שיר השכונה

 
 

 

                            בית קפה תל אביבי בתחילת המאה הקודמת. למטה: האדריכלית דורה גד

 

   בשנות ה-20 נראתה הארץ כמו עיר אחת גדולה. כמעט לא היו בה ספרי קריאה, לא קולנוע ואף אחד לא נסע לחו"ל. האוכלוסייה הייתה הומוגנית ולכולם היה כמעט אותו רקע תרבותי. למרות קנאת הסופרים, יוצרי התרבות שיתפו פעולה והפרו זה את זה. לאדריכלית האגדית דורה גד למשל, היה מילייה משלה שכלל סופרים ואומנים, שאת חלקם היא שילבה בעיצובי הפנים שלה, שמאוחר יותר הפכו לסמלי הלאום שלנו (בנין הכנסת, מוזיאון ישראל, מלון הילטון, מטוסי אל על ואוניות צים).
 
 

 

 

   בתקופה זו החלה 'תרבות בתי הקפה', כמו קפה 'כסית', שבו היה 'השולחן של אלתרמן' – שהיה קרוב של שלונסקי – שתירגם מחזות לתיאטרון 'האהל', בו שיחקה אשתו לוסיה שלונסקי. התערוכה הראשונה של ציור מודרני בארץ הייתה ב-1925, בצריף של תיאטרון 'האהל', בגלל שהצייר – יעקב הורוביץ, ששלונסקי התעסק עם אשתו מירה, היה מקורב ל'האהל'.  הציירים, כמו פלדי ומוקדי, היו אז חבורה אחת צפופה ומגובשת וכולם התפרנסו מציור תפאורות לתיאטרון "האהל"

 

 

     זריצקי, ארדון, פלדי

 

    כשפרופסור רן שחורי התמנה למנהל האקדמיה "בצלאל" בירושלים, נזדעק המבקר גדעון עפרת וכתב ששחורי התל אביבי, שגדל בצריף של "האהל" שאביו היה ממייסדיו, מקלקל את הירושלמיות. מחנות בעלי צביון מקומי – כמו היוצרים התל אביביים לעומת אלה הירושלמיים, נוצרו בעקבות מלחמות תרבות, בין אסכולת האמנות התל אביבית לאסכולה הירושלמית, בין הצייר זריצקי לצייר ארדון, או לבוריס שץ מייסד "בצלאל", שזריצקי התנגד לאוריינטליות ששץ הוא ביקש לשוות לאמנות הישראלית. מה שנחשב בעצם לניסיון הראשון ליצור מקומיות ביצירה הישראלית. שץ ניסה ליצור אינוונטר צורני של מושגים מזהים והאמנות הפכה להיות כמעט ורבלית: הצייר טבצ'ניק צייר מגן דוד והצייר מגידו צייר מזבח כסמל יהודי, בנסיון לתת צורה לדימויים תרבותיים. לעומתם היה ניסיון לייצר שפה אמנותית מקומית באמצעות נופים טבולים באור הישראלי המיוחד, השמש, ההרים, המדבר, הים והסברס הקוצני.
 
     אפשר לבחון את המונח מקומיות בצורה רחבה יותר, כזיהוי מקומי שאיש לא יוצר אותו אלא הוא נוצר כאילו מעצמו בדינמיקה של חיי היומיום. כשמטיילים בעולם אפשר לזהות את תורכיה או יוון, למרות שהשפה הצורנית והאקלים שלהן מאד דומים לישראל. לאיטליה צבעוניות אחרת, שונה מהאפרוריות או הלובן התורכי המעט מוזנח, או מול הלובן המתחדש של הכפר היווני. הזיהוי לא רק חיצוני אלא חושני: גם אם אתם נופלים ממטוס באמצע הלילה באיטליה, אתם תזהו אותה בגלל ריחות התנורים המוסקים בעץ בחורף, ריח הזר לגמרי למי שגר בתל אביב.

 

 

     אם אתם נופלים ממטוס באמצע הלילה או היום בתל אביב, אתם תזהו אותה. יש לעיר אוסף סמלים צורניים משלה. דווקא בעידן הגלובליזציה של טשטוש הגבולות בין המדינות, כשבגדים עם סמל פולו או קלווין קליין לובשים בטוקיו, מוסקבה, לונדון וניו יורק, כשאין דבר כזה עיצוב איטלקי, כשפיליפ סטארק איננו מעצב צרפתי כמו שרון ארד אינו מעצב ישראלי וקארים ראשיד אינו ערבי, כשמעצבי העולם מקבלים השראתם מאותם אתרי אינטרנט ומאותם מגזינים לעיצוב –  תל אביב מתעקשת לא רק לייצר עיצוב תל אביבי – אלא עיצוב מיוחד ואישי לכל שכונה תל אביבית. היא מגדירה אותם והם מגדירים אותה, כמו ששמאלן יפה נפש וזחוח או יושב בתי קפה הוא שנקינאי גם אם הוא מכפר סבא. כך הופכות השכונות הללו שלה להיות סמני תרבות של הארץ.
 

 

צברית. פלסטיק פלוס

   העיצוב הישראלי נולד בשנקין. במהלך שנות ה-80 החלו קבוצות מעצבים צעירים לעסוק בהוויה הישראלית כמקור השראה שאפשר לנהל איתו דיאלוג ביקורתי. הם הושפעו מקבוצות עיצוב רדיקליות בעולם ובמיוחד מקבוצת "ממפיס", שחבריה יצאו כנגד השעמום החזותי והרעיוני שראו במשנה המודרניסטית וקראו לצבעוניות תוססת, לטעם רע, לדימויים עליזים ופרועים, לחומרים וקישוטים זולים ופנו לגיוון ולקונטקסט הלוקלי, העממי ולקיטש. קבוצות הגל החדש התל אביביות היו "קקטוס" ו"פלסטיק פלוס", שהעיצוב שלהן הסתלבט על המנטליות הישראלית ועל תופעות חברתיות, אקטואליה ופוליטיקה. הם לא ייצרו מוצרים שהתהדרו בשמות לועזיים ונראו כמיובאים מחו"ל, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא התמקדו בריהוט ואביזרי בית שנועדו לשוק המקומי. הם התארגנו בקבוצות קטנות או בזוגות, פתחו חנויות וסדנאות צמודות, העדיפו חומרים ורכיבים זולים ששיוו למוצרים תכונות של ארעיות: קפיץ ההופך לשרפרף, מצבטים כתפסני תמונות, לוחות פלסטיק גליים כאהילים, כולם מוצרים זולים נטולי מעמד ויוקרה. מעצבים אלה שאפו לשקף סוג של סביבה תל-אביבית הקשורה לרחוב שנקין ולאזור המשתקם של לב תל-אביב. למשל הכרזות והאיורים של איתן בר-טל ואלן גולדשטיין ("האיש ההולך"), או גם ההתייחסות הנוסטלגית ברמת הישראליאנה להווה המקומי באיורי פינות ומצבים תל-אביביים של ירמי פינקוס, שעיטרו את שערי מוסף "עכבר העיר", כמו קיוסק המיצים, ערימות הזבל והצואה על מדרכות תל-אביב. 
 

 

בין הפטיש לסדן

 

שכונת פלורנטין (מתוך אתר "במקום")

ברחוב המשור לא מפסיקות הנגריות לעבוד. ברחובות הפטיש, הנגרים והמחוגה מתגלגלים רהיטים בין בעלי המקצוע. חלקם מעצבים תרבות וחלקם מעתיקים אותה. איך הפכה שכונת הרפדים והסבלים הסדרתיים לסדרה בערוץ 2? או: שנות ה-90 – שעתה היפה של פלורנטין

     בשנות ה-90 נחלשה דרכם של השינקאים ואת מקומם תפסה שכונת פלורנטין שסיפקה לנו סגנון החיים השלט בנוסח דרום צרפת-איטליה. פלורנטין הייתה בשבילנו יותר טוסקנה מאשר טוסקנה עצמה, מעוז ההאאוטפיט הכפרי-טבעי: רהיטים מעץ גושני ומצופה בדונג דבורים, או בצבע ששויף ונמרח בפטינה מעושנת ירקרקה, בחום אגוז או שנהב, עם אפקטים של צבע שכאילו התיישן, נסדק והתפוצץ בשמש הקופחת של רכסי הרי האפנינים. הרהיטים קושטו בפרזול מפליז, ברונזה, רצועות עור ומשטחי קרמיקה בעבודת יד, פסיפסים רומאיים ושיש קררה, עם עמודים מגולפי כרכובים בפוזה גאה כאילו ניצבו מול הים הליגורי שבפיאצה אלבריקה ולא בחצר של הבית בהרחבת המושב ירקונה. צבעי הקירות לא התחרו יותר עם הטוסיק החלק של התינוק, אלא קולפו עד ללשד לבניהם שבצבצו מבעד לצבעי הסטוקו, שהיו עשויים משיש גרוס ורדידים מתכת מוזהבים וחשפו מתחת פרסקו מצויר עוד מזמן הרומאים, למרות שהמבנה נבנה זה עתה או לכל היותר בתקופת העלייה העשירית לארץ. הטעם שלנו תמיד היה מלא בניגודים: הישראלים מגנים טעם ערבי, אבל כולם רוצים לגור בבית ערבי. כולם רוצים לגור בכפר, אבל מעדיפים את כפר שמריהו. אנחנו יודעים לגור בטוסקנה טוב מהאיטלקים עצמם.
 

בית ערבי בלבוש ישראלי מודרני, יפו. אדריכל: תמיר חטיבה. מגזין בניין ודיור, אוקטובר 2006

אנחנו הרי תמיד רק גרים כאן אך חיים באמריקה או בפרובאנס והים תיכוניות שלנו אקזוטית וקסומה כשל פרא אציל. חיינו כאן מלווים בבריחה מתמשכת ממציאות חיינו למחוזות אחרים. כי הרי לא קל להתעורר בכל בוקר בפיסת הארץ הקטנה הזו לצד שכנינו הכעסניים. העולים שהגיעו לכאן מאירופה בשנות השלושים ריהטו את הסלון שלהם בכל מה שלא התאים לארץ הזו, אבל עזר להם להרגיש שהם עדיין באירופה: את האור הנהדר שציירי הארץ ידעו להעריך בציוריהם כיסו בוילונות כבדים; מולם הציבו את הריהוט החום והכבד שישב פעם מול האח הבוערת; ולהשלמת התמונה כיסו את הבית בגג רעפים משופע, שימנע משלג דמיוני להיערם עליו. אנחנו לעומתם רצינו לקום בבוקר בטוסקנה או בפרובאנס: בתינו חופו בטיח בצבע אוקר, קירות האמבטיה באריחים מצויירים בעבודת-יד והריהוט הכפרי החדש שלנו היה מיושן ומשופשף, עם פרזול בנפחות בעבודת-יד, כאילו ניצב אצלנו כבר דורות רבים. בהתאם שקקה הארץ בחרשי עץ, שיצרו ריהוט רק מעץ מלא, נפחים שעיצבו בברזל הלוהט ואפילו הבלטות היו מצפחה או מינימום אבן טבעית שנחצבה בהרי פלרמו או מחצבות הנגב. אסמי ולולי מושבים, בקתות עץ ומרתפים במצפי הגליל הוסבו בזריזות לסדנאות עיצוב והמילה האחרונה הייתה עיצוב בחומרים טבעיים, שהלכו נהדר עם בגדי פשתן בצבע חאקי או כותנה לבנים, סלט טרי עם גבינות עזים ויין קינטי אדום. זו הייתה שעתה היפה של שכונת בתי המלאכה פלורנטין והיא נערכה לקבל את פניהן של הנשים המעודכנות שירדו אליה מצפון העיר כדי לעצב את בתיהן: המרפדיות הפכו לגלריות, קירות הסיד שלהם חופו בטיח דקורטיבי, מסגרות הוויטרינות בפרופיל בלגי, שלטי הפח שלהם הוחלפו באותיות מתכת חלודות עם שמות מעודכנים, יוני הפך ליוניק וניסים לניסו ורהיטי הסנדוויץ' לאגוז אפריקאי, אמבוייה ושורש של בובינגה. כך הפכה שכונת הרפדים והסבלים הסדרתיים, ללוקיישן לסדרה בערוץ 2 ותוכניות סגנון חיים בערוץ החיים הטובים.

 

 

אבל אנו כידוע גרועים מאד בשימור תרבותנו, קל וחומר תרבותם של הגויים הללו מדרום איטליה. דור איקאה העכשווי מעדיף ריהוט חדיש ומינימליסטי, מצופה פורמייקה מודפסת באימג'ים, פורניר סינתטי מפוספס או סתם צבוע באדום לוהט ובוהק. הכבוד היחיד למורשת העבר, ניכר ברטרו סבנטיז צבעוני ועולץ, המשתלב בעיצוב פנים צבעוני ופטפטני, התואם את האורבניות התוססת בה מתנהלים חיינו, כאילו אנו בטרבייקה שבניו יורק. פלורנטין חזרה להיות שכונת עמל בדרום העיר, עם אוסף אקלקטי של יוצרים ומעצבים והשלם שוב איננו סך הכל של חלקיו. ליד אוסף חנויות רהיטים תואמי קסטיאל, פועלים בתי סטודיו מגוונים הנושאים עיניהם לניו יורק והאומן החדש בשכונה הוא "האומן 17". לצידו בתוך לופט ענק, "סטודיו 46" של גיא בן דרור, המעצב לתיאטראות ומועדונים אביזרי תעופה תיאטרלית ומשטחים מרחפים (רחוב סלמה 46). ליד חלל התצוגה של ליאורה קנטרביץ' (רבנו חננאל 27), אמנית עם ביצים שנמאס לה ללקק לבעלי גלריות וקמה והכשירה חלל תעשייתי גדול לגלריה לתערוכות מתחלפות של עבודות אמנים אורחים לצד עבודותיה: אובייקטים מפוסלים ענקיים, חלקם עם דימויים ארוטיים דמויי אברי מין גבריים, מכוסים בצפיפות בסרטי מתנה מתכתיים וצבעונים. לידה צמד מעצבי רהיטי ואביזרי הרטרו "גרובי" (בן עטר 34), אשר מילאו את הדירה שלהם בחפצים מהפיפטיז עד הסבנטיז, כמו בית הסוכריות של הנזל וגרטל. בפאב בגסי, שניר פורטל עיצב ברוח שנות השבעים, לוגמים בירה ומבכים את מה שפלורנטין יכולה הייתה להיות ומנסים לנחש היכן יקום הסוהו הבא של תל אביב: בביצרון? במתחם נגה? ביפו המתחדשת?
  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “שיר השכונה”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s