למה נעלבתי מחמינאי ומהאיראנים

13 באפריל 2018

אני מודה שאני מודאג מכל העניין הזה סביב סוריה. בעיקר הורסת אותי ההצהרה הזו של איראן, שבמקרה של עימות עם ישראל, היא "תחריב את תל-אביב". זה לא רק מפחיד, זה פשוט מעליב. שוב ישראל זה תל אביב? אין חיים מחוץ לעיר הזו?

 

אנחנו גרים כבר שנים בהוד השרון. העיר הזו התפתחה ממושבה, לעיר גדולה ושוקקת. אז למה לא לאיים למחוק את הוד השרון? למה לחזור שוב על מנטרות, במקום להיות יצירתיים ולהראות גם שאתם מעודכנים במה שקורה בארץ. בשביל זה לא צריך את המוסד, צריך פשוט לבוא לכאן בשקט ולהתרשם מהעשייה ומההצלחה של העיר.
אני מבין שהאיראנים רוצים לפגוע לנו בעיקר במורל. חמינאי בהצהרה שלו, הסתמך כנראה על כך שבתל-אביב יש ריכוז הכי גדול של מסעדות, שפים מובילים ובתי קפה בארץ ושהפגיעה בהם, תפגע במורל שלנו בצורה האנושה ביותר.
אז ראשית, כדאי שהאיראנים ידעו שמצב המסעדות בארץ הוא גם ככה כעת על הפנים. בחלק מהמסעדות בתל-אביב, שאני לפחות סעדתי שם לאחרונה, המחירים היו כאלה מפוצצים, שמביא לך את החשק לעודד את האיראנים להפציץ את המסעדה בחזרה.
בהוד השרון, לעומת זאת, כדאי לדעת שיש מסעדות מצויינות, לא פחות מתל-אביב. והמסעדות פה מפוצצות, עם האיראנים או בלעדיהם. לא לחינם הוד השרון מכונה "בירת הקולינריה של השרון". אני לא ידוע אם חמינאי אוהב אוכל איטלקי, אבל לפי דעתי, אם היה אוכל פעם ב"נונו", הוא היה חושב פעמיים עם שוב למחזר את הקטע הזה של "נחריב את תל-אביב" והיה מאיים למחוק את הוד השרון.
ואגב, אם כבר מדברים על למנוע מהאיראנים את הגרעין, הוא יכול אז לנקום בנו ולמנוע מאיתנו את "פיצוחי חממה". בהוד השרון זו מעצמה גרעינית. פגיעה בהוד השרון ובפיצוחי חממה, תמנע אז מאוכלוסיות שלימות לפצח גרעינים, פגיעה שתשפיע עליהם ישירות הרבה יותר מאשר פגיעה בכור בדימונה.

מודעות פרסומת

אב יחיד הלך רגלי כל בוקר 11 ק"מ לעבודה, עד שעמיתיו לעבודה גיליו זאת

17 בפברואר 2018

 

 

רגליו של טרנטון לואיס כאבו מן ההליכה של 11 קילומטר, שעשה כל בוקר, כדי להגיע למשמרת בארבע לפנות בוקר. ובכל זאת, בן ה -21 עשה זאת בצייתנות במשך עשרה חודשים ארוכים. הוא לא חיסר אף יום ולא איחר למשמרת מעולם.
הוא לא סיפר על כך לאיש. אף אחד מעולם לא שמע ממנו שום תירוץ – במיוחד כשמדובר היה בפרנסה לבתו בת ה -14 חודשים, כרמן.

 

"הגאווה שלי חזקה", אמר ל- CNN. "הרי מה שהיא צריכה, אני האדם שאמור לספק לה את זה."
אבל עמיתיו לעבודה בממשרדי UPS בליטל רוק, ארקנסו, גילו זאת. בשבוע שעבר, הם החליטו לעשות מעשה.
הם ביקשו מלואיס לבוא לפגישת איגוד קצרה.
כאשר הופיע, ההבעה הסטואית על פניו פינתה מקומה להבעת חוסר אמון ואחר כך לחיוך אסיר תודה, כאשר עמיתיו הושיטו לו מפתחות למכונית חדשה.
"התרגשתי מאוד, הלב שלי פשוט נפל", נזכר העובד הצעיר.

 

 

כאשר לואיס התחיל לעבוד במתקן UPS, לא היתה לו שום אפשרות להגיע לעבודה וממנה. אבל זה לא מנע ממנו פשוט לאסוף עצמו וללכת את המרחק הגדול הזה, מדי יום, מבלי ליידע בכך איש. אבל בכל מקום עבודה יש אותו מישהו או מישהי שיודע הכל על כולם. במקרה זה, זו הייתה עובדת, אשר היא ובעלה עבדו 40 שנה ב-UPS. אם הוא יכול לעשות מאמץ כזה עבורנו, אנחנו יכולים לגמול לו במאמץ מצידנו, היא אמרה. היא ובעלה שיתפו בסיפור את עמיתיהם לעבודה ואספו כסף כדי לקנות לעמיתם הנחוש מכונית. רוב העובדים לא הכירו את לואיס, אבל התרשמו מהנחישות שלו.
עד מהרה, הקבוצה גייסה כמעט 2,000 דולר, אשר לא הספיקו תחילה למשימה, אבל אחרי שסיפרו למוכר המכונית מה עומד מאחורי הרכישה, הוא הסכים לשתף פעולה ולהתחשב במחיר. כך, כשלואיס הגיע לפגישה עם קבוצת העובדים במגרש החנייה, שלף נציג העובדים מכיסו את המפתחות ל"סטורן יון 2006" והושיט אותן ללואיס.
"לאלוהים תמיד יש משהו בשבילך", אמר לואיס "אני אף פעם לא אשכח את זה". הנסיעה הראשונה שלו במכונית, היתה לאסוף את הבת שלו לארוחת ערב.

גיורא אוריין: התרבות שלנו של יזמי נדל"ן ולא אדריכלות

21 בינואר 2018

 

 

 

כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ"תרבות" – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב. אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל"ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות. מעצבי הפנים הם ועדת קישוט של מבוגרים. עיצוב מוצר נתפס בתקשורת כעניין למדורי הצרכנות, לייפסטייל. חדשה על עיצוב מדליק של מסעדת שף ידוע או וילה לאלפיון, תזכה לקדימות, לשטח נרחב ודשן יותר בכרומו צבעוני, על פני ידיעה על אדריכל שזכה בפרס ישראל או תכנן מבנה לציבור. בביקורת בתקשורת על מסעדות חדשות כבר מתייחסים כיום גם לעיצוב שלהן, אבל לרוב עדיין לא נוקבים בשם המעצב, אלא אם כן יש לו ערך שיווקי. העיצוב הוא לא ערך תרבותי בפני עצמו, אלא הוא חלק מלייפסטייל. עיצוב של מוצרי צריכה שאף אחד לא באמת צריך, יזכו מיד לפרסום תקשורתי ואילו עיצוב פורץ דרך של מכשור רפואי, מתקן עזר מהפכני המשפר את איכות הנכים, נתפס כנושא מקצועי שלא מעניין את הקהל הרחב.

 

בסוף השנה מסכמים העיתונים בארץ את הישגי השנה בתחומי התרבות ואפילו הבידור, מהם נפקדים הישגי המעצבים והאדריכלים, כאילו לא היו כאלה. במקרה הטוב הם זוכים לביקורת סרקסטית. למבקרי המסעדות לרוב דעות שונות ואפשר לקרוא אצל האחד ביקורת המהללת מסעדה מסוימת, בעוד מבקר אחר מקטרג עליה. לעומתם אצל קומץ עיתונאי האדריכלות שבנמצא, תמימות דעים וכולם ניראה שמאוחדים בדעה שהאדריכלות שלנו גרועה.

האדריכלות נתפסת יותר כעניין כלכלי מאשר תרבותי. על ישראל הבנויה והנבנית מנצחים היום יזמים ובעלי הון, שהאדריכל הוא כלי בידיהם, כדי לדעת לנצל ולמקסם עבורם שטח של בניין ולהעלות את מחירו של כל מטר רבוע. אין לאדריכל ערך מוסף יותר מהמהנדסים, יועצים וקבלנים, ששמם מוצג בשלט החיצוני של הבניין שבבנייה. שלא כמו אמן החתום על עיצוב מונומנט סביבתי כמו פסל חוצות, זהות ושם האדריכל והמעצב חשובים בשוק הנדל"ן הישראלי, רק אם יש להם ערך שיווקי וכוח השפעה על מחיר המ"ר.

תרבות של יזמי נדל"ן

 

בעולם, שמו של האדריכל נרדף לשמם של בניינים נודעים: את כנסיית סגרדה פמיליה מציינים בנשימה אחת עם שמו של גאודי, ואת כנסיית ROMCHAMP עם לה-קורבוזייה, איש אינו יודע מי היה אדגר קאופמן, בעל הבית של "בית המפל" בפנסילבנייה, אבל כולם יודעים שפרנק לוייד רייט תכנן אותו. ואילו אצלנו כל ילד מכיר את שם היזם שמאחורי הבניין – מגדל שלום מאיר (משה), מגדל אביב (משה), מרכז השלום שמתעקש לכנות עצמו עזריאלי (דוד), דיזינגוף סנטר (אריה פילץ), גן העיר (שלמה אליהו) – אבל כמה יכולים לנקוב בשמו של האדריכל שתכנן אותם? (י. פרלשטיין וגדעון זיו, אמנון ניב ואמנון שוורץ, יסקי-סיון, עטיה ועזריאלי, ישר וטולדו, אלחנני, בהתאמה). כי היזמים הם גיבורי התרבות האמיתיים שלנו, הקהל סקרן יותר לדעת מה בונה יצחק תשובה או האחים גינדי ופחות מה מתכננת עדה כרמי או ברכה חיוטין. בניית הארץ היא רק עסק של נדל"ן. ארוסטרטוס היווני ביקש להתפרסם ולכן שרף את בית המקדש באפסוס, אחד משבעת פלאי עולם. הוא לא טעה במשימתו: את שם האדריכל שהגה אותו פלא אדריכלי איש כבר לא זוכר, אך הפירומן זוכה בתהילת עולם.

מספרים על האורח מגרמניה שחשב שהיכל התרבות התל אביבי קרוי על שמו של הסופר תומס מאן וגילה שהבניין קרוי על שמו של פרידריך מאן. "פרידריך? מה הוא כתב?" התעניין האורח "את הצ'ק", הסבירו לו המארחים. בכל העולם נוהגים בעלי הון להנציח את שמם ולהטביע אותו במבנה שהקימו ביוזמתם ובכספם, כמו גוגנהיים שבנה את המוזיאון הידוע בעולם ורוקפלר את המרכז שהקים בניו-יורק. העיר תל אביב בחרה כמחוות תודה לקרוא לשדרה היפה בעיר (ואולי בארץ כולה) על שמו של פרנסה, הברון דה-רוטשילד. היו שביקשו להנציח את רעייתם האהובה, כמו הקיסר שאח ג'אן שטרח ובנה במשך 23 שנים טאג' מאהל שלם לאשתו. אבל רק בישראל יכול היה בעל הון לבקש לקנות תהילת אינסטנט ולהטביע את שמו על מבנה שלא עשה בו דבר, כמו המיליונר עופר על מוזיאון תל אביב.

המפורסמים שאף אחד לא מכיר את עבודותיהם

למרות כל זאת, בעשור האחרון חל שינוי כלשהו במעמד האדריכל בארץ, חלק מהאדריכלים והמעצבים, במיוחד אלה המעצבים וילות לאלפיון, הצליח להפוך – לא סתם לגיבורי תרבות, אלא לסלבס. בחירת האדריכלים "המשפיעים", הפכה להיות אצל מגזינים לעיצוב וחברות מסחריות דרך לקדם עסקיהם. אלא שהכבוד הנרחש למעצבים הללו, מבוסס כנראה בעיקר על מידת הפרסום והמוניטין שלהם והקשרים של משרדי יחסי הציבור שלהם. הם מפורסמים בגלל שהם מפורסמים. רבים כבר יודעים כיום מיהם המעצבים והאדריכלים הכי טובים בישראל. אבל כנראה, למיצער, שאף אחד לא מכיר את העבודות של המעצבים הללו.

 

רבים מאלה שידעו לומר שפלוני אלמוני מעצב מוביל, ככל הנראה לא יוכלו לתת אפילו דוגמא אחת של עבודה שלו, שלא לדבר על תיאור סגנון העיצוב שלו, בכדי לנמק את דעתם. כל אחד כבר מכיר את אילן פיבקו, ורובם יתארו אותו – בצדק, כאדריכל ומעצב מוביל, משפיע, נחשב, מצליח, מבוקש, סלבריטאי של ממש ומצד שני אפילו שנוי במחלוקת. רובם הגדול לא מכיר אף עבודה שלו, מעבר למגדל שתכנן על נתיבי האיילון. אם נראה להם למשל, את מרכז הקליטה שפיבקו תכנן לקהילה האתיופית ביבנה, שהיא מהטובות שבעבודותיו, הרי שאף אחד לא ידע לזהות את טביעת היד שלו בה. כך מתפתחת לה תרבות נבובה, המתייחסת לקליפה וממשיכה לשים בצד אדריכלות ועיצוב מצויינים ואיכותיים, צנועים גם במידותיהם וגם בתקציבים העומדים לרשותם.

עמוס עוז של האדריכלות

לאדריכלות בארץ אין עדיין את העמוס עוז, הדוד גרוסמן וגם לא הרם אורן שלה. היא לא תרמה לעולם את הדניאל ברנבויים, אייזק שטרן ויצחק פרלמן שלה. היא אפילו נעדרת מן הטריוויה הישראלית. בכל משאל אקראי ברחוב, ינקבו הנשאלים לפחות עשרה ספרים או סופרים ישראליים ידועים, אבל לא ידעו לציין מבנה אדריכלי או אדריכל ראוי אחד. השיממון הזה בתחומים אלה, לא נושא הבטחה להצמיח בחברה ערכים של יחס לסביבה, לזולת, לקהילה, לדורות הבאים ולא ערכים אסתטיים ואחרים, ודווקא מאלה החסרים לנו כל-כך. השיממון הזה מונע גם מתחומי יצירה אלה להתפתח, שלא כמו מקצועות הרפואה ומשפטים – שם נדרש בעל המקצוע לידע והבנה טכניים מקצועיים, תחומי האדריכלות והעיצוב היצירתיים זקוקים לויכוח מפרה, לביקורת בונה, לשאר רוח, להשראה, לכימיה עם הסביבה, למחיאות כפיים של הקהל.

האנשים שנקבצו כאן באולם סמולארש, בכדי לקבל את אות העיצוב, הם אלה שיקבעו איך יראה בעתיד הנוף העירוני והבנוי של ישראל, איכות החיים בה ופועלם ויצירתם תשפיע על חיינו ועל חיי ילדנו ועתידם. אמנם, כנראה, שהאירוע לא יעורר עניין ציבורי כמו זה שמעוררים שוקי אופנה וירידי אוכל. אך זה הזמן להתכנס ולהראות לחברה הישראלית שיש לה גיבורי תרבות אמיתיים, שהיא יכולה להתגאות בהישגיהם. זה הזמן לטפוח על שכמם ולא על פניהם של המעצבים, שמתייחסים אלינו כלקוחות גם ודווקא בגיל ה-3, להעלות על נס את הבתים והבניינים שתכננו האדריכלים, אשר לא פוגמים בנוף, לא מסתירים לנו את הים, לא מתנשאים תרתי משמע ומסתכלים מגבוה על ביתנו הקט בשכונתנו הותיקה וזוכרים שהם בתל אביב ולא במנהטן, ואפילו נותנים לנו לשמוח ולהתגאות בכך.

גיורא אוריין: אני בוחר אמנות שמבקרי אמנות לא מכירים

19 בינואר 2018

גיורא אוריין מוכר כיזם נדל"ן, עם פעילות ציבורית מפרגנת בתחומי האדריכלות והעיצוב, אבל הבית שלו מראה יותר מכל את אהבתו דווקא לאמנות. בהתייחסות שלו לכל פריט אצלו, ניכרת גם אהבה רבה לאמנים עצמם. כמעט את כל פריטי האמנות אצלו בבית, הוא רכש ישירות מהאמן עצמו וכל סיפור על פריט אמנות, מתחיל באמן שיצר אותו: "אפשר לראות את האישיות של האמן ביצירה. זה חלק מהקשר הרגשי שלי אליה. אני לא ארכוש עבודה מאמן שלא אתחבר אליו כאדם".

 

.
הבית הצנוע במראה, בשכונה אינטימית ושקטה בשרון, אינו מסגיר את פנימיותו רבת הפנים.
המעבר אל הבית בגינה המקיפה אותו, שם פסלים גדולים ניצבים בתוך צמחיה עשירה, תרמז אולי על חזות הפנים: עושר חזותי, מפעים, אך קשה לפיענוח מידי – עיצוב הפנים אינו מזוהה עם סגנון כלשהו שאנחנו כבר מכירים או מזהים והוא אינו מורכב מרהיטים ממותגים. רוב הרהיטים נעשו במיוחד ובעבודת יד, כל אחד מהם מהווה יצירה בפני עצמה.

 

אוריין נוהג להגדיר את מעלתו של מראה הבית שבנה ובו הוא גר כ"בית שהעורך של מגזין האדריכלות d+a דומוס לא היה מוכן לפרסם אותו אצלו במגזין". סוג של הומור, ממי שהינו המו"ל ועורכו של המגזין, אבל בהחלט יש בו מידה רבה של אמת: החלל לא מעוצב, לפחות לא בצורה שבה אנחנו מגדירים כיום עיצוב פנים, אבל כל החלקים מתחברים זה לזה ליצירה מעניינת, נינוחה, נהנתנית, לא מתאמצת ומעניקה את התחושה הביתית הפשוטה, הרגועה והמענגת, שכה חסרה בבתים החותרים כיום לשלימות עיצובית.

המאפיין הבולט ביותר בבית, הוא עבודות האמנות הרבות המשולבות בחללים רחבי הידיים, הפתוחים והנשפכים החוצה וממשיכות גם בגינה. את בחירת היצירות עושה אוריין בצורה נטולת פניות: הוא לא מתעניין בשושלת היוחסין של האמן ואם עבודותיו מוצגות במוזיאון. הוא לבדו יודע להבחין בכנות ובאיכות של היצירה והוא תולה תכונה זו בכך שהוא עצמו מצייר. לדבריו, הוא יודע לקרוא אמנות, מאחר והוא אמן בעצמו. מעט יודעים, שהאיש שהציג וחשף מעצבים ואמנים בחנויות ובגלריות שלו (כמו "סוהו") או במגזין שלו (דומוס), מצייר בעצמו ועבודות שלו אף נמצאות באוסף מוזיאון ישראל.

אוריין מסביר את נקודת הראייה שלו את שדה האמנות, במילים נוקבות "אמנים נמצאים בפרשת דרכים, בדרך אחת, הממסד האמנותי – מוזיאונים, אוצרים, מבקרי אמנות ובדרך הנגדית – גלריות ותערוכות מסחריות. הם צריכים לבחור בין ההכרה הממסדית בחשיבותם התרבותית, לבין הצורך לשרוד. לרוב, הצלחה מסחרית תביא להם בעיקר רווחה חומרית, אבל הם יהיו 'נגועים' אז במסחריות בעיני הממסד האמנותי ומסורבים על ידו. אני נהנה לעתים לקרוא את התיאוריה והביקורת של הממסד האמנותי על אמן כזה או אחר, זה יכול לתת לי חומר למחשבה, להוסיף עניין – אבל אני תוהה תמיד, האם האמן עצמו, שיקרא את הניתוח שכתבו עליו המבקרים המלומדים, יבין מה הקשר בין האמנות שלו לבין מה שנכתב עליה. לתפיסתי, אתה לא באמת יכול להבין אמנות, אם אתה לא אמן בעצמך. כל זה דומה להבדל שבין לכתוב על סקס או לעשות סקס. אתה יכול לקרוא על סקס ספרים שלמים, אבל תוכל להבין את החוויה אם תתנסה בזה בעצמך".

 

אני בוחר אמנות לפי טעמי האישי, בלי לבדוק את הייחוס שלה בעיני הממסד האמנותי. אני מאושר בפתיחות שלי, שאפשרה לי להיחשף לעבודות מצוינות, של אמנים שמבקרי אמנות לא היו ממליצים לי להכיר

 

תפיסה זו מדריכה את אוריין בבחירותיו "יש אספנים שמעסיקים אוצרת מלומדת אשר בוחרת עבורם את יצירות האמנות, כי היא מצויה בשיח שמכוון את שוק האמנות. אני עושה את הבחירות שלי בעצמי ויודע לזהות עבודות 'טובות', 'מדויקות' וכשרון. אני מאושר בפתיחות שלי, שאפשרה לי להיחשף לעבודות מצוינות, של אמנים שמבקרי אמנות לא היו ממליצים לי להכיר. תארי לך, למשל, שבשנות ה-60 היה בא בחור צעיר בן 20 למנהל חברת תקליטים ומבקש הזדמנות והיה נדחה כי הוא לא למד בקונסרבטוריון ולא מכיר מוסיקה קלאסית. למזלו של פול מקרטני, הוא פגש מישהו שידע להעריך נטו את הכישרון המוסיקלי שלו ואחרת היינו מפסידים את הביטלס. אני מחפש את ה'פול מקרטני' של האמנות. לאסוף אמנות לפי קריטריון של חשיבות ממסדית או ערך שוק, זה בעיני כמו לאכלס ספריה בספרים חשובים, שאתה לא קורא אותם ולא נהנה מהם והם שם רק בשביל הרושם".
במפגש הזה איתו, בחר אוריין 10 עבודות לדוגמא, איתן יש לו סיפור אישי וחיבור רגשי, אותו ביקשנו לחלוק איתנו.

 

אוהד בנית, עיר מקוביות
"אוהד בעיני הוא אחד מהמסקרנים והמרתקים ביוצרים, בינתיים אלה המקומיים ורק בינתיים. מעצבים רבים עולים על רעיון או אפילו גימיק עיצובי וממחזרים אותו באינספור גרסאות. אוהד הוא כשרון רב תחומי. הוא מוכשר בהכל. הוא כה מוכשר, שאין הגדרה טובה מספיק להגדיר אותו כיוצר. לדעתי עם יחליט להפתיע ולרקוד בלט, הוא יהיה פרימה בלרינה.
כשסיימנו לבנות את הבית, התלבטתי איזו יצירה לתלות על קיר האטריום המרכזי שבו. כמו תמיד, אם לא נמצא משהו מושלם, אז אין כלום. ואז יצא גיליון דומוס, עם עבודה של אוהד בנית על השער. פניתי אליו והוא נדלק על האתגר המונומנטלי (3 קומות) והחליט לבנות על הקיר – עיר של קוביות".

 

אורי כהן, החור השחור
"אורי הוא אדם שקט, צנוע ונחבא אל הכלים – והעבודות שלו מרוסנות אף הן, אבל מפתיעות בעצמתן התיאטרלית ובאסתטיקה של הגאומטריה שלהן.
העבודות שלו מביימות בתלת ממד, סיטואציות מהחיים, רגשות ואלגוריות אנושיות. הן ממחישות את הכאוס, הקונפליקטים והאי סדר בחיינו, באמצעות יצירות רגישות ודרמטיות, הנעשות בגאומטריה, סימטריה וסדר מושלמים".

 

סטודיו קנוב, Radial Forest Window
"משרד החוץ הישראלי ומשרד החוץ האיטלקי, יזמו לפני 3 שנים שיתוף פעולה בנושא העיצוב ואני זכיתי להוביל את המהלך מהצד הישראלי. יצרתי תערוכה של מעצבים צעירים באירוע של 'אות העיצוב' באוניברסיטת ת"א והבאתי אליהם משלחת של נציגים חשובים מאיטליה, כמו היו"ר של תחרות העיצוב הבינלאומית compasso d'oro, מנכ"ל allesi ועוד. את המשלחת הוביל השגריר האיטלקי והם ערכו הכרות עם המעצבים הצעירים ועם יצירותיהם. ביניהם, הזוג עדי עזר ויותם שפרוני, אשר הציגו עבודה המורכבת משכבות של פרספקס, עם תאורה פנימית. הגזירה הצורנית של השכבות וההרכבה שלהם לסיפור תיאטרלי, עם שקיפויות שונות שהתאורה יוצרת בשכבות הפרספקס. נוצר קסם תיאטרלי, מהפנט ומפעים. היה לי ברור מיד כשראיתי את העבודה הזו, שהיא תהיה אטרקציה בתערוכה וחייב להיות לה המשך, אצלי בבית".

 

 

מאנה כץ
"זו אחת העבודות הבודדות שרכשתי לא ישירות מהאמן, אלא ממוזיאון מאנה כץ. אני אוהב את התמימות והפשטות שבה".

 

ציפי פריידליך
"ציפי היא אשה פעלתנית ואנרגטית מאד והיצירות שלה, מציגות דמויות כריזמטיות ורבות עוצמה, המסוגלות לעקור ולהזיז הרים וגבעות. מבטי נפל פעם על העבודה הזו שלה, שבה יש דווקא עוצמה בכניעות, של הגבר, הכורע ברך בפני האשה ומנסה להשיג את ליבה. היצירה הפיוטית הזו היא בעיני שיר אהבה מרומם רוח והיא ממלאת אותי רגשות אהבה לאשתי, בכל פעם שאני יושב ומתבונן בה ואני יכול לעשות זאת למשך דקות ארוכות מאד".

 

אלישבע צבר
"אלישבע היא אשה מאד חיובית וזה ניכר בעבודותיה. אני אוהב אנשים חיוביים, בטח בתוך כל הרוע והכאוס שאנשים יוצרים בעולמנו. אני מתחבר ומזדהה עם התמימות וטוב הלב שיש בעבודותיה. זו אמנות שלא באה לזעזע ולהתחכם, אלא סוג של אגדת ילדים טובה, טהורה, עם רוך ורגש אנושי".

 

רונית טסלר
"כפמיניסט, העבודות של רונית נוגעות בי בנשיות שבהן. לעבודה הזו במיוחד יש נוכחות ועוצמה נשית, רכה, מעוגלת ומסמלת משהו מאד בסיסי שהוויה האנושית".

 

דלית טייאר, פסל אשה מקרמיקה
"יש לי אהבה רבה לפיסול הקרמי ולטעמי יש בארץ קבוצת יוצרים מופלאה בתחום זה. דלית מפסלת נשים ענוגות, עם ניואנסים עדינים וברגישות מצמררת. פעם הקנטתי אותה, שנשים אינן כה מושלמות במציאות. הראיתי לה נשים שאני ציירתי, בצורתן הטבעית וללא כחל וסרק. היא בחרה ציור של אשה שציירתי ופיסלה אותו והעניקה לי את הפסל במתנה, אני כמובן, גמלתי לה בציור הזה שלי".

 

ישראל בנקיר
"לפני 15 שנה הוצאתי ספר על העיצוב הישראלי וכמובן כללתי בו גם פרק על הפיסול הקרמי. הצגתי בו בין היתר עבודות של יוצר בשם ישראל בנקיר, אותו לא הכרתי אישית. עבודותיו בטכניקה הטרה-סיגליטה הקדומה, היו נדירות ומושלמות בעיני. יום אחד צילצל אצלי הטלפון, היה זה ישראל שהציג עצמו ואמר שהוא רוצה לבוא אלי הביתה להודות לי על שכללתי אותו בספר. הגיע אלי היוצר המופלא הזה, שמסתבר שהוא עובד לפרנסתו כטכנאי של בזק ועשה את כל הדרך אלי באוטובוס מחיפה. הוא נשא איתו חבילה מגולגלת מעיתונים, והוא קילף אותם בזהירות והוציא את העבודה המושלמת הזו. לא יכולתי להסיר את עיני ממנה – זה היה אובייקט מושלם, מכל היבט. ישראל הושיט לי בפשטות את היצירה ואמר בהתרגשות 'אני רוצה לתת לך אותה במתנה, על שהצגת אותי בספר שלך'. סירבתי בתוקף והסברתי שכתבתי עליו כי הוא ראוי לכך ואיני מצפה לגמול, אלא כתבתי על יצירה ישראלית. הוא התעקש ואני התעקשתי ולבסוף הצעתי לרכוש את העבודה והוא הסכים ונקב במחיר. ברבות הזמן גיליתי את העבודה על השער של קטלוג של סותביס והבנתי שהוא 'סידר אותי' ונקב בסכום מאד מאד נמוך ממה שהעבודה אכן שווה".

 

אהרלה בן אריה, פסל קרמיקה
"אהרלה הוא איש מאד מיוחד, עם הומור וצורת הסתכלות מאד מיוחדת על החיים. הוא למשל פיסל סדרה של פסלים שאפשר להפעיל אותם מכנית כמו מכונות, אשר בעצם לא מייצרות כלום. הוא מפסל בעיקר פסלי חוצות, במרחבים ציבוריים. הוא אומר שהוא מבקש ביצירותיו להשפיע על אנשים ולעשות להם טוב ואני חושב שהוא מצליח בכך. מעבר לכך, שזה מעורר הערכה ליצור בשביל ציבור ולא בשביל דלת אמותיו של בעל הון כזה או אחר. בגינת הבית שלי יש גן פסלים והצבתי בו כמה מעבודותיו, המושפעות ממורהו משה ('ג'וק') שק".

 

לאה ניקל
"את הציורים של לאה אני אוהב אהבה עזה ויש לי אוסף לא קטן של ציורים שלה. כשהקמתי את חנות העיצוב 'סוהו' בדיזנגוף סנטר, היא הגיעה יום אחד לבקר אותי – אשה בת 90 פלוס, שהגיעה מתנשפת מהדרך. הודתי לה על המאמץ שעשתה והיא אמרה: 'ברור, אתה פותח מקום כזה ואני לא אבוא לברך אותך? אני עוד זוכרת איך התחלת לרכוש ממני ציורים כשהיית צעיר. אין מישהו שפרס לי את התשלום לכל כך הרבה תשלומים, כעסתי אז מאד, אבל לא יכולתי לעמוד בפני התשוקה שלך לציורים שלי'. הסברתי לה שהברירה שהייתה בפני אז, זה או לשלם שכר דירה או לרכוש ציור שלה ובחרתי תמיד באפשרות השנייה".

 

מיכל רוטמן לאור, אקריליק על קנבס
"מיכל היא אמנית שהיא תגלית שלי. כשראיתי את הציורים של מיכל לראשונה, אמרתי – מה זה, ציור של לאה ניקל שאני לא מכיר ושאין לי באוסף העבודות הגדול שיש לי של ניקל? מיכל היא אוטודידקטית וכל פעם שאני מתפעל מעבודותיה, אני שמח שאני משולל דעות קדומות בנושא זה. היא בעיני מן פול מקרטני שיודע לעשות מוסיקה בלי ללמוד בקונסרבטוריון, הצבעוניות שלה וירטואוזית, מדוייקת, מרגשת ועובדת על החושים. מאחר והאמנות היא השתקפות האישיות של האמן, אזי איזו אישיות נהדרת יש לה למיכל".

 

יוסי וסיד
"יוסי הוא ארכיטקט והוא מצייר בעט ערים דימיוניות, בפירוט מצמרר. הרישום הזה במקור, הוא בגודל של A3. הגדלתי אותו והדפסתי את הרישום על לוח עץ ליבנה ענק (2 על 1.5 מטר) ומיקמתי אותו בחלל המגורים אצלי. העיר מלמעלה ברישום, יוצרת אימפקט של עוצמה מהפנטת והכל בשחור לבן מאופק וללא כל צבעוניות".

 

ליאת לבני
"העבודות שלה הן סמל ליכולת של האמן ליצור מהכאוס, מהאין, משאריות אשפה, מפירורי חיים, מחומרים שיצאו ממעגל החיים – יצירה חיה, מלאת הוד ומשמעות".

 

גלית אלוש
"גלית פיתחה טכניקה אישית של עבודה בפולימרים ודבק חם. היא משכה את תשומת ליבי כבר כסטודנטית לעיצוב ואמנות ב-HIT חולון. כיום היא חיה בפאריז ומצליחה יפה מאד. היא בעיני סמל לכך שהדבקות במטרה של אמן, משתלמת"

 

מירב שר
"מירב היא יוצרת מאד רגישה, שמרסנת את הרגשות שלה בתוך צבעוניות שהיא מציירת בזכוכית, בטכניקה מיוחדת שפיתחה. היא יצרה יצירה בזכוכית, אשר הענקנו לה שימוש כרהיטים אמנותיים, שתי יחידות שיוצרות סיפור ביחד".

 

גיורא אוריין
"אני תמיד מעדיף להציג ולפרגן ליוצרים אחרים. הפעם באופן חריג, אציג שני רישומים שלי. בראשון, תמיד תהיתי איך ציור נולד מקו אחד, קו שזורם וברגע אחד – בשבריר שנייה, הוא הופך לציור. בציור של האשה, הצגתי דמות עצומת עיניים ואטומת מבט, אשר עומדת כניצב ללא כל תנועה או מחוות גוף – ובכל זאת ניסיתי להצליח להוציא ממנה הבעה, תחושה ורגש".

שלך ובשבילך – אדריכל הנוף פרופסור גדעון שריג

29 באוגוסט 2014

הלקוח של שריג הוא האזרח הישראלי, מכל תרבות, דת, מין וגיל. כל מי שחי בארץ, נהנה והשתמש במרחב ציבורי שהוא תכנן עבורו: אם זה מתחם התרבות גולדה הנושק למוזיאון תל אביב, או שדרות רוטשילד, או המתחמים למנגלים שדאג לתכנן בפארקים שלו – אם זה פארק הירקון או פארק רעננה. בגיל 80, הוא לא מוצא שום טעם להגדיר או לסכם את עשייתו, כשהוא בעיצומה של עשייה ויצירה של פרויקטים רבים ומבט אל העתיד.

DSC_4884-a

שדרות רוטשילד

פעם ישבתי עם אדריכל נוף וביחד בחרנו תמונות של פרויקטים שביצע, עבור ספר שעמדנו להוציא לאור. מצאנו שתי תמונות של גינה ציבורית שתכנן, באחת מהן נראו אנשים מסתובבים בגינה ובתמונה השנייה הגינה הייתה ריקה מאדם. הוא הציע לי לפרסם את השנייה "כי זהו צילום נקי, שמראה את האדריכלות, בלי אנשים שיסתובבו בו, מתאים לאלבום". הזיכרון הזה עלה אצלי תמיד, כשסיירתי עם אדריכל הנוף גדעון שריג, בפרויקטים שביצע: הוא היה עומד ומתמוגג מהאנשים שמילאו את הגינה או הפארק שתכנן והשתמשו בהם "תיראה איך הילדים משכשכים במים", הוא היה מצביע בהתרגשות על הילדים שפלשו לו למפל או המזרקה שתכנן, או מטפסים על הסלעים שהוא נוהג להציב בגנים, מתבונן בהנאה באימהות המטיילות עם עגלות הילדים בשבילים שטווה, במשפחות שיושבות לו על מרבדי הדשא שפרש ואפילו בכלבים המתרוצצים בערוגות הפרחים. לאחרונה גיליתי שכיום הוא אפילו השלים ויודע ליהנות מהנערים שגולשים בסקייטבורד, על זוויות קירות הטרסות של מרכז גולדה בתל-אביב, שבעבר חשש שיפגמו באבן הגיר שהרכיבה אותן.

IMG_5574

פארק רעננה

IMG_5573

אי אפשר לחיות ולגור בארץ, מבלי להשתמש וגם ליהנות מפרויקט ששריג תכנן: אם זה פארק הירקון, או פארק רעננה, רובע באשדוד או העיר מודיעין, מתחם התרבות של מרכז גולדה, שדרות רוטשילד או גינת דובנוב בתל אביב. שריג חוגג עתה יום הולדת 80 ו-45 שנות יצירה, הממשיכה גם עתה ללא כל לאות ואפילו באותה חדווה המלווה את עשייתו תמיד.
גדעון היה בין המרצים שלמדתי אצלם ב"בצלאל" בירושלים, לפני, לא נעים לומר כמה שנים ומאז אנחנו בקשר, חברי, מקצועי, שכנים לשכונה ולעשייה. בשבתות נהג להגיע אלי עם סל אשכוליות מהגינה שלו, למתוח ביקורת (צודקת) על גינת הבית שלי ולאסוף אותי לראות פארק, שכונה או אמפיתיאטרון חדש שתכנן. לאחרונה אסף אותי, בסוף יום עבודה עמוס שלו, לראות את המונומנט העירוני שתכנן בפארק באר שבע, תורן מזדקר ומואר בנוסח קלטראווה, המסמן את העיר למרחקים. עמד לו שם על גבעה ברוח, בלילה, מנופף זרועות בהתלהבות ומסביר לי איך מעוצבת הגיאוגרפיה שלפנינו.

IMG_8724_resize

המונומנט בפארק באר שבע

אדריכלים עושים מונומנטים – אם זה למצנט, או לראש העיר, או לעצמם ולשמם. שריג יצר מונומנטים רבים ומרשימים, אבל הם תמיד התמסרו בענווה לאנשים שישתמשו בהם ועבורם היה ברור שנוצרו. לא כל האדריכלים חוזרים לפרויקט שלהם אחרי שהושלם, לבדוק ולראות איך הוא מתפקד לאורך זמן. יש כאלה שאף יחששו שהמאכלסים את הפרויקט, שמעתה יקלקלו את האדריכלות שלהם. שריג נוהג תמיד לחזור ולבקר בפרויקטים שלו, להסתובב וליהנות מהאנשים שנהנים מהם.
"המבחן הכי גדול של אדריכלות הנוף הוא המבחן האנושי. יש היבטים טכניים – ויש אנשים שונים שחווים את המערך שתכננת בצורה שונה, מתוך נקודת מוצא וגיל שונים וחוויות אישיות. אני רואה את האנשים, מתרבויות וגילאים שונים. לאחרונה נהניתי לראות איך החרדים ממלאים את הפארקים ברעננה, הירקון, רמת גן ומודיעין", מסביר שריג "יש המון שימושים וצרכים ועושר חוויות בפארקים, מילדים שמשחקים שם ועד זוגות שעושים שם אהבה. יש כאלה שמדגישים את החוויה החזותית של הפארק, אבל בעיני זה השימוש שחשוב יותר. אני אוהב את האמפיתיאטרון, כי באים אליו גם צעירים וגם מבוגרים, גם חובבי מוסיקה לסוגיה עד אופרה, ויש עושר אמנותי. הבסיס הוא לתת את המקום למגוון תרבותי של אנשים".

rock-garden4

פארק הירקון, גן הסלעים

ש: אתה יכול להתייחס גם לתרבות של מנגלים?
בוודאי, יש אנשים שזה חלק חשוב מחייהם וצריך לספק להם את המנגל. בפארק הלאומי רמת-גן, בפארק גורן ובשאר הפארקים, יש אזורי מנגל שתכננתי בכדי לספק את הצרכים של התושבים שאוהבים את זה. מה פתאום שניקח את זה מהם?
ש: אתה הרי מחנך באקדמיה כבר כ-40 שנה. אתה מרגיש כעונה לצרכים או כמחנך של ציבור?
אני קודם כל אומר שהציבור הוא הקליינט האמתי, והוא ציבור מורכב. אני גם לא טוען שמחנך צריך לתכנן רק לתרבות אחת. אני עצמי תוצר של התרבות המערבית, הורי באו ממרכז אירופה, אני למדתי בארה"ב, הייתי חבר תנועות נוער שבאו עם מישנות סוציאליסטיות מאירופה, הייתי חלק מהחזרה לעבודת האדמה. הבאתי פיקוס מחו"ל לשדרת רוטשילד, לא אכפת לי בכלל, הוא כל כך חזק ונכון למקום הזה ולקנה המידה האורבאני.
ש: איך אתה שקשוב כל כך לצרכי המשתמש, לא מכה על חטא על שהכנסת את הפיקוסים שמלכלכים ומכתימים את המדרכות והמכוניות ומתפצפצים מתחת לרגליים? היחידים שנהנים מהם, אלה העטלפים. אני שלם עם זה לחלוטין. זה העץ הכי טוב, הכי חזק, הוא שורד מצוין, יש לו צל, נוכחות, הוא אורבאני מאד, הוא יכול להתמודד עם המערכת האדריכלית ועם זיהם האוויר של המכונית, ונכון, יש לו גם חסרונות. מישהו הולך כיום פחות בשדרות רוטשילד שמלאה בעצי פיקוס? חידוש שדרות רוטשילד שינה את תל אביב מבחינתי. אני אוהב את תל אביב ומרגיש חלק ממנה. לקחתי בה חלק גדול בתכנון.

DSCN2881

גינת דובנוב, תל אביב

ש: אדריכל או מעצב פנים משיקים פרויקטים שמרשימים מיד כשהם סיימו לבנות אותם, מכאן ואילך הם יכולים להתדרדר כשאין תחזוקה נאותה. איך יוצרים אדריכלות נוף שמשתנה כל הזמן, צומחת וגדלה כך שרק בעוד שנים רבות יוכלו להעריך אותה וליהנות ממנה?
אדריכלי נוף חייבים לעבוד עם מימד הזמן, עם פרויקט שצומח ומשתנה עם השנים. חייבים לעבוד עם המימד האנושי, והדגשים משתנים וצריך לדעת היכן הם נמצאים. אנחנו עובדים בתוך טווח של זמן שהוא בעצם של מאות שנים. אני מתחבר גם לעבר הקדום של הארץ – וגם למערכת המשתנה, גם לעבר וגם לעתיד.
ש: לאיזה עבר אתה מתחבר? הרי אין לנו המשכיות של רצף זמן מימי התנ"ך לישראל של היום. כך שאין לך באמת מאיפה לקחת ולאילו סממני תרבות להתחבר ולייצג. כשיהודי אירופה הגיעו לכאן לפני מאה שנה, הם ראו את המקום בעיניים רומנטיות, ונישבו בקסמו של הפלח הערבי שחרש את האדמה שלו בת השנים הרבות, אותה לא הייתה להם שחיו על אדמת נכר. האם אתה לא כמותם, ממציא משהו רומנטי שאינו רלוונטי ואמיתי לנו כיום?
אני חלק מהתמונה האנושית הישראלית. הגעתי לארץ מפולין בגיל עשרה חודשים, סבי היה חסיד וציוני,  אבי היה ציוני וסוציאליסט, שעזב את פולין בגיל 17 בכדי לבוא לישראל ולעשות בה מהפכה, הוא ייבש ביצות וסלל כבישים. אני ממשיך שלהם, רציתי לעשות את שלי. למדתי חקלאות בכדורי, חד משמעית בשביל לשנות מקצוע וחברה, ריכזתי את המטע והכרם בקיבוץ שלי משגב עם, רציתי לעשות אדריכלות נוף. משם הגעתי לאוניברסיטת ברקלי כחלק מהמפכה החברתית של שנות ה-60. אני הולך לגיאולוגיה מאהבה, אני אוהב סלעים, אני חוזר לעבר הקדום ומעבד קרקע כמו שריכזתי מטעים בקיבוץ, ואז יוצא לשוק למכור את הפירות שגידלנו. היום יש שם בקיבוץ גידולי כרמים לתעשיית היין. אני קצת ציוני וקצת חלוץ וקצת מחנך. יש לי ציר עשייה משל עצמי.
ש: כאדריכל המנסה לייצר משהו ששייך למקום ושואב מהעבר, האם לאורך כל השנים לא נוצרה פה סינתזה למשהו שיש לו זהות מקומית אמיתית?
חד משמעית כן, אבל – הגבולות לא כל כך ברורים והניסיון להיות מוגדר כחלק מאידאה סגורה, קשה מאד, כי החיים מורכבים, תרבות המכונית שברה גבולות עם כל שסובב אותה – מדרכה, כביש, חנייה, תרבות המגורים העירונית שונה מהכפרית, מדברית, והגנים קטנים במרחב כזה. יש לנו רמות שונות של גיאוגרפיה, אנחנו נמצאים בין קיצוניות של גבהים – עבדתי בעין גב שזה מינוס 400, בתל אביב שזה 0 ועבדתי בחרמון, בגולן, קילומטר מעל הים, משגב עם שזה 840 מטר מעל פני הים. התרבות הישראלית היא אוסף של תרבויות, מעורבת בתרבות המכונית. יחד עם זאת האמפיתיאטרון הוא אספקט הקשור לתרבות האוניברסאלית האירופאית.

IMG_3035

פארק הירקון, גן הקקטוסים

ש: לאורך כל שנותיך אתה חינכת אדריכלים. בבצלאל, בטכניון ובברקלי. אתה אומר תמיד "חינכתי" ולא "לימדתי". למה חינכת אותם?
חינכתי דור שלם של אדריכלי נוף ומעצבי סביבה. הרבה מהם פרטנרים שלי, חלקם עובד אצלי במשרד, אחת מהם מנהלת כיום את המסלול לאדריכלות נוף בטכניון. תמיד יש מאבקים בין אידיאות וזרמים שנפגשים ומתנגשים. אני משתדל להיות רב שכבתי, רב תרבותי. אני בשום אופן לא הוציא את המנגל מהפארק בגלל שזה לא היה חלק מההווי של המשפחה שלי. אנחנו בכלל כל הזמן בחיפוש אחרי ההגדרה שלנו.
ש: סיפרת שפנית לעסוק באדריכלות נוף מתוך חזון. אתה מרגיש שהגשמת אותו? מה היית רוצה לזקוף כהצלחה כיום בגיל 80 ?
אני בגילי עובד כל יום 10-12 שעות באדריכלות נוף, אם זה בעיר נשר לחדש את העיר התחתית שלה, אם זה פארק באשדוד או בספורטק בבאר שבע. אני לא עושה סיכומים, אני רוצה לחיות ולעבוד. אני מעורב מדי מכדי לעשות סיכומים. זה לא מעניין אותי כרגע. יש לי 7 נכדים והשמיני בדרך, הבכורה קצינה בקבע, שניים מתגייסים עתה לצה"ל, והקטנה בת שנתיים וחצי.
ש: איזה פרויקט מהעבר היית עושה כיום אחרת?
יש דיונים בנושא האנטי מדבר והאנטי ים תיכוני, ויכוחים האם צריך לבנות אגם טבעי ומשתלב בטבע או מלאכותי עם קירות בטון, שאפשר לשוט בו או לא. למרות שכל החיים חינכתי, המימד הביקורתי התיאורטי פחות חשוב לי. זה שהפארקים שתכננתי עובדים – זה מספק ומשמח אותי. לא מעניין אותי לתת ביקורת, אלא לעשות וליצור והלוואי גם לחדש. אני לא חי תמיד בשלום אם מה שעשיתי או מה שעושים למה שעשיתי, אבל זה באיזו נקודה עוזב את האדריכל והופך להיות החיים של המקום. אתה מוכרח לצאת מעצמך ולהשלים עם זה.

IMG_3205

אדריכל נוף פרופסור גדעון שריג: 80 שנה ב-60 שניות.

נולד בדנציג (כיום פולין), בשנת 1934. בגיל שנה עלתה משפחתו ארצה. התחנך בבית הספר החקלאי כדורי. שירת בנח"ל ובמסגרתו הגיע לקיבוץ משגב עם, בו היה אחראי על ענף המטעים. בשנת 1958 עזב את הקיבוץ וחזר לתל אביב בה עבד כגנן. בשנת 1960 יצא ללמוד אדריכלות נוף באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם גם לימד. בשנת 1967 השלים את תוארו השני בפיסול ועבודותיו הוצגו בגלריות שונות. בשנת 1970 שב עם משפחתו ארצה והקים את משרדו הפעיל עד היום. חינך דורות אדריכלים באקדמיה בצלאל ובטכניון.
הביא לישראל רעיונות תכנוניים חדשים, כמו גן ההרפתקאות הראשון בארץ, לאורך גדת הירקון, אותו הקים ב-1971. הטביע את חותמו על נופם של אזורים טבעיים, יערות ושטחים חקלאיים שמשתרעים על פני מאות אלפי דונמים. בנוסף נטל חלק בפרויקטים הלאומיים המרכזיים של שנות השמונים כמו פרויקט שיקום השכונות. במקביל עסק בתכנון המתארי והמפורט ליישובים קהילתיים. העבודה בתחום העירוני הביאה את שריג להטמיע רעיונות חדשים בתכנון לישראל כמו רחובות משולבים. שריג פיתח את המודל המקומי לרחובות משולבים לערים כמו רמלה, רמת השרון, רעננה, יבנה, וירוחם ולישובים הקהילתיים. חידוש השדרות בתל אביב: רוטשילד, ח"ן, דוד המלך ובן ציון, מהווה תרומה נוספת לעיצוב המרחב העירוני והשמשתו לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. תכנן את פארק הירקון כאדריכל ראשי. פארק רעננה בתכננו הפך למודל לפארקים עירוניים בארץ. גולת הכותרת בפארקים אלו הם האמפי-פארק המושכים קהל רבבות.
פרסים: פרס ישראל רוקח מטעם עיריית תל אביב. פרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף על תרומתו המקצועית הייחודית לאדריכלות הנוף בארץ.
עבודות נבחרות: פיתוח חופי הכנרת. פארק הכרמל. פארק הירקון. העיר מודיעין תוכנית אב לשטחים פתוחים. גן לאומי ציפורי. כוכב יאיר. משכן אמנויות, מרכז גולדה, גן דובנוב, עם אדריכל יעקב רכטר.
פארק רעננה, אמפי רעננה. שדרות בתל אביב. אמפיתיאטרון באר שבע

ashdod-yam

מצפה סלעים באשדוד

ta_yarkon00880

פארק הירקון

park-with-helicopters

פארק רעננה

d7a4d790d7a8d7a7-d794d799d7a8d7a7d795d79f-11

פארק הירקון

PikiWiki_Israel_14293_Gadi_Notes_Garden_in_Raanana

גן לזכרו של גדי נוטס ז"ל, שנהרג באסון המסוקים, רעננה

 

אנחנו החלודים

16 באוגוסט 2014

האדריכלות הישראלית אוהבת ליישר קו עם עצמה: אחרי פסי העץ בחיפויי הקירות הצחורים וקירות הבריקים – קבלו את משטחי החלודה. בעבר החלודה הייתה התלבושת האחידה של הפיסול הישראלי (למשל, האנדרטה של תומרקין בככר רבין וקדישמן מול הבימה), כיום הם הולכים נהדר, איך לא, עם קירות הבטון האפור של המבנים, וגם עם טרסות צמחיה ירוקות בכיכרות ציבוריות.

Hyde+Hyde Architects1

הוילה של צלם ידוע באנגליה, Hyde+Hyde Architects

בואו נודה בזה, אדריכלים מתייחסים בחשדנות, אם לא בקצת פחד לצבע. אחרת איך אפשר להסביר את ההעדפה של האדריכל העכשווי, בברירת המחדל של גימורים חשופים כמו בטון, לבנים, COR-TEN פלדה, אבן, ועץ? אולי זה טעמו של האדריכל, טהור ופשוט, או אולי חוסר אמון שלו בהיבט שלא נימצא בשליטתו, לאור העובדה שצבע הוא אחד האלמנטים המשתנים ביותר בבניין, גם פיזית וגם אופנתית. אחרי הכל, אדריכלים טובים מונחים להתמקד בהחלטות אדריכליות "חשובות יותר", כמו צורה, חלל, חומרים, תכנית, וארגון. לצבוע קיר זה עניין קל משקל יותר.
פלדת Corten, הרווחת עתה יותר ויותר באדריכלות אצלנו, מספקת מראה חלוד שהוא ההפך מחלקלק ומבריק, חומרים שאנשים רבים מקשרים עם אדריכלות עכשווית, כך שזה מובן שעדיין לא ברור להם מה עושים עם המראה הזה.
Corten, שם מותג של מה שנקרא גם פלדת בלייה, היה מוכר לקומץ יוצרים, אבל בשנים האחרונות החומר צובר פופולאריות בקרב אדריכלים ומעצבי נוף, שנמשכים לאיכות האורגנית, הארצית שלה. למרות שסופו של דבר היא מפתחת פטינה עשירה במרקם, המראה שלה משתנה כל הזמן ועושה אותו לבחירה ייחודית עבור מעצבים המחפשים חומר מחוץ לקופסה.

ממבנים ועד לנוף, מאריזונה ועד לראשון לציון

 

nldeere2

deer

nldeere4

הבניין הראשון שנעשה בו שימוש בפלדת קור-טן: The John Deere World Headquarters, Moline, Illinois על התכנון שלו חתום בספרי ההיסטוריה האדריכל Eero Saarinen, שנפטר 4 ימים אחרי שחתם על חוזה התכנון. את התכנון ביצע למעשה האדריכל Kevin Roche. השנה: 1964.

למרות שהשימוש בפלדת בלייה לא חדש – אירו סארינן השתמש בה למטה העולמי של John Deere במולין שבאילינוי ב-1964 , הפלדה הזו רק החלה ליהנות באמת מפופולאריות רחבה בשנים האחרונות. פלדה חלודה משולבת בצמחיה ירוקה בכיכר מתחם הרובע בראשון לציון, שתיכננו מייזליץ-כסיף, באצטדיון שנפתח עתה בברוקלין ובאתר פרסי המוזיקה של MTV. כך גם החוץ והפנים מקור-טן ב- University of Iowa ואף קירות קור-טן מחוררים בבית המגורים Planar House, Paradise Valley אצל סטיבן הול בפניקס אריזונה, הגג החלוד באצ'יגו-Matsunoyama מוזיאון המדע ביפן  (2003), שתוכנן על ידי אדריכל טזוקה, כנסיית סנטה מוניקה (2008) במדריד, ספרד על ידי Vicens + ראמוס, שכולל חזית חלודה מדהימה, בבניין שתיכננו feilden clegg bradley (2009) בלידס, בריטניה, שזכה בפרס הבניין הגבוה הטוב ביותר, עוד לפני שמישהו הכיר את בורג' ח'ליפה בדובאי. ב-2001 בנו סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת קנזס, דיור בר השגה עבור קהילות מוחלשות והראו שפלדת קור-טן יכולה להיות מנוצלת גם לבעלי תקציב נמוך.

holl

images2I6YHL8O

Planar House....Paradise Valley phonix

Planar House, Paradise Valley. Steven Holl

feilden clegg bradley

feilden clegg bradley1

FCB-BRCP-0016

הבניין שתיכננו feilden clegg bradley, לידס, אנגליה

imagesHJ2DZNU0

japan5

japan2

ndkglhs

npttuei

japan

japan3

Echigo-Matsunoyama Museum of Natural Science, Tezuka Architects + Masahiro Ikeda Co.

"מה שיפה ב- Corten, והסיבה למה אני מתיר את הרסן לעבודה עם זה, הוא משום שהיא משתנה עם האלמנטים, משתנה על פני זמן, משתנה עם מזג האוויר", אומר אדריכל אמריקאי "אין לך שליטה מלאה על זה, וזו הסיבה שלא היו לי הרבה הזדמנויות לעבוד עם זה, אנשים מפחדים ממנו". האדריכל הבריטי וויל אלסופ, כלל פלדת Corten בעיצוב שלו למסוף תחנת רכבת תחתית שניבנה בטורונטו וגם במגדל מגורים בלונדון. "האזהרה הרגילה שלי ללקוח היא לא להישען על קיר כזה בחליפה הכי טובה שלך," הוא אמר. החומר, לדעתו, הוא יותר פופולארי ממה שהוא היה אמור להיות. "יש לו צבע חום מובנה שהוא באיכות מאוד אטרקטיבית", אומר אלסופ "זהו צבע חום ארצי שיכול להציע ניגוד בולט עם חלקים אחרים במבנה. זה מתאים במיוחד גם בחלקים ישנים יותר של הדאון-טאון, שם יש בנייני לבנים, ובמיוחד בגנים, שם הוא מסייע להדגשת פרחים צבעוניים".
ואכן, אם יש מקום שבו Corten נמצא בסכנת שימוש יתר על מידה, זה באדריכלות נוף. אלברט מונדור, אחד ממעצבי הגן המפורסמים ביותר של קנדה, החל לעבוד עם פלדה חלודה, לפני שלוש שנים. הוא השתמש בו לגן של זכוכית ומתכת, שנוצר עבור לבית התרבות הבינלאומי במונטריאול. "יש לו כמעט אותו צבע כמו האדמה, וזה נהדר. זה מדגיש את הצמחים שלך והוא גם מאוד מודרני ונותן מראה עכשווי לפרויקט", הוא אומר.
ובכל זאת, לא כולם קופצים על העגלה עדיין.
יש המוצאים את המראה שלה כבד ותעשייתי, ומשמעות הדבר היא שהחומר יימצא בהקשרים פרבריים. ג'ון מקיואן, פסל קנדי שהיה מהראשונים בעולם שאימצו Corten בעבודותיו, אומר "זה שונה כי זה חלוד, זה אורגני בצורה מאוד מסוימת, זה בהחלט הופך לפופולארי יותר, אך לקוחות רבים עדיין דוחים את הרעיון של דבר עם מראה כזה חלוד. המשמעות הראשונה שהוא מעורר, שזה לא גמור". עם זאת, עבור חלק מהאנשים, זהו בדיוק הקסם שלה: פלדה תשתנה עם הזמן.

ההיסטוריה חוזרת

שווה להעיף מבט קצר בהיסטוריה הקצרה של השימוש בחומר באמנות ובארכיטקטורה. בשנות ה-60 החומר היה פופולארי בחיפוי בנייני משרדים מודרניסטיים בארצות הברית, במטה ג'ן דיר באילינוי על ידי סארינן
(1964), בבניין קרן פורד בניו יורק על ידי קווין רוש ג'ון (1968) ובמגדל של חברת הפלדה בפיטסבורג, פנסילבניה, על ידי הריסון, אברמוביץ ואבה  (1970), שנבנה גם כחלון ראווה  לפלדה של הלקוח עצמו, שעדיין היה מוצר חדש למדי באותה העת.
בד בבד עם מבנים אלה, היו פסלים ציבוריים בקנה מידה גדול, בכיכרות רבות מול מגדלי זכוכית ופלדה מודרניסטיים. הפסל הקוביסטי של פאבלו פיקאסו מ-1967, הידוע בשם פיקאסו, בדיילי פלאזה של שיקגו הוא דוגמא מוקדמת. הפסלים המופשטים של ריצ'רד סרה בעשורים הבאים, קשורים באופן מיידי עם החומר. פסליו מקשטים מבני פלדה ציבוריים ומוזיאונים מבילבאו לניו זילנד ואפילו ממוקמים בים מול חופי קטאר.

richard serra kennedy center

Richard Serra, Kennedy Center. (לדעתי, מקור ההשראה של רון ארד בעיצוב מוזיאון העיצוב בחולון)

בניין ג'ון דיר הוא השימוש הראשון של פלדה כזו בעולם האדריכלי, אבל זה גם אחד השימושים הראשונים של צבע פוסט מודרני בעולם האדריכלי, למרות, כמו עם הרבה פוסט מודרניזם, שאף אחד לא ידע את זה באותה העת. יתכן שהשימוש הראשון בצבע כזה היה דווקא בבניין יצרנית הוויסקי סיגראם, שהושלם ב-1958. הוא כונה "בניין הוויסקי" כי הצבע הייחודי שלו נועד לגרום לצופים לחשוב על צבע בקבוק ויסקי – במיוחד כשהם רואים את תוכן המעטפת בגוון הענבר מבעד לזכוכית. מבחינה אדריכלית, מדובר בבניין שהצבע גרם לו להיבדל משכניו, ליצור זיקה למיקומו – ניו יורק, עיר עם שתיית ויסקי אנינה, ולעשות שימוש בצבע שאינו שייך לארסנל חומרי הבנייה – זהו צבע של וויסקי. ההיסטוריה עדיין לא יודעת להשיב על השאלה, האם צבע הוויסקי היה הרעיון של Mies van der Rohe, אדריכל המבנה, או של הבת של המנכ"ל, פיליס למברט, שהשפיעה על בחירתו של מיס לתכנן את המבנה, או אולי בכלל של המנכ"ל, שלא אהב כל כך ברונזה כצבע, אלא בעיקר את העלות הנמוכה שלה.
כך גם התהיות ההיסטוריות עם המפקדה של John Deere, לא ברור אם השימוש בפלדה היה הרעיון של סארינן, או זה של ויליאם יואיט, נשיא Deere & Company, שרצה לשוות למפקדתו מראה "ארצי". John Deere , יצרנית טרקטורים לחקלאות האמריקאית וסמל לאומי, היא חברה מאוד ארצית. במהלך 175 השנים האחרונות, החברה עברה שינויים גדולים בעסקיה, מוצריה ושירותיה. הם ידעו לקלוט אותם ולהישאר עדיין שייכת לאלה שקשורים לארץ – החקלאים והחוואים, בעלי הקרקעות, הקבלנים.

seagram Building

Ludwig Mies van der Rohe and Lambert with the model for the Seagram Building, New York, 1955.

Ludwig Mies van der Rohe and Lambert with the Seagram Building, New York, 1955.

חלודה שלא מחלידה

פלדת COR-TEN, בגלל ההרכב הכימי שלה, יוצרת שכבת מגן של חלודה המונעת ממנה להחליד ובכך מבטלת את הצורך בציפויים אחרים, כגון צבע. היא נראית אדמתית וישנה. בדנמרק, למשל, כל התרנים במסילות הרכבת החשמליות, עשויים פלדת COR-TEN מסיבות אסתטיות. פלדה רגילה תהיה חלודה לאורך הזמן, אם תיוותר חשופה ולא מוגנת. הקסם של פלדת COR-TEN לאדריכלים, הוא שהיא יכולה לספק מראה של גיל בשל ומבוגר לבניין חדש יחסית. בלונדון עשו בה שימוש בשחזור בית טיודור אמיתי של המלכה אליזבת מ-1542, שהיה בו תוספת ויקטוריאנית משנת 1850 ופלדת COR-TEN השלימה לאחרונה את התמונה, השתלבה יפה עם קורות העץ החומות הבלות ונראתה כאילו הייתה שם מיומו הראשון של הבית. מצד שני אפשר להשתמש בה בכדי ליצור משהו עתידני, כמו בית שיעורר תהיות האם הוא בית מגורים. הביתן של ז'אן נובל לאקספו 2002, ניראה כמו משהו עתידני בזכות הפלדה הזו.
אז מהי בדיוק פלדת קור-טן? מתכת סגסוגת שבה כמות קטנה של נחושת ואלמנטים אחרים מתווספים לפלדה, כך המשטח החשוף מתחמצן במהירות באוויר, יוצר מחסום צפוף, רדוד, פסיבי נגד קורוזיה נוספת. לכן הוא משמש כמעט אך ורק ליישומים חיצוניים. על חזיתות, היישום הטיפוסי של החומר, החלודה מכתימה אזורים סמוכים. מדרכות בטון, למשל, יקבלו צבע חום אדמדם, אלא אם כן ייצרו ערוץ ניקוז משפכי למים המוכתמים. דרך אחרת להימנע מכך, זה לבחור בחומרים שכנים כמו בטון מצופה בלכה. בעיה נוספת נוצרת כשצריך להסיר גרפיטי ונותר על פני השטח כתם. קשה מאד להסיר תרסיס צבע משכבת חלודה. הבעיה הזו הניעה גורמים רבים להחליף באובייקטים קיימים, כמו חלקי מבנה או פיסול חוץ, את החומר מפלדה לנירוסטה.
אדריכלים המתעתדים לשלב את החומר בפרויקט, צריכים לטפל בהרבה ידע במפרט, בהתקנה, ואם אפשר בתחזוקה, שם הקורוזיה הטבועה של הפלדה דקה מאד במקרה של ניקוב או שבירה. בשביל להשתמש בחלודה בכדי ליצור מונומנט אדריכלי, מסתבר שצריך הרבה ידע ומומחיות.

Santa%20Monica%20Church

Parish Church of Santa Monica / Vicens & Ramos

קור טן באדריכלות נוף, Claudiane-Bilodeau


מילון מונחים

פלדת בליה (באנגלית: weathering steel) ידועה בשמה המסחרי פלדת קורטן (Corten steel), היא קבוצת סגסוגות פלדה שפותחה כדי למנוע צורך בצביעת אלמנטים המיוצרים מפלדה זו להגנה מפני שיתוך. בהיותה חשופה להשפעות האטמוספרה מספר שנים גורמים יסודות הסגסוגת ליצירת שכבת הגנה על פני הפלדה, למעשה הפלדה מחלידה בשכבתה החיצונית בלבד ומונעת המשך השיתוך של הפלדה. צבעה של שכבה זו הוא חום-אדמדם דמוי חלודה. הפלדה פותחה על ידי חברת הפלדה האמריקאית יו.אס. סטיל (USS- US steel) בשנת 1933 המחזיקה בסימן המסחרי COR-TEN. מקור השם בא מאנגלית "קורוזיה" (Corrosion) ושל המונח "מאמץ מתיחה" ((TENsile strenght). יתרונה של הפלדה הוא ששכבת המגן מונעת את הצורך להגן עליה בצביעה חוזרת ונשנית ולכן היא שמשה לבנית גשרי פלדה ומכולות להובלה ימית כדי לחסוך בעלויות אחזקה. נוסף לכך צבעה החלוד מושך את עיני אדריכלים ופסלים כאלמנט דקורטיבי לבניה ופיסול חוצות.

 

חיים בסרט

10 באוגוסט 2014

באמסטרדם נפתחה חנות ראשונה  ליצרנית מי השתייה הנקיים  MARIE-STELLA MARIS, שקמה לפני כשנתיים, כשהיא נושאת על דיגלה את החלטת מועצת זכויות האדם באו"ם (64/292) – שכל אדם זכאי למים נקיים לשתייה והיגיינה.

MSMCAFE_FRONT

היצרנית הזו גורסת, שלא רק שמגיע לכל אחד מים נקיים – מגיעים לו בכלל מיים מינראליים עם מרכיבים אורגניים, בניחוח ארומטי של גרניום וקוקוס, המפנקים את הושט ועור הגוף.
בדומה, למשל, למותג האופנה הישראלי comme-il-feut, שמוכר בגדים אופנתיים יקרים לנשים שיכולות להרשות זאת לעצמן, תחת האידיאולוגיה של העצמה נשית, גם המותג הנוזלי הזה מתהדר באג'נדה חברתית: "באמצעות האינטרסים האישיים שלנו ועל ידי הצעת מגוון רחב של מוצרי מים וטיפול בחנות שלנו, אנחנו מסוגלים לשנות את חייהם של אחרים. עבור כל מוצר שאתה רוכש, MARIE-STELLA-MARIS תורמת סכום קבוע לפרויקטים בתחום מים שתייה נקייה בעולם", הם מסבירים.

MSM3

אחרי שהבנתם שהמסחר במים נבע מהרצון להיטיב עם זכויות האדם, בואו ושמעו מהיכן באה ההשראה לעיצוב החנות החברתית. את החנות הראשונה שלהם ששמה "ארכיון", הם פתחו עתה באמסטרדם, אותה עיצבו, לדבריהם, בהשראת הצלם ויליאם קליין. קליין, אם כבר מדברים על מסר חברתי, קנה את עולמו כסוציופת מוחלט ושובר מוסכמות. ילד יהודי עני וגאון סרקסטי, שגדל בביבים של ניו-יורק ועשה קריירה משבירת חוקי הטכניקה והיופי של הצילום, הנקי והמיופייף, הוא השתמש במצלמה שלו כמכונת ירייה שיורה צילומים מטושטשים, מגורענים, של ניו יורק כאוטית, אלימה ומדכדכת. עיצוב החנות עשה רומנטיזציה מזקקת לאווירה השחורה לבנה שבצילומי קליין, כמו בסירטו המפורסם משנת 1958  'Broadway by Light' , בו הוא מציג את העיר דרך שלטי הניאון המפורסמים שלה, המפזזים, פומפוזיים וסליזיים שלה.

MSM6

פה עוברים שלטי הקולנוע של ברודווי הפשטה מזככת, ולובשים חזות נקייה וצחה, המנגידה אותיות שילוט שחור, עם סביבה בהירה, טהורה והיגיינית. בדיוק אותה סביבה מהוגנת וסטרילית שקליין השתדל כל כך ללכלכך, ילד רע ומרדן שכמותו.

MSM5

"ארכיון" מתנשאת ל-2 קומות, המציעות את מוצרי המים של המותג, בעיצוב המשדר "איכות, יצירתיות ואופי". קומת המרתף מציעה למבקרים קפה ריחני וידידותי, כמובן במים רותחים של המותג. על הקיר תערובת של אריחים לבנים ואפורים, בר וכמה שולחנות שבאים לתת תחושה של ניו יורק, או פריז, אתם תחליטו.

MSMCAFE12

MSMCAFE7

 

Black Hand – באנקסי האיראני?

2 באוגוסט 2014

על קירות וחללים ציבוריים בטהרן, נחשפים בשבועות האחרונים ציורי גראפיטי, נושאים ביקורת חברתית ופוליטית והזוכים לתהודה רבה בקרב התושבים. אלה ציוריו של אמן גראפיטי, גיבור
מקומי בנוסח באנקסי, המתכנה Black Hand.

.untitled
הציור של היד השחורה משמאל, ומימין הציור אחרי שצונזר על ידי הממשלה

אחד הציורים של הצייר האיראני Black Hand ("יד שחורה"), מציג תמונה של אישה איראנית צעירה, לובשת חולצה של הנבחרת הלאומית בכדורגל של איראן ונושאת אל על בגאווה בקבוק של סבון לשטיפת כלים (שנקרא Jaam, שפירושו גביע אליפות בפרסית). הגרפיטי מתייחס לאיסור על נשים איראניות מללכת לאצטדיונים, בכדי לתמוך בקבוצות הספורט שלהן ומשרת את התרבות הפוליטית שמעודדת את הנשים להישאר בבית.
זה לא לקח לממשלה זמן רב מדי, בכדי לכסות את הגרפיטי של היד השחורה בצבע אדום, ובהמשך גם את הקיר כולו. אבל האמירה הזו שלו המשיכה להדהד במדיה החברתית, כאשר תושבי טהראן מאמצים את האמן המסתורי כבאנקסי שלהם. יצירת האמנות החדשה שלו, הראתה גבר מזוקן, בעל לבוש וחזות שמרניים כמו אותם האנשים שמוחקים את ציורי הגראפיטי שלו, והכותרת שהוא נתן לכך היא: "הסוף".
באפריל 2014, הציג Black Hand תערוכה שלימה של עבודותיו, בבניין היסטורי במרכז טהרן, מקדיש כל חדר בבניין לנושא חברתי אחר. מסתבר שהוא אינו יחיד ביצירה זו. אמנים איראניים מסכנים את חייהם ומשתמשים בכתובות גרפיטי ואמנות רחוב, בין אמצעי תקשורת אחרים, לבטא עצמם ולנהל דיון במרחב בציבורי בסוגיות חברתיות.

untitled1
הצנזור של הרפובליקה האסלאמית

 

"יד שחורה", באנקסי המחתרתי של איראן

גרפיטי הוא לא רק דרך עתיקה ושנויה במחלוקת של העברת מסר לציבור, אלא גם סוג של תחרות מתמדת בין מעביר המסר ובין מי שלא רוצים שהמסר ישמע. המסרים מסוג זה המבוטאים על הקירות של הרפובליקה האסלאמית, לא יוצאים מן הכלל הזה. גרפיטי בחסות המדינה מכסה מבנים רבים וקירות בטהרן ובערים אחרות באיראן, אך הממשלה אינה מוכנה לוותר על המרחב העירוני לשום דבר שהיא לא יצרה בעצמה, ולאפשר להן לקרוא תיגר על סמכותה. צבעי ספריי וטושים הפכו את הקרב הזה לפחות לא שוויוני.
בחודש אפריל השנה, אמן הרחוב בעל שם העט "היד השחורה", ערך תערוכה של עבודותיו בחללי בית ישן במרכז טהרן. הנכס היה תחת חסותה של החברה להגנה על הארכיטקטורה ההיסטורית הייחודית של העיר, אך הרשויות הגיעו למסקנה כי המבנה קטן מדי והחליטו להרוס אותו, ככל הנראה כדי לפנות מקום להתחדשות עירונית שונה.
תג חתימת היד השחורה הפך למוכר מאד בטהראן, ועבודותיו לעתים קרובות צצות בפינות שונות של העיר. את אותן פינות הוא יודע לבחור בחוכמה, כך שהן מאפשרות לגרפיטי שלו להתגלות באופן מידי וגם מאפרות לאנשים לצלם אותו על המוביילים שלהם, לפני שעובדי העיר מגיעים לאתר הפשע עם פחיות הצבע שלהם.

20140802_190231_resized

העבודות של היד השחורה, נושאות מסרים חברתיים מטרידים ועושות שימוש במגוון סממנים (כתב, עגה, דימויים) מקומיים לחלוטין, המזוהים ישירות עם טהרן. אחד החדרים בתערוכה שלו נקרא "ירין" (מתוק), חפצי הנוי שאמורים לקשט ולעצב את פנים החלל, מיוצגים בשמם הכתוב על הקיר: ספה, ציור ממוסגר, שולחן, קופסת סיגריות, אגרטל על שידה. אמירה על כך שאנו חיים בחברה שבה כל אובייקט מציג עצמו על ידי תוויות, ללא כל התייחסות לתוכן ומשמעות. כמו בציור המפורסם של הצייר הבלגי רנה מגריט, The Treachery of Images, שבו מוצג ציור של מקטרת עם הכתובת "זה לא מקטרת". ההקשר המקומי של העבודה: באיראן העכשווית התווית עשויה להשתנות במהירות וצורה יכולה להישאר ללא תוכן.

“This white wall is not white.”

"הקיר הלבן הזה אינו לבן". ורייצייה על נושא של מגריט

חדר אחר בתערוכה נשא מסר לשמירה על איכות הסביבה באיראן, המזהיר על הכחדתו הקרובה של הנמר הפרסי, מין הנמצא בסכנת הכחדה שפעילים ירוקים מבקשים למנוע בשנים האחרונות. היצירה כוללת שלושה פסלי נמר זהים צבועים בצבעים הירוקים, לבנים ואדומים של הדגל האיראני. הנמר האמצעי לובש סרט דומה לסהר שמופיע על הדגל האיראני. ריח רע של בושם זול ממלא את האוויר, לצד תמונות של ההרג והביתור של נמרים ושל נשים לבושות בבגדים העשויים מעורם.

20140802_190226_resized

על קירות מסדרונות המבנה הישן, אפשר היה לראות מסגרות ציור ריקות עם כתובת שרוססה "ציור", ביקורת על עקרותה של האמנות האיראנית הממלכתית.

20140802_190306_resized

20140802_190340_resized

השוואה של אמנות איראנית לחורבות

20140802_190330_resized

הכניסה לשירותים המצחינים במקום, עוטרה בשלט ניאון אדום "מועדון סקס", רמז לבתי שימוש ציבוריים בטהרן, שבהם גברים הומוסקסואלים מתרועעים, לאחר שהמיניות שלהם נדחקה לשוליים על ידי החברה והמדינה.

20140802_190406_resized
בחברות פתוחות יותר, קיומם של אמנים חסרי שם שכאלה מוכר. הם אולי לא זוכים לקדמת הבמה בהערכה אליהם, אך הם אינם מדוכאים באופן שיטתי. אולי מידת החופש ממנה נהנים אמני מחתרת, היא מד שימושי של חופש ממנו נהנה החברה כולה. לא מפתיע אם כן כי הרפובליקה האסלאמית מתייחסת אל אמנות המחתרת בחומרה כפי שהוא מתייחס לחברה כולה.

asdf

באחד החדרים משחזר עצמו Black Hand, כאמן שעובד עם תרסיס צבע ורוצה לתרום לשינוי חברתי, בחדר בו הרצפה קרסה לתוך בור דמוי קבר, אזהרה לאמן שאמנותו יכולה לגרור אחריה גזר דין מוות עבורו.
אמני המחתרת האיראניים המייצרים עבודות בנושאים חברתיים או פוליטיים, חייבים להיות אמיצים מאד, מאחר והם מעמידים עצמם בסכנת חיים. כל יצירת אמנות שלא אושרה על ידי הרשויות, כל עבודה שאין לה "היתר", יכולה לגזור עליהם מוות.
עם זאת, אמני מחתרת ואמני גרפיטי במיוחד, אוהבים לחצות בכוונה קווים אדומים וגבולות ללא הפסקה. התעללות בילדים הוא אחד מאותם גבולות שאף אחד לא אוהב לדבר עליו, לא האוכלוסייה, לא המשטרה ולא מערכת המשפט. Black Hand כיסה את הקירות של חדר אחד, עם חיקוי של ציורי ילדים, מעורבבת בהתנשפות של אדם בעיצומו של מאמץ מיני.

sdffgf

"די להתגוששות, הגיע הזמן לדיפלומטיה"

לגרפיטי לא הייתה נוכחות בולטת באיראן לפני הבחירות לנשיאות של 2009 , אבל הדיכוי של המשטר החדש, נתן לה חיים חדשים. בכל לילה אפשר לחזות בעובדי בעיר תוקפים את הקירות עם מכחולים ודליים של צבע. הדור האיראני החדש כך נראה, הוא דור שנולד לאחר המהפכה והמלחמה עם עיראק, הוא מביט לעתיד עם תחושת ייאוש. העבודות של Black Hand מבטאות את התחושה הזו בצורה מאד חדה ומעוררת הזדהות בקרבם.

20140802_182826

דוגמניות אירניות בצבעי הדגל

touka_stoning_01_jpg_1140x800_q85_1_jpg_815x460_q85

אחוות הניסקלים. קריקטורה ברשת החברתית על המשטר האיראני

 

ARCHITECTOUR – ביגואר

19 ביולי 2014

צילומים   טלי ולול

הפרלמנט של D&A יצא לירושלים, לבקר את הבניין החדש של מכון ון ליר. את הנסיעה אירגן מועדון הלקוחות של יגואר, שהושיב את האדריכלים והמעצבים במיטב דגמי יגואר הנחשקים, כשמדריכי הנהיגה של יגואר, מנחים אותם בנפתולי הרי ירושלים. שם נמצא קשר בין העיצוב של ה-F-TYPE לארכיטקטורה של ברכה חיוטין: שניהם מרחפים באוויר ומעוררים התרגשות – ומהווים מופת למצוינות.

_MG_1754

במעלה הדרך לנס הרים

מעת לעת מארגנת חברת D&A, המו"לית של כתב העת DOMUS, מפגשים חברתיים של קהילת האדריכלות והעיצוב. המפגשים, שזכו לשם "הפרלמנט" על שם הדיונים המקצועיים הערים שמתפתחים בין אנשי הקבוצה, כוללים סיור באתר אדריכלי ואחר כך הסבה באתר קולינרי. היינו, שילוב של העשרה והנאה. הפעם שילב הפרלמנט גם הנעה: מנהלי יבואנית מכוניות היוקרה יגואר, העמידו לרשות הקבוצה קומץ מהמכוניות הנחשקות שלה, לקראת הביקור של הקבוצה בירושלים, כמחווה של רצון טוב.

IMG_1802

מימין לשמאל: יואב מסר, סיגל ברנוביץ', ארז אלה, דור כרמון, דב רטן, גיורא אוריין, אורי הלוי, גלי אמית, אדם איגרא, אורי גור, גד הלפרין

שרון גלזר, מנכ"ל חטיבת המכוניות הפרטיות בחברת "מאיר" נתן אור ירוק, אדם איגרא, מנהל המכירות הארצי של יגואר אותגר, ואורי גור, מנהל ההדרכה ואימון הנהגים הוביל את הקבוצה הנפעמת, בנפתולים ההרריים של אשתאול ונס הרים, בואכה ירושלים. כשנוסעים ביגואר, רוצים שהדרך תהיה ארוכה, מפותלת ושלא תסתיים לעולם. מעצבות הפנים גלית אמית וסיגל ברנוביץ' תפסו מקום ב-F-TYPE, פתחו את הגג המתקפל ונהנו ממבטי הנהגים שחלפו על פניהן. האדריכלים יואב מסר, אורי הלוי וארז אלה, מעצבי הפנים גד הלפרין והלית הלפרין, המעצבים התעשייתיים דב רטן ודור כרמון שטו ב-XJ ושיחררו את החיה שבהם ב-XF.

IMG_1661

IMG_1792

IMG_1734

ארוחת בוקר בבר-בהר, בנס הרים

IMG_1731

IMG_1736

IMG_1738

IMG_1742

IMG_1741

IMG_1718

 

בנין מרחף

אדריכל הבית של מכון ון ליר, אדריכל עבי ניגרי ערך לחברי הפרלמנט המלומדים סיור אישי מודרך, בבניין החדש. שופע רצון טוב וידע, הוא חשף בפניהם את הבניין המרחף במתחם הירושלמי. 

IMG_1815

אדריכל ניגרי משמש כאדריכל הבית של המכון כשמונה שנים. "נתבקשו לכתוב את הפרוגראמה למבנה, שנועד לשכן 30 חוקרים ולהבנות לצד המבנה שתכננו לפני 50 שנה האדריכלים דוד רזניק ושמעון פובזנר", מספר ניגרי "התייעצנו עם רזניק. הוא קיבל בזמנו מגב' פולי ון ליר, מנהלת הקרן, פרוגרמה בת משפט אחד – 'כי מציון תצא תורה', ולא בהכרח תיאולוגית. היינו, שמכאן תצא בשורה לעולם, במסגרת הפעילות של ון ליר. ברוח זאת הוא ופובזנר תכננו את הבניין. לקחנו את אותו הרעיון ומשכנו אותו הלאה.הצבנו כמה תנאי סף לתחרות, שקיבלו ביטוי בחוברת תחרות מאד מפורטת, עם הרבה טבלאות וסקיצות, שנתנה לאדריכלים חופש ביטוי מוחלט". השפעה גדולה על הצלחת הפרויקט הייתה לתורם, ליאוניד פולונסקי, יהודי עשיר בן 88, הן בגלל גודל התרומה – כ-106 מיליון שקל (28 מיליון דולר) וגם, מעיד ניגרי, בגלל שיתוף הפעולה והאמון המוחלט לו זכו מצד הנדבן. גודל התרומה והיחס הזה, השפיע לעיהם לחרוג מעבר ליעד המקורי של שיכון החוקרים, לשדרג את המתחם כולו ולהפוך אותו לקמפוס, הכולל למשל אולם רב תכליתי, לכנסים ופעילויות תרבות וחברה. חשיבות רבה ניתנה לכך שהבניין יהיה ירוק וכך הוא אף חנך תקן ירוק חדש למבני חינוך, שאישר השר לאיכות הסביבה והוא יהיה עתה הבניין הראשון שזכה בתקן הזה. בקרבי הבניין מערכת גיאותרמית, האבה במקום צ'ילרים על הגג. משרד חיוטין אדריכלים זכה בתחרות, והאדריכלית ברכה חיוטין, בדרכה המיוחדת, השתמשה באותם אלמנטים, רכיבים ושפה של הבניין הישן והביאה אותם למאה ה-21. המבנה החדש השתלב יפה לצד הישן ולצד המבנים שלידם – בית הנשיא ותיאטרון ירושלים. הנהלת המכון התחייבה לתורם לסיים את כל התהליך, הכולל התחרות, ולחנוך את הבניין בתוך 5 שנים ועמדה בהתחייבותה. הבנייה עצמה, כולל היתרים, ארכה 3 שנים.

IMG_1811

IMG_1838

IMG_1885

IMG_1821

הבניין החדש של מכון ון ליר עובד ומתפקד ובו 30 חדרי חוקרים, המחולקים ל-6 אשכולות, מתוך כוונה שכל קבוצת חוקרים תקיים קבוצת דיון בינה לבין עצמה ותעצים דיון. בהמשך לרשותם חללים ברזולוציה יותר גבוהה, חדרי סמינרים, אולם רב תכליתי ואודיטוריום. בדיוק אותה מתכונת כמו בבניין הישן של רזניק ופובזנר, אך משודרגת ברמה טכנולוגית גבוהה יותר. היחס ברוטו נטו של הבניין נדיב ביותר, מתוך ראיית הגנים של הבניין מסביב והבניין עצמו כמקשה אחת. האתר אכן משמש כדוגמת מופת לקשר פנים וחוץ, בין תמונת הנוף של ירושלים והנוף הפנימי של המתחם.

IMG_1841

המתחם מביט כל העת פנימה, החזיתות החיצוניות יותר אטומות, החזיתות הפתוחות הן לחצר הפנימית, לרחבה המרכזית ולכל המתרחש בפנים. המתחם כולו כולל לצד הבניינים של מכון ון ליר, את בניין האקדמיה הלאומית למדעים, ובניין המועצה למדעים גבוהים והמועצה לתקצוב של משרד החינוך.
"רזניק נהג לומר שעל הבניין להצטיין בהידור מאופק", נזכר ניגרי "הבניין שלהם מעורר כבוד אבל מאופק, עם כל הצניעות שאפיינו את שני האדריכלים. הם השתמשו בשלושה חומרים עיקריים, אבן ירושלמית, בטון חשוף ברוטליסטי של שנות ה-60 והרבה זכוכית. בבניין החדש השתמשה חיוטין באותם חומרים והוסיפה חומר חדש, לוחות דמוי עץ, חומר המורכב מעיסה של במבוק". בבניין ארבע מפלסים. מפלס הכניסה של המבנה הישן מיושר עם מפלס הכניסה של המפלס השלישי בבניין החדש. ההיגיון בחלוקת התיפקודים הוא כמו בבית פרטי, יש אזור ציבורי ואזור פרטי. שני המפלסים העליונים בעלי זיקה ישירה למכון מכון ון ליר, בהם כל חדרי החוקרים, משרדי ההנהלה, ולובי ההתכנסות, שהוא במישור אחד עם הרחבה שבין הבניין החדש והישן, והמפלסים של שני הבניינים זהים, ומהווים המשך ישיר. הבטון החשוף של רזניק ופובזנר עומד יפה וניראה טוב עד היום, מול הבטון העשוי בטכנולוגיה חדישה ומודרנית של חיוטין. קצב הבניין, ההדגש האופקי, אותם אלמנטים לקחה חיוטין לבניין החדש, הבניינים מדברים אחד עם השני ויוצרים את הרחבה המרכזית, כשכל הבניינים מביטים פנימה. כמו בבניין הישן, בין כל האשכולות יש חצר פנימית, עם קיר משרביות שמסתיר לא מסתיר את הנוף  (למשל הגג הלא אסתטי של תיאטרון ירושלים). המשרביות בנויות מבפנים מפריקסטים של בטון ובחזית מלוחות של אבן. כל חלון וחצר בבניין, הוא בגדר תמונה שונה, המתגאה בנוף הירושלמי.

_MG_1940

_MG_1939

IMG_1989

IMG_1930

IMG_1982

IMG_1977

IMG_1919

IMG_1909

IMG_1897

IMG_1890

במפלס הלובי (המרכזי), נמתחים הפנים והחוץ ברצף אחד, הכל מואר באור טבעי, מלבד שני חללים, האודיטוריום הסגור ונטול החלונות, וקומת המרתף למטה. אף נורה לא דולקת שם במשך היום, הבניין דואג שהאור הטבעי יאיר אותו ואף קרן שמש אינה חודרת לבניין ומכה בו. האדריכלות מייתרת לא רק את התאורה, אלא גם את מיזוג האוויר. היה יום חם מאד כשעמדנו במשרדו של ראש המכון, תחלופת האוויר הטבעי חסכה את הצורך להדליק מזגן. ניגרי הצביע על אוסף המקטרות של ראש המכון ואמר: "גם כשהוא מעשן את אחת המקטרות שלו, לא מריחים מסביב את העשן".

IMG_1853

קומת הלובי ריקה מעמודים וקירות. הסכימה הסטטית של הבניין היא כזו שלמעשה כל הקומה הזו תלויה מהגג, היא לא נשענת על היסודות. "בתהליך הבנייה יצקנו את ארבעת קומות הבניין, לא הורדנו את הפיגומים הגענו עד הקומה העליונה, יצקנו את הגג עם הקורות מאד משמעותיות, כשהציר האחורי, ציר בי של הבניין, ציר שהולך לכל האורך הוא הגריד של הבניין, וכל החלק הנגדי זיזי ויוצא מהבניין (בן 1,400 מטר)", מסביר ניגרי "ככה ברכה חיברה את הבניין והטופוגרפיה. כשהיא הציגה את זה בתחרות, צוות השופטים בן 12 איש מכל העולם, כולם היו סקפטיים איך הבניין הזה יעמוד בכלל".

מפלסי הבניין מרחפים, אין מסביב שום אלמנט קונסטרוקטיבי שקוטע את השקיפות, הרצפה והתקרה הכל זיזי, רק בכדי לתמוך במסכי הזכוכית והאלומיניום. חזית אחת של המבנה פונה לרחוב מרכוס והגבילו את המתכננים בתב"א, לבל יפערו בה חלונות הפונים לדיירי הרחוב. לכן החזית לא פתוחה לרחוב ובמקום חלונות מיקמו בקיר פסיפס בעבודת יד מכפר מכר שבגליל. "בין דיירי הרחוב ארבעה שופטי בית המשפט העליון ועוד אנשי ממון והשפעה, לא רצו להתעסק איתם ועם סוללות עורכי הדין שלהם", אומר ניגרי.

קצת מידות: רוחב הזיז 14 מטר ואורכו 60 מטר. אורך כל הבניין 82 מטר. שטח קומה 2,200 מ"ר. עובי התקרות 60 ס"מ, בתוך זה נכנסת הקונסטרוקציה וכל המערכות שלה. ניגרי יוצא למרפסת ומצביע על קיר המבנה "קורה דרוכה חוצה את כל הבניין וזיזי הבטון הדרוכים מובילים לאורך כל 82 המטר של הבניין. שישה וירנדלים לאורך הבניין וחלק אחד שתופס את כל החבילה הזו כמקשה אחת. הכל מבטון בדריכה במקום. גם הוירנדלים דרוכים לאורך וגם לגובה, עם מוטות פלדה". עוד קצת מספרים: עלות הבנייה 4000 דולר למטר, לשטח של 7,400 מטר.

IMG_1881

תודה: לשמעון אלון, מנכ"ל מכון ון ליר לעבי ניגרי, אדריכל הבית של מכון ון ליר לשרון גלזר, מנהל חטיבת המכוניות הפרטיות בחברת מאיר לאדם איגרא, מנהל המכירות הארצי של יגואר לאורי אור, מנהל ההדרכה ביגואר

 

 

6 סיבות מדעיות למה אתם לא יכולים להפסיק להסתכל בפורנו של חורבות

18 ביולי 2014

זוכרים את המראה המפעים של נפילת מגדלי התאומים? האם אנחנו שואבים הנאה מוסתרת ומורבידית מהפצצת ערים ומבתים הרוסים בעזה או בשדרות? הפסיכולוגיה מציעה תובנה למה חורבן של מבנה וצריף מט לנפול, כל כך מושכים

the_colosseum_rome_278_11s_by_mym8rick-d4a0cj0israel-air-strike

שופט בבית המשפט העליון האמריקאי בשם פוטר סטיוארט, קבע אבחנה מפורסמת המגדירה מהי פורנוגרפיה: "אני יודע את זה כאשר אני רואה את זה", אבל "פורנו של חורבות" – שם שהוענק לאותו ריגוש שאנו חווים מתמונות של בניינים נטושים ונופים מושחתים, קשה יותר להבחנה. האם תמונה של הדולפינריום הנטוש בחוף תל אביב, או של התחנה המרכזית הענקית והעזובה בדטרויט שבמישיגן, היא בעלת קסם נוקב ואייקוני כמו הקולוסאום ברומא? או שמדובר בסתם סקרנות חולנית שלנו?

פורנו של חורבות הרוסות הוא מהדימויים האהובים על האינטרנט. מדי פעם נכתבו תיאוריות די הגיוניות שהסבירו למה אנחנו לא יכולים להפסיק להסתכל על פורנו של חורבות, אך רק מעטות מהן התבססו על מדעי ההתנהגות. הראיות הן אמנם דקות, והמניעים האישיים מגוונים ומורכבים מדי מכדי לבססם בהסבר קל, אך אפשר למצוא שישה מושגים פסיכולוגיים, שעשויים לתת לפחות מעט תובנה, מדוע החורבה הנטושה מושכת כל כך. ראו בזה תוצרת של המוח שלכם.

1. היפוך נהנתני

איך זה עובד. אנשים נהנים לעשות דברים שההיגיון מצביע שהם לא צריכים או אמורים לעשות: לאכול פלפל חריף עד דמעות, לצפות בסרטים עצובים, לעשות פעילות גופנית או עבודה במשרד המביאה אותם לתשישות וכן הלאה. מעשים אלה מכונים אצל הפסיכולוגים "היפוך נהנתני" (סוג של מזוכיזם), הוא תהליך הממיר חוויות שליליות לכאורה בחיוביות. חלק מההנאה כאן היא שהגוף מאתגר את הציפייה של המוח ומנצח אותו.

איך זה חל על פורנו חורבות. אין שום סיבה הגיונית למה נסתכל על תמונה מלאה שברי זכוכיות וקירות שקרסו, כמו שתמונת ערימת פסולת לא אמורה להיות מהנה. אבל פורנו חורבות הופך להיות מרתק, כשהצופים בו מפיקים איזו הנאה נוספת מהיכולת להוכיח כי ההנחה האינטואיטיבית הזו שגויה. מחקר מהשנה האחרונה של היפוך נהנתני, שערך פסיכולוג בשם פול רוזין, מצא כי יצירות אמנות עצובות גורמות הנאה מרובה לצופים בהן, ויותר מכל סימפטום אחר של היפוך נהנתני בחיינו, ההנאה מעצבות קשורה בעיקר ליצירות אמנות ויש לה איכות אסתטית.

2. פרדוקס הטרגדיה

איך זה עובד. "פרדוקס הטרגדיה", בן דוד קרוב ל"היפוך נהנתני", מגלה כי כמה שחוויה אסתטית תהיה יותר עצובה (סרטים עצובים, שירים עצובים וכדומה), כך תגבר ההנאה של הצופה והמאזין בהם. ההסבר הפשוט ביותר של הפרדוקס הזה, המוצע במחקר שנערך לאחרונה על סרטים עצובים – הוא כי "אנחנו פשוט רוצים להתרגש". עוד מחקר שנערך לאחרונה של הנאה מטרגדיות, מצא כי מצבים כאלה גורמים לנו להרהר על החיים, ובמיוחד על מערכות היחסים שלנו, בדרכים שבסופו של דבר עושים אותנו מאושרים.

איך זה חל על פורנו חורבות. כשהעיר דטרויט נכנסה לפשיטת רגל, טענו מומחים כי היא דווקא עשויה לצאת חזקה יותר מהמצוקה הזו שלה. עלייתה ונפילתה של עיר אמריקנית גדולה, קרבים בהחלט לממדים טרגיים עזים. ככל שהתמונות של העיר דטרויט השבורה והמוכה מהוות חוויה אסתטית, יש להן אולי דווקא את היכולת לגרום לנו לחשוב על מצבינו שלנו באור חיובי. אריק ג' וילסון, מחבר הספר "כולם אוהבים תאונת רכבת טובה", מציע פרשנות משלו בניתוח של הסקרנות החולנית שלנו: "סבל יכול לחשוף מה הכי מקודש בחיינו וחיוני לאושרנו".

3. רע חזק יותר מטוב

איך זה עובד. באחד מהמחקרים הקלאסיים של הפסיכולוגיה, שפורסמו ב-2001, קבוצת מחקר בראשותו של רוי אומייסטר תיעדה הוכחות חותכות לכך שאנשים מגיבים יותר לאירועים רעים מאשר טובים. עליונותה של השליליות בחיינו נכון גם לגבי מערכות יחסים, חברויות, מצבי רוח, סגנון הורות, סטריאוטיפים ומוניטין, משוב וביקורת, בריאות ואושר. לו רק בכדי לעזור לנו הימנע מכך, המוח מעניק הרבה יותר תשומת לב לרע מאשר לטוב.

איך זה חל על פורנו חורבות. פורנו חורבן – ופורנו אסונות באופן רחב יותר, כולל האובססיה שלנו להנאה חזותית מנזקי הוריקן, פיגועי טרור, ערימת גרוטאות של מכוניות, וכן הלאה – באופן ברור נופל מתחת למטרייה של אירועים רעים. אנו עשויים להיגרר לפורנו חורבות, מאותה הסיבה שסיפורים שליליים הובילו במהדורות החדשות מדי ערב במשך שנים: זה מה שהמוח שלנו מעדיף. (נסו להיזכר באירוע מכונן בזמר העברי בשנים האחרונות, השווה בעוצמתו למותו של אריק אינשטיין). שוב, אם כי, כפי אומייסטר וחוקרים חברים שיערו, הקיבעון השלילי עשוי לשמש פונקציה אבולוציונית חיובית: "באופן כללי, אנשים שקשובים למניעה ותיקון דברים רעים צריכים לפרוח ולשגשג יותר מאשר אנשים שהתרכזו בעיקר רק בדברים טובים", הם כותבים.

4. תיאורית האלימות הבלתי מזיקה

איך זה עובד. מארק טוויין פישט פעם את ההגדרה של הומור למשוואה "טרגדיה פלוס זמן". זה פשטני מדי, כמובן, אבל זה מתייחס להנאה המוזרה שאנשים שואבים לעתים קרובות מאירועים נוראים. פיטר מקגרו מאוניברסיטת קולורדו, פיתח לאחרונה את הרעיון הזה לתיאוריה "אלימות בלתי מזיקה" של הומור. במחקרים אחרונים, מקגרו הראה שהרגשת ביטחון, שלעתים קרובות נבעה מריחוק פסיכולוגי – יכלה להמיר איומים קיומיים בבדיחות.

איך זה חל על פורנו חורבות. התיאוריה של אלימות בלתי מזיקה, מסבירה מדוע תושבי דטרויט מתעבים פורנו של חורבות, שרק מדכא אותם, ואילו אנשים עם ריחוק פסיכולוגי גדול יותר, יכלו לראות בתמונות של העיר החריבה משהו משעשע (אם לא ממש מצחיק). מקגרו מציין ארבעה סוגים של מרחק: מרחבי, חברתי, נפשי ובזמן. אז אם מישהו גר רחוק משדרות, עזה או דטרויט, או משתמש באינטרנט בכדי ליצור חיץ נפשי, הוא עשוי למצוא פורנו של החורבן שם מושך יותר מאשר מישהו שחי שם באותו הרגע.

5. שמח לאייד

איך זה עובד. למרות מה שניתן היה לשער, לא אנחנו היהודים המצאנו את המושג הזה. השפה האנגלית ניכסה את המילה הגרמנית Schadenfreude עבור השמחה לאייד, בכדי לתאר את העונג שמגיע לעתים קרובות מחוסר מזל של הזולת. מחקר על אוהדי ספורט, בפרט, מצא ראיות חותכות להנאה זו; במחקר אמריקאי עם הדמיה מוחית, בקרב אוהדי היאנקיז שצפו בכישלון הקבוצה היריבה על ידי קבוצתם, הופעלו במוחם מיד כל אותם אזורים עצביים הקשורים להנאה. קנאה וטינה הם שני המקורות של התחושה, למרות שזה לא נפרד לחלוטין מתחושת אהדה.

איך זה חל על פורנו חורבות. צופים שנהנו מפורנו חורבות של עיר הרוסה, לא בהכרח הרגישו ככה על חשבונה של אותה העיר. אבל אחרים עלולים להרגיש תחושת עליונות צוהלת, במיוחד אם הם רואים את החורבן אצל האויב או אפילו כהשתקפות של בחירות פוליטיות של המתנגדים. מחקר מ-2009 מצא אצל משתתפים במבדק, שהיו בעלי נטיות פוליטיות קיצוניות, כי אלה חוו שמחה לאייד מחדשות על האטה כלכלית או פשיטות רגל בארצם, כאשר המפלגה היריבה (לכאורה) גרמה לבעיה. איזה כייף להאשים למשל את נתניהו.

6. פחד משעמום

איך זה עובד. שעמום הוא דרך מצוינת לעזור לנו לקבל קצת זמן לחשיבה יוצרת, אבל עם ההיצע האינסופי של הסחות דעת דיגיטליות, השעמום הפך במידה רבה לפריבילגיה נכחדת. המחקר האחרון מאוד, שפורסם בכתב העת Science, מראה כמה מאמצים יעשו אנשים רק כדי להימנע מלשבת ולהתמודד לבד עם עצמם רק יחד עם המחשבות שלהם. במקום לא לעשות דבר ורק סתם לשבת ולחשוב במשך 6-15 דקות, משתתפי מבחן רבים העדיפו לתת לעצמם הלם חשמלי – רק כדי לעשות משהו.

איך זה חל על פורנו חורבות. במובן זה שגם פורנו חורבות הוא אחת מהצורות הרבות של הסחות דעת דיגיטליות שקיימות היום, זה סביר שגולשים לוחצים על התמונות הללו מתוך שעמום, במהלך יום העבודה המייגע. בהתחשב בעובדה שרבים מהתצלומים יכולים להיות מתוארים כמדהימים ומרגשים, זה גם הגיוני לתהות אם החברה רואה בפורנו חורבות סוג של טלטלה למערכת, או שלמצער אינה מקדישה לתמונות מחשבה רבה. "המוח הפרימיטיבי לא אוהב להיות לבד עם עצמו", סיכמו המחברים של המאמר המדעי.
אז, יאללה, בלאגן.

untitled

3033210-slide-new-name

7evenThirty_theproblem_cover