לעצב ליפסטיק לזונות ודיאודורנט לסרסור שלהן

 

 

 

 

 

 

 

 

    במגזין האופנה "ווג" האמריקאי התפרסמה לאחרונה מודעה המראה בחורה צעירה בעלת מראה מושלם, כשעל הצילום מודבקות בסלוטייפ פתקאות ובהן מחאה היוצאת בעצם נגד כל מה ש"ווג" ושאר מגזיני הכרומו מוכרים, מציגים ומייצגים – אידיאל נכסף לנשים המושג רק אם יקנו מוצר אופנתי מסוים, שיגרום להן להיות יפות ומאושרות כמו הדוגמניות שבפרסומות.

 

     מפגני מחאה אנטי גלובליות שכיחים בימינו, בד בבד עם פריחת תנועות הנלחמות בשצף קצף בצרכנות מיותרת, מכריזות על יום נגד קניות או מטיפות לחזרה לטבע ואם כבר לצרוך, אז דברים פחות מהונדסים כמו אוכל אורגני ורפואה אלטרנטיבית. טכנופוביה המתבטאת בהעדפת מלאכות יד על פני ייצור תעשייתי החזירה את העיצוב העולמי אל הפשטות. העיצוב המערבי המצויד בטכנולוגיה החדשנית ביותר, שואב השראה דווקא ממדינות לא מפותחות ויש שיבה לפרימיטיביות בעיצוב על כל תחומיו. תעשיית הטקסטיל העולמית עברה למזרח, שם חלק גדול מן הפריטים עדיין מיוצר בעבודת יד.

 

     הכמיהה העכשווית למוצר הלא מנוכר בעל המגע האישי, השיבה לעיצוב האופנה את הסריגה ואת הרקמה, מלאכות יד שפסו משכבר. בדי גובלן מעטרים תיקים, בגדים וספות, רקומים בנופים אירופיים עם רועי צאן ועלמות חן, מראות שרגשו את הסבתות שלנו עד דמעות. הסריגה הפכה לטרנד עולמי, תחביב מועדף של צעירים בני 20 ו-30 בארץ ובעולם. קולקציות החורף של מעצבים בינלאומיים בשנים האחרונות עתירות בגדים שיוצרו בעבודת-יד, מצעיפים סרוגים של שאנל ועד סוודרים וסריגים של סטלה מקרתני שניבאה: "התחזיות מציגות כיום מרד ברחוב, רצון באינדיבידואליות וביקוש מראה אישי". באולמי התצוגה של משווקות המוצרים לבית אצלנו ואף הענקיות שבהן כמו אלוני ונגב, התרחבה מחלקת האריחים והמוצרים העשויים בעבודת יד, שעד היום ניתן היה להשיגם בפריפריה אצל קומץ אמנים אזוטריים וכמעט אנונימיים. אם עד עתה יכולנו לבחור פריטי עיצוב מתוך קטלוג ורק מתוך סדרות במבחר קיים – הרי עתה מאפשרים לנו היצרנים לקבל כל פנטזיה שנשגה בה, עשויה בעבודת-יד או תפורה אישית בדיוק לפי טעמנו. מדלתות כניסה בלעדיות, אריחים מצוירים ביד, מנורות וספות ועד לבגדים של ראלף לורן, נעלי נייק או פומה שניתן להזמינם בגרסה אישית בלעדית באינטרנט, עם שמנו רקום עליהם בסגנון שבחרנו אנו.

 
 

עיצוב פנים להומלס ברחובות


 
     המרד של הפרט כנגד המערכות הכלכליות המרעיפות עלינו שפע מותרות והופכות אותנו לעבדים של כל מה שהם כביכול מייצגים – מעמד וחופש חברתיים, החל כבר לפני יובל שנים והמעצבים מצאו עצמם בעין הסערה. הם היו נתונים לביקורת על כך שהעיצוב שלהם משרת אינטרסים קפיטליסטיים לצריכה המונית ללא תחתית, ליצירת מוצרים המשרתים אותנו למשך זמן קצר ומושלכים למען מוצרים ואופנות חדשות רק כדי שימלאו את כיסיהם התפוחים בממון של יצרנים תאווי בצע. העיצוב שנולד כפועל יוצא של המהפכה התעשייתית, להיטיב ולשפר את איכות חיי ההמון, הפך באמצע המאה החולפת לשם נרדף למותרות לאנשים שיש להם הכול, מול אוכלוסיות גוועות ברעב בעולם השלישי וארצות עניות ונחשלות באפריקה. רבים תהו על ערכה של הטכנולוגיה עקב בעיות אקולוגיות שנבעו מהתיעוש שהגיע לשיא חסר תקדים: בארבעים השנה שחלפו מאז מלחמת העולם הראשונה, השתמשה התעשייה האמריקאית בחמרי גלם טבעיים בכמויות שעלו על ניצולם במשך 4,000 שנות תרבות.

 

     בתגובה צמחו באירופה בין שנות ה-60 וה-80, מעצבי אוונגרד שקראו לאנטי עיצוב, לייצור חפצים אנטי מעמדיים, אנטי צרכניים ואנטי שיווקיים. הם דגלו בעיצוב עם מסר חברתי ופוליטי וקשר עם ההמונים, שמירה על איכות חיים ועל גורל האנושות.

 

 

חזיונות טכנוקרטיים של קבוצת הארכיטקטים הלונדונית "קבוצת ארכיגראם". משמאל: עיר מהלכת, מתוך מגזין הקבוצה

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

carlton cabinet, 1981, ettore sottsass

     בשנת 1961 קמה באנגליה קבוצת Archigram, ארכיטקטים שביקשו לשלב ארכיטקטורה בתרבות ההמונים. הם הביאו להקמה של תנועות חתרניות נוספות ברוח זו כמו ארכיזום, סופרסטודיו, קבוצת 9999 וקבוצת שטרום האיטלקית. רוב רעיונותיהם העיצובים נשארו בתחום התיאוריה, הכתיבה והגלריה, כמו התערוכה "עיר ללא הפסקה" של קבוצת ארכיגרם האנגלית (1961), שהקימה פינות מגורים מעוצבות ומרוהטות בנוחיות, שמוקמו על מדרכות העיר, בפינות רחובות וברחבות ציבוריות, לשרות הציבור הרחב ובודאי גם להומלס. העיצוב האיטלקי קם כדי לשקם את כלכלת איטליה שנהרסה במלחמת העולם השנייה, אך נהפך בהדרגה לסמל לדולצ'ה ויטה ולסנובה חברתית. באיטליה קמו קבוצות עיצוב רדיקליות מהמשפיעות ביותר בתולדות העיצוב כמו אלכימיה וממפיס שמחו נגד הבורגנות וטרפו את הקלפים, כששאפו להפוך חפצים זולים ויומיומיים לבעלי ערך וליצור עיצוב המערבב ישן ומגוחך עם חדש, פופולארי עם אריסטוקרטי, מגוחך עם נשגב.

 

(http://www.designmuseum.org/design/archigram).  

(http://www.designmuseum.org/design/memphis),

 

 

      "הדבר היחיד החשוב בעיצוב זה איך הוא מתקשר לאנשים", הטיף פרופסור ויקטור פאפאנק (Victor Papanek, 1925-1999), מעצב וסנגור לעיצוב אנושי אקולוגי ואתי, שגרס שמעצב חייב להבין את הצרכים הבסיסיים של האדם ולהתאים את עיצובו אליהם. הוא עצמו יצא ולמד תרבויות ואמנויות מזרחיות נאיביות ועממיות, כדי להתחקות אחרי שורשי הקיום האנושי ומקורותיו. "לייצר ליפסטיק לזונות אמיתיות זה דבר אחד, אך לייצר דיאודורנט לסרסור שלהן זה דבר אחר", אמר. אחרי מלחמת העולם השנייה עזב את משרתו כמתכנן אצל האדריכל המיתולוגי פרנק לוייד רייט, לטובת קריירה עצמאית חדורת אידיאולוגיה, שיצאה נגד מוצרי הצריכה שהיו לדידו לא בטוחים, ראוותניים, ממכרים ולא מספקים בסיסית. בספרו "עיצוב עבור העולם האמיתי" כינה אותם "צעצועים למבוגרים" וקרא למעצבים להשקיע מאמציהם למציאת פתרון לבעיות האמיתיות לחברה בעולם ולאלה הזקוקים באמת למוצרים חיוניים לקיומם. "מה מקום המעצב במדינה כמו הודו ש-90% מאוכלוסייתה חסרי כל ומשוועים לציוד בסיסי לבתי חולים ולבתי ספר, לנעלי פלסטיק עמידים בפני גשמי המונסון, למתקן מאדה לצלחות אורז, לעיצוב תותבות לנכים ולעיצוב סמלים רפואיים מובנים לאוכלוסיה נבערת שאינה יודעת לקרוא הוראות על אריזות תרופות?", כתב פאפאנק בספרו, שהפך לאחד מספרי העיצוב הנפוצים בעולם. פאפאנק בעצמו עיצב רדיו טרנזיסטור זול מפחיות שימורים, מוצרים לנזקקים עבור ארגון אונסקו, זכה בפרס מאיקאה על ריהוט זול שעיצב עבורה, נישכר על ידי וולוו השבדית לתכנן מונית מיוחדת לנכים וייעץ על איכות חיים לממשלת פפואה בגינאה החדשה. בראיון לעיתון בקנזס בשנת  1994 אמר פאפאנק: "יותר מדי עיצוב עושה את החיים בעצם להרבה פחות נוחים. במכשירי האלקטרוניקה יש כל כך הרבה מתגים, שעונים, כפתורים ודברים שמביכים את רוב המשתמשים. כשאני עובד במטבח אני מבין שרוב הדברים שבו עוצבו על ידי אנשים שלגמרי לא הייתה להם הבנה איך אנשים מבשלים אוכל או מדיחים כלים".
      
 

העתיד בטכנולוגיה

 

 

The US Pavilion at EXPO 67 in Montreal Buckminster Fuller

 

     הארכיטקט, מהנדס, מתמטיקאי, משורר, קוסמולוגיסט, פילוסוף ומעצב בקמינסטר פולר (R. Buckminster Fuller), יצא נגד המעצבים שהשתמשו בחומרים חדשים ומושכים כמו ריפוד עור ומתכות מצופות בכרום כצו האופנה, כדי להגביר את מכירת המוצרים וקרא לבטל לחלוטין את האינטרס המסחרי כמרכיב בעיצוב המוצר וליצור עיצוב מכסימלי, יעיל וחסכוני. כך למשל למכוניות שעיצב הייתה צורת טיפה אווירודינמית והם נעו על שלושה גלגלים, כדי לאפשר להן גמישות בתנועה וחסכון בדלק. הוא המציא את הכיפה הגאודית, שהיא המבנה הקל החזק והזול ביותר שהומצא אי פעם, המסוגלת לכסות שטח גדול מאד ללא תמיכה פנימית וככל שהיא רחבה יותר כך היא קלה וחזקה יותר. מבנה בסיסי זה תכנן פולר כהתרסה נגד הבנייה היקרה וזוללת המשאבים. כיום יש 300,000 כיפות כאלה בעולם, החל מערי התערוכות הגדולות בעולם כמו Disneyworld בפלורידה ועד לקיבוץ כפר מנחם, שם פולר בנה כיפה לפני 24 שנים. הוא טבע את המושג "ספינות אדמה" המגדיר בתים הניזונים ממקורות אנרגיה טבעיים כמו שמש וממחזרים מי ביוב למי שתייה, בנייה שאומצה גם בישובים שונים אצלנו, למשל בכליל שבגליל העליון. פולר יצר 25 פטנטים, כתב 28 ספרים, קיבל 47 תארי דוקטור של כבוד ועיצב עבודות הנמצאות באוספי מוזיאונים רבים בעולם, אך התכנונים יפי הנפש הללו שלו שאמנם זכו להד רחב, לא זכו למימוש ולייצור בגלל קיצוניותם והיותם מנוגדים לשיקולי השוק ומאוויי צריכת ההמון.

 

Buckminster Fuller at Black Mountain College with models of geodesic domes, 1949

Wooden framework for the Dymaxion Car in the early 1930s Buckminster Fuller

 

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

Dymaxion Car outside the Bridgeport factory, 1933 Buckminster Fuller

 

Autonomous living unit, 1949 Buckminster Fuller

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התקשורת אשמה

 

 


פרסומת לג'ינס כלבוש אנטי ממסדי במגזין אופנה אמריקאי, 2006

     ואנס פאקארד (Vance Packard) שמת לפני עשור בגיל 82, האשים כבר אז את התקשורת: ספרו "המשכנעים הסמויים" (The Hidden Persuaders, 1957) חשף את המניפולציות התקשורתיות שעושים המפרסמים, הנוקטים בשיטות תת הכרתיות כדי ליצור תשוקה או עניין במוצרי צריכה ואף הטיל ספק במוסריות יצירת מוטיבציות בצורה כזו. הספר היה התנ"ך של סוציולוגית הפופ בשנות החמישים, למרות שפקארד הואשם בשטחיות, שלמען האמת הייתה מנת חלקם של רוב הסופרים בתחום זה, בטח בהשוואה לסטנדרטים של המחקרים כיום. אבל "שטחיות" זו עזרה להם ליצור גשר בין האקדמיה המלומדת לשכבות אוכלוסיה רחבות ופחות מלומדות. ההיסטוריון אלווין טופלר (Alvin Toffler, 1928) בספרו "הלם העתיד" התריע על אינפלציה במידע בלתי נחוץ ומגמתי ברובו המשודר למוחותינו מכלי התקשורת המשתכללים בכך ויצא נגד התיעוש, הייעול והתכליתיות בחברה המנוהלת בדאטה ובמחשב, בעוד היא זקוקה לבעלי למקצועות שונים עם לב חם ורגיש, הדואגים לקשישים ונזקקים ויודעים להיות בעלי חמלה, אמפתיים ומתחשבים. לדעותיו אלה הייתה השפעה מרחיקה לכת, כך למשל חואן אטקינס שהמציא את מוסיקת הטכנו, קרא כך למוסיקה שהמציא מהציטטה "מורדי הטכנו" המוזכרת ב"הלם העתיד". 
  

 

 

מאחד למען כולם – לכולם למען אחד
 


 

alvin toffler

    בעוד רוב חזונות נביאי הדור במאה החולפת, כמו ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, איימו על אבדן חירותנו כפרטים זניחים בממלכתו של האח הגדול, התחזית של טופלר הייתה מרגיעה יותר. לפיו אנו נמצאים בעידן בו המוח בא במקום הכוח, עידן הידע וטכנולוגיות המידע. הפכנו לחברה פוסט תעשייתית, בעלת ריבוי וגיוון סגנונות חיים, סאב תרבויות ואירגונים פלואידים כמו קהילות אינטרנט, המתאימות עצמן במהירות לשינויי התקופה. טופלר גרס שהמידע יחליף את רוב המשאבים החומריים ויהפוך לחומר העבודה העיקרי וכך אנשים יהפכו לקוגניטריאון במקום פרולטריון. תחזית זו גם מרגיעה את החרדה וההגנה על משאביה הטבעיים והאקולוגיים של האנושות והיא מפתה בפירושה המסחרי, כיוון שמאחר ומסחר מבוסס על ייצור בזול – ומכירה ביוקר, הרי מכירת ידע ומידע וירטואלי הניתן לשכפול אינסופי ללא דלדול מקורותיו, טומנים בחובם אלפי אחוזי רווח ויותר. מתכון שאפשר בעזרתו להבין את התעשרותם של ברוני ההיי טק מביל גייטס ועד צ'קפויינט הישראליים. אם בעידן המהפכה התעשייתית חברה כמו ג'נרל מוטורס התעשרה על ידי שילוב משאביה – בתי החרושת שלה, כוח האדם והכסף שלה – כל אלה כדי לייצר מכוניות רבות. אך רכישת מכוניות רבות אלה מדלדלת את החברה ממשאביה והיא חייבת להשקיע מהם עוד ועוד כדי לייצר מכוניות חדשות במקום אלה שניקנו ממנה. לעומתה מייקרוסופט יוצרת מוצרים שכל אחד יכול לשכפל בבית, היא אינה מדלדלת כלום ממשאביה כשהיא מוכרת

חבילת Windows 2006. נכסיה הם הידע של מפתחי התכנה שלה. אנו אם כן כעת בעידן המשאבים הוירטואלים. הפייל ששלחתי למערכת העיתון עם כתבה זו, נשאר במקומו במחשב שלי כפי שהוא, הוא לא התכלה ואני יכול תיאורטית לשגר אותו לעוד עשרה עיתונים ללא תוספת עלות. 
 

"Modern Times" (1936) depicts the dismal situation of workers and the poor in industrial society. The Eating Machine Scene depicts the human sufferings to the industrialisation.

     המוטיב המרכזי של המהפכה התעשייתית היה מרכוז, שאיפה לממוצע, כך האח הגדול שלט בכדור הארץ ובסטנדרטיזציה והיעד היה הפקת כמה שיותר יחידות בסרט נע בכמה שפחות כסף. זה היה הכלל עליו הסכימו הקפיטליסט הנרי פורד וגם המרקסיסט יוזף סטאלין – הערך שבייצור ההמוני. האדם זכה אמנם להרבה מאד מוצרים, אך כמו שהנרי פורד אמר: "הם יכולים לקבל מכונית באיזה צבע שהם רוצים, בתנאי שהיא תהיה שחורה". המגמה כיום כאמור, היא נגד סטנדרטיזציה וטעמו של האינדיבידואליסט מתחיל להסתמן כיעד השיווקי. לא עוד אחד למען כולם אלא כולם למען אחד. אם בשנות ה-70 יכולנו ללגום קפה עלית בשתי צורות, בוץ או נס, כיום אפשר להזמין באחד ממאות בתי הקפה לאטה כפול מפולים קנייתים נטולי קפאין, עם טיפת סירופ אמרטו אגוזים (וגם אז ישאל אותנו המלצר "קטן, בינוני או במאג?"). גם הקניונים ומרכזי המסחר הגדולים מנסים למכור לנו כמות גדולה של אייטמים שונים ונבדלים זה מזה ולא עוד מידה אחת המתאימה לכל. תרבות ההמונים נשארה, למשל מוסיקת רוק'נ'רול או סרטי דיסני, אבל נוצרו גם קהילות אינטרנט ספציפיות (יוגה, בודי פירסינג ודיאטה) וערוצי נישה בטלוויזיה (מוסיקה עברית, ארצות וטבע) ותחנות רדיו ספציפיות לטעמו של קהל מסוים. גם הפוליטיקה מתחשבת בסיעות קטנות של ירוקים ועלה ירוק ותא משפחתי הוא כיום גם חד הורי, בני אותו מין ומעורבים.

     האם החזרה לבסיסי, החמים, קטן, ידני ולא המוני, יפיג את הניכור האורבני? יביא לניאו-שמרנות? רק הדור החדש נולד בינתיים ללא מגע יד מלטפת, חסך המתבטא ביחסי מין מזדמנים ותכופים כתחליף.

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s