מוצריה ושירותיה. הם ידעו לקלוט אותם ולהישאר עדיין שייכת לאלה שקשורים לארץ – החקלאים והחוואים, בעלי הקרקעות, הקבלנים.

seagram Building

Ludwig Mies van der Rohe and Lambert with the model for the Seagram Building, New York, 1955.

Ludwig Mies van der Rohe and Lambert with the Seagram Building, New York, 1955.

חלודה שלא מחלידה

פלדת COR-TEN, בגלל ההרכב הכימי שלה, יוצרת שכבת מגן של חלודה המונעת ממנה להחליד ובכך מבטלת את הצורך בציפויים אחרים, כגון צבע. היא נראית אדמתית וישנה. בדנמרק, למשל, כל התרנים במסילות הרכבת החשמליות, עשויים פלדת COR-TEN מסיבות אסתטיות. פלדה רגילה תהיה חלודה לאורך הזמן, אם תיוותר חשופה ולא מוגנת. הקסם של פלדת COR-TEN לאדריכלים, הוא שהיא יכולה לספק מראה של גיל בשל ומבוגר לבניין חדש יחסית. בלונדון עשו בה שימוש בשחזור בית טיודור אמיתי של המלכה אליזבת מ-1542, שהיה בו תוספת ויקטוריאנית משנת 1850 ופלדת COR-TEN השלימה לאחרונה את התמונה, השתלבה יפה עם קורות העץ החומות הבלות ונראתה כאילו הייתה שם מיומו הראשון של הבית. מצד שני אפשר להשתמש בה בכדי ליצור משהו עתידני, כמו בית שיעורר תהיות האם הוא בית מגורים. הביתן של ז'אן נובל לאקספו 2002, ניראה כמו משהו עתידני בזכות הפלדה הזו.
אז מהי בדיוק פלדת קור-טן? מתכת סגסוגת שבה כמות קטנה של נחושת ואלמנטים אחרים מתווספים לפלדה, כך המשטח החשוף מתחמצן במהירות באוויר, יוצר מחסום צפוף, רדוד, פסיבי נגד קורוזיה נוספת. לכן הוא משמש כמעט אך ורק ליישומים חיצוניים. על חזיתות, היישום הטיפוסי של החומר, החלודה מכתימה אזורים סמוכים. מדרכות בטון, למשל, יקבלו צבע חום אדמדם, אלא אם כן ייצרו ערוץ ניקוז משפכי למים המוכתמים. דרך אחרת להימנע מכך, זה לבחור בחומרים שכנים כמו בטון מצופה בלכה. בעיה נוספת נוצרת כשצריך להסיר גרפיטי ונותר על פני השטח כתם. קשה מאד להסיר תרסיס צבע משכבת חלודה. הבעיה הזו הניעה גורמים רבים להחליף באובייקטים קיימים, כמו חלקי מבנה או פיסול חוץ, את החומר מפלדה לנירוסטה.
אדריכלים המתעתדים לשלב את החומר בפרויקט, צריכים לטפל בהרבה ידע במפרט, בהתקנה, ואם אפשר בתחזוקה, שם הקורוזיה הטבועה של הפלדה דקה מאד במקרה של ניקוב או שבירה. בשביל להשתמש בחלודה בכדי ליצור מונומנט אדריכלי, מסתבר שצריך הרבה ידע ומומחיות.

Santa%20Monica%20Church

Parish Church of Santa Monica / Vicens & Ramos

קור טן באדריכלות נוף, Claudiane-Bilodeau


מילון מונחים

פלדת בליה (באנגלית: weathering steel) ידועה בשמה המסחרי פלדת קורטן (Corten steel), היא קבוצת סגסוגות פלדה שפותחה כדי למנוע צורך בצביעת אלמנטים המיוצרים מפלדה זו להגנה מפני שיתוך. בהיותה חשופה להשפעות האטמוספרה מספר שנים גורמים יסודות הסגסוגת ליצירת שכבת הגנה על פני הפלדה, למעשה הפלדה מחלידה בשכבתה החיצונית בלבד ומונעת המשך השיתוך של הפלדה. צבעה של שכבה זו הוא חום-אדמדם דמוי חלודה. הפלדה פותחה על ידי חברת הפלדה האמריקאית יו.אס. סטיל (USS- US steel) בשנת 1933 המחזיקה בסימן המסחרי COR-TEN. מקור השם בא מאנגלית "קורוזיה" (Corrosion) ושל המונח "מאמץ מתיחה" ((TENsile strenght). יתרונה של הפלדה הוא ששכבת המגן מונעת את הצורך להגן עליה בצביעה חוזרת ונשנית ולכן היא שמשה לבנית גשרי פלדה ומכולות להובלה ימית כדי לחסוך בעלויות אחזקה. נוסף לכך צבעה החלוד מושך את עיני אדריכלים ופסלים כאלמנט דקורטיבי לבניה ופיסול חוצות.

 

חיים בסרט

10 באוגוסט 2014

באמסטרדם נפתחה חנות ראשונה  ליצרנית מי השתייה הנקיים  MARIE-STELLA MARIS, שקמה לפני כשנתיים, כשהיא נושאת על דיגלה את החלטת מועצת זכויות האדם באו"ם (64/292) – שכל אדם זכאי למים נקיים לשתייה והיגיינה.

MSMCAFE_FRONT

היצרנית הזו גורסת, שלא רק שמגיע לכל אחד מים נקיים – מגיעים לו בכלל מיים מינראליים עם מרכיבים אורגניים, בניחוח ארומטי של גרניום וקוקוס, המפנקים את הושט ועור הגוף.
בדומה, למשל, למותג האופנה הישראלי comme-il-feut, שמוכר בגדים אופנתיים יקרים לנשים שיכולות להרשות זאת לעצמן, תחת האידיאולוגיה של העצמה נשית, גם המותג הנוזלי הזה מתהדר באג'נדה חברתית: "באמצעות האינטרסים האישיים שלנו ועל ידי הצעת מגוון רחב של מוצרי מים וטיפול בחנות שלנו, אנחנו מסוגלים לשנות את חייהם של אחרים. עבור כל מוצר שאתה רוכש, MARIE-STELLA-MARIS תורמת סכום קבוע לפרויקטים בתחום מים שתייה נקייה בעולם", הם מסבירים.

MSM3

אחרי שהבנתם שהמסחר במים נבע מהרצון להיטיב עם זכויות האדם, בואו ושמעו מהיכן באה ההשראה לעיצוב החנות החברתית. את החנות הראשונה שלהם ששמה "ארכיון", הם פתחו עתה באמסטרדם, אותה עיצבו, לדבריהם, בהשראת הצלם ויליאם קליין. קליין, אם כבר מדברים על מסר חברתי, קנה את עולמו כסוציופת מוחלט ושובר מוסכמות. ילד יהודי עני וגאון סרקסטי, שגדל בביבים של ניו-יורק ועשה קריירה משבירת חוקי הטכניקה והיופי של הצילום, הנקי והמיופייף, הוא השתמש במצלמה שלו כמכונת ירייה שיורה צילומים מטושטשים, מגורענים, של ניו יורק כאוטית, אלימה ומדכדכת. עיצוב החנות עשה רומנטיזציה מזקקת לאווירה השחורה לבנה שבצילומי קליין, כמו בסירטו המפורסם משנת 1958  'Broadway by Light' , בו הוא מציג את העיר דרך שלטי הניאון המפורסמים שלה, המפזזים, פומפוזיים וסליזיים שלה.

MSM6

פה עוברים שלטי הקולנוע של ברודווי הפשטה מזככת, ולובשים חזות נקייה וצחה, המנגידה אותיות שילוט שחור, עם סביבה בהירה, טהורה והיגיינית. בדיוק אותה סביבה מהוגנת וסטרילית שקליין השתדל כל כך ללכלכך, ילד רע ומרדן שכמותו.

MSM5

"ארכיון" מתנשאת ל-2 קומות, המציעות את מוצרי המים של המותג, בעיצוב המשדר "איכות, יצירתיות ואופי". קומת המרתף מציעה למבקרים קפה ריחני וידידותי, כמובן במים רותחים של המותג. על הקיר תערובת של אריחים לבנים ואפורים, בר וכמה שולחנות שבאים לתת תחושה של ניו יורק, או פריז, אתם תחליטו.

MSMCAFE12

MSMCAFE7

 

Black Hand – באנקסי האיראני?

2 באוגוסט 2014

על קירות וחללים ציבוריים בטהרן, נחשפים בשבועות האחרונים ציורי גראפיטי, נושאים ביקורת חברתית ופוליטית והזוכים לתהודה רבה בקרב התושבים. אלה ציוריו של אמן גראפיטי, גיבור
מקומי בנוסח באנקסי, המתכנה Black Hand.

.untitled
הציור של היד השחורה משמאל, ומימין הציור אחרי שצונזר על ידי הממשלה

אחד הציורים של הצייר האיראני Black Hand ("יד שחורה"), מציג תמונה של אישה איראנית צעירה, לובשת חולצה של הנבחרת הלאומית בכדורגל של איראן ונושאת אל על בגאווה בקבוק של סבון לשטיפת כלים (שנקרא Jaam, שפירושו גביע אליפות בפרסית). הגרפיטי מתייחס לאיסור על נשים איראניות מללכת לאצטדיונים, בכדי לתמוך בקבוצות הספורט שלהן ומשרת את התרבות הפוליטית שמעודדת את הנשים להישאר בבית.
זה לא לקח לממשלה זמן רב מדי, בכדי לכסות את הגרפיטי של היד השחורה בצבע אדום, ובהמשך גם את הקיר כולו. אבל האמירה הזו שלו המשיכה להדהד במדיה החברתית, כאשר תושבי טהראן מאמצים את האמן המסתורי כבאנקסי שלהם. יצירת האמנות החדשה שלו, הראתה גבר מזוקן, בעל לבוש וחזות שמרניים כמו אותם האנשים שמוחקים את ציורי הגראפיטי שלו, והכותרת שהוא נתן לכך היא: "הסוף".
באפריל 2014, הציג Black Hand תערוכה שלימה של עבודותיו, בבניין היסטורי במרכז טהרן, מקדיש כל חדר בבניין לנושא חברתי אחר. מסתבר שהוא אינו יחיד ביצירה זו. אמנים איראניים מסכנים את חייהם ומשתמשים בכתובות גרפיטי ואמנות רחוב, בין אמצעי תקשורת אחרים, לבטא עצמם ולנהל דיון במרחב בציבורי בסוגיות חברתיות.

untitled1
הצנזור של הרפובליקה האסלאמית

 

"יד שחורה", באנקסי המחתרתי של איראן

גרפיטי הוא לא רק דרך עתיקה ושנויה במחלוקת של העברת מסר לציבור, אלא גם סוג של תחרות מתמדת בין מעביר המסר ובין מי שלא רוצים שהמסר ישמע. המסרים מסוג זה המבוטאים על הקירות של הרפובליקה האסלאמית, לא יוצאים מן הכלל הזה. גרפיטי בחסות המדינה מכסה מבנים רבים וקירות בטהרן ובערים אחרות באיראן, אך הממשלה אינה מוכנה לוותר על המרחב העירוני לשום דבר שהיא לא יצרה בעצמה, ולאפשר להן לקרוא תיגר על סמכותה. צבעי ספריי וטושים הפכו את הקרב הזה לפחות לא שוויוני.
בחודש אפריל השנה, אמן הרחוב בעל שם העט "היד השחורה", ערך תערוכה של עבודותיו בחללי בית ישן במרכז טהרן. הנכס היה תחת חסותה של החברה להגנה על הארכיטקטורה ההיסטורית הייחודית של העיר, אך הרשויות הגיעו למסקנה כי המבנה קטן מדי והחליטו להרוס אותו, ככל הנראה כדי לפנות מקום להתחדשות עירונית שונה.
תג חתימת היד השחורה הפך למוכר מאד בטהראן, ועבודותיו לעתים קרובות צצות בפינות שונות של העיר. את אותן פינות הוא יודע לבחור בחוכמה, כך שהן מאפשרות לגרפיטי שלו להתגלות באופן מידי וגם מאפרות לאנשים לצלם אותו על המוביילים שלהם, לפני שעובדי העיר מגיעים לאתר הפשע עם פחיות הצבע שלהם.

20140802_190231_resized

העבודות של היד השחורה, נושאות מסרים חברתיים מטרידים ועושות שימוש במגוון סממנים (כתב, עגה, דימויים) מקומיים לחלוטין, המזוהים ישירות עם טהרן. אחד החדרים בתערוכה שלו נקרא "ירין" (מתוק), חפצי הנוי שאמורים לקשט ולעצב את פנים החלל, מיוצגים בשמם הכתוב על הקיר: ספה, ציור ממוסגר, שולחן, קופסת סיגריות, אגרטל על שידה. אמירה על כך שאנו חיים בחברה שבה כל אובייקט מציג עצמו על ידי תוויות, ללא כל התייחסות לתוכן ומשמעות. כמו בציור המפורסם של הצייר הבלגי רנה מגריט, The Treachery of Images, שבו מוצג ציור של מקטרת עם הכתובת "זה לא מקטרת". ההקשר המקומי של העבודה: באיראן העכשווית התווית עשויה להשתנות במהירות וצורה יכולה להישאר ללא תוכן.

“This white wall is not white.”

"הקיר הלבן הזה אינו לבן". ורייצייה על נושא של מגריט

חדר אחר בתערוכה נשא מסר לשמירה על איכות הסביבה באיראן, המזהיר על הכחדתו הקרובה של הנמר הפרסי, מין הנמצא בסכנת הכחדה שפעילים ירוקים מבקשים למנוע בשנים האחרונות. היצירה כוללת שלושה פסלי נמר זהים צבועים בצבעים הירוקים, לבנים ואדומים של הדגל האיראני. הנמר האמצעי לובש סרט דומה לסהר שמופיע על הדגל האיראני. ריח רע של בושם זול ממלא את האוויר, לצד תמונות של ההרג והביתור של נמרים ושל נשים לבושות בבגדים העשויים מעורם.

20140802_190226_resized

על קירות מסדרונות המבנה הישן, אפשר היה לראות מסגרות ציור ריקות עם כתובת שרוססה "ציור", ביקורת על עקרותה של האמנות האיראנית הממלכתית.

20140802_190306_resized

20140802_190340_resized

השוואה של אמנות איראנית לחורבות

20140802_190330_resized

הכניסה לשירותים המצחינים במקום, עוטרה בשלט ניאון אדום "מועדון סקס", רמז לבתי שימוש ציבוריים בטהרן, שבהם גברים הומוסקסואלים מתרועעים, לאחר שהמיניות שלהם נדחקה לשוליים על ידי החברה והמדינה.

20140802_190406_resized
בחברות פתוחות יותר, קיומם של אמנים חסרי שם שכאלה מוכר. הם אולי לא זוכים לקדמת הבמה בהערכה אליהם, אך הם אינם מדוכאים באופן שיטתי. אולי מידת החופש ממנה נהנים אמני מחתרת, היא מד שימושי של חופש ממנו נהנה החברה כולה. לא מפתיע אם כן כי הרפובליקה האסלאמית מתייחסת אל אמנות המחתרת בחומרה כפי שהוא מתייחס לחברה כולה.

asdf

באחד החדרים משחזר עצמו Black Hand, כאמן שעובד עם תרסיס צבע ורוצה לתרום לשינוי חברתי, בחדר בו הרצפה קרסה לתוך בור דמוי קבר, אזהרה לאמן שאמנותו יכולה לגרור אחריה גזר דין מוות עבורו.
אמני המחתרת האיראניים המייצרים עבודות בנושאים חברתיים או פוליטיים, חייבים להיות אמיצים מאד, מאחר והם מעמידים עצמם בסכנת חיים. כל יצירת אמנות שלא אושרה על ידי הרשויות, כל עבודה שאין לה "היתר", יכולה לגזור עליהם מוות.
עם זאת, אמני מחתרת ואמני גרפיטי במיוחד, אוהבים לחצות בכוונה קווים אדומים וגבולות ללא הפסקה. התעללות בילדים הוא אחד מאותם גבולות שאף אחד לא אוהב לדבר עליו, לא האוכלוסייה, לא המשטרה ולא מערכת המשפט. Black Hand כיסה את הקירות של חדר אחד, עם חיקוי של ציורי ילדים, מעורבבת בהתנשפות של אדם בעיצומו של מאמץ מיני.

sdffgf

"די להתגוששות, הגיע הזמן לדיפלומטיה"

לגרפיטי לא הייתה נוכחות בולטת באיראן לפני הבחירות לנשיאות של 2009 , אבל הדיכוי של המשטר החדש, נתן לה חיים חדשים. בכל לילה אפשר לחזות בעובדי בעיר תוקפים את הקירות עם מכחולים ודליים של צבע. הדור האיראני החדש כך נראה, הוא דור שנולד לאחר המהפכה והמלחמה עם עיראק, הוא מביט לעתיד עם תחושת ייאוש. העבודות של Black Hand מבטאות את התחושה הזו בצורה מאד חדה ומעוררת הזדהות בקרבם.

20140802_182826

דוגמניות אירניות בצבעי הדגל

touka_stoning_01_jpg_1140x800_q85_1_jpg_815x460_q85

אחוות הניסקלים. קריקטורה ברשת החברתית על המשטר האיראני

 

ARCHITECTOUR – ביגואר

19 ביולי 2014

צילומים   טלי ולול

הפרלמנט של D&A יצא לירושלים, לבקר את הבניין החדש של מכון ון ליר. את הנסיעה אירגן מועדון הלקוחות של יגואר, שהושיב את האדריכלים והמעצבים במיטב דגמי יגואר הנחשקים, כשמדריכי הנהיגה של יגואר, מנחים אותם בנפתולי הרי ירושלים. שם נמצא קשר בין העיצוב של ה-F-TYPE לארכיטקטורה של ברכה חיוטין: שניהם מרחפים באוויר ומעוררים התרגשות – ומהווים מופת למצוינות.

_MG_1754

במעלה הדרך לנס הרים

מעת לעת מארגנת חברת D&A, המו"לית של כתב העת DOMUS, מפגשים חברתיים של קהילת האדריכלות והעיצוב. המפגשים, שזכו לשם "הפרלמנט" על שם הדיונים המקצועיים הערים שמתפתחים בין אנשי הקבוצה, כוללים סיור באתר אדריכלי ואחר כך הסבה באתר קולינרי. היינו, שילוב של העשרה והנאה. הפעם שילב הפרלמנט גם הנעה: מנהלי יבואנית מכוניות היוקרה יגואר, העמידו לרשות הקבוצה קומץ מהמכוניות הנחשקות שלה, לקראת הביקור של הקבוצה בירושלים, כמחווה של רצון טוב.

IMG_1802

מימין לשמאל: יואב מסר, סיגל ברנוביץ', ארז אלה, דור כרמון, דב רטן, גיורא אוריין, אורי הלוי, גלי אמית, אדם איגרא, אורי גור, גד הלפרין

שרון גלזר, מנכ"ל חטיבת המכוניות הפרטיות בחברת "מאיר" נתן אור ירוק, אדם איגרא, מנהל המכירות הארצי של יגואר אותגר, ואורי גור, מנהל ההדרכה ואימון הנהגים הוביל את הקבוצה הנפעמת, בנפתולים ההרריים של אשתאול ונס הרים, בואכה ירושלים. כשנוסעים ביגואר, רוצים שהדרך תהיה ארוכה, מפותלת ושלא תסתיים לעולם. מעצבות הפנים גלית אמית וסיגל ברנוביץ' תפסו מקום ב-F-TYPE, פתחו את הגג המתקפל ונהנו ממבטי הנהגים שחלפו על פניהן. האדריכלים יואב מסר, אורי הלוי וארז אלה, מעצבי הפנים גד הלפרין והלית הלפרין, המעצבים התעשייתיים דב רטן ודור כרמון שטו ב-XJ ושיחררו את החיה שבהם ב-XF.

IMG_1661

IMG_1792

IMG_1734

ארוחת בוקר בבר-בהר, בנס הרים

IMG_1731

IMG_1736

IMG_1738

IMG_1742

IMG_1741

IMG_1718

 

בנין מרחף

אדריכל הבית של מכון ון ליר, אדריכל עבי ניגרי ערך לחברי הפרלמנט המלומדים סיור אישי מודרך, בבניין החדש. שופע רצון טוב וידע, הוא חשף בפניהם את הבניין המרחף במתחם הירושלמי. 

IMG_1815

אדריכל ניגרי משמש כאדריכל הבית של המכון כשמונה שנים. "נתבקשו לכתוב את הפרוגראמה למבנה, שנועד לשכן 30 חוקרים ולהבנות לצד המבנה שתכננו לפני 50 שנה האדריכלים דוד רזניק ושמעון פובזנר", מספר ניגרי "התייעצנו עם רזניק. הוא קיבל בזמנו מגב' פולי ון ליר, מנהלת הקרן, פרוגרמה בת משפט אחד – 'כי מציון תצא תורה', ולא בהכרח תיאולוגית. היינו, שמכאן תצא בשורה לעולם, במסגרת הפעילות של ון ליר. ברוח זאת הוא ופובזנר תכננו את הבניין. לקחנו את אותו הרעיון ומשכנו אותו הלאה.הצבנו כמה תנאי סף לתחרות, שקיבלו ביטוי בחוברת תחרות מאד מפורטת, עם הרבה טבלאות וסקיצות, שנתנה לאדריכלים חופש ביטוי מוחלט". השפעה גדולה על הצלחת הפרויקט הייתה לתורם, ליאוניד פולונסקי, יהודי עשיר בן 88, הן בגלל גודל התרומה – כ-106 מיליון שקל (28 מיליון דולר) וגם, מעיד ניגרי, בגלל שיתוף הפעולה והאמון המוחלט לו זכו מצד הנדבן. גודל התרומה והיחס הזה, השפיע לעיהם לחרוג מעבר ליעד המקורי של שיכון החוקרים, לשדרג את המתחם כולו ולהפוך אותו לקמפוס, הכולל למשל אולם רב תכליתי, לכנסים ופעילויות תרבות וחברה. חשיבות רבה ניתנה לכך שהבניין יהיה ירוק וכך הוא אף חנך תקן ירוק חדש למבני חינוך, שאישר השר לאיכות הסביבה והוא יהיה עתה הבניין הראשון שזכה בתקן הזה. בקרבי הבניין מערכת גיאותרמית, האבה במקום צ'ילרים על הגג. משרד חיוטין אדריכלים זכה בתחרות, והאדריכלית ברכה חיוטין, בדרכה המיוחדת, השתמשה באותם אלמנטים, רכיבים ושפה של הבניין הישן והביאה אותם למאה ה-21. המבנה החדש השתלב יפה לצד הישן ולצד המבנים שלידם – בית הנשיא ותיאטרון ירושלים. הנהלת המכון התחייבה לתורם לסיים את כל התהליך, הכולל התחרות, ולחנוך את הבניין בתוך 5 שנים ועמדה בהתחייבותה. הבנייה עצמה, כולל היתרים, ארכה 3 שנים.

IMG_1811

IMG_1838

IMG_1885

IMG_1821

הבניין החדש של מכון ון ליר עובד ומתפקד ובו 30 חדרי חוקרים, המחולקים ל-6 אשכולות, מתוך כוונה שכל קבוצת חוקרים תקיים קבוצת דיון בינה לבין עצמה ותעצים דיון. בהמשך לרשותם חללים ברזולוציה יותר גבוהה, חדרי סמינרים, אולם רב תכליתי ואודיטוריום. בדיוק אותה מתכונת כמו בבניין הישן של רזניק ופובזנר, אך משודרגת ברמה טכנולוגית גבוהה יותר. היחס ברוטו נטו של הבניין נדיב ביותר, מתוך ראיית הגנים של הבניין מסביב והבניין עצמו כמקשה אחת. האתר אכן משמש כדוגמת מופת לקשר פנים וחוץ, בין תמונת הנוף של ירושלים והנוף הפנימי של המתחם.

IMG_1841

המתחם מביט כל העת פנימה, החזיתות החיצוניות יותר אטומות, החזיתות הפתוחות הן לחצר הפנימית, לרחבה המרכזית ולכל המתרחש בפנים. המתחם כולו כולל לצד הבניינים של מכון ון ליר, את בניין האקדמיה הלאומית למדעים, ובניין המועצה למדעים גבוהים והמועצה לתקצוב של משרד החינוך.
"רזניק נהג לומר שעל הבניין להצטיין בהידור מאופק", נזכר ניגרי "הבניין שלהם מעורר כבוד אבל מאופק, עם כל הצניעות שאפיינו את שני האדריכלים. הם השתמשו בשלושה חומרים עיקריים, אבן ירושלמית, בטון חשוף ברוטליסטי של שנות ה-60 והרבה זכוכית. בבניין החדש השתמשה חיוטין באותם חומרים והוסיפה חומר חדש, לוחות דמוי עץ, חומר המורכב מעיסה של במבוק". בבניין ארבע מפלסים. מפלס הכניסה של המבנה הישן מיושר עם מפלס הכניסה של המפלס השלישי בבניין החדש. ההיגיון בחלוקת התיפקודים הוא כמו בבית פרטי, יש אזור ציבורי ואזור פרטי. שני המפלסים העליונים בעלי זיקה ישירה למכון מכון ון ליר, בהם כל חדרי החוקרים, משרדי ההנהלה, ולובי ההתכנסות, שהוא במישור אחד עם הרחבה שבין הבניין החדש והישן, והמפלסים של שני הבניינים זהים, ומהווים המשך ישיר. הבטון החשוף של רזניק ופובזנר עומד יפה וניראה טוב עד היום, מול הבטון העשוי בטכנולוגיה חדישה ומודרנית של חיוטין. קצב הבניין, ההדגש האופקי, אותם אלמנטים לקחה חיוטין לבניין החדש, הבניינים מדברים אחד עם השני ויוצרים את הרחבה המרכזית, כשכל הבניינים מביטים פנימה. כמו בבניין הישן, בין כל האשכולות יש חצר פנימית, עם קיר משרביות שמסתיר לא מסתיר את הנוף  (למשל הגג הלא אסתטי של תיאטרון ירושלים). המשרביות בנויות מבפנים מפריקסטים של בטון ובחזית מלוחות של אבן. כל חלון וחצר בבניין, הוא בגדר תמונה שונה, המתגאה בנוף הירושלמי.

_MG_1940

_MG_1939

IMG_1989

IMG_1930

IMG_1982

IMG_1977

IMG_1919

IMG_1909

IMG_1897

IMG_1890

במפלס הלובי (המרכזי), נמתחים הפנים והחוץ ברצף אחד, הכל מואר באור טבעי, מלבד שני חללים, האודיטוריום הסגור ונטול החלונות, וקומת המרתף למטה. אף נורה לא דולקת שם במשך היום, הבניין דואג שהאור הטבעי יאיר אותו ואף קרן שמש אינה חודרת לבניין ומכה בו. האדריכלות מייתרת לא רק את התאורה, אלא גם את מיזוג האוויר. היה יום חם מאד כשעמדנו במשרדו של ראש המכון, תחלופת האוויר הטבעי חסכה את הצורך להדליק מזגן. ניגרי הצביע על אוסף המקטרות של ראש המכון ואמר: "גם כשהוא מעשן את אחת המקטרות שלו, לא מריחים מסביב את העשן".

IMG_1853

קומת הלובי ריקה מעמודים וקירות. הסכימה הסטטית של הבניין היא כזו שלמעשה כל הקומה הזו תלויה מהגג, היא לא נשענת על היסודות. "בתהליך הבנייה יצקנו את ארבעת קומות הבניין, לא הורדנו את הפיגומים הגענו עד הקומה העליונה, יצקנו את הגג עם הקורות מאד משמעותיות, כשהציר האחורי, ציר בי של הבניין, ציר שהולך לכל האורך הוא הגריד של הבניין, וכל החלק הנגדי זיזי ויוצא מהבניין (בן 1,400 מטר)", מסביר ניגרי "ככה ברכה חיברה את הבניין והטופוגרפיה. כשהיא הציגה את זה בתחרות, צוות השופטים בן 12 איש מכל העולם, כולם היו סקפטיים איך הבניין הזה יעמוד בכלל".

מפלסי הבניין מרחפים, אין מסביב שום אלמנט קונסטרוקטיבי שקוטע את השקיפות, הרצפה והתקרה הכל זיזי, רק בכדי לתמוך במסכי הזכוכית והאלומיניום. חזית אחת של המבנה פונה לרחוב מרכוס והגבילו את המתכננים בתב"א, לבל יפערו בה חלונות הפונים לדיירי הרחוב. לכן החזית לא פתוחה לרחוב ובמקום חלונות מיקמו בקיר פסיפס בעבודת יד מכפר מכר שבגליל. "בין דיירי הרחוב ארבעה שופטי בית המשפט העליון ועוד אנשי ממון והשפעה, לא רצו להתעסק איתם ועם סוללות עורכי הדין שלהם", אומר ניגרי.

קצת מידות: רוחב הזיז 14 מטר ואורכו 60 מטר. אורך כל הבניין 82 מטר. שטח קומה 2,200 מ"ר. עובי התקרות 60 ס"מ, בתוך זה נכנסת הקונסטרוקציה וכל המערכות שלה. ניגרי יוצא למרפסת ומצביע על קיר המבנה "קורה דרוכה חוצה את כל הבניין וזיזי הבטון הדרוכים מובילים לאורך כל 82 המטר של הבניין. שישה וירנדלים לאורך הבניין וחלק אחד שתופס את כל החבילה הזו כמקשה אחת. הכל מבטון בדריכה במקום. גם הוירנדלים דרוכים לאורך וגם לגובה, עם מוטות פלדה". עוד קצת מספרים: עלות הבנייה 4000 דולר למטר, לשטח של 7,400 מטר.

IMG_1881

תודה: לשמעון אלון, מנכ"ל מכון ון ליר לעבי ניגרי, אדריכל הבית של מכון ון ליר לשרון גלזר, מנהל חטיבת המכוניות הפרטיות בחברת מאיר לאדם איגרא, מנהל המכירות הארצי של יגואר לאורי אור, מנהל ההדרכה ביגואר

 

 

6 סיבות מדעיות למה אתם לא יכולים להפסיק להסתכל בפורנו של חורבות

18 ביולי 2014

זוכרים את המראה המפעים של נפילת מגדלי התאומים? האם אנחנו שואבים הנאה מוסתרת ומורבידית מהפצצת ערים ומבתים הרוסים בעזה או בשדרות? הפסיכולוגיה מציעה תובנה למה חורבן של מבנה וצריף מט לנפול, כל כך מושכים

the_colosseum_rome_278_11s_by_mym8rick-d4a0cj0israel-air-strike

שופט בבית המשפט העליון האמריקאי בשם פוטר סטיוארט, קבע אבחנה מפורסמת המגדירה מהי פורנוגרפיה: "אני יודע את זה כאשר אני רואה את זה", אבל "פורנו של חורבות" – שם שהוענק לאותו ריגוש שאנו חווים מתמונות של בניינים נטושים ונופים מושחתים, קשה יותר להבחנה. האם תמונה של הדולפינריום הנטוש בחוף תל אביב, או של התחנה המרכזית הענקית והעזובה בדטרויט שבמישיגן, היא בעלת קסם נוקב ואייקוני כמו הקולוסאום ברומא? או שמדובר בסתם סקרנות חולנית שלנו?

פורנו של חורבות הרוסות הוא מהדימויים האהובים על האינטרנט. מדי פעם נכתבו תיאוריות די הגיוניות שהסבירו למה אנחנו לא יכולים להפסיק להסתכל על פורנו של חורבות, אך רק מעטות מהן התבססו על מדעי ההתנהגות. הראיות הן אמנם דקות, והמניעים האישיים מגוונים ומורכבים מדי מכדי לבססם בהסבר קל, אך אפשר למצוא שישה מושגים פסיכולוגיים, שעשויים לתת לפחות מעט תובנה, מדוע החורבה הנטושה מושכת כל כך. ראו בזה תוצרת של המוח שלכם.

1. היפוך נהנתני

איך זה עובד. אנשים נהנים לעשות דברים שההיגיון מצביע שהם לא צריכים או אמורים לעשות: לאכול פלפל חריף עד דמעות, לצפות בסרטים עצובים, לעשות פעילות גופנית או עבודה במשרד המביאה אותם לתשישות וכן הלאה. מעשים אלה מכונים אצל הפסיכולוגים "היפוך נהנתני" (סוג של מזוכיזם), הוא תהליך הממיר חוויות שליליות לכאורה בחיוביות. חלק מההנאה כאן היא שהגוף מאתגר את הציפייה של המוח ומנצח אותו.

איך זה חל על פורנו חורבות. אין שום סיבה הגיונית למה נסתכל על תמונה מלאה שברי זכוכיות וקירות שקרסו, כמו שתמונת ערימת פסולת לא אמורה להיות מהנה. אבל פורנו חורבות הופך להיות מרתק, כשהצופים בו מפיקים איזו הנאה נוספת מהיכולת להוכיח כי ההנחה האינטואיטיבית הזו שגויה. מחקר מהשנה האחרונה של היפוך נהנתני, שערך פסיכולוג בשם פול רוזין, מצא כי יצירות אמנות עצובות גורמות הנאה מרובה לצופים בהן, ויותר מכל סימפטום אחר של היפוך נהנתני בחיינו, ההנאה מעצבות קשורה בעיקר ליצירות אמנות ויש לה איכות אסתטית.

2. פרדוקס הטרגדיה

איך זה עובד. "פרדוקס הטרגדיה", בן דוד קרוב ל"היפוך נהנתני", מגלה כי כמה שחוויה אסתטית תהיה יותר עצובה (סרטים עצובים, שירים עצובים וכדומה), כך תגבר ההנאה של הצופה והמאזין בהם. ההסבר הפשוט ביותר של הפרדוקס הזה, המוצע במחקר שנערך לאחרונה על סרטים עצובים – הוא כי "אנחנו פשוט רוצים להתרגש". עוד מחקר שנערך לאחרונה של הנאה מטרגדיות, מצא כי מצבים כאלה גורמים לנו להרהר על החיים, ובמיוחד על מערכות היחסים שלנו, בדרכים שבסופו של דבר עושים אותנו מאושרים.

איך זה חל על פורנו חורבות. כשהעיר דטרויט נכנסה לפשיטת רגל, טענו מומחים כי היא דווקא עשויה לצאת חזקה יותר מהמצוקה הזו שלה. עלייתה ונפילתה של עיר אמריקנית גדולה, קרבים בהחלט לממדים טרגיים עזים. ככל שהתמונות של העיר דטרויט השבורה והמוכה מהוות חוויה אסתטית, יש להן אולי דווקא את היכולת לגרום לנו לחשוב על מצבינו שלנו באור חיובי. אריק ג' וילסון, מחבר הספר "כולם אוהבים תאונת רכבת טובה", מציע פרשנות משלו בניתוח של הסקרנות החולנית שלנו: "סבל יכול לחשוף מה הכי מקודש בחיינו וחיוני לאושרנו".

3. רע חזק יותר מטוב

איך זה עובד. באחד מהמחקרים הקלאסיים של הפסיכולוגיה, שפורסמו ב-2001, קבוצת מחקר בראשותו של רוי אומייסטר תיעדה הוכחות חותכות לכך שאנשים מגיבים יותר לאירועים רעים מאשר טובים. עליונותה של השליליות בחיינו נכון גם לגבי מערכות יחסים, חברויות, מצבי רוח, סגנון הורות, סטריאוטיפים ומוניטין, משוב וביקורת, בריאות ואושר. לו רק בכדי לעזור לנו הימנע מכך, המוח מעניק הרבה יותר תשומת לב לרע מאשר לטוב.

איך זה חל על פורנו חורבות. פורנו חורבן – ופורנו אסונות באופן רחב יותר, כולל האובססיה שלנו להנאה חזותית מנזקי הוריקן, פיגועי טרור, ערימת גרוטאות של מכוניות, וכן הלאה – באופן ברור נופל מתחת למטרייה של אירועים רעים. אנו עשויים להיגרר לפורנו חורבות, מאותה הסיבה שסיפורים שליליים הובילו במהדורות החדשות מדי ערב במשך שנים: זה מה שהמוח שלנו מעדיף. (נסו להיזכר באירוע מכונן בזמר העברי בשנים האחרונות, השווה בעוצמתו למותו של אריק אינשטיין). שוב, אם כי, כפי אומייסטר וחוקרים חברים שיערו, הקיבעון השלילי עשוי לשמש פונקציה אבולוציונית חיובית: "באופן כללי, אנשים שקשובים למניעה ותיקון דברים רעים צריכים לפרוח ולשגשג יותר מאשר אנשים שהתרכזו בעיקר רק בדברים טובים", הם כותבים.

4. תיאורית האלימות הבלתי מזיקה

איך זה עובד. מארק טוויין פישט פעם את ההגדרה של הומור למשוואה "טרגדיה פלוס זמן". זה פשטני מדי, כמובן, אבל זה מתייחס להנאה המוזרה שאנשים שואבים לעתים קרובות מאירועים נוראים. פיטר מקגרו מאוניברסיטת קולורדו, פיתח לאחרונה את הרעיון הזה לתיאוריה "אלימות בלתי מזיקה" של הומור. במחקרים אחרונים, מקגרו הראה שהרגשת ביטחון, שלעתים קרובות נבעה מריחוק פסיכולוגי – יכלה להמיר איומים קיומיים בבדיחות.

איך זה חל על פורנו חורבות. התיאוריה של אלימות בלתי מזיקה, מסבירה מדוע תושבי דטרויט מתעבים פורנו של חורבות, שרק מדכא אותם, ואילו אנשים עם ריחוק פסיכולוגי גדול יותר, יכלו לראות בתמונות של העיר החריבה משהו משעשע (אם לא ממש מצחיק). מקגרו מציין ארבעה סוגים של מרחק: מרחבי, חברתי, נפשי ובזמן. אז אם מישהו גר רחוק משדרות, עזה או דטרויט, או משתמש באינטרנט בכדי ליצור חיץ נפשי, הוא עשוי למצוא פורנו של החורבן שם מושך יותר מאשר מישהו שחי שם באותו הרגע.

5. שמח לאייד

איך זה עובד. למרות מה שניתן היה לשער, לא אנחנו היהודים המצאנו את המושג הזה. השפה האנגלית ניכסה את המילה הגרמנית Schadenfreude עבור השמחה לאייד, בכדי לתאר את העונג שמגיע לעתים קרובות מחוסר מזל של הזולת. מחקר על אוהדי ספורט, בפרט, מצא ראיות חותכות להנאה זו; במחקר אמריקאי עם הדמיה מוחית, בקרב אוהדי היאנקיז שצפו בכישלון הקבוצה היריבה על ידי קבוצתם, הופעלו במוחם מיד כל אותם אזורים עצביים הקשורים להנאה. קנאה וטינה הם שני המקורות של התחושה, למרות שזה לא נפרד לחלוטין מתחושת אהדה.

איך זה חל על פורנו חורבות. צופים שנהנו מפורנו חורבות של עיר הרוסה, לא בהכרח הרגישו ככה על חשבונה של אותה העיר. אבל אחרים עלולים להרגיש תחושת עליונות צוהלת, במיוחד אם הם רואים את החורבן אצל האויב או אפילו כהשתקפות של בחירות פוליטיות של המתנגדים. מחקר מ-2009 מצא אצל משתתפים במבדק, שהיו בעלי נטיות פוליטיות קיצוניות, כי אלה חוו שמחה לאייד מחדשות על האטה כלכלית או פשיטות רגל בארצם, כאשר המפלגה היריבה (לכאורה) גרמה לבעיה. איזה כייף להאשים למשל את נתניהו.

6. פחד משעמום

איך זה עובד. שעמום הוא דרך מצוינת לעזור לנו לקבל קצת זמן לחשיבה יוצרת, אבל עם ההיצע האינסופי של הסחות דעת דיגיטליות, השעמום הפך במידה רבה לפריבילגיה נכחדת. המחקר האחרון מאוד, שפורסם בכתב העת Science, מראה כמה מאמצים יעשו אנשים רק כדי להימנע מלשבת ולהתמודד לבד עם עצמם רק יחד עם המחשבות שלהם. במקום לא לעשות דבר ורק סתם לשבת ולחשוב במשך 6-15 דקות, משתתפי מבחן רבים העדיפו לתת לעצמם הלם חשמלי – רק כדי לעשות משהו.

איך זה חל על פורנו חורבות. במובן זה שגם פורנו חורבות הוא אחת מהצורות הרבות של הסחות דעת דיגיטליות שקיימות היום, זה סביר שגולשים לוחצים על התמונות הללו מתוך שעמום, במהלך יום העבודה המייגע. בהתחשב בעובדה שרבים מהתצלומים יכולים להיות מתוארים כמדהימים ומרגשים, זה גם הגיוני לתהות אם החברה רואה בפורנו חורבות סוג של טלטלה למערכת, או שלמצער אינה מקדישה לתמונות מחשבה רבה. "המוח הפרימיטיבי לא אוהב להיות לבד עם עצמו", סיכמו המחברים של המאמר המדעי.
אז, יאללה, בלאגן.

untitled

3033210-slide-new-name

7evenThirty_theproblem_cover

 

מדוע יתושים עוקצים אנשים מסוימים יותר מאחרים?

12 ביולי 2014

סוג הדם, חילוף חומרים, פעילות גופנית, צבע חולצה ואפילו שתיית בירה, יכולים לגרום לאנשים מסוימים להיות טעימים במיוחד ליתושים

9049865251_fd2cf15a9a_b

אם אתה חוזר מאזור מסוים עקוץ כולך ואתה מוצא שאתה עקוץ הרבה יותר מחבריך, הרי שלתחושת האפליה שלך מסתבר יש בסיס. כ-20 אחוזים לערך מבני האדם, מתברר, הם טעמים במיוחד ליתושים. אין תרופה לכך, מלבד התמרחות במשחה דוחה חרקים (אשר יתושים יכולים להיות חסינים בפניה עם הזמן). הנה כמה מהגורמים שעשויים לשחק תפקיד באטרקטיביות הזו:

סוג הדם
באופן לא מפתיע, שכן, אחרי הכל, יתושים ניזונים מחלבונים מהדם שלנו. מחקרים מראים שהם מוצאים סוגים מסוימים של דם יותר טעימים מאשר אחרים. מחקר אחד מצא, כי יתושים נחתו על אנשים עם דם O, כמעט כפול מאנשים עם סוג דם אחר. 85 אחוזים מהאנשים מפרישים אותות כימיים דרך העור שלהם, שמציין איזה סוג הדם יש להם. היתושים אינם נמשכים לחלוטין ל- 15 אחוזים האחרים, לא משנה איזה סוג דם יש להם.

פחמן דו חמצני
אחת הדרכים המרכזיות בהן יתושים מאתרים את המטרות שלהם, הוא על ידי ריח דו תחמוצת הפחמן הנפלט בנשימתם של בני האדם. הם משתמשים באיבר שנקרא משוש לסתי לשם כך, והוא יכול לזהות פחמן דו חמצני ממרחק של 164 מטרים. כתוצאה מכך, אנשים שפשוט נושפים ופולטים יותר גז כזה לאורך זמן, וכן אנשים כבדי משקל, הוכח כי משכו יותר יתושים מאשר אחרים. זוהי אחת הסיבות לכך שילדים לעתים יעקצו קצת פחות ממבוגרים.

פעילות גופנית ומטבוליזם
בנוסף לפחמן דו חמצני, יתושים מוצאים את הקורבנות בטווח קרוב על ידי ריח החומצה הלקטית, חומצת שתן, אמוניה וחומרים אחרים שנפלטו באמצעות הזיעה שלכם, והם גם נמשכים לאנשים עם טמפרטורות גוף גבוהות יותר. פעילות גופנית מאומצת מגבירה את הצטברות החומצה הלקטית וחום הגוף שלכם, זה כנראה גורם לכם להתבלט לחרקים. גורמים גנטיים משפיעים על כמות חומצת שתן וחומרים אחרים הנפלטים על ידי כל אדם באופן טבעי, מה שהופך כמה אנשים לחשופים בקלות רבה יותר ליתושים יותר מאחרים.

חיידקי עור
מחקרים אחרים הראו, כי סוגים מסוימים והנפח של חיידקים שחיים על העור שלנו באופן טבעי, משפיעים על האטרקטיביות שלנו ליתושים. במחקר שנערך 2011, מדענים גילו כי יש כמויות גדולות של כמה סוגים של חיידקים, שגרמו לעור להיות יותר מושך יתושים. גם זו יכולה להיות הסיבה, שהיתושים נוטים במיוחד לעקוץ קרסוליים וכפות רגליים, שבהם מושבות החיידקים המיושבות יותר אצלנו.

בירה
בקבוק אחד בלבד של בירה יכול לגרום לך להיות אטרקטיבי יותר לחרקים. אבל למרות שהחוקרים חשדו שזה היה בגלל ששתייה מגדילה את כמות האתנול המופרשת בזיעה, או משום שהיא מגדילה את טמפרטורת הגוף, אף אחד מהגורמים הללו לא נמצא תואם לכמות נחיתות היתושים, מה שהופך את זיקתם לשותי הבירה לתעלומה.

הריון
במספר מחקרים שונים, נשים בהריון נמצאו מושכות עקיצות יתושים בערך כפליים מאחרים, כתוצאה ממפגש מצער של שני גורמים: הן נושפות 21 אחוזים יותר פחמן דו חמצני מאחרים, וטמפרטורת הגוף שלהן בממוצע גבוהה יותר מאחרים.

בגדי צבע
זה אולי נראה מגוחך, אבל יתושים משתמשים בראייה (יחד עם ריח) כדי לאתר בני אדם, ולכן לבישת בגדים עם צבעים בולטים (שחור, כחול כהה או אדום), עלולה לגרום לך להיות קל יותר לגילוי על ידי יתושים.

גנטיקה
ככלל, גורמים גנטיים בסיסיים מוערכים בהשפעה של 85 אחוזים מהשונות בין אנשים באטרקטיביות שלהם ליתושים, בין אם זה בא לידי ביטוי בסוג הדם, חילוף חומרים, או גורמים אחרים. למרבה הצער, אין לנו (עדיין) דרך לשינוי הגנים האלה, אבל …

 

הסוד של קניון הדגים הנטוש

12 ביולי 2014

בעיר העתיקה בבנגקוק, שוכנת פנינה תיירותית חבויה, לא ידועה יחסית. בלי התמצאות טובה בגיאוגרפיה של בנגקוק, יהיה קשה מאד לאתר את המקום, הצמוד לשוק דגים גדול ולהבין מה מסתתר מאחורי השער הגדול בפתחו. בשלט הגדול שבפתח כתוב בתאילנדית "בהחלט אין כניסה מעבר לנקודה זו".

מאחורי השער עומד קניון לשעבר בן ארבע קומות, ששקק כמרכז קניות מודרני. במקור הוא נבנה כבניין בן אחת עשרה קומות, גובה שמפר את תקנות הבנייה של העיר בנגקוק, המגבילות בניינים ל-4 קומות. לפיכך, שבע הקומות העליונות נהרסו ב-1997. ב-1999 הקניון נשרף, החשד להצתה נפל על מתחרה באזור. באסון אבדו חייהם של מספר מבקרים והבניין נשאר נטוש מאז. מאחר והמבנה אינו מקורה,  קומת המרתף מלאה במים בעומק של כמה מטרים, בכל ימות שנה, שנאגרו מהגשמים. לפני כעשר שנים החלו לייבא לשוק הדגים שבאזור דגמי מין קוי ושפמנון אקזוטיים. האוכלוסייה הקטנה של הדגים הללו החלה לשגשג ולהתרבות במים האלה שבקניון והתוצאה היא – אקווריום עירוני ענק.

DSC_2078

DSC_2088

DSC_2089

סקס ועיצוב תעשייתי

28 ביוני 2014

המעצב התעשייתי אלכס פדואה, מסיים פרק של 12 שנה כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בביה"ס שנקר ומסביר מה הקשר בין להכשיר מעצבים טובים למאהבים מוצלחים ושעיצוב טוב גורם לך להתאהב בו.

untitled

פדואה בטקס הענקת "אות העיצוב" בהיכל התרבות, תחרות בה הוא משמש כשופט

לפני 12 שנים נוסדה בבי"ס שנקר המחלקה לעיצוב תעשייתי, כחלק מהמאמצים של נשיא ביה"ס פרופ' אמוץ ויינברג, להרחיב את תחומי הפעילות של המוסד שהוא עמד אז בראשו. באותה העת, האופציות הרלוונטיות העיקריות למי שביקש ללמוד בארץ עיצוב תעשייתי, היו האקדמיה בצלאל בראש הרשימה, כמוסד הוותיק במקצוע והמכון הטכנולוגי בחולון (HIT), מוסד צעיר יותר, שהצליח להתחרות באקדמיה היוקרתית. הרעיון האמביציוזי של פרופ' ויינברג, להציע ללמוד את התחום בבי"ס המזוהה טוטלית עם אופנה וטקסטיל, נשמע כרעיון רע וחסר סיכוי. "ויינברג פנה אלי עוד לפני 13 שנה, כשעבדתי בשלוחת IDEO בישראל והזמין אותי לנהל את המחלקה. סירבתי כי לא היה לי פנאי לכך", משחזר אלכס פדואה "אחרי שנה הוא חזר והתעקש: 'אני יודע שאתה לא אוהב לנהל, אני רק צריך את הקשרים שלך בעולם. אני מבטיח שתוכל לשמור על הפרקטיקה שלך במשרד שיש לך, תבוא ליומיים בשבוע'. בסוף השתכנעתי". בימים אלה מסיים פדואה פרק של 12 שנה כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בביה"ס שנקר, במהלכו הפכה המחלקה ליעד מבוקש, ראוי ובעל מוניטין לכל מי שמבקש להיות רון ארד הבא, לצד האקדמיה הירושלמית וביה"ס בחולון. פדואה ימשיך ללמד במחלקה וטרם פורסם מי יחליף אותו בניהולה.
"קיבלתי מחלקה מאד מאורגנת מקודמי קני סגל, שהוא איש מצויין", מצטנע פדואה  "קיבלו אותי יפה, למרות שאני הונחתתי לשם, ומי ומה אני. היו שם כבר תכנית לימודים מקצועית, אנרגיה טובה ואנשים טובים. כל זה בתוך בנין מכוער, קטן, ללא תשתיות מתאימות ללימוד המקצוע, הוא היה בנוי ללימודי טקסטיל ואופנה. אבל הרגשתי שהנה יש כאן מקום לכל הדברים שאני מאד אוהב – סקס, נשמה ולכל מה שרק מעצבים יכולים לעשות. עבדנו קשה – ומאד לאט, טיפסנו מילימטר על מילימטר. הוזמנתי לבצלאל כאורח בהגשות של הסטודנטים לפני 8 שנים וחוזר ירוק מקנאה. שאלתי עצמי איך הם עושים את זה שם. אני עצמי קיבלתי רק בוגרי בצלאל אלי לעבודה בסטודיו שלי, כי לא רציתי להתפשר. לאט לאט הצלחנו, למרות שנשארנו מחלקה קטנה – עם 30 סטודנטים ולא 80 כמו בבצלאל. ויינברג לחץ עלי תמיד שאגדיל את כמות הסטודנטים בכדי שזה יכניס יותר כסף, ואני אמרתי 'חברים, אנחנו לא ביזנס'".
לצד ניהול המחלקה וההוראה בה, מנהל פדואה (58) סטודיו לעיצוב תעשייתי, מקומץ המשרדים הבולטים והמקצועיים בארץ בתחומי התעשייה "הרציניים", שאינם מוצרי צריכה עתירי גימיקים הרווחים בחנויות ובמגזינים. "עיצוב תעשייתי למדתי בכל בי"ס שאפשר, שנתיים בחולון, אחר כך באמריקה, התאהבתי וחזרתי מסיבות רומנטיות לארץ ולמדתי בבצלאל, אחר כך למדתי שנתיים עיצוב מכוניות בלונדון, עברתי לפאריס וחמש שנים עיצבתי מכוניות בסיטרואן, אחר כך התחלתי ללמד כמרצה אורח ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון. אני כבר עשרים שנה בארץ ואני מאושר, מברך על זה שמישהו מוכן לשלם לי על ההובי שלי. אני מת על העבודה שלי. זה מה שאני רוצה לעשות כל הזמן, אני מכור אליה".
מה אתה מרגיש שאתה משאיר אחריך?
"אני רוצה שביה"ס שלי יהיה הכי טוב בעולם. זו באמת הייתה ונשארה האמביציה שלי. אני אולי חסר סבלנות בהמון דברים, כמעט תזזיתי, אבל כשנעשיתי מורה, גיליתי שאני מאד אוהב ללמד. אני מאמין שעיצוב זה המקום שבו אתה גורם לאנשים להרגיש את מה שהם צריכים להרגיש. לראות עיצוב זה כמו לפגוש מישהי, זה לא מעניין כמה תארים יש לה ואם היא מצאה תרופה לסרטן – אם היא לא מעניינת אותך ואתה לא רוצה לשבת ולבלות איתה. זה שייך לרגש,  אנחנו בסופו של דבר בני אדם, יש לנו נשמה ענקית".
איך מלמדים את כל זה באקדמיה? זה כמו ללמד טכניקות בלעשות אהבה, אבל איך מלמדים לעשות סקס טוב?
"עשיתי המון טעויות. אי אפשר ללמד באמת לעצב. המתכון הכי טוב ותנאי הכרחי לסקס טוב זה שתהיה חרמן, אתה צריך להיות רעב. שף יכול לספר לך עד מחר על קונצפטים, אבל בסוף מה שקובע זה הטעם של האוכל. זה צריך להיות טעים ולעורר בי את הדברים הנכונים. עיצוב הוא לא מילולי, הוא פונה להוויה החושית והחושנית, אחרי זה בא כל השאר".

028_10

דוד שמש לכרומגן, בעיצוב אלכס פדואה וגלעד דוידי

אנחנו באים מעולם של חוגות טלפון, ידיות מנואלה לחלונות של רכב ורדיו-דיסקים, כשהצעירים כיום נולדים לעולם של פרסומת חוצות שקוראת את מאפייני העוברים ושבים ומתאימה עצמה למאוויהם, רשת אינטרנט שמתאימה עצמה למה שהם מחפשים והמציאות הוירטואלית הופכת ליומיומית כמעט כמו זו הריאלית. איך מעצב תעשייתי מתאים עצמו כיום למציאות משתנה כזו?
"בסרט  The Big Lebowskiיש סצנה, בה בחור מנסה להסביר לבחור אחר שהכל עובר כיום לאינטרנט והופך לדיגיטלי, כך הפורנו למשל: Interactive erotic software. The wave of the future, Dude. One hundred percent electronic!. הבחור השני מקשיב לו ומשיב בביטול: Yeah well, I still jerk off manually".

15_7

הצעה לבריכות מים תת קרקעיות ברחבת קניון ערים

Toilennale של יפן היא כמו הביאנאלה בוונציה, אבל לחדרי שירותים

21 ביוני 2014

מוונציה ועד לניו יורק, לעולם אין מחסור בביאנאלות לאמנות. אבל אויטה, עיר בגודל בינוני בדרום מערב יפן, מקווה להטביע את חותמה על העולם בקיץ הבא, כמארחת של  Toilennale- פסטיבל האמנויות הראשון החוגג בחדרי השירותים.

oita-toilennale-cleaning-performance

פרפורמאנס בחדרי השירותים של Oita ביפן

העיר מזמינה אמנים ומעצבים, להפוך 12 מבתי השימוש הציבוריים שלה למתקני אמנות ויצירה, עם פסלים, ציורי קיר, ותצוגות אינטראקטיביות. הצגות תיאטרון יועלו בתוך כמה מחדרי השירותים (בחנויות ובשטחים ציבוריים), ואוסף של שירותים שנוצרו על ידי אמנים זרים יוצג ברחבי העיר. למזכרות, העיר מתכננת למכור העתקים זעירים של ה"מזרקה", משתנת הרדי-מייד המפורסמת של מרסל דושאן.שירותים ציבוריים הם נקודת מכירה עירונית יוצאת דופן, אבל אייסוקו סאטו, ראש הוועד המנהל שלToilennale באויטה, אומר שהם מקום הגיוני לתשומת הלב של מועצת עיר המבקשת להגביר את התיירות אצלה. לאסלות מקום מיוחד בחיים היפניים המודרניים; בשלושה רבעים מהבתים נמצא בידה בסגנון היי טק. שירותים ציבוריים בסגנון אוונגרד צצים לאחרונה ברחבי הארץ, כולל אחד ב-Wakakusa הפארק של אויטה, שהפכו לאטרקציה מקומית לאחר שצמד אמני וידאו נתנו שם תצוגה אינטראקטיבית.בנוסף, ליצרנית השירותים הגדולה במדינה, טוטו, יש מפעל באויטה."מטרתו של הפסטיבל הזה, היא להפוך את מרכז העיר של אויטה למוזיאון לאמנות מודרנית ושל אמנות השוליים, ולספק למבקרים את ההזדמנות להכיר את אויטה דרך האמנות וחדרי השירותים", סאטו אומר. לדבריו, יש היגיון מסוים בחיבור אסלות לאמנות. שניהם ממלאים תפקיד מרכזי בתרבות האנושית (אגב, ל-35% מאוכלוסיית העולם חסרה גישה לשירותים בטוחים ונקיים), "חדר שירותים הוא מקום הכרחי לכל אחד, אמנות ותרבות הן אותו הדבר, הם חיוניים על מנת שנחיה כבני אדם ולא כבעלי חיים".לקראת קידום Toilennale, מועצת העיר חקרה בעברה של אויטה בחיפוש אחר כל דבר הקשור לאסלה. "קיווינו למצוא חורבה עתיקה של חדר האמבטיה בסגנון המערבי הראשון ביפן, אבל אין חורבות באויטה", אומר סאטו.תיירות היא היעד העיקרי של תערוכת האמנות יוצאת הדופן הזו, אבל Toilennale גם מבטיחה לשפר את שירותי עיר על ידי שיפוץ וייפוי חדרי השירותים בכל רחבי מרכז העיר, מעבר ל-12 שהפכו למתקני אמנות. Toilennale, שבהערכה תעלה לשלטון המקומי 687,000 דולר, הוא חלק מסדרה של יוזמות שנועדו למתג מחדש את אויטה כיותר מסתם עיר תעשייתית. מתחם תחנת רכבת ומסחר חדש בעלות של 196,000,000 דולר אמור להיפתח באביב 2015, כמו מוזיאון לאמנות אשר תוכנן על ידי שיגרו באן, שזכה בפרס הפריצקר לאדריכלות לשנה זו.

tochka_05

מיצג אורות בשירותים ציבוריים

http://qz.com/220938/japans-toilennale-is-like-the-venice-biennale-but-for-toilets/