שיר השכונה

 
 

 

                            בית קפה תל אביבי בתחילת המאה הקודמת. למטה: האדריכלית דורה גד

 

   בשנות ה-20 נראתה הארץ כמו עיר אחת גדולה. כמעט לא היו בה ספרי קריאה, לא קולנוע ואף אחד לא נסע לחו"ל. האוכלוסייה הייתה הומוגנית ולכולם היה כמעט אותו רקע תרבותי. למרות קנאת הסופרים, יוצרי התרבות שיתפו פעולה והפרו זה את זה. לאדריכלית האגדית דורה גד למשל, היה מילייה משלה שכלל סופרים ואומנים, שאת חלקם היא שילבה בעיצובי הפנים שלה, שמאוחר יותר הפכו לסמלי הלאום שלנו (בנין הכנסת, מוזיאון ישראל, מלון הילטון, מטוסי אל על ואוניות צים).
 
 

 

 

   בתקופה זו החלה 'תרבות בתי הקפה', כמו קפה 'כסית', שבו היה 'השולחן של אלתרמן' – שהיה קרוב של שלונסקי – שתירגם מחזות לתיאטרון 'האהל', בו שיחקה אשתו לוסיה שלונסקי. התערוכה הראשונה של ציור מודרני בארץ הייתה ב-1925, בצריף של תיאטרון 'האהל', בגלל שהצייר – יעקב הורוביץ, ששלונסקי התעסק עם אשתו מירה, היה מקורב ל'האהל'.  הציירים, כמו פלדי ומוקדי, היו אז חבורה אחת צפופה ומגובשת וכולם התפרנסו מציור תפאורות לתיאטרון "האהל"

 

 

     זריצקי, ארדון, פלדי

 

    כשפרופסור רן שחורי התמנה למנהל האקדמיה "בצלאל" בירושלים, נזדעק המבקר גדעון עפרת וכתב ששחורי התל אביבי, שגדל בצריף של "האהל" שאביו היה ממייסדיו, מקלקל את הירושלמיות. מחנות בעלי צביון מקומי – כמו היוצרים התל אביביים לעומת אלה הירושלמיים, נוצרו בעקבות מלחמות תרבות, בין אסכולת האמנות התל אביבית לאסכולה הירושלמית, בין הצייר זריצקי לצייר ארדון, או לבוריס שץ מייסד "בצלאל", שזריצקי התנגד לאוריינטליות ששץ הוא ביקש לשוות לאמנות הישראלית. מה שנחשב בעצם לניסיון הראשון ליצור מקומיות ביצירה הישראלית. שץ ניסה ליצור אינוונטר צורני של מושגים מזהים והאמנות הפכה להיות כמעט ורבלית: הצייר טבצ'ניק צייר מגן דוד והצייר מגידו צייר מזבח כסמל יהודי, בנסיון לתת צורה לדימויים תרבותיים. לעומתם היה ניסיון לייצר שפה אמנותית מקומית באמצעות נופים טבולים באור הישראלי המיוחד, השמש, ההרים, המדבר, הים והסברס הקוצני.
 
     אפשר לבחון את המונח מקומיות בצורה רחבה יותר, כזיהוי מקומי שאיש לא יוצר אותו אלא הוא נוצר כאילו מעצמו בדינמיקה של חיי היומיום. כשמטיילים בעולם אפשר לזהות את תורכיה או יוון, למרות שהשפה הצורנית והאקלים שלהן מאד דומים לישראל. לאיטליה צבעוניות אחרת, שונה מהאפרוריות או הלובן התורכי המעט מוזנח, או מול הלובן המתחדש של הכפר היווני. הזיהוי לא רק חיצוני אלא חושני: גם אם אתם נופלים ממטוס באמצע הלילה באיטליה, אתם תזהו אותה בגלל ריחות התנורים המוסקים בעץ בחורף, ריח הזר לגמרי למי שגר בתל אביב.

 

 

     אם אתם נופלים ממטוס באמצע הלילה או היום בתל אביב, אתם תזהו אותה. יש לעיר אוסף סמלים צורניים משלה. דווקא בעידן הגלובליזציה של טשטוש הגבולות בין המדינות, כשבגדים עם סמל פולו או קלווין קליין לובשים בטוקיו, מוסקבה, לונדון וניו יורק, כשאין דבר כזה עיצוב איטלקי, כשפיליפ סטארק איננו מעצב צרפתי כמו שרון ארד אינו מעצב ישראלי וקארים ראשיד אינו ערבי, כשמעצבי העולם מקבלים השראתם מאותם אתרי אינטרנט ומאותם מגזינים לעיצוב –  תל אביב מתעקשת לא רק לייצר עיצוב תל אביבי – אלא עיצוב מיוחד ואישי לכל שכונה תל אביבית. היא מגדירה אותם והם מגדירים אותה, כמו ששמאלן יפה נפש וזחוח או יושב בתי קפה הוא שנקינאי גם אם הוא מכפר סבא. כך הופכות השכונות הללו שלה להיות סמני תרבות של הארץ.
 

 

צברית. פלסטיק פלוס

   העיצוב הישראלי נולד בשנקין. במהלך שנות ה-80 החלו קבוצות מעצבים צעירים לעסוק בהוויה הישראלית כמקור השראה שאפשר לנהל איתו דיאלוג ביקורתי. הם הושפעו מקבוצות עיצוב רדיקליות בעולם ובמיוחד מקבוצת "ממפיס", שחבריה יצאו כנגד השעמום החזותי והרעיוני שראו במשנה המודרניסטית וקראו לצבעוניות תוססת, לטעם רע, לדימויים עליזים ופרועים, לחומרים וקישוטים זולים ופנו לגיוון ולקונטקסט הלוקלי, העממי ולקיטש. קבוצות הגל החדש התל אביביות היו "קקטוס" ו"פלסטיק פלוס", שהעיצוב שלהן הסתלבט על המנטליות הישראלית ועל תופעות חברתיות, אקטואליה ופוליטיקה. הם לא ייצרו מוצרים שהתהדרו בשמות לועזיים ונראו כמיובאים מחו"ל, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא התמקדו בריהוט ואביזרי בית שנועדו לשוק המקומי. הם התארגנו בקבוצות קטנות או בזוגות, פתחו חנויות וסדנאות צמודות, העדיפו חומרים ורכיבים זולים ששיוו למוצרים תכונות של ארעיות: קפיץ ההופך לשרפרף, מצבטים כתפסני תמונות, לוחות פלסטיק גליים כאהילים, כולם מוצרים זולים נטולי מעמד ויוקרה. מעצבים אלה שאפו לשקף סוג של סביבה תל-אביבית הקשורה לרחוב שנקין ולאזור המשתקם של לב תל-אביב. למשל הכרזות והאיורים של איתן בר-טל ואלן גולדשטיין ("האיש ההולך"), או גם ההתייחסות הנוסטלגית ברמת הישראליאנה להווה המקומי באיורי פינות ומצבים תל-אביביים של ירמי פינקוס, שעיטרו את שערי מוסף "עכבר העיר", כמו קיוסק המיצים, ערימות הזבל והצואה על מדרכות תל-אביב. 
 

 

בין הפטיש לסדן

 

שכונת פלורנטין (מתוך אתר "במקום")

ברחוב המשור לא מפסיקות הנגריות לעבוד. ברחובות הפטיש, הנגרים והמחוגה מתגלגלים רהיטים בין בעלי המקצוע. חלקם מעצבים תרבות וחלקם מעתיקים אותה. איך הפכה שכונת הרפדים והסבלים הסדרתיים לסדרה בערוץ 2? או: שנות ה-90 – שעתה היפה של פלורנטין

     בשנות ה-90 נחלשה דרכם של השינקאים ואת מקומם תפסה שכונת פלורנטין שסיפקה לנו סגנון החיים השלט בנוסח דרום צרפת-איטליה. פלורנטין הייתה בשבילנו יותר טוסקנה מאשר טוסקנה עצמה, מעוז ההאאוטפיט הכפרי-טבעי: רהיטים מעץ גושני ומצופה בדונג דבורים, או בצבע ששויף ונמרח בפטינה מעושנת ירקרקה, בחום אגוז או שנהב, עם אפקטים של צבע שכאילו התיישן, נסדק והתפוצץ בשמש הקופחת של רכסי הרי האפנינים. הרהיטים קושטו בפרזול מפליז, ברונזה, רצועות עור ומשטחי קרמיקה בעבודת יד, פסיפסים רומאיים ושיש קררה, עם עמודים מגולפי כרכובים בפוזה גאה כאילו ניצבו מול הים הליגורי שבפיאצה אלבריקה ולא בחצר של הבית בהרחבת המושב ירקונה. צבעי הקירות לא התחרו יותר עם הטוסיק החלק של התינוק, אלא קולפו עד ללשד לבניהם שבצבצו מבעד לצבעי הסטוקו, שהיו עשויים משיש גרוס ורדידים מתכת מוזהבים וחשפו מתחת פרסקו מצויר עוד מזמן הרומאים, למרות שהמבנה נבנה זה עתה או לכל היותר בתקופת העלייה העשירית לארץ. הטעם שלנו תמיד היה מלא בניגודים: הישראלים מגנים טעם ערבי, אבל כולם רוצים לגור בבית ערבי. כולם רוצים לגור בכפר, אבל מעדיפים את כפר שמריהו. אנחנו יודעים לגור בטוסקנה טוב מהאיטלקים עצמם.
 

בית ערבי בלבוש ישראלי מודרני, יפו. אדריכל: תמיר חטיבה. מגזין בניין ודיור, אוקטובר 2006

אנחנו הרי תמיד רק גרים כאן אך חיים באמריקה או בפרובאנס והים תיכוניות שלנו אקזוטית וקסומה כשל פרא אציל. חיינו כאן מלווים בבריחה מתמשכת ממציאות חיינו למחוזות אחרים. כי הרי לא קל להתעורר בכל בוקר בפיסת הארץ הקטנה הזו לצד שכנינו הכעסניים. העולים שהגיעו לכאן מאירופה בשנות השלושים ריהטו את הסלון שלהם בכל מה שלא התאים לארץ הזו, אבל עזר להם להרגיש שהם עדיין באירופה: את האור הנהדר שציירי הארץ ידעו להעריך בציוריהם כיסו בוילונות כבדים; מולם הציבו את הריהוט החום והכבד שישב פעם מול האח הבוערת; ולהשלמת התמונה כיסו את הבית בגג רעפים משופע, שימנע משלג דמיוני להיערם עליו. אנחנו לעומתם רצינו לקום בבוקר בטוסקנה או בפרובאנס: בתינו חופו בטיח בצבע אוקר, קירות האמבטיה באריחים מצויירים בעבודת-יד והריהוט הכפרי החדש שלנו היה מיושן ומשופשף, עם פרזול בנפחות בעבודת-יד, כאילו ניצב אצלנו כבר דורות רבים. בהתאם שקקה הארץ בחרשי עץ, שיצרו ריהוט רק מעץ מלא, נפחים שעיצבו בברזל הלוהט ואפילו הבלטות היו מצפחה או מינימום אבן טבעית שנחצבה בהרי פלרמו או מחצבות הנגב. אסמי ולולי מושבים, בקתות עץ ומרתפים במצפי הגליל הוסבו בזריזות לסדנאות עיצוב והמילה האחרונה הייתה עיצוב בחומרים טבעיים, שהלכו נהדר עם בגדי פשתן בצבע חאקי או כותנה לבנים, סלט טרי עם גבינות עזים ויין קינטי אדום. זו הייתה שעתה היפה של שכונת בתי המלאכה פלורנטין והיא נערכה לקבל את פניהן של הנשים המעודכנות שירדו אליה מצפון העיר כדי לעצב את בתיהן: המרפדיות הפכו לגלריות, קירות הסיד שלהם חופו בטיח דקורטיבי, מסגרות הוויטרינות בפרופיל בלגי, שלטי הפח שלהם הוחלפו באותיות מתכת חלודות עם שמות מעודכנים, יוני הפך ליוניק וניסים לניסו ורהיטי הסנדוויץ' לאגוז אפריקאי, אמבוייה ושורש של בובינגה. כך הפכה שכונת הרפדים והסבלים הסדרתיים, ללוקיישן לסדרה בערוץ 2 ותוכניות סגנון חיים בערוץ החיים הטובים.

 

 

אבל אנו כידוע גרועים מאד בשימור תרבותנו, קל וחומר תרבותם של הגויים הללו מדרום איטליה. דור איקאה העכשווי מעדיף ריהוט חדיש ומינימליסטי, מצופה פורמייקה מודפסת באימג'ים, פורניר סינתטי מפוספס או סתם צבוע באדום לוהט ובוהק. הכבוד היחיד למורשת העבר, ניכר ברטרו סבנטיז צבעוני ועולץ, המשתלב בעיצוב פנים צבעוני ופטפטני, התואם את האורבניות התוססת בה מתנהלים חיינו, כאילו אנו בטרבייקה שבניו יורק. פלורנטין חזרה להיות שכונת עמל בדרום העיר, עם אוסף אקלקטי של יוצרים ומעצבים והשלם שוב איננו סך הכל של חלקיו. ליד אוסף חנויות רהיטים תואמי קסטיאל, פועלים בתי סטודיו מגוונים הנושאים עיניהם לניו יורק והאומן החדש בשכונה הוא "האומן 17". לצידו בתוך לופט ענק, "סטודיו 46" של גיא בן דרור, המעצב לתיאטראות ומועדונים אביזרי תעופה תיאטרלית ומשטחים מרחפים (רחוב סלמה 46). ליד חלל התצוגה של ליאורה קנטרביץ' (רבנו חננאל 27), אמנית עם ביצים שנמאס לה ללקק לבעלי גלריות וקמה והכשירה חלל תעשייתי גדול לגלריה לתערוכות מתחלפות של עבודות אמנים אורחים לצד עבודותיה: אובייקטים מפוסלים ענקיים, חלקם עם דימויים ארוטיים דמויי אברי מין גבריים, מכוסים בצפיפות בסרטי מתנה מתכתיים וצבעונים. לידה צמד מעצבי רהיטי ואביזרי הרטרו "גרובי" (בן עטר 34), אשר מילאו את הדירה שלהם בחפצים מהפיפטיז עד הסבנטיז, כמו בית הסוכריות של הנזל וגרטל. בפאב בגסי, שניר פורטל עיצב ברוח שנות השבעים, לוגמים בירה ומבכים את מה שפלורנטין יכולה הייתה להיות ומנסים לנחש היכן יקום הסוהו הבא של תל אביב: בביצרון? במתחם נגה? ביפו המתחדשת?
  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

לעצב ליפסטיק לזונות ודיאודורנט לסרסור שלהן

 

 

 

 

 

 

 

 

    במגזין האופנה "ווג" האמריקאי התפרסמה לאחרונה מודעה המראה בחורה צעירה בעלת מראה מושלם, כשעל הצילום מודבקות בסלוטייפ פתקאות ובהן מחאה היוצאת בעצם נגד כל מה ש"ווג" ושאר מגזיני הכרומו מוכרים, מציגים ומייצגים – אידיאל נכסף לנשים המושג רק אם יקנו מוצר אופנתי מסוים, שיגרום להן להיות יפות ומאושרות כמו הדוגמניות שבפרסומות.

 

     מפגני מחאה אנטי גלובליות שכיחים בימינו, בד בבד עם פריחת תנועות הנלחמות בשצף קצף בצרכנות מיותרת, מכריזות על יום נגד קניות או מטיפות לחזרה לטבע ואם כבר לצרוך, אז דברים פחות מהונדסים כמו אוכל אורגני ורפואה אלטרנטיבית. טכנופוביה המתבטאת בהעדפת מלאכות יד על פני ייצור תעשייתי החזירה את העיצוב העולמי אל הפשטות. העיצוב המערבי המצויד בטכנולוגיה החדשנית ביותר, שואב השראה דווקא ממדינות לא מפותחות ויש שיבה לפרימיטיביות בעיצוב על כל תחומיו. תעשיית הטקסטיל העולמית עברה למזרח, שם חלק גדול מן הפריטים עדיין מיוצר בעבודת יד.

 

     הכמיהה העכשווית למוצר הלא מנוכר בעל המגע האישי, השיבה לעיצוב האופנה את הסריגה ואת הרקמה, מלאכות יד שפסו משכבר. בדי גובלן מעטרים תיקים, בגדים וספות, רקומים בנופים אירופיים עם רועי צאן ועלמות חן, מראות שרגשו את הסבתות שלנו עד דמעות. הסריגה הפכה לטרנד עולמי, תחביב מועדף של צעירים בני 20 ו-30 בארץ ובעולם. קולקציות החורף של מעצבים בינלאומיים בשנים האחרונות עתירות בגדים שיוצרו בעבודת-יד, מצעיפים סרוגים של שאנל ועד סוודרים וסריגים של סטלה מקרתני שניבאה: "התחזיות מציגות כיום מרד ברחוב, רצון באינדיבידואליות וביקוש מראה אישי". באולמי התצוגה של משווקות המוצרים לבית אצלנו ואף הענקיות שבהן כמו אלוני ונגב, התרחבה מחלקת האריחים והמוצרים העשויים בעבודת יד, שעד היום ניתן היה להשיגם בפריפריה אצל קומץ אמנים אזוטריים וכמעט אנונימיים. אם עד עתה יכולנו לבחור פריטי עיצוב מתוך קטלוג ורק מתוך סדרות במבחר קיים – הרי עתה מאפשרים לנו היצרנים לקבל כל פנטזיה שנשגה בה, עשויה בעבודת-יד או תפורה אישית בדיוק לפי טעמנו. מדלתות כניסה בלעדיות, אריחים מצוירים ביד, מנורות וספות ועד לבגדים של ראלף לורן, נעלי נייק או פומה שניתן להזמינם בגרסה אישית בלעדית באינטרנט, עם שמנו רקום עליהם בסגנון שבחרנו אנו.

 
 

עיצוב פנים להומלס ברחובות


 
     המרד של הפרט כנגד המערכות הכלכליות המרעיפות עלינו שפע מותרות והופכות אותנו לעבדים של כל מה שהם כביכול מייצגים – מעמד וחופש חברתיים, החל כבר לפני יובל שנים והמעצבים מצאו עצמם בעין הסערה. הם היו נתונים לביקורת על כך שהעיצוב שלהם משרת אינטרסים קפיטליסטיים לצריכה המונית ללא תחתית, ליצירת מוצרים המשרתים אותנו למשך זמן קצר ומושלכים למען מוצרים ואופנות חדשות רק כדי שימלאו את כיסיהם התפוחים בממון של יצרנים תאווי בצע. העיצוב שנולד כפועל יוצא של המהפכה התעשייתית, להיטיב ולשפר את איכות חיי ההמון, הפך באמצע המאה החולפת לשם נרדף למותרות לאנשים שיש להם הכול, מול אוכלוסיות גוועות ברעב בעולם השלישי וארצות עניות ונחשלות באפריקה. רבים תהו על ערכה של הטכנולוגיה עקב בעיות אקולוגיות שנבעו מהתיעוש שהגיע לשיא חסר תקדים: בארבעים השנה שחלפו מאז מלחמת העולם הראשונה, השתמשה התעשייה האמריקאית בחמרי גלם טבעיים בכמויות שעלו על ניצולם במשך 4,000 שנות תרבות.

 

     בתגובה צמחו באירופה בין שנות ה-60 וה-80, מעצבי אוונגרד שקראו לאנטי עיצוב, לייצור חפצים אנטי מעמדיים, אנטי צרכניים ואנטי שיווקיים. הם דגלו בעיצוב עם מסר חברתי ופוליטי וקשר עם ההמונים, שמירה על איכות חיים ועל גורל האנושות.

 

 

חזיונות טכנוקרטיים של קבוצת הארכיטקטים הלונדונית "קבוצת ארכיגראם". משמאל: עיר מהלכת, מתוך מגזין הקבוצה

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

carlton cabinet, 1981, ettore sottsass

     בשנת 1961 קמה באנגליה קבוצת Archigram, ארכיטקטים שביקשו לשלב ארכיטקטורה בתרבות ההמונים. הם הביאו להקמה של תנועות חתרניות נוספות ברוח זו כמו ארכיזום, סופרסטודיו, קבוצת 9999 וקבוצת שטרום האיטלקית. רוב רעיונותיהם העיצובים נשארו בתחום התיאוריה, הכתיבה והגלריה, כמו התערוכה "עיר ללא הפסקה" של קבוצת ארכיגרם האנגלית (1961), שהקימה פינות מגורים מעוצבות ומרוהטות בנוחיות, שמוקמו על מדרכות העיר, בפינות רחובות וברחבות ציבוריות, לשרות הציבור הרחב ובודאי גם להומלס. העיצוב האיטלקי קם כדי לשקם את כלכלת איטליה שנהרסה במלחמת העולם השנייה, אך נהפך בהדרגה לסמל לדולצ'ה ויטה ולסנובה חברתית. באיטליה קמו קבוצות עיצוב רדיקליות מהמשפיעות ביותר בתולדות העיצוב כמו אלכימיה וממפיס שמחו נגד הבורגנות וטרפו את הקלפים, כששאפו להפוך חפצים זולים ויומיומיים לבעלי ערך וליצור עיצוב המערבב ישן ומגוחך עם חדש, פופולארי עם אריסטוקרטי, מגוחך עם נשגב.

 

(http://www.designmuseum.org/design/archigram).  

(http://www.designmuseum.org/design/memphis),

 

 

      "הדבר היחיד החשוב בעיצוב זה איך הוא מתקשר לאנשים", הטיף פרופסור ויקטור פאפאנק (Victor Papanek, 1925-1999), מעצב וסנגור לעיצוב אנושי אקולוגי ואתי, שגרס שמעצב חייב להבין את הצרכים הבסיסיים של האדם ולהתאים את עיצובו אליהם. הוא עצמו יצא ולמד תרבויות ואמנויות מזרחיות נאיביות ועממיות, כדי להתחקות אחרי שורשי הקיום האנושי ומקורותיו. "לייצר ליפסטיק לזונות אמיתיות זה דבר אחד, אך לייצר דיאודורנט לסרסור שלהן זה דבר אחר", אמר. אחרי מלחמת העולם השנייה עזב את משרתו כמתכנן אצל האדריכל המיתולוגי פרנק לוייד רייט, לטובת קריירה עצמאית חדורת אידיאולוגיה, שיצאה נגד מוצרי הצריכה שהיו לדידו לא בטוחים, ראוותניים, ממכרים ולא מספקים בסיסית. בספרו "עיצוב עבור העולם האמיתי" כינה אותם "צעצועים למבוגרים" וקרא למעצבים להשקיע מאמציהם למציאת פתרון לבעיות האמיתיות לחברה בעולם ולאלה הזקוקים באמת למוצרים חיוניים לקיומם. "מה מקום המעצב במדינה כמו הודו ש-90% מאוכלוסייתה חסרי כל ומשוועים לציוד בסיסי לבתי חולים ולבתי ספר, לנעלי פלסטיק עמידים בפני גשמי המונסון, למתקן מאדה לצלחות אורז, לעיצוב תותבות לנכים ולעיצוב סמלים רפואיים מובנים לאוכלוסיה נבערת שאינה יודעת לקרוא הוראות על אריזות תרופות?", כתב פאפאנק בספרו, שהפך לאחד מספרי העיצוב הנפוצים בעולם. פאפאנק בעצמו עיצב רדיו טרנזיסטור זול מפחיות שימורים, מוצרים לנזקקים עבור ארגון אונסקו, זכה בפרס מאיקאה על ריהוט זול שעיצב עבורה, נישכר על ידי וולוו השבדית לתכנן מונית מיוחדת לנכים וייעץ על איכות חיים לממשלת פפואה בגינאה החדשה. בראיון לעיתון בקנזס בשנת  1994 אמר פאפאנק: "יותר מדי עיצוב עושה את החיים בעצם להרבה פחות נוחים. במכשירי האלקטרוניקה יש כל כך הרבה מתגים, שעונים, כפתורים ודברים שמביכים את רוב המשתמשים. כשאני עובד במטבח אני מבין שרוב הדברים שבו עוצבו על ידי אנשים שלגמרי לא הייתה להם הבנה איך אנשים מבשלים אוכל או מדיחים כלים".
      
 

העתיד בטכנולוגיה

 

 

The US Pavilion at EXPO 67 in Montreal Buckminster Fuller

 

     הארכיטקט, מהנדס, מתמטיקאי, משורר, קוסמולוגיסט, פילוסוף ומעצב בקמינסטר פולר (R. Buckminster Fuller), יצא נגד המעצבים שהשתמשו בחומרים חדשים ומושכים כמו ריפוד עור ומתכות מצופות בכרום כצו האופנה, כדי להגביר את מכירת המוצרים וקרא לבטל לחלוטין את האינטרס המסחרי כמרכיב בעיצוב המוצר וליצור עיצוב מכסימלי, יעיל וחסכוני. כך למשל למכוניות שעיצב הייתה צורת טיפה אווירודינמית והם נעו על שלושה גלגלים, כדי לאפשר להן גמישות בתנועה וחסכון בדלק. הוא המציא את הכיפה הגאודית, שהיא המבנה הקל החזק והזול ביותר שהומצא אי פעם, המסוגלת לכסות שטח גדול מאד ללא תמיכה פנימית וככל שהיא רחבה יותר כך היא קלה וחזקה יותר. מבנה בסיסי זה תכנן פולר כהתרסה נגד הבנייה היקרה וזוללת המשאבים. כיום יש 300,000 כיפות כאלה בעולם, החל מערי התערוכות הגדולות בעולם כמו Disneyworld בפלורידה ועד לקיבוץ כפר מנחם, שם פולר בנה כיפה לפני 24 שנים. הוא טבע את המושג "ספינות אדמה" המגדיר בתים הניזונים ממקורות אנרגיה טבעיים כמו שמש וממחזרים מי ביוב למי שתייה, בנייה שאומצה גם בישובים שונים אצלנו, למשל בכליל שבגליל העליון. פולר יצר 25 פטנטים, כתב 28 ספרים, קיבל 47 תארי דוקטור של כבוד ועיצב עבודות הנמצאות באוספי מוזיאונים רבים בעולם, אך התכנונים יפי הנפש הללו שלו שאמנם זכו להד רחב, לא זכו למימוש ולייצור בגלל קיצוניותם והיותם מנוגדים לשיקולי השוק ומאוויי צריכת ההמון.

 

Buckminster Fuller at Black Mountain College with models of geodesic domes, 1949

Wooden framework for the Dymaxion Car in the early 1930s Buckminster Fuller

 

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

Dymaxion Car outside the Bridgeport factory, 1933 Buckminster Fuller

 

Autonomous living unit, 1949 Buckminster Fuller

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התקשורת אשמה

 

 


פרסומת לג'ינס כלבוש אנטי ממסדי במגזין אופנה אמריקאי, 2006

     ואנס פאקארד (Vance Packard) שמת לפני עשור בגיל 82, האשים כבר אז את התקשורת: ספרו "המשכנעים הסמויים" (The Hidden Persuaders, 1957) חשף את המניפולציות התקשורתיות שעושים המפרסמים, הנוקטים בשיטות תת הכרתיות כדי ליצור תשוקה או עניין במוצרי צריכה ואף הטיל ספק במוסריות יצירת מוטיבציות בצורה כזו. הספר היה התנ"ך של סוציולוגית הפופ בשנות החמישים, למרות שפקארד הואשם בשטחיות, שלמען האמת הייתה מנת חלקם של רוב הסופרים בתחום זה, בטח בהשוואה לסטנדרטים של המחקרים כיום. אבל "שטחיות" זו עזרה להם ליצור גשר בין האקדמיה המלומדת לשכבות אוכלוסיה רחבות ופחות מלומדות. ההיסטוריון אלווין טופלר (Alvin Toffler, 1928) בספרו "הלם העתיד" התריע על אינפלציה במידע בלתי נחוץ ומגמתי ברובו המשודר למוחותינו מכלי התקשורת המשתכללים בכך ויצא נגד התיעוש, הייעול והתכליתיות בחברה המנוהלת בדאטה ובמחשב, בעוד היא זקוקה לבעלי למקצועות שונים עם לב חם ורגיש, הדואגים לקשישים ונזקקים ויודעים להיות בעלי חמלה, אמפתיים ומתחשבים. לדעותיו אלה הייתה השפעה מרחיקה לכת, כך למשל חואן אטקינס שהמציא את מוסיקת הטכנו, קרא כך למוסיקה שהמציא מהציטטה "מורדי הטכנו" המוזכרת ב"הלם העתיד". 
  

 

 

מאחד למען כולם – לכולם למען אחד
 


 

alvin toffler

    בעוד רוב חזונות נביאי הדור במאה החולפת, כמו ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, איימו על אבדן חירותנו כפרטים זניחים בממלכתו של האח הגדול, התחזית של טופלר הייתה מרגיעה יותר. לפיו אנו נמצאים בעידן בו המוח בא במקום הכוח, עידן הידע וטכנולוגיות המידע. הפכנו לחברה פוסט תעשייתית, בעלת ריבוי וגיוון סגנונות חיים, סאב תרבויות ואירגונים פלואידים כמו קהילות אינטרנט, המתאימות עצמן במהירות לשינויי התקופה. טופלר גרס שהמידע יחליף את רוב המשאבים החומריים ויהפוך לחומר העבודה העיקרי וכך אנשים יהפכו לקוגניטריאון במקום פרולטריון. תחזית זו גם מרגיעה את החרדה וההגנה על משאביה הטבעיים והאקולוגיים של האנושות והיא מפתה בפירושה המסחרי, כיוון שמאחר ומסחר מבוסס על ייצור בזול – ומכירה ביוקר, הרי מכירת ידע ומידע וירטואלי הניתן לשכפול אינסופי ללא דלדול מקורותיו, טומנים בחובם אלפי אחוזי רווח ויותר. מתכון שאפשר בעזרתו להבין את התעשרותם של ברוני ההיי טק מביל גייטס ועד צ'קפויינט הישראליים. אם בעידן המהפכה התעשייתית חברה כמו ג'נרל מוטורס התעשרה על ידי שילוב משאביה – בתי החרושת שלה, כוח האדם והכסף שלה – כל אלה כדי לייצר מכוניות רבות. אך רכישת מכוניות רבות אלה מדלדלת את החברה ממשאביה והיא חייבת להשקיע מהם עוד ועוד כדי לייצר מכוניות חדשות במקום אלה שניקנו ממנה. לעומתה מייקרוסופט יוצרת מוצרים שכל אחד יכול לשכפל בבית, היא אינה מדלדלת כלום ממשאביה כשהיא מוכרת

חבילת Windows 2006. נכסיה הם הידע של מפתחי התכנה שלה. אנו אם כן כעת בעידן המשאבים הוירטואלים. הפייל ששלחתי למערכת העיתון עם כתבה זו, נשאר במקומו במחשב שלי כפי שהוא, הוא לא התכלה ואני יכול תיאורטית לשגר אותו לעוד עשרה עיתונים ללא תוספת עלות. 
 

"Modern Times" (1936) depicts the dismal situation of workers and the poor in industrial society. The Eating Machine Scene depicts the human sufferings to the industrialisation.

     המוטיב המרכזי של המהפכה התעשייתית היה מרכוז, שאיפה לממוצע, כך האח הגדול שלט בכדור הארץ ובסטנדרטיזציה והיעד היה הפקת כמה שיותר יחידות בסרט נע בכמה שפחות כסף. זה היה הכלל עליו הסכימו הקפיטליסט הנרי פורד וגם המרקסיסט יוזף סטאלין – הערך שבייצור ההמוני. האדם זכה אמנם להרבה מאד מוצרים, אך כמו שהנרי פורד אמר: "הם יכולים לקבל מכונית באיזה צבע שהם רוצים, בתנאי שהיא תהיה שחורה". המגמה כיום כאמור, היא נגד סטנדרטיזציה וטעמו של האינדיבידואליסט מתחיל להסתמן כיעד השיווקי. לא עוד אחד למען כולם אלא כולם למען אחד. אם בשנות ה-70 יכולנו ללגום קפה עלית בשתי צורות, בוץ או נס, כיום אפשר להזמין באחד ממאות בתי הקפה לאטה כפול מפולים קנייתים נטולי קפאין, עם טיפת סירופ אמרטו אגוזים (וגם אז ישאל אותנו המלצר "קטן, בינוני או במאג?"). גם הקניונים ומרכזי המסחר הגדולים מנסים למכור לנו כמות גדולה של אייטמים שונים ונבדלים זה מזה ולא עוד מידה אחת המתאימה לכל. תרבות ההמונים נשארה, למשל מוסיקת רוק'נ'רול או סרטי דיסני, אבל נוצרו גם קהילות אינטרנט ספציפיות (יוגה, בודי פירסינג ודיאטה) וערוצי נישה בטלוויזיה (מוסיקה עברית, ארצות וטבע) ותחנות רדיו ספציפיות לטעמו של קהל מסוים. גם הפוליטיקה מתחשבת בסיעות קטנות של ירוקים ועלה ירוק ותא משפחתי הוא כיום גם חד הורי, בני אותו מין ומעורבים.

     האם החזרה לבסיסי, החמים, קטן, ידני ולא המוני, יפיג את הניכור האורבני? יביא לניאו-שמרנות? רק הדור החדש נולד בינתיים ללא מגע יד מלטפת, חסך המתבטא ביחסי מין מזדמנים ותכופים כתחליף.

 

 

 

המרד נגד העיצוב

 

 

 

עד כמה אנחנו עצמאיים בבחירת העיצוב של סביבת חיינו ובגדינו, איתם אנו מגדירים את עצמנו – את זהותנו המעמדית והחברתית? עד כמה העיצוב שלנו אכן משרת אותנו, את רצונותינו וצרכינו? במילים אחרות, האם אנחנו שולטים בחיינו, או האם חיינו נשלטים בידי אחרים? "אנו לרוב מניחים שהאובייקטים שייכים לנו ולרוב אנו צודקים. אבל יש זמנים בחיים שאנו שייכים לחפצים שלנו", כתבה הסופרת והפילוסופית אקיקו בוש (Akiko Busch) בספר שיצא לאחרונה בשם "החיים הלא רגילים של חפץ רגיל".

http://www.metropolismag.com/cda/story.php?artid=1617

 

 

 

     כשלושה עשורים חלפו מאז יצא סיפרו רב ההשפעה של ואנס פאקרד, על המשכנעים הנסתרים בהם נעזרת הכלכלה והפרסומאים שבשרותה, בכדי לנווט אותנו, את רצונותינו, מאוויינו, רצונותינו והעדפותינו. העיצוב העכשווי בעולם כיום נמצא בעיצומו של מרד כנגד הכללים, הגדרות התחומים, האופנות, השבלונות והנוסחאות. "בודקים את הגבולות, מפרקים ושואלים שאלות על מהותו ומטרותיו של העיצוב", אלו הציטוטים השכיחים ביותר של המעצבים בתערוכות ובמאמרים על העיצוב העכשווי. בתערוכת העיצוב הבינלאומית בקלן 2005, הציגה המעצבת פטרישיה אורקולה את בית העתיד כתא חי, שניתן להזיז את רהיטיו ממקום למקום בקלות רבה באמצעות כבלים וגלגלות ובכך לשנות ולהתאים את מיקומם כרצוננו. כולנו כידוע חיים בתוך סביבת מגורים המכתיבה לנו מסלול התנהלות מובנה מראש, גם אם את הסביבה הזו יצר עבורנו אדריכל שידע טוב יותר מאתנו איך אנו אמורים להתנהל בבית שלנו.
 

 
מפגש בין מזרח למערב

     חלק ממגמה מרדנית זו היא תפיסה תרבותית שמקורה במזרח הרחוק והיא קונה לה אחיזה הולכת וגדלה בעיצוב במערב ועתה היא מגיעה גם אלינו: הוואבי סאבי. בעוד השיגעון הקודם בעיצוב חיינו שהגיע מהמזרח וכבש את המערב, הפנג שווי, מכתיב לנו סגנון חיים אלטרנטיבי באמצעות כללים וחוקים "נכונים יותר" – הוואבי סאבי מורדת נגד כל מה שאנו תופסים כיום כעיצוב נחשב וראוי, מושלם, מורכב, מושקע, אופנתי והנראה מליון דולר. וואבי סאבי לעומת כל אלה מהלל את יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים וחסרים, שהם פשוטים וצנועים ודווקא לא מקובלים. או כמו שמכנה אותו הסופר לאונרד קורן "הסם שכנגד המושלם, לסגנון היופי המשותף, החלקלק והסכריני שהקהה, לדעתי, את הרגישות של החברה האמריקנית".

     קורן קושר את המרידה דווקא לז'אנר של מרד הנעורים ו"לרבות מתורות האנטי אסתטיקה הבוטות יותר שנובעות מנפש צעירה מודרנית ויצירתית: ביט, פאנק, גראנג'".

עטיפת הספר "וואבי סאבי", הוצאת "אסיה".

("וואבי סאבי לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים", הוצאת אסיה). תפיסה מזרחית זו התפתחה ונולדה במצע תרבותי בעל תאימות רבה לזה שבמערב והן בעלות מכנה משותף: המרד המערבי הוליד את המודרניזם – המרד המזרחי הוליד את הואבי סאבי. בדומה למודרניזם השולט בחברה התעשייתית הבינלאומית מאמצע המאה ה-20 ועד סופה, ששאף להתנתק מהקלסיציזם ומהאקלקטיות של המאה ה-19, גם וואבי סאבי קם מתוך התנגדות עזה לטעם השלט, במקרה זה טעם השליט. הוא שאף להתנתק מהשלמות והפאר הסיניים ששלטו בכיפה ביפן במאה ה-16 ולפניה. עקרונות התורה המזרחית שונים מהמערב ששורשי עקרונותיו בתפיסת עולם הלניסטית שערכיה סימטריה ושלימות (גישת המודרניזם ציבורית, לוגית, אבסולוטית, שולטת בטבע, משתמשת במכונה, סימטרית, מלוטשת, מתוחזקת וקרה, בעוד הוואבי סאבי פרטי, אינטואיטיבי, יחסי, הרמוני עם הטבע, מאמץ את הטבע, אורגני, גס, מתיישן וחם), למרות שבמפתיע בשתי התפיסות האסתטיות של שני הקטבים התרבותיים, המערבית והמזרחית, יש מעט קווי דמיון: גם המודרניזם וגם הוואבי סאבי נמנעים מארכיטקטורה עם קישוטים שאינם חיוניים למבנה. המודרניזם חסר תפרים, מלוטש וחלק והוואבי סאבי מינימליסטי, אך יש בו היבטים רוחניים נוספים: הוא ארצי, לא מושלם ומגוון. לפי התפיסה המזרחית הוא אינו מצוי בטבע ברגעים של פריחה ושפע אלא ברגעים של שקיעה. חפצי הוואבי סאבי אינטימיים, קטנים, קומפקטיים ושקטים ומתכוונים פנימה. יוצרי החפצים מעודדים צמצום המרחק בין האדם לחפץ ומעצבים אותם מתוך שאיפה לגרום לאנשים לגעת ולהשתמש בהם. מקומות שעוצבו ברוח הוואבי סאבי הם כאלה היוצרים סביבה קטנה, מבודדת ופרטית, המגבירה את יכולתו של האדם לשקוע בהרהורים מטפיסיים. החומרים פשוטים, מחוספסים וארציים, שאינם רחוקים ממקורם הטבעי.
 
     לא די בכך ששני תהליכים תרבותיים מתרחשים באופן דומה במקביל גם במזרח וגם במערב, תפיסת הוואבי סאבי אפילו מתחברת ודומה לתפיסות ביהדות ובאסלם: היהדות מורה להשאיר שטח לא צבוע ומטויח בצד מזרח של הבית זכר לחורבן בית המקדש, אשר סימל את אחדותו הרוחנית של העם, המזכיר את השאיפה לשלמות העם שטרם הושגה. באסלם התפיסה שהשלמות היא רק בידי האלוהים – מתבטאת הכי הרבה באדריכלות. במבנה סימטרי ככל שיהיה, תמיד ייצרו פגם בסימטריה. זו תעוזה להתחרות בשלמות שהאלוהים יוצר, זה לא מנומס ולא צנוע לא להכיר בגדלותו וביכולתו לדייק יותר מהאדם. 
 

Natural light floods this spacious, but spare, wabi-sabi bathroom.

    תפיסה זו הפושה בעולם והמאומצת לאחרונה אצל חוגים רחבים של מעצבים ושל שוחרי אסתטיקה והופכת להיות "הדבר הבא", קיימת בעולם כבר כרבע מאה. בתחילת שנות השמונים מכרה יצרנית האופנה קום דה גרסון סוודרים, שיצרה ממכונת אריגה אשר תוכנתה כך שתפיק אריג עם חורים במקומות אקראיים. הפילוסופיה האסתטית הזו יושמה במלון העתיק והמפורסם ביותר בקיוטו שביפן – מלון טוואראייה, שגילו 300 שנה ( 700$ לאדם ללילה). מוצרים המעוצבים ברוח הוואבי סאבי הם כלי הקרמיקה המבוקשים של קזוהיקו מיווה היפני ורהיטי המתכת שעיצב שירו קוראמאטה ז"ל (שהמעצב ובעל בית העיצוב הלונדוני רב ההשפעה זאב ארם גילה לאירופאים לפני עשרים שנה והפך אותו למעצב-על). בחנות הכל בו הידועה מאצוייה בטוקיו, טמון במרתף בית תה בגודל 16 מ"ר, מעוצב במוזאיקה של מתכת כהה וחלודה, דלפק בטון עם התזת חול והרבה עץ טבעי. פינה שקטה ומעודנת זו בסביבה המסחרית והתזזיתית של הכל-בו, נוצרה כדי לאפשר לקונים לעצור שם לרגע של וואבי סאבי.

 

בית אוכל בסגנון הוואבי סאבי בטוקיו, 2006

 

המורדים – אנטולוגיה של מרד מלה קורבוזייה ועד לרם כרמי

 

Adolf Loos was an Austrian architect and theoretician, one of the most important representatives of Modern architecture.

     מרידות נגד העיצוב והאדריכלות האופנתיים היו לאורך כל ההיסטוריה. האדריכל והתאורטיקן אדולף לוס (1933-1870), ממנסחיה העיקריים של הארכיטקטורה המודרנית, חווה את התמוטטותה של הדוקטרינה הקלאסית, המכתיבה לארכיטקטים כללים מנוסחים וברורים של קומפוזיציה ושל פרופורציה. המעניין הוא שלוס עצמו זירז במידה רבה את ההתמוטטות הזו, אולי יותר מכל אחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית שבאו אחריו. מעבר למאמריו הידועים על ארכיטקטורה ואורבניזם, התבטא לוס גם במגוון נושאים כמו עיצוב אופנה, הליכות ונימוסים ואורח חיים. "עכשיו לכל אחד יש זכות להתלבש כמו מלך", הוא מצהיר "מה שפר חלקם של האיכר הטיפש, או של הפועל העני או של הבתולה הזקנה. לא היו להם דאגות כאלה (של סגנון). לא היו להם רהיטים מסוגננים. הכל בערבוביה. הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו". לוס קורא למרד "עכשיו נמאס לנו. אנחנו רוצים שוב להיות אדונים בד' אמותינו. אנחנו לא מוכנים יותר לכך שהחדרים שלנו ישעבדו אותנו". ("דיבור לריק, למרות הכל", הוצאת בבל).  
 

Le Corbusier's Villa Savoye (1929-1931)

    

 

     אבל מטיף הפשטות המתסיס והמשפיע מכולם היה ארכיטקט מודרני (שרכש את המקצוע בכוחות עצמו) בשם שארל אדואר ז'אנרה, שהופיע תחת הפרסונה לה קורבוזייה (1887 – 1965). ספרו השני "לקראת ארכיטקטורה" (1923, בארץ הוא הופיע בהוצאת בבל) נחשב לטקסט המשפיע ביותר שנכתב אי פעם על הארכיטקטורה המודרנית: "כדי לחמוק מפני מעטה העופרת המוחץ, צריך לשלוח חצים ולנקב אותו", הוא קורא. בעיניו לארכיטקטורה אין בכלל כל קשר עם סגנונות העיצוב השונים. "סגנונות הלואי למיניהם או הסגנון הגותי, הם לארכיטקטורה כמו נוצה על ראשה של אשה. לעתים זה נחמד, אך לא תמיד", הוא אומר בלעג. "החיים הטובים" היו בעיניו שמש, נינוחות, סדר, הרמוניה כשמילת המפתח היא "טהור". הפונקציונליות של המבנה צריכה לכלול בתוכה גם את הרגש של המתגורר אל חלל מגוריו, המושג באמצעות פשטות, סדר וצורות טהורות. המבנים שתכנן הניחו לאור הטבעי ולצמחיית הגינה לחדור אליהם ברוחב לב ואפשר היה לראות אצלו חלל הבנוי מסביב לעץ הצומח ומבקיע בעד לתקרה. הריהוט הפנימי במבנים שתכנן היה זול, מייצור המוני ונטול קישוטים. לה קורבוזייה שאף לעשות סדר בשלל הרעיונות שנפוצו באירופה בשני העשורים הראשונים של המאה וקרא לבניית "מכונות מגורים נטולי אסתטיקה". בדומה לפוטוריסטים, הוא גרס שאדריכל צריך בכלל להשליך את מטענו התרבותי.
 

ז'אן בודריאר

     אמריקה כסמל המערב שימשה תמיד מטרה לחצי ביקורת. שנתיים אחרי מותו של לה קורבוזייה, נושא ז'אן בודריאר את נס המרד. בודריאר (76) חי כיום בפריס והוא מהוגי הדעות המשפיעים, שנונים ופרובוקטיביים של זמננו. הוא דן במצבו של האדם המודרני והמודרניות, מאמץ את מכונות המגורים של לה קורבוזייה וממחיש את התיאוריה במודל הארכיטקטוני נטול הרגש ביותר בעיניו: "אסור להפוך את הארכיטקטורה להומנית. האנטי ארכיטקטורה זה הדבר האמיתי, מקבצי גורדי השחקים האמריקניים: כאן נולד האובייקט הארכיטקטוני הטהור, זה שחומק מהארכיטקטים, זה שבמהותו שולל באופן קטגורי את העיר ואת השימוש בה, שולל את האינטרס של הכלל ושל הפרט, שמתעקש על הטירוף שלו" ("אמריקה", 1968, הוצאת בבל). בודריאר מתאר ספור בדיוני בו מתעוררים בוקר אחד כמה אנשים עשירים באזור וילות מהודר על הרי קליפורניה ומוצאים עצמם מוקפים במכשול שקוף ובלתי חדיר, חומה מזכוכית שהופיעה לפתע בלילה. הוא יוצא כנגד הזבל האמריקאי "הארץ הזאת חסרת תיקווה. אפילו הזבל כאן נקי", כנגד השפע האמריקאי "הגורם לאירופי לחלום כאן על מוות ורצח, על מוטלים למתאבדים, כדי להכשיל את שלימות האוקיינוס והאור, כדי להכשיל את הקלות המטורפת של החיים, את ההיפר-מציאות של כל הדברים כאן". כמו בודליאר, גם הסופר ז'ורז' פרק חוזה את קץ המודרניות באמצעות הבוז שהוא מתייחס לארכיטקטורה שלה, אותה הוא מכנה "מה שאי אפשר לגור בו: הערים המבחילות… ארכיטקטורת הבוז ואחיזת העיניים… הברברנות הבינונית של המגדלים ושל הבילדינגז, השחץ הקמצני של הסניפים הראשיים… ערי דמה, מרכזי המיון, הדלפקים, בתי החרושת, בתי הסוהר, בתי המשוגעים, בתי המחסה, הגמנסיות, בתי המשפט, חצרות בתי הספר, חדרי מגוריים ענקיים פתוחים לשמיים, מראה עוצר נשימה, שני כיווני אוויר, שיפוץ יוקרתי של מעצב, שקט, גינה פרטית, עסקה יוצאת מן הכלל". ("חלל וכו': מבחר מרחבים", הוצאת בבל).
 
     עשור שלם לפני בודליאר ופרק, מורד אדריכל ישראלי באדריכלות המודרנית ומצטרף לקריאה ליצור אדריכלות עם רגש. רם כרמי, בנו של דב כרמי מאבות האדריכלות הישראלית, מורד דווקא במורשת העבר "העברית, שנשענה על טובי המשוררים, הייתה אז נהדרת, אולי נהדרת מדי", הוא משווה לעברית המליצית של מורינו ורבנו ומנסה ליצור שפה אדריכלית עדכנית, הניכרת בחללים נקיים מבטון חשוף והוא מכנה אותה ברוטליזם, ש"פנה אל איזה פרימיטיביזם מדברי וצחור, אל החומריות המלאה צל, שנדחו על ידי המודרניזם הלבן". את האדריכלות שלו הוא מכנה "אדריכלות לירית": "באדריכלות הלירית אני מנסה להשרות רוגע ותחושת מרחב בתוך המרוץ המטורף של החיים המודרניים, המטביעים את כולנו בסחף חסר צורה ודמות… עם כל הישגיו הגדולים של תכנון הערים המודרני, הוא לא הצליח להניב ולו גם עיר חדשה אחת לתפארת, מספקת מבחינה אנושית" ("אדריכלות לירית", רם כרמי, הוצאת משהב"ט), מעיד מי שמשמש כאדריכל כבר למעלה מארבעה עשורים וכיהן כאדריכל הראשי של משרד השיכון. דווקא מי שתכנן שיכונים לגלי העולים שהגיעו ארצה, יוצא כעת נגד בני הדור הראשון לאדריכלות הישראלית שהיו נכונים להקריב את שאיפותיו הפרטיות של האזרח ולסכן את חייו למען הגשמתה של מהפכה חברתית ותרבותית גדולה. לעומתם, אבותיו הרוחניים של כרמי הם אדריכלים כלה קורבוזייה שהשתמש בחומרים לא תעשייתיים, אבן לא מסותתת, בולי עץ לא מהוקצעים – ש"האדריכלות הלבנה" השליכה מזמן מאחורי גבה. אדריכל כרמי חוזר אליהם: "נראה כי הביטוי השלם יותר לאנושי שבנו טמון בחושניות הבלתי נשלטת – זו שבגאות הריגוש המיני, המתפרצת למרות הרצון לשליטה עצמית, המאפיין את ההכרה. הגשמיות החיה והנושמת סמיכה ועשירה כמו בבטון הגלוי".
 

קישורים:

הקבלה בין כללי הוואבי סאבי למודרניזם
על הספר וואבי סאבי בעברית, אתר NRG