ארון אקורדיון ושידת גזר

 

 

     מעצבים רבים סוגדים לפיליפ סטארק. המעצב הקנדי ג'אד ביומונט סוגד לדונלד דאק: בעוד הקולגות שלו שואבים השראה לעיצוביהם מאייקונים של עיצוב איטלקי או סקנדינבי, רוב השראתו של ג'אד מגיעה לו מעולם דימויי הילדות והסרטים המצוירים "לילדים יש תפיסה מאד פתוחה ומשוללת דעות קדומות. הם רואים רהיטים בצורה לא שגרתית ואף ביזרית". הסטודיו של ג'אד מבקש לעצב וליצור סביבה מעניינת ומצחיקה, עם דימויים ילדותיים וציוריים. בין הרהיטים שלו ניתן למצוא ארון הנראה נמס, שידה בצורת גזר, שולחן בצורת כלב משתין, שידה מתוחה כמסטיק או אקורדיון וארון המחולק לשניים, כששבר גדול מעוצב באמצעו. "אני מחפש דרכים לגרום לאנשים לפקפק באובייקטים שסביבם ולשאול האם הם אכן צריכים להראות כך? אני לוקח את המציאות היומיומית הרגילה ואז מתגרה בה, משנה אותה, ממיס ומותח אותה", הוא מסביר.

 

 

 

 

     הסטודיו של ביומונט (Judson Beaumont), נקרא "קו ישר", שהוא השם הכי לא הולם למי שהעיצוב שלו חריג, נועז, שונה ומאופיין בשבירת כל כללי העיצוב והליכה לגמרי מחוץ לתלם. לפני מספר שנים החלו רהיטיו המדהימים במקוריותם ומשובתם ההומוריסטית, לעורר הדים בתערוכות עיצוב ובתקשורת הקנדית ובצפון אמריקה. למרות הביקוש הרב לו זוכים רהיטיו, הוא מתעקש לייצר רהיטים יחידניים ולא לחזור על אותו רעיון פעמיים, לדבריו "כדי לא לחזור על עצמי ולהישאר מקורי ויצירתי. כל לקוח הוא ייחודי ואנו בונים את הרהיט במיוחד עבורו". כך נאלצים מאות מלקוחותיו, ביניהם הזמרים הקנדיים ג'וני מיטשל וניל יאנג, להמתין בסבלנות חודשים רבים עד שיקבלו ממנו את הרהיט שהוא עיצב במיוחד עבורם.

 

 

  

     ג'אד כפי שהכל קוראים לו בהרבה חיבה, נולד בססקאצ'ואן שבקנדה ולמד אמנות ועיצוב בונקובר. מיד כשסיים את לימודיו, לפני עשרים שנה, פתח סטודיו עצמאי לייצור רהיטים יחידניים בונקובר, שם הוא חי ועובד עד היום, עם אשתו ושני ילדיו. "כשהייתי צעיר נהגתי לחשוב שכדי לעצב ולבנות משהו, אתה חייב לציית להוראות ברורות ונוקשות הכתובות בספר חוקים כלשהו", הוא מספר  "הנחתי שבכלל מישהו אחר צריך לבוא עם הרעיון ואני צריך לבנות לו את זה בדרך שהוא רוצה. אני מניח שזו הסיבה שרוב הרהיטים בחנויות נראים כך. בשיעור הפיסול הראשון שלי בביה"ס למדתי שזה בדיוק ההפך. שאלתי את המורה מה לפסל, והוא ענה: מה שאתה רוצה, לא חשוב אם זה טוב או רע, העיקר לנסות לעשות משהו שונה ומקורי. זה לימד אותי להסתכל על דברים אחרת. מאותו יום לא ראיתי בניין או שולחן כמו קודם. היה לי אתגר חדש: לעצב ולבנות שונה. המשפטים שמאתגרים אותי הכי הרבה הם כשמישהו אומר לי: 'לא תוכל לייצר כזה' או 'אף אחד לא ירצה את זה'".

 

 

     ג'אד שם דגש על עבודת צוות והיצירה בסטודיו שלו נעשית במשותף בידי צוות של שמונה בעלי מלאכה: חרשי עץ, צבעים, פסלים ותבניתנים "אתה הוא בעצם מי שאתה מעסיק", הוא אומר. לצד הרצינות והקפדנות הבלתי מתפשרת של הצוות בייצור הרהיטים, הם מקפידים לא להישאר רציניים מדי  ואוהבים למתוח זה את זה, לשתות בירה ולספר בדיחות גסות. בכל יציאה שלהם לסיבוב תערוכות בצפון ארה"ב, ג'אד דואג שישארו להם גם כמה ימים חופשיים רק בשביל לכייף ולהשתולל.

 

 

   

     הקנדים ידועים כבעלי מודעות אקולוגית גבוהה מאז ומתמיד. הלהיט שפרסם את ג'וני מיטשל הקנדית בכל העולם, היה "מונית גדולה וצהובה", שיר מחאה על הרס הסביבה: "הם לקחו את גן עדן והפכו אותו למגרש חנייה, לקחו את כל העצים למוזיאון והיית צריך לשלם דולאר כדי להיזכר איך נראה עץ". כנראה שהקשר בין מיטשל לג'אד, מעבר לחיבתה לרהיטים שלו, הוא גם חברות אידיאולוגית. ג'אד חבר פעיל בארגוני שמירה והגנה על יערות ובארגוני ייצור רהיטי עץ והוא והצוות שלו שותפים פעילים למודעות האקולוגית ההולכת וגוברת בעולם בכלל ובתחום העיצוב בפרט. הם מקפידים להשתמש אך ורק בחומרים ממוחזרים לייצור הרהיטים שלהם ואף משתתפים בהפגנות ובפעילויות להגנת הסביבה. ג'אד עצמו הוא נייטשר בוי מבוגר, המעדיף את מלאכת היד האישית ומתנגד לייצור התעשייתי, שהוא מאמין שמגביל את היצירתיות. "הייצור אצלנו לכן יקר ועם סיכון גבוה שהמוצר יתקלקל או לא ימצא חן בעיני מישהו", הוא מודה בקשיים שאמונתו מסיבה לו "לכן הלקוחות משלמים מחצית ממחיר הרהיט בהזמנה ואנו מערבים אותם בתהליך הייצור משלב השרטוט והתכנון, דרך בחירת הצבעים ועד לבניית הרהיט".

 

 

     ג'אד וחבורתו עם דעותיהם ורהיטיהם המשונים רק מושכים אליהם יותר ויותר לקוחות. לאחרונה הם החלו לעצב סביבת ריהוט שלימה לארגונים בערים רבות שבצפון אמריקה: אולפני סרטים לילדים, אזורי משחק וספריות בבתי חולים לילדים, בהם מיטות ילדים הממוקמות בתוך רכבות וגני שעשועים שלימים עם מצודות, מכוניות וחדרי ילדים. "עכשיו אנחנו מתכננים לייצר בתים אישיים עבור חיות המחמד של אנשים, לכלבים וחתולים הביתיים שלהם", הוא מגלה, אבל מודה שאת הסיפוק הרב ביותר הם מקבלים מעבודה עבור ילדים ובמיוחד עבור בתי חולים לילדים. ג'אד תרם הרבה מרהיטיו המעוצבים וגם חלק מפרסים כספיים שקיבל לארגוני צדקה ובמיוחד למוסדות לטיפול בילדים. ג'אד ואשתו אמי עיצבו גם את מחלקת הילדים בבית חולים "בית ישראל" בונקובר.  

 

  

     לאחרונה יצא משרד התיירות הקנדי במסע פרסום לחוף המערבי של קולומביה הבריטית, שהוא המקום הטוב בעולם לחזות בלווייתן השחור (הקילר, הנקרא לווייתן אורקה), המסייר בלהקות גדולות ומדלג במי האוקיינוס להנאת התיירים ותושבי רצועת החוף. ג'אד והצוות שלו יצרו לרגל האירוע  125 לווייתני אורקה בגודל טבעי (8 מטר) מפיברגלס, שהוצבו במקומות מרכזיים ברחבי העיר ונקובר. אמנים מקומיים צבעו את הלווייתנים והם נמכרו במכירה פומבית שהכנסותיה נתרמו לקרן לילדים נכים ומוגבלים. הפרוייקט היה בהשראת פרוייקטים של אמנות קהילתית, כמו הפרות ברחבי העיר שיקגו, חזירים בססקטון או צבאים בטורונטו, שתיהן בקנדה.

 

 

מודעות פרסומת

השופט הביתה

לנוכח פסק הדין של שלושת השופטים בעניינה של הילדה שנאנסה בידי אביה המאמץ:

 
 
ממקומם הרם והנישא בבתי המשפט, פותרים השופטים ומפשרים בין מחלוקות, מאזנים בין בעלי זכויות מנוגדות ומענישים סוררים.
אך תפקידם החשוב ביותר הוא – יצירת נורמות התנהגות לחברה.
אלה ערכי התנהגות שאינם כתובים בספר החוקים. כמו בילדים, המנסים לראות עד היכן מותר למתוח את החבל, השופט מתרה ומחנך, מקנה כללי ותרבות ההתנהגות שהקבוצה שהם חברים בה, מבקשת שיתיישרו לפיהם.
מדוע זו משימתם השיפוטית העליונה של השופטים?
כי בעוד ענישה או פתרון מחלוקת היא נקודתית ועוסקת במן דהוא או בקומץ בעלי דין ספציפיים – הנורמה שנגזרת מפסק הדין המסוים היא רחבה וחלה על כולנו. ברגע שנגזר ונחתם הדין, התיק הסוער ורב היצרים, מאופסן בארכיב המאובק ומעלה עובש. לא כך הנורמה שנגזרה מפסק הדין: היא יצאה מחלל בית המשפט ותמשיך לחיות בקרבנו, תכתיב ותשפיע על התנהגות החברה והנה היא הופכת לערך שלאורו יגדלו ילדנו.
 
כתב התביעה אינו מבקש מהשופט לקבוע נורמות.
התובע עסוק במאבק יצרי, לעתים אף קטנוני עם בעל דין שהתובע מבקש את ראשו ובזה מרוכזים כל מעייניו.
הנורמה נוצרת כמעט מאליה, ירצה השופט "הכל יכול" או לא, כשגזר הדין מסמן את גבולות המותר והאסור, הנכון והמעוות, הצדק והעוול.
לפיכך השופט חייב להיות ער לנורמה המקופלת בגזר הדין שקבע, בין אם התכוון לה ובין אם לאו ולהשלכות של הדין שגזר, על כלל הציבור.
 
תחלואי החברה המשתוללים אצלנו כמגפה מתגברת ומתפשטת: תאונות דרכים, אלימות, עבירות מין – כמעט תמיד נובעים מנורמה מקולקלת, מתחוללים היכן שהנורמה היא בוז לחוק או חוסר פחד ממנו, יהירות וחוסר כבוד לזולת, זילות בחיי אדם.
הדעת סוברת שהיכן שיש פריצת גדרות, שם יש להחמיר עם פורעי החוק. היכן שהנורמה רפה וקלותה בלתי נסבלת, שם יש להחמיר עם העבריינים, כדי לחזקה ולהפכה ללא סובלנית ומרתיעה. רק כך ניתן לנסות ולעצור את המגפה ולרסנה.
אלא שבתי המשפט אצלנו ממשיכים להתנהל כאילו מדובר בכח טבע. גזרי דין שמחילים שופטים על עבריינים ודווקא ובמיוחד בתחומים האקוטיים ביותר בחברה שלנו, מקוממים בקלותם, בחוסר הפרופורציה לזוועה שנעשתה, בהתחשבות יתר בפושע ולא בקורבן ובנורמות המעוותות שהציבור מסיק מפסקי הדין.
 
עברייני תנועה מועדים וסדרתיים, בזים לחוקי התנועה וקלי דעת באשר לסיכון חיי אדם, ממשיכים להשתולל בכבישים ולקטול אנשים חפים מפשע, רוצחים משפחות שלמות, תינוקות וצעירים. קולת העונשים על ההרג הזה הם לרוב תמוהים ובלתי נסבלים, כאילו אין זו מגפה ההורגת בנו יותר מאשר טרור האויב. כל רוצח פוטנציאלי יודע בסתר ליבו, כשהוא נוטל סיכון מחושב בכביש, שליבו של החוק רך וידוע שהעונשים על עבירות תנועה קלים. ועוד לא הזכרנו את עו"ד קלגסברד שעוד טרם נגזר דינו וכבר זכה לחיבוק מעודד קבל עם ועדה משופטת בית המשפט העליון, בכינוס משפטנים לפני שבוע. כאילו תאונות דרכים אי אפשר למנוע, הן קורות מעליהן, הנהג שהרג נקי ורק גורלו האכזר אשם.
 
ילדים מרוצצים ראשי גורי חתולים באשדוד, עורפים ראשי כלבים בירושלים ומנקרים עיניים לבעלי חיים בתל אביב. מדינות נאורות מגדירות מעשים כאלה כסדיזם והפושעים שביצעו אותם נכלאים לזמן ארוך. אצלנו חלק מעבריינים האלה כלל לא הגיע לבית המשפט והחלק האחר שוחרר בעונשים קלים. כך נוצרה נורמה האומרת שאלה סך הכל חיות ויש הבדל בין פגיעה בהן, לבין פגיעה באדם. אך מי שצמא לדם ומסוגל לערוף ראש כלב, יפגע ללא מעצורים גם באדם. אלימות היא אלימות, סדיזם הוא סדיזם וכמו בתלמוד היהודי המצווה להדר על קטנה כגדולה, מניעת אלימות בחיות, תיצור סף שאין לעבור אותו, קל וחומר בבני אדם: אלימות אינה מותרת. נקודה.
כנבואתו של היינריך היינה שהתגשמה מאה שנה אחרי שנאמרה: "עם ששורף ספרים, סופו שישרוף בני אדם".
 
לאחרונה נגזר דינו של אדם שהתעלל מינית בילד חסר ישע בן אחת עשרה. כך בצורה מתוכננת ובדם קר, לא במעידה חד פעמית בגבור עליו היצר, אלא לאורך חמש שנים מסויטות, ביצע בו מעשים מפלצתיים תוך ידיעה שהוא הורס את חייו ונפשו של ילד חסר אונים, כל זה רק כדי לספק את יצריו המיניים. האיש הודה במעשים ולכן לא היה ספק שיכול להצילו. גזר הדין: ארבע שנות עבודת שרות. מה אם כן הציל אותו מגזר דין חמור יותר מזה? אולי העובדה שהיה עורך דין? אולי מכתב רעהו עו"ד יעקב נאמן, שביקש מהשופט להתחשב בו שכן הוא "אדם המגלה התחשבות ורגישות רבה כלפי הזולת", תכונות שבדיוק בגלל העדרן הוא עשה את מה שעשה וניצב בפני בית המשפט לתת את הדין. אתה מפשפש בגזר הדין כדי למצוא איזו סיבה שתגלה לך דבר מה שהיה ידוע לשופט ונסתר מעיניך ומצדיק עונש שקלותו זועקת לשמים נוכח גודל העברה, אך אינך מוצא דבר. נטען שהנאשם עבר את העברה כי היה חולה. הרי כל אדם החולה בשפעת פונה לסיוע רפואי ואדם שהמדינה בוטחת בשיקול דעתו כעורך דין, הרי הוא מעל האדם הסביר, מדוע לא פנה לטיפול רפואי למרות שהיה מודע לחומרת מעשיו? גזר הדין הביזארי הזה, לא רק שאינו עושה צדק בכך שאינו מעניש את הפושע, המשימה הבסיסית הנדרשת ממנו, הוא גם פוגע קשות בכל ערך אפשרי:
הוא משדר לציבור שיש חוק אחד לבעלי שררה ומעמד וחוק אחר לשאר העם.
שעל חוקים ניתן להתגבר ואפשר להתל בשופטים.
שעבירות מין אינן עבירה קשה שצריך להחמיר עמה.
לקורבנות אונס שהמשטרה עושה מאמצים גדולים לדובב ולשכנע לתבוע ולתת עדות כנגד הע
ריינים, גזר הדין משדר שהדבר לא כדאי. בשביל מה לעבור מסכת ייסורים במשך שנים בבתי המשפט, אם כך זה מסתיים, גם כשאין לשופט ספק בביצוע העברה וחומרתה?
היצר הקמאי שלנו דורש שבן העוולה ישלם עין תחת עין על העוול שגרם, למרות שהעוול נעשה ואין להשיב את הגלגל אחורה והעונש לא יתקן את המעוות. אך יש בכוחו של העונש למנוע עוול דומה בעתיד, עוד בטרם יצא מהכוח אל הפועל, אם יצליח להרתיע.
האם כבוד השופט, מישהו היה מבצע בילדך מעשים חולניים והורס את נפשו, היית פוטר אותו בעונש כזה רק בגלל שהוא קולגה? האם ד"ר מנגלה עדיין בחזקת רופא אחרי הזוועה שביצע?
 
אנו מתבשרים על פסקי הדין התמוהים הללו, משפשפים עיננו בתדהמה כלא מאמינים למראה ולמשמע אוזנינו, תמהים ושואלים עצמנו מיהם השופטים האלה וכיצד הגיעו לתפקידם המחייב? חונכנו לחשוב ששופטים הם דמויות נאצלות בעלות הדרת כבוד והשכינה מרחפת מעל ראשם, אשר בעיניים חכמות בוחנים לב וקרביים ודואגים שהצדק ישמע ויראה, למען יראו ויראו. מול החלטות השופטים אלה, אנו שואלים עצמנו האם אלה הורי הצדק שיש להם שאר רוח שיפוטי? האם לא ניתן להם חופש רחב מדי בשיקול דעתם ויש להגבילו?
עלינו להודות על האמת: הרשות השיפוטית פגעה ופוגעת בפסקי הדין הלא ראויים שלהם בערכי החברה ותרמו ליצירת נורמות מקולקלות. אם נמשיך להתייחס לשופטים כפרות קדושות שהס מלבקר אותן, הדבר לא ישתנה אלא יחריף. צריך לקום ולדרוש שינוי. לא רק לעורכי הדין יש פריבילגיה ליצור משוב על רמת השופטים. זכות זאת שמורה בעיקר לנו, הציבור אותו הם משרתים.

ג'ון לנון התפקע מצחוק

 

 

לנון בציור של וורמן, המבורג, 1960

 

      באמצע שנות החמישים אימצו היוצרים האירופאיים הצעירים את צבעי השחור לבן, אות לבוז כלפי הבורגנות ואימוץ חיי פשטות מפוכחים. התיאטרון, הקולנוע, המוסיקה – כולם עטו אפרוריות מהורהרת. זה החל במועדונים הקטנים בפאריז, שם כולם לבשו שחור, האזינו לז'ולייט גרקו, דנו בשאלות אקזיסטנטליסטיות מבית מדרשם של קאמי וסרטר. הקולנוע זכה לכינוי פילם נואר בשל אפלוליותו וסינמה וריטה בגלל שהביא תיאור נאמן ואמיתי עד אכזריות של מציאות החיים. מול התיאטרון האנגלי המסורתי, הססגוני והאליטיסטי, הציע המחזאי ג'והן אוסבורןJohn Osborne) ) הצגות כמו "הבט אחורה בזעם". בעוד התיאטרון המסורתי הציג בריטניה אצילה ומדושנת, אוסבורן הביא לבמה את בתי הפרברים הלונדוניים קשי היום. התיאטרון שלו שנודע בתפאורות אנמיות של בתי לונדון דלים ואפורים וזכה לכינוי "תיאטרון כיור מטבח" (Kitchen Sink Theatre ). לעומת גיבורי התרבות הבריטיים השמרניים והסכריניים, גיבור התרבות של אוסבורן היה "איש צעיר וזועם". באמריקה בהלך רוח דומה, הפך הבמאי איליה קאזן את ג'יימס דין ומרלון ברנדו לגיבורי הדור המורד. צעירי לונדון אימצו את התסרוקות עם השיער המסורק אחורה של השניים ואת מעילי העור ומגפי העור השחורים של ברנדו ("חופי הכרך"). אופנה זו בלטה במיוחד בשכונות היותר עניות של לונדון, הגיעה מהפריפריה, בעיקר מעיר הנמל ליוורפול, אשר במועדונים שלה החלו לצמוח בזו אחר זו להקות שניגנו רוק מרדני וריתם'נ'בלוז אמריקאי.

 

 

אסטריד וקלאוס, המבורג, 1960

     בגרמניה, עיר הנמל המבורג היא זו אשר קולטת את היצירתיות התרבותית החדשה, המעלה גיבורים מהפריפריה ומאפשרת ליוצרים הבאים ממנה להתבטא. קלאוס וורמן (Klaus Voormann) בן ה-18, מגיע בשנת 1960 מצפון ברלין הבורגנית ויורד להמבורג החתרנית, כדי להמשיך את לימודיו בעיצוב גרפי. וורמן, נער מפונק למשפחת רופאים אמידה, מנומס ולבוש היטב, מתגורר עם חברתו הסטודנטית לצילום אסטריד קירצ'שר (Astrid Kirchherr) בדירת גג קטנה במרכז המבורג ומעצב לפרנסתו מגזינים לאופנה ופרסומות עבור משרדי פרסום. לילה אחד, לאחר מריבה בין בני הזוג, וורמן הנסער יוצא החוצה לרחוב האפל להירגע ובמהלך שיטוטו עובר ליד מועדון הלילה Kaiserkeller, ממנו בוקעים צלילי מוסיקת רוק'נ'רול כובשים. הוא נכנס למועדון. על הבמה מופיע אז רורי סטורם הבלונדיני ולהקתו ההוריקנס מבריטניה. אחריה עולה ומופיעה להקה בריטית נוספת מליוורפול, הביטלס. וורמן צופה מהופנט בהופעתם, נפעם מהאנרגיה המתפרצת שמשדרים חמשת הבחורים.

 

 

 

הביטלס, בציור של וורמן, המבורג, 1960

 

     כבר בערב הבא ובכל הערבים אחר כך, וורמן וקירצ'שר מגיעים למועדון להאזין לביטלס ואף מביאים איתם חברים. "מועדון Kaiserkeller היווה איום כלפי כל מי שנראה זר ושונה", נזכר וורמן "אנו היינו בני טובים ורגלינו רעדו כשנכנסו לשם. המועדון קושט ברשתות דיג עם חפצים מהאוניות שבנמל. הביטלס הופיעו על גבי במה. היינו כבר לקוחות קבועים והביטלס הכירו אותנו, אבל התביישנו לגשת אליהם ולדבר איתם. אז עלה במוחי רעיון ובערב אחד הבאתי לשם ציור שעשיתי לעטיפת התקליט "טייפון" של להקת הונצ'רס. חיכיתי כל הערב עד שג'ון (לנון) התיישב לרגע לנוח בקצה הבמה ואז ניגשתי אליו והראיתי לו את הציור. ג'ון היה מאד מנומס והציג אותי לסטוארט סאטקליף, אותו הציג כאומן בלהקה". וורמן הכיר לחברי הביטלס את שאר חבריו, ביניהם הצלם יורגן וולמר (Jorgen Vollmer, אשר הצילום שצילם את לנון הצעיר בהמבורג ישמש כעטיפת תקליט הסולו שלו "רוק'נ'רול" ב-1975). וורמן וחבריו התקשו לדבר באנגלית, אבל הדבר לא הפריע לכולם להפוך עד מהרה לחברים ואף לצאת לבלות יחד במקומותיה של המבורג. איתם היה גם המתופף של הביטלס באותה העת, פיט בסט (ריצ'רד סטארקי, הלא הוא רינגו, שיחליף אותו שנתיים אחר כך בהרכב המיתולוגי, מנגן עדיין אצל רורי סטורם). החבורה המורחבת נהגה לסעוד במסעדה סינית בשם צ'אנג-או, שפול מקרטני אהב לספר להם איך צפה שם באיש בעל רגל מעץ, אשר הוציא והשעין אותה על הקיר בזמן שהסב לסעוד.

 

 

         

 

     בני הטובים הגרמניים הוקסמו מהטדי בוייס המרדניים, שנעלו נעליים מחודדות, לבשו מעילי עור אפורים וסירקו שיערם אחורה. קירצ'שר, שנהגה לעצב את בגדיה בעצמה מאז הייתה ילדה, עיצבה לוורמן תספורת עם שיער הנופל דווקא קדימה, על המצח. לנון התפקע מצחוק כשראה אותה, אבל ג'ורג' האריסון אהב את התספורת והחליט לאמצה. מאוחר יותר הלכו גם לנון ומקרטני אחריו וכך נוסדה התספורת המיתולוגית שלהם ושל כל להקות הפופ של אותם ימים (ועד היום הזה). הבחורים שפעו קסם רב, היו מאד פוטוגניים וקירצ'שר ביקשה לצלם אותם. הביטלס נענו בהתלהבות, הם אהבו מאד להצטלם, התמסרו למצלמתה והיא הייתה הצלמת המקצועית הראשונה שצילמה אותם בעשרות צילומים, המהווים כיום תיעוד היסטורי של ימיה הראשונים של הלהקה. היא עזרה להם לגבש את תדמיתם המרדנית הראשונית, אשר הוחלפה על ידי אמרגנם בריאן אפשטיין שארז אותם בחליפות מחויטות היטב.

 

 

לנון עוגב על הברמנית, בציור של וורמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"לנערים הללו התייחסו שם כמו לפושעים בגלל המראה שלהם והעובדה שהיו מוסיקאים ואומנים. הממסד והמשטרה בהמבורג ראו סכנה ותועבה במוסיקאים הללו שצרחו את נשמותיהם למיקרופון. הם היוו סכנה למוסר של המעמד הבינוני", מספר וורמן "הם חיו בסכנת גירוש מתמדת, כל התנהגות חריגה שלהם הייתה עשויה לשלוח אותם חזרה לאנגליה. ג'ון היה מתחיל עם הבחורות שבברים ומשתולל פשוט מתסכול ופול החביב ונעים ההליכות היה מכסה אחריו את הנזקים עם אלפי התנצלויות. יום אחד עצרו וכלאו במשטרה את פול על לא עוול בכפו. אחר כך מנהל הקייזרקלר דאג שיעצרו אותם, אחרי שהם שרפו קונדום תלוי על מסמר ליד החדר שלהם. הם כולם גרו בקצה מסדרון מחסן שפאול כינה אותו 'התעלה'. לא היה שם אור יום וקירות בטון הוארו בתאורת נורות. הם התרחצו בשירותים של אולם הקולנוע 'במבי קינו' בו הופיעו, כשלעתים נכנס משהו להשתין בזמן שהם התגלחו והתרחצו בבוקר. זה נכנס לשפה של הביטלס, לפני כמה שנים הראיתי לג'ורג' משהו שהוא לא אהב והוא אמר לי שזה נראה כמו 'במבי קינו'".     

 

 

 

     היחסים בחבורה מתחילים להיות מורכבים לאחר שקירצ'שר הגרמניה וסאטקליף הבריטי מתאהבים זה בזו. בדצמבר 1960 עוצרת משטרת המבורג את ג'ורג' האריסון ומגרשת אותו לאנגליה, מאחר והיה עדיין קטין. היה ברור כי שהותם של הביטלס בהמבורג תמה והם שבים לליוורפול. סאטקליף נשאר בהמבורג להמשיך בלימודי אמנות ועובר לגור עם קירצ'שר. בני הזוג מבקרים תכופות בליוורפול וממשיכים להתרועע עם הביטלס, לשמחתו של לנון, שהיה קשור מאד לסאטקליף אשר שימש לו מקור השראה. סאטקליף סובל מכאבי ראש עזים ונשאר פעמים רבות לנוח בחדרו, אחר כך עובר להשגחת רופא בבית הוריה של קירצ'שר. ערב אחד מזעיקים אותה הוריה כדי להעבירו במהירות לבית חולים, אולם בדרך סאטקליף מת בזרועותיה משטף דם במוח. הידיעה על מותו מכה קשות בחברי הביטלס ובמיוחד בלנון, שמתקשה לעכל את האבדן. קירצ'שר שוקעת בדיכאון עמוק. היא נשארת לגור בלונדון ולנון תומך בה ומעודד אותה לחזור לעצמה ולצילום.

 

 

     בלונדון של שנת 1963 מתחילה הביטלמניה ההיסטרית והביטלס מובילים מהפכה מוסיקלית. רינגו וג'ורג' מזמינים את וורמן ללונדון לגור עמם בדירותיהם ב-Green Street והוא מחליט לנטוש את העיצוב הגרפי ולהיות מוסיקאי ומגיע ללונדון עם שלושה חברים מוסיקאים מהמבורג. הביטלס יהפכו ללהקה המשפיעה ביותר בעולם ומעוררת ההשראה, לא רק במוסיקה, אלא על כל תחומי החיים והיצירה החזותית. קירצ'שר ווורמן, כל אחד מהם לחוד, מעורבים בעיצוב עטיפות התקליטים של הביטלס. קירצ'שר נותנת להם את הרעיון לצילום עטיפת תקליטם השני With The Beatles, עליה צילום שחור לבן שלהם, בו הם מופיעים עם התסרוקת המפורסמת וחצי פניהם חשוכים, סגנון צילום בו עשתה קירצ'שר רבים מצילומי הלהקה בהמבורג. שלוש שנים אחר כך (1966), מצייר וורמן את עטיפת התקליט Revolver (אקדח). התקליט מופיע בתחילת עידן הפסיכדליה כשעטיפות התקליטים, הפוסטרים, הבגדים והמכוניות גדושים בצבעוניות בהשראת ל.ס.די. ושאר סמי ההזיות למיניהם, לעומתם הביטלס מצוירים על עטיפת "ריבולבר" ברישום ידני פשוט, שבתוכו משולבים צילומים קטנים שלהם והכל בשחור לבן (הליכה זו שלהם נגד הזרם, מקבלת שנתיים מאוחר יותר משנה תוקף כשהם יוצאים ב"אלבום הלבן" הכפול, שעטיפתו סתם לבנה וריקה מאימג'ים). וורמן זוכה בפרס הגרמי על עיצוב עטיפת התקליט. זה אינו גורם לו לנטוש את הקריירה החדשה שלו כמוסיקאי והוא מצטרף ללהקת הפופ המאוד מצליחה מנפרד מן. קירצ'שר מצלמת עבור המגזין הגרמני המפורסם Stern את הביטלס על הסט של צילומי הסרט "לילה של יום מפרך", מחוזרת על ידי מגזינים ועיתונים רבים אשר מבקשים ממנה אך ורק לצלם עבורם את הביטלס, מבלי לגלות עניין בשאר עבודותיה, עד שנוקעת נפשה והיא נוטשת את מקצוע הצילום ב-1967, להוציא פעם אחת בה נעתרה לבקשת האריסון וצילמה את עטיפת תקליט הסולו שהוציא ב-1968, Wonderwall Music.

 

 

 

 

     בסוף הסיקסטיז, וורמן בן ה-31 כבר סופרסטאר המנגן עם בי.בי.קינג, ג'רי לי לואיס, הארי נילסון וקרלי סימון ומופיע בקונצרט למען רעבי בנגלה דש שאירגן חברו האריסון, לצד אייקונים כבוב דילן ואריק קלפטון. התקליט מקבל את פרס הגרמי, פעם שניה עבור וורמן, הפעם בגלל המוסיקה שלו. כשיוצא אלבומם החדש Abbey Road , הביטלס מתחילים כבר להתפרק כל אחד לדרכו ולנפשו. לנון מבלה את רוב זמנו עם יוקו אונו. רינגו המכור לאלכוהול מסתכסך עם האריסון לאחר שמגיעות לאוזניו שמועות על רומן בינו לבין אישתו, שמועות שבסופו של דבר מפרקות את נישואיהם של האריסון וגם של סטאר. האריסון מעודד מהצלחת שירו Something שהמבקרים בוחרים כשיר המוצלח ביותר באלבום הלהקה, מתיידד עם בוב דילן, איתו הופיע בפסטיבל הרוק ב-Isle Of White , ומבלה במחיצתו באחוזתו של דילן בוודסטוק, משקם שם את אישיותו המוסיקלית שחייתה שנים בצילם של לנון ומקרטני. בתחילת שנות השבעים, לנון מקים עם יוקו אונו את ההרכב המוסיקלי החד פעמי "פלסטיק אונו בנד" ומזמין את וורמן, אריק קלפטון ואלן וייט להופעה משותפת בטורנטו, המונצחת בתקליט. אחרי כן לנון נוטש את אנגליה ועוקר לניו יורק, האריסון, רינגו וורמן עוקרים אף הם ללוס אנג'לס.

 

 

 

 

אסטריד קירשצ'ר בפורטייט עצמי, 1960. קלאוס וורמן, 2000

 

      וורמן וקירשצ'ר כיום בני 68, אחרי ניסיון שלא צלח לחזור זה לזו. הם חיים על הזכרונות של תקופה שנולדה ממפגש מקרי וגורלי אחד. וורמן חי במינכן, מוכר ציורים שצייר את חברי הלהקה ולאחרונה הוציא ספר בשם "ימי המבורג", המתאר את נעוריהם לצד הביטלס. בספר מופיעים רישומים רבים המשחזרים את אותה תקופה, את הברים ואת הנערים הצעירים המשחרים להצלחה. לפני עשר שנים הוציאה חברת המוסיקה אפל בסדרת דיסקים אנתולוגיה לביטלס. וורמן נענה להזמנתו של ניל אספינל מפיק החברה וביצע את העיצוב האמנותי של האלבום. הוא יוצר קולז'ים הנראים כפוסטרים המודבקים על לוח מודעות, בהם מופיעים חברי הלהקה בצילומים וציורים שלהם שצייר וורמן מתקופות שונות. לפני יותר מעשר שנים יצא לאקרנים הסרט Backbeat, המשחזר את תקופת המבורג של הביטלס. קירשצ'ר סיפרה שהייתה בהלם מדמיון השחקן סטפן דורף לסאטקליף שאת דמותו גילם ואשר החזיר לה לרגע את הרגשות העזים שהיא זוכרת מאותה תקופה. קירצ'שר חייה כיום בהמבורג נישואים שניים, ללא ילדים. לאורך השנים היא מכרה בפרוטות או הפסידה את הזכויות לרוב צילומי הלהקה שעשתה באותה תקופה והיא חייה כיום בחוסר כל.

 

 

הבתים נעשים גבוהים ומצב הרוח שפוף

 

 

 

תערוכות אדריכלות, "אם האומנויות", נדירות במוזיאונים בארץ. כשהן מתגשמות הן לרוב מסכמות היסטוריה אדריכלית באה בימים של אבות מייסדים. במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן, מוצגת עד סוף אוגוסט, התערוכה "ארכיטקטורות – קימל אשכולות 1986-2006", סיכום ביניים של עשייה אדריכלית של בני "הדור השלישי": "לא מימשנו את החלום, לא ייבשנו את הביצות, אף לא בנינו מדינה. אנחנו רואים עצמנו שותפים למאמץ לייצר ארכיטקטורה שפויה, בתוך סביבה נתונה, משתנה, היפראקטיבית", מסכמים האדריכלים קימל-אשכולות בפתח קטלוג התערוכה שלהם.

     מעמד האדריכל בחברה שלנו פוחת ומתדרדר, למרות שבעבודתו הוא קובע איך יראו פניה ואף איך יראו חיינו וחיי ילדינו בתוך העיר הנשלטת יותר בידי יזמי נדל"ן ופחות בידי אנשי מקצוע כמו אדריכלים. פרקטיקה מחליפה רגש, חלומות הופכים יעילים והקרקע למציאות שלא נתרפק עליה, אנו גמדי העיר חסרי המרפקים. ללקסיקון הצורני שמרכיב את פניה של העיר תל אביב, קימל-אשכולות תרמו והרכיבו את השפה האדריכלית שבה מדברים פה אחד ובמגוון קולות בתי שכונת נווה צדק. אחריה הם פיתחו שפה צורנית השחה בתל אביבית אדריכלית צחה, בלי 'כאילו' ו'כזה'. בתערוכה הם ממחישים לנו איזו תל אביב נקבל אם יזמי נדל"ן יקבעו את פניה.
 

 

תל אביב הייטס

 

      החלק השלישי משלושת חלקי התערוכה, הוא תיאורטי, פרובוקטיבי ומעורר מחשבה ושמו: "Tel Aviv Heights". בצילו של המגדל הממאיר עתה בין נווה צדק לפלורנטין, קימל-אשכולות מנגידים את הרחוב התל אביבי אל מול סופניותה של המחלה שהמגדל הוא הסימפטום שלה. "האם אנחנו עכשיו בתחילת תהליך של מגדלים הנבנים בתוך המרקם העירוני וגוזרים על העיר מוות איטי?" הם שואלים "בתערוכה אנו יוזמים פרויקט ארכיטקטוני בדיוני, אך לא מנותק מהמציאות. משרטטים תרחישים עתידיים לעיר תל אביב, לבחון לאן זה מוביל. מה יקרה אם ניקח את כל זה בהילוך מהיר לעבר מצב קצה עתידי? כאשר השכונה כולה תצטופף במגדל, או כאשר יוחלט לוותר על העיר לטובת פארק ומגדלים בחזית הים? זו חקירה ויזואלית תלת מימדית. באמצעות אנימציות אפשר לראות את נפח בתי השכונה, שניתן לערום את כולם להכניסם למגדל אחד קומפקטי. אנו רוצים להטריד, להראות לאיזה קצה רחוק זה יכול להגיע. איננו מביאים פתרונות אלא מחדדים שאלות, ממחישים את האבסורד, לוקחים את שכונות לב העיר ומחילים עליהם את תהליך 'פינוי בינוי', מפנים את השכונות ומכניסים את בתיהן למגדלים בצד פארק צמחיה ענק. נווה צדק יכולה לבנות עצמה מחדש כל חמישים שנה, אך מגדל כזה ישאר לנצח. האם מעשה של ארכיטקטורה הוא בכלל רלוונטי בעת כזו? האם כל הפרויקטים הקטנים שאנו עסוקים בהם רלוונטיים בעידן שקנה המידה קינג קונגי?".
 
     קימל-אשכולות רואים במגדלים פתרון שגוי למצוקת הקרקע המתרחשת כבר בפיסת ארצנו, המבוסס על קונספציה מוטעית. "מעבר לזה שמגדלים קשה מאד לתחזק, הם מיועדים לאוכלוסייה עשירה, לא מייצרים שום מרחב ציבורי סביבם, אלא עיר מגדלים שאנשים לא יאהבו לגור בה – מעבר לכל זה – היא לא מצופפת", הם אומרים "נווה צדק על הדירות והמטרים הרבועים שלה צפופה יותר מרמת אביב ג', שבחרה לבנות עצמה במגדלים של עשרות קומות, לעומת שתיים שלוש בנווה צדק. כשבונים מגדל ליד מגדל, זה מחייב מרחקים מרווחים ביניהם. חשוב להדגיש, שאם נמדוד יוכח שזה לא מייצר ציפוף. נכון שמדינת ישראל קטנה ולכן צריכה להיות חכמה בשימוש במשאב הקרקע שלה. הפתרון אינו בהכרח מגדל, יש מקומות שהוא מתאים, למשל למשרדים, לא כפתרון לצפיפות מגורים. צריך להבהיר לציבור שזו לא גזירת גורל מהשמיים להיות מדינת מגדלים, אלא החלטה שלנו".
 

שבזי הופכת לנווה צדק

     "האם המגדל יחזיק בתוכו שכונה או יקרוס כמגדל בבל ואיתו השכונה, השימור והאופי שילדינו לא יזכו לראותו יותר" שואל ארכיטקט מאיר אהרונסון, מנהל מוזיאון רמת גן בפתח קטלוג התערוכה. עכשיו התופעה מגיעה מערי השיכון שבפריפריה אל המגרש הביתי שלהם, מאיימת על המרקם השכונתי הרומנטי שטופח באהבה. בבניית בית, ארכיטקט ניצב במרכז פרשת תביעות, המגרש העירוני קובע את גבולות המרחב, העירייה את הנפח, צריך לנהל דו שיח עם שפת הרחוב, להיות מנומס לסביבה ובכל זאת להתבלט, לשרת בעצם את הפרוגרמה עם מאוויי הדיירים שהבית מגן עליהם וגם לקבלן וליזם תביעות משלהם. בתוך כל אלה מחפש האדריכל את החופש ומרחב היצירה האדריכלי.

     בחלק השני בתערוכה מציגים קימל-אשכולות סדרת בתי מגורים שבנו בעיר וכרכו יחד כנושא, מעבר לבית האחד הבודד, כדי להפוך לקונצפט מספיק לעורר לדיון וכדי "לאתר את המחבר המקשר, את מה שניתן לכנותו אולי שפה אדריכלית, חותם אישי". קימל-אשכולות בנו בשכונת נווה צדק עשרות בתים, ביניהם את המרכז הקהילתי ועל כל אלה קיבלו את פרס רוקח בשנת 1993. בנווה צדק נוצרה סביבה מזוהה, שעומדת במבחן הזיהוי בעת נפילה ממטוס באמצע הלילה. היא הפכה למעין מילון מושגים צורניים, שבוני בתים ברחבי הארץ מגיעים אליו לשאוב ולהעתיק ממנו ושהפכו מושג נרדף ל"מקומיות". בניגוד לסגנון חיים צעיר ויחפני שהשרו שנקין ופלורנטין, היא סיפקה השראה לקהל מבוגר, מבוסס ושבע יותר, אבל שלא התבצר בחומות כמו בשכונות יוקרה חוץ תל אביביות. בניגוד לשכונות שניבנו בארץ, שם כל בית ביקש להיות שונה מהבית השכן ועם דשא ירוק יותר, נווה צדק יצרה נורמה אדריכלית מוצלחת וכה מעוררת כבוד, עד שהצליחה לאלף את דייריה ליישר איתה קו וליצור שלם לכל חלקיה. 
 

     איתן קימל (46) ומיכל קימל-אשכולות, יוצאי חיפה, הקימו את המשרד מיד אחרי שסיימו את הטכניון בחיפה (1985), אליהם הצטרף כשותף אילן כרמי (41), אף הוא בוגר הטכניון, לפני עשר שנים. הפרויקט הראשון שלהם, היה גיוס חמש משפחות לבניית בית מגורים במגרש בנווה צדק, בית שהפך לכרטיס הביקור האדריכלי שלהם. השכונה הפכה למבוקשת ודרכם מאז צלחה. "אף בית שתכננו לא התחפש לבית ישן, אלא תמיד ביקשנו לחדש ולהביא משהו עכשווי, עם הרבה כבוד לסביבה", הם מתארים "הגענו הנה לפני עשרים שנה בקצה שלב הדרדור של השכונה ובהתחלת תהליך ההתחדשות שלה ועזרנו למנוע שיהרסו אותה. באנו לנווה צדק בשלהי המודרניזם והברוטליזם האפרורי המדכדך ופתאום גילו שיש חומרים מקומיים ואפשר לעשות הרבה. פיתחנו תיאוריה איך לבנות כאן בלי התבטלות, עם הרקמה הקיימת וחומרים מקומיים. השכונה בעצם מאד פשוטה, עם קצת בתים של פעם ועם עקרונות בינוי נכונים. הסוד בנווה צדק הוא בבינוי. הבתים נוגעים זה בזה וחייבים לכן להתייחס אחד לשני, נוגעים ברחוב ולכן חייבים להתייחס אליו. כמות המבקרים הבאים לכאן, תיירות הפנים וחוץ והכלות שמצטלמות כאן, הם במסות לא יאומנו".

     האתגר הבא של קימל-אשכולות היה פיתוח שפה אדריכלית כלל תל אביבית "אי אפשר לקחת את המרכיבים האלה של השכונה למקום אחר, זה גרוטסקי. אנו מראים בתערוכה איך הבתים שלנו קשובים לסביבתם בכל מקום ומקום, גם בצפון העיר. מתוכננים באדריכלות עכשווית, אך מזהים מיד שהם בתל אביב ולא ממגזין כרומו לועזי. למשל, בניין מגורים מאד פשוט ברחוב מנדלשטאם 10, על מגרש תל אביבי הכי בסיסי, בתוכו יצרנו אמירה חדשה, בלי המרפסות הקופצות האיומות, דוגמא איך לבנות בית תל אביבי. בבניין שתכננו לדני קרוון ברחוב צבי שפירא 19, כל דירה מקבלת חלל גבוה ונמוך והן ערוכות זו מול זו כשקע תקע, מה שיצר חזית מגוונת יותר מקומה תחת קומה וחלון תחת חלון סידרתים ושיגרתים". הבתים הקטנים האלה מייצרים ביחד שיר אהבה לעיר, למרגלות תל אביב הייטס שהם מבקשים למנוע.
  
 

בדרך לאדריכלות ישראלית?

 

     בין כל שאר האילוצים בהם נאבקים אדריכלים, קימל-אשכולות מנסים לנווט בין גאוותם המוצדקת על טביעת חותמם בבניית נווה צדק, לבין רצונם לצאת מסטריאוטיפ השכונה, לצאת ממשבצת העיר ולנצח כמו גדולים באדריכלות בארץ. בחלקה הראשון של התערוכה מוצגים חמישה מבני ציבור שהם תכננו "הנטועים בקונטקסט של סביבה טעונה ורבת הוד… המעוררות כל אחת בדרכה שאלות נוקבות לארכיטקט המבקש לטעת בהן מבנה בעל נוכחות עכשווית", כך בקטלוג התערוכה: "מרכז דוידסון" בירושלים, מוזיאון המהווה חלק מאתר החפירות של הכותל הדרומי בעיר העתיקה (בתמונה משמאל). הצעה לתחרות בינלאומית בבאבי יאר בקייב, בשטח בו לא נותרה שום עדות לזוועה, הם בנו קיר מאדמת המקום הספוגה בדם ושראתה והכילה את שהתחולל שם ובתוכו חצבו חללי ההנצחה. בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בן גוריון, הם העניקו לכל חדר ממאתיים חדרי החוקרים קומפוזיציה אחרת של חלונות ונוצרה חזית בניין דמוית סרט טלפרינטר מנוקב (בתערוכה מוצגות 300 הדמיות המציגות את תהליך העבודה). "בית הלוחם" בבאר שבע נבנה כעת עם קשר לטבע שמסביבו. כפר נופש בפלמחים המיועד להיפתח בעוד שנתיים, מתוכנן בשפה ים תיכונית, אנושית ורומנטית. "עוד לא התמסחרנו, אין לנו משרד שמריץ מאות מטרים כמו מקדונלד'ס. כל העשייה האדריכלית במהותה פועלת מתוך אילוצים, אנחנו מתמודדים איתם בדרכנו ולא ישנים בלילה, מה שמייצג אותנו בסוף זה העבודה שלנו", הם מסכמים.

 

 

איקאה היא כמו קיבוץ

    

הוא עיצב את מתקני התצוגה לחנות פרדה בניו-יורק ואת פנים מטוס Airbus A380 ונחשב כאחד מעשרת המעצבים המובילים כיום בעולם. "זה היה פרויקט מאד קשה, תקופה קשה ולא מהנה במיוחד מהעבודה ומהעובדים, עם כמות אנשים עצומה, שנוהל בידי דמלר-בנץ בעלי איירבס", מתוודה סם הכט (Sam Hecht) "אבל מה שעשינו היה טוב. כשהצגנו לפניהם את המודל הראשון של המטוס שעיצבנו, הם אמרו: 'זה פשוט מאד משעמם לגמרי'. אני חשבתי, יופי, הצלחנו. זה בדיוק מה שרצינו לעשות – להפוך את הטיסות בעולם למשהו מאד שגרתי כמו נסיעה באוטובוס, מה שזה במציאות. לכן חברות התעופה מתאמצות לייפות את זה, אך הטיסה היא למעשה חוויה די נוראית. למה לנסות להציג את זה לא נכון?"

 

 

     נפגשנו בקפיטריה בבית ספר שנקר ברמת גן, לשם הגיע לביקור סטודנטים. מזגנו לנו מים מינרליים לכוסות קלקר ונשמנו מעט אויר פסגות. התמרדתם? אני שואל ומנסה לאבחן את השובבות המקצועית והכט משיב לי באנקדוטה: "טסתי הנה באל על. לידי ישבה אישה שקראה לדיילת, ואז עמדה ומדדה בעזרת המגזין שלה את גודל המושב שלי והשוותה אותו למושב שלה והתלוננה: המושב שלי קטן משלו. הסתבר באמת שהיא צדקה, והמושב שלה היה קטן משלי. הדיילת התנצלה בפניה והציעה להעבירה למושב משובח אחר. חשבתי לעצמי, איזה יופי שלקוח מצליח להשליט את רצונותיו על חברה גדולה עם כל כך הרבה כוח".

 

 

לכל פרט יש סיבה וצורך

 

      

     עבודות העיצוב הרדיקליות של סם הכט סובבות סביב רעיונות וערכים. הוא מתבונן חד-עין במגוון האיכויות של כל חפץ, החל בקשרים המורכבים שבין חומרים לטכנולוגיה וכלה בהתחקות משועשעת אחר אופן השימוש האנושי בחפצים השונים שמסביבנו: "חשוב מאוד למעצב להיות מודע לחלוטין לכל ההשלכות של כל דבר שהוא מערב בעיצוב, בין אם הן נוגעות לצורה ובין אם לשימוש", הוא מדבר בשקט, בנימה מהורהרת, פילוסופית ומפגין איפוק בריטי. את נועם ופשטות האובייקטים שלו השיג הכט בזכות העדר כל ייתוּר בהם: לכל פרט יש סיבה וצורך שאותם הוא משרת. לדעתו לחפץ אין חשיבות בפני עצמו, הוא רוכש את משמעותו רק בהקשר לסביבתו, כמו היה התוצאה טבעית שלו.

 

 

 

    הכט (35) נולד בלונדון, בה למד עיצוב תעשייתי במכללה המלכותית לאמנות בלונדון(RCA) . את המוניטין הבינלאומי שלו, קנה בחברת העיצוב הבינלאומית הנודעת איידהו (IDEO): בה החל כמעצב זוטר בסניפה בסן-פרנציסקו, אחר הקים סניף לחברה בטוקיו, שב ללונדון והתמנה לראש הסטודיו לעיצוב תעשייתי שלה. כאן ניתנה לו ההזדמנות להפגין את יכולותיו העיצוביים עבור חברות כמו NEC, Siko, National Panasonic. לפני שלוש שנים ייסד הכט, בשיתוף האדריכלית קים קולין, סטודיו קטן בלונדון בשם Industrial Facility, המשרת את השורה הראשונה של החברות הבינלאומיות כמוNational Epson, Lexon, Magis, Muji, Whirlpool .

"כל אחד מחמשת עובדי הסטודיו הקטן שלנו, מעורב בכל פרוייקט", הוא אומר בענווה, "בניגוד לכל סטודיו אחר כיום, שבעליו מציג עצמו כמעצב יחיד ובעל הרעיונות, כמו סטארק או רון ארד".

 

 

     הוא אוהב מוסיקת קאנטרי (אשתו אדריכלית אמריקנית, העובדת עמו במשרד ולזוג שני ילדים קטנים), לא יודע כלום על העיצוב הישראלי, מקונן על כך ש"העיצוב התנדף והשוק נשלט בידי הכלכלה", אבל לא שוכח מי הבוס "אני לרגע לא שוכח שהם הלקוחות. יש מעצבים פרימדונות המאמינים שהעולם סובב סביבם ושחברות צריכות להתכופף מול מה שהם עושים. אני יותר גמיש". על ההצלחה של פיליפ סטארק הוא אומר: "הוא הופיע בזמן הנכון והוא גם מעצב מצוין. ההערצה שבה אנשים מתייחסים אליו הביאה לשינוי עצום בהתייחסות לעיצוב. הוא פתח את התחום להרבה צעירים שנכנסו למקצוע ואולי לא היו עושים זאת לפניו". 

  

 

 

 

מה הביא להצלחה הבינלאומית הגדולה שלך?

 

     "לוקח הרבה זמן להגיע להיכן שהגענו. כשאתה עושה משהו בצורה שונה מאחרים, לוקח לאנשים זמן מה להבין את הפואנטה. רק עכשיו פתאום מתייחסים אלינו. לקוח אחד גרם לנו להגיע לכך – וזה MUJI , הענק היפני שכבש את אירופה. הם עזרו לנו לעשות את העבודה הכי טובה שלנו. הם מוכרים את המוצרים שלהם רק בחנויות שלהם ושולטים בצרכנים וחסכו מאיתנו את הבעיה לשכנע מישהו לקנות מוצר שעיצבנו. הם אפשרו לנו לפתח הרבה פנטזיות ניסיוניות שלנו למוצרים אמיתיים. לדעתי אנחנו פשוט היינו ערניים וקראנו את המפה. אוכלוסיה משתנה עם הזמן. אסון ה-11 בספטמבר שינה הרבה לאנשים את תפיסת חייהם וסביבתם. לפניו לא היה שום רע בלקנות ואזה או כסא, רק כי הם מצאו חן בעיניך. אחרי האסון אנשים חיפשו שלדברים בסביבתם תהיה יותר משמעות וקשר אליהם עצמם. הלך הרוח היה לחיות חיים פשוטים ואמיתיים יותר. אם אני קונה כסא, אני רוצה שיהיה לו קשר לחיי וצורך אמיתי. לא אקנה אותו סתם כי הוא ה'דבר האחרון' ואחרי זמן אזרוק אותו ואקנה אחר. כיום לפני שאנשים קונים פריט מעוצב, הם עושים מחקר שוק, משווים ובודקים איך הוא בדיוק ישרת אותם. זו מהפכה בתחום העיצוב, כי זה הפוך מהאספירציות השיווקיות של היצרנים, אך גם הם מבינים עתה שמוצריהם צריכים להיות יותר בעלי משמעות וצורך אמיתי לאנשים. מוג'י מוכיחה שאפשר להצליח בזכות מוצרים מתאימים לאנשים, בלי תחכום שיווקי ובניית מותגים".

 

 

אנשים קונים מוצרים כי הם מחפשים שייכות ובטחון

 

     הכט מבטא הקשר רחב שהוא נותן לפריטי העיצוב שהוא מתכנן, הכולל היבטים חברתיים ורגשיים. "הכל מתרחש במהירות מדהימה וזה מלחיץ אנשים. הצעירים בעולם כיום עוזבים את הבית בגיל מוקדם ויוצאים לערים האורבניות. אין שום דבר שיתן להם להרגיש שייכות או כוח מאחד – עבורם לא תופסת לא הדת וגם לא המשפחה. הדברים שקושרים אותך לקהילה התמעטו בצורה אדירה. כשאנשים צורכים דברים, הם בעצם מחפשים שהם יעניקו להם שייכות והרגשת בטחון".

 

 

מה מצבו של העיצוב האנגלי?

"באנגליה יצרנו אוירה פוליטית נוחה למהגרים לבוא להשתקע ולקדם את סצנת העיצוב שלנו. למרות שאין לך אנשים שמייצגים מדינה, יש לך מדינה שמייצגת אנשים. יחסית לשאר אירופה, יש לנו אולי הכי הרבה פרוייקטים, מוצרים ובתי ספר לעיצוב ולמרות זאת יש לנו הכי מעט אמצעי ייצור. אנו מכשירים אלפי סטודנטים לעיצוב שאין להם תעסוקה בתחומם. הם פונים לתחומים אחרים, כמו קולנוע, תסריטאות, הוצאה לאור, ומרחיבים בכך את המושג עיצוב, למשהו רחב יותר מייצור מוצר. מדינות אירופאיות אחרות מכשירות מעצבים רק לתעשייה. הישראלים גמישים בפיתוח הטכנולוגי שלהם, כי אין להם מסורת ארוכת שנים בתחום ולא משא תרבותי גדול שהם צריכים לשאת. זה מסיר מחסומים ומעודד יצירתיות".

 

 

אחרי שנים של מחקר והתבוננות בגזע האנושי, לאיזו מסקנה הגעת?

"אנשים הם יצורים מלהיבים. בטיסה האחרונה שלי הבחנתי בזוג מאונן. אני לא בטוח שנוסעים אחרים הבחינו בכך. אני צופה באנשים, בהתנהגותם ומניעיהם וזה ממש אנציקלופדיה. אנו ואורחות חיינו משתנים בהתמדה. למשל לצעירים כיום הבוהן הופכת האצבע הדומיננטית, בגלל הטלפונים הסלולאריים, הם מפעילים אותה יותר מבעבר. עלינו להפסיק לחשוב מה יותר טוב מדבר אחר. האנוכיות צריכה להעלם והחיים צריכים להיות שווים לכל. קשה לנו לעשות זאת, אך כל אדם אינטליגנטי מבין שהוא חשוב כמו זולתו. במוג'י אנו משתמשים בקבוץ הישראלי כטסט-קייס – שם כל אחד נראה כשווה לשני, לכל אחד אותו בית, אותה מכונית, אותם בגדים, אותו רכוש. זה מרגש כי אנחנו מפסיקים להתייחס למוצר כבעל ערך עליון, אלא לאנשים. מוג'י דומה מבחינה זו לקבוץ".

 

 

www.industrialfacility.co.uk

הידעת?

 

האמריקאים גילו רכיב שמאפשר ייצור רדיו נייד, אך לא ידעו מה בדיוק אפשר לעשות איתו – היפנים קנו אותו מהם בפרוטות, ייצרו מילירדי טרניזסטורים לכל העולם והקימו בעזרתם את האימפריה של סוני. מכונת הגילוח החשמלית הומצאה, לאחר שהממציא נכשל בהמצאת מכשירים ידניים. המצית היוקרתי ביותר בעולם, יוצר עבור העניים ברחובות אמריקה בזמן השפל הכלכלי. המפוחית הייתה כלי נגינה של נוודים ומשוטטים ברחובות, עד שבוב דילן צירף אותה לרוק'נ'רול ואת שעון היד המציא קרטייה לחברו הטייס, שהתעצל להוציא את שעונו מהכיס.

הסיפור האמיתי על 16 החפצים והכלב שבסמל המסחרי הנבחרים של המאה

 

1.  מפוחית, 1857

בשנת 1821, נער גרמני בן 16 בשם קריסטיאן לודוויג בושמן – (Christian Ludwig Buschmann), שההובי שלו היה בניית שעונים, חיבר יחד 15 צפצפות ויצר כלי נגינה חדש, שכינה אותו נבל פה (תרגום מגרמנית) והשתמש בו כצעצוע חביב. 36 שנה אחר-כך, מתיאס הונר – Matthias Hohner – בונה שעונים גם הוא, לקח את ההמצאה והפך אותה למוצר מסחרי כשהקים את מפעל הונר (Hohner) הידוע והמיצר עד היום מפוחיות מכל סוג ומין. המפוחית נתפסה תחילה כצעצוע. היא נדדה עד ארה"ב, ורווחה בה לפני כ-150 שנה, גם שם נתפסה ככלי נגינה פשוט ופולקלוריסטי של נוודים שהתגנבו לרכבות משא שנדדו ממדינה למדינה. מה שגרם לבוב דילן לאמץ אותה בתקופה בה הציג עצמו כזמר עם ושר שירי מחאה סטייל וודי גאטרי. הוא לא נטש אותה גם כשהפך לזמר רוק אינטליגנטי וכך היא הפכה לכלי נגינה עם סקס אפיל רב עוצמה בתרבות הרוק והופיעה אצל זמרי פופ רבים בשנות השמונים, לרבות אצל הביטלס. אצלנו היא נתפסה גם כן ככלי נגינה חנוני, שהגיעה אלינו כגרמושקה רוסית ושימשה בעיקר פלמ"חניקים עבותי שפם וחברי השומר הצעיר, ללוות את הצ'יזבטים שסיפרו מסביב למדורה. 
 
 
2.  מכשיר טלפון, 1876

תקשורת אלקטרונית ששידרה טקסטים, כמו הטלגרף, רווחה עוד הרבה לפניו, אך המצאה זו שידרה את קולו האמיתי של אדם מבית לבית, באמצעות חשמל. היא הובילה להמצאת הרדיו, הטלוויזיה ואחר כך האינטרנט. בלעדיו היו נחסכים מאיתנו שיחות סקס, טלמרקטינג בדיוק לפני "ארץ נהדרת", או שיחות בקול שתוי ושבור מהאקס בשלוש לפנות בוקר. אך גם נמנעים קריאות לעזרה ראשונה לאמבולנס, משטרה, מכבי אש או הזמנת פיצה דקה לפני שמתמוטטים בקצב הרצחני של השלמת הפרויקט.
 
 
3.  מצלמה ביתית, 1900

המצלמה במאה ה-19, שימשה בעיקר כמכשיר לעשיית ניסיונות אמנותיים בידי אמנים תימהוניים ואנשי מדע סהרוריים והייתה נגישה לקהל הרחב בערך כמו מצלמת רנטגן או מצלמת קולנוע כיום. מצלמת הקופסא "בראוני" של קודאק עלתה דולר והייתה הראשונה שאפשרה לאנשים רגילים להחליף בה פילם מוכן שעלה 15 סנט, תוך חצי דקה. הפרסומת שליוותה את הופעתה בשוק הבטיחה: "כל תלמיד/ה בית ספר יכול/ה להחליף בה פילם בדקה". המצאה זו השיקה מאה שנה של אלבומי משפחות חייכניות, סבתות גאות עם צילומי נכדים זאטוטים עם עתיד מזהיר וסבים עם זיכרונות על עבר זקוף קומה ועתיר בלורית.
 
 
4.  שעון היד, 1904

הצלחה בחיים , חייב כל אחד לדעת, אפשר לעשות רק עם קצת עזרה מחברים. אלברטו סנטוס דומונט היה אחד מחלוצי התעופה, תחום בו בעצם לא תרם מאום חוץ מרצון טוב ולא מעט פוזות. המעופף המפונק הזה התקשה, בזמן שהוא הטיס את מטוסו – להוציא באלגנטיות נונשרלנטית את השעון מכיסו, היכן שנהוג היה לטמון שעונים באותם ימים וזה הפריע לו מאד. הוא התלונן על כך בפני חברו לואי קרטייה, אשר בתגובה עיצב את שעון היד הראשון בהיסטוריה, לו קרא על שם חברו "סנטוס". אם אתם טסים כיום במטוס, לשווייץ או סתם לפאריס, מציצים בשעון היד שלכם וכתוב עליו" קרטייה", אז אתם בכיוון הנכון.
 
 
5.  Pez מחסנית הסוכריות, 1927

אוסף מחסניות לסוכריות פז, של אדם פארנסוורט מאריזונה

חברת פז הגרמנית ייצרה סוכריות מנטה מאז שנת 1927, מכירותיה דשדשו באיטיות רבה, עד שכעבור כעשרים שנה, היא עמדה בסכנת סגירה. בשנת 1949, התעשתה פז והבינה שהעיצוב חשוב יותר מהתוכן בהצלחתם המסחרית של מוצרים ופנתה למעצב האוסטרי נאהרמיטל, שעיצב את אריזת הסוכריות שלה בצורת מחסנית עם ראש קופץ. מאז עברו הרבה סוכריות בנהר ההיסטוריה והתגלשו במורד לועותיהם של אנשים ברחבי העולם –  הסוכריות של פז מחזיקות מעמד כבר שמונים שנה. לטעם המנטה שהיה היחיד שהיא הציעה (פז הוא קיצור של פפרמינט בגרמנית pfeffermintz) נוספו כיום טעמים רבים נוספים, ב-1962 היא יצרה שיתוף פעולה עם וולט דיסני, שהוביל לראשי מחסניות מעוצבים ומשעשעים מדמויותיו כמו דונלד דאק או מיקי מאוס, שהובילו לסדרה אינסופית של ראשים מפוסלים, של אינספור דמויות מצויירות, הנאגרים בקנאות בידי אספנים ברחבי העולם (החבובות, משפחת סימפסון ועוד).
 
 
6.  Schick מכונת גילוח חשמלית, 1931

ג'ייקוב שיק והפרוטוטייפ הראשון של מכשיר הגילוח החשמלי

ג'קוב שיק עסק שנים בייצור מוצרי גילוח רבי השראה ובשיווקם: פעם יצר מברשות בעלות שיער רך ופעם זיפי וקשה, פעם קצף אוורירי ופעם סמיך, פעם סכיני גילוח דקי גזרה המתגלשים בגמישות על הלחי ופעם עתירי פלדה וכובשי זיפים. אלא שהקונים הפוטנציאליים התלהבו מהמצאותיו פחות ממנו, ושיק עמד בפני פשיטת רגל. ב-1928 הוא זנח את כל השמונצעס, קם והמציא את מכונת הגילוח החשמלית. שמונה שנים אחר כך, כשהיה בן 49, הוא מת בחיוך, עשיר ומלא סיפוק: כיום 30% מהגברים בעולם משתמשים במכונת גילוח חשמלית.

 
7.  Zippo מצית לגברים מדליקים, 1932

מצית יוקרתי זה נחשב כאביזר בלתי נפרד מחפציו של כל בן מעמד גבוה או גבר מסוגנן ואנין, כמתנה האולטימטיבית לגבר המעודכן שמאד רוצים ביקרו וכסמל תרבותי המסמן אינדיבידואליות וסגנון. הוא הומצא באמריקה דווקא בתקופת השפל הכלכלי, הדיפרשן. ארה"ב כוסתה אז באבק סמיך שהביאו סופות שהעיפו צריפים ועמודי חשמל. ג'ורג' בלייסדייל עיצב מצית מיוחד ומחופה המגן על האש בפני הרוח העזה, המיועד לעניים ומאפשר להם להצית את בדלי הסיגריות שקיבצו מפחי האשפה. את שם המצית שאל מהרוכסן (זיפר) שהומצא אז. האחריות הנצחית למצית ועיצובו לאספנים, העניק לו מעמד של אייקון סופרטארי ועד היום נמכרו יותר מ-400 מליון מציתי זיפו ואפילו צצו לו מועדוני מעריצים ברחבי העולם. כוכבי הקולנוע הנודעים, כמו קלינט איסטווד וברוס וויליס, השתמשו בזיפו כדי להצית סיגריות או כדי להשמיד ראיות בסרטיהם.
 
 
8.  עט כדורי, 1938

האחים בירו מהונגריה, האחד עורך מדור הספרות בעיתון שיצא בבוקרשט והשני כימאי, המציאו את העט הכדורי הראשון, ששלח את העט הנובע שרווח אז, לשרת בעיקר אספנים סנובים. תרומה קומוניסטית זו משרתת כיום את כל העם, מחנוונים עד מנהלים, מתלמידי בית ספר עד לשרים. את עמנו היא משרתת במיוחד, מאחר והכתיבה מימין לשמאל, מורחת עם היד את השורות הרטובות הנכתבות בעט נובע. מה שלא מפריע לאף אחד כאן לכתוב ולמרוח גם בעט כדורי.
 
 
9.  טרנזיסטור סוני TR-63, 1957

היזם היפני מאסרו יבוקה וחברו אקיו מוריטה, שמעו במקרה בעת ביקור בארה"ב על רכיב טכנולוגי הנקרא טרנזיסטור, שהומצא במעבדות של חברת בל – עוד בסוף שנות ה-40. היפנים רבי התושייה, קלטו מיד את היתרון הטכנולוגי של הטרנזיסטור ומיהרו לרכוש מחברת בל את זכויות השימוש ברכיב, אשר בל לא עשתה אתו דבר. באמצעותו הם יצרו את הדגם הראשון של הרדיו הנייד – הטרנזיסטור, אשר היה הצעד הראשון בהפיכת החברה שלהם – לה קראו סוני – לענק אודיו עולמי, אולי הגדול ביותר כיום.
 
 

10.  כסא הפלסטיק, 1965

ג'ו קולומבו וכסא הפלסטיק הראשון

מיליונים יוצרו מאז הופיעו לראשונה בשנות ה-80 כסאות הפלסטיק והפכו לכיסאות הנמכרים בעולם בזכות היותם זולים, ניידים, עמידים בפני מים וקלים לניקוי. המודרניסטים חיפשו אחרי הכיסא המושלם בייצור תעשייתי, שהמשוואה שלו הייתה להשיג כמה שיותר בכמה שפחות. כך החלו מעצבי רהיטים כמו צ'רלס וריי אימס ורובין דיי ליצור בשנות ה-50 כיסאות מהחומרים הפלסטיים הפשוטים והזולים שהומצאו אז. את הכיסא הראשון שיוצר כולו מפלסטיק, המונובלוק בשמו התעשייתי, המיוצר בחתיכה אחת מ-2.5 ק"ג של פוליפרופילן בתהליך אחד ויחיד – "Universale", עיצב ג'ו קולומבו ב-1965 (לקנול). שנתיים לאחר מכן הציג ורנר פנטון את כיסא פנטון המפורסם, עשוי פלסטיק ביחידה אחת, מבריק וסקסי, שנראה כמו האובייקט התעשייתי המושלם, אבל תהליך הייצור שלו היה ידני. נדרשו 20 שנה נוספות של מחקר כדי לייצרו בייצור המוני – בשנות ה-80 ולהתעניינות מחודשת בכיסאות פלסטיק בקרב מעצבים עכשוויים, ובראשם פיליפ סטארק וג'ספר מוריסון. הכיסאות הצבעוניים והמעוצבים שלהם נהפכו לחביבי המגזינים לעיצוב, ואילו המונובלוק הצנוע והפשוט השתמש בקלפים המנצחים שלו – שימושיות ומחיר נמוך – ונהפך לכיסא הנמכר ביותר בהיסטוריה. המונובלוקים הראשונים עלו כ-50 דולר כל אחד, אבל ככל שייצורם הלך והתרחב, צנח המחיר לפחות מ-5 דולר כיום. אין ספק שמדובר באייקון עיצובי: מצד אחד סמל לרהיט זול וסר טעם, בישראל יש גורסים כי כסאות הפלסטיק מתוצרת "כתר" הם סמל לעיצוב ישראלי אמיתי ויש הטוענים כי הוא סמל למהפכה התעשייתית בכלל. יש אפילו אתר המהלל את הכיסא ומזמין את המבקרים לשלוח תצלומים של כיסאות פלסטיק, www.functionalfate.org, ויותר מ-30 אלף בני אדם מבקרים בו בחודש. התצלומים החביבים על ינס תייל, מנהל האתר, הם של כיסא פלסטיק על הר קילימנג'רו ותצלום שצולם מחוץ לספרייה בצפון אפגניסטאן, של אדם יושב בכיסא פלסטיק ואוחז רובה. אגב, אידיאל מודרניסטי זה הוא גם סיוט סביבתי, מאחר והוא אינו מתכלה וכמעט אי אפשר לתקן מונובלוקים שנשברו.

 

11.  השעון הקוורץ הדיגיטלי, 1972 

"איזה שעון בן חייל אשר איננו נח, ביום וגם בליל דופק הוא כך: תיק טק, תיק טק?" לא שעון דיגיטלי, מכל מקום. המשווקים הגזימו וקראו לו "מחשב זמן", השעון הדיגיטלי שאב את האנרגיה שלו מקוורץ והציג ספרות ללא מחוגים. עד אז היה ברור ששעון חייב לתקתק ולנפנף במחוגים – משעון הביג-בן בלונדון ועד למחוגים עליהם נתלה גיבור סרטו של אלפרד היצ'קוק. עשר שנים אחר כך, כבר נאבק ג'יימס בונד בשעון דיגיטלי, שהוצמד לפצצת אטום ועצר אותו בשנייה ה-007 לפני שפוצץ אותה. את מחוגי הזמן כנראה אי אפשר לעצור.
 
 

 

 

12.  הקובייה ההונגרית, 1974

ארנו רוביק מהונגריה היה מורה למתמטיקה, אשר בזמנו הפנוי המציא פטנטים ששימשו אותו בעיקר כדי לשעשע את ידידיו, משפחתו, חבריו ותלמידיו. את משחק הקובייה הצבעונית המציא ב-1974, והיא נודעה ברחבי השכונה ובית הספר כ"קובייה של רוביק". ב-1980 נתגלתה על-ידי משווק צעצועים הונגרי חד עין, אשר החל לשווק אותה ברחבי העולם. הצלחתה של הקובייה ההונגרית הכתה בכל העולם כמו טורנדו ונעלמה כעבור שלוש שנים.
 
 
13.  לייזר פויינטר, 1980

מרצים ומורים חמורי סבר השתמשו בו שנים, והצביעו באמצעות הנקודה האדומה על הלוח בכיתה, במקום מקל דק ששימש אותם פעם. גנרלים השתמשו בו בתצוגה על מפות מלחמה ומנהלים סימנו נתונים בישיבות מועצת המנהלים. חמש עשרה שנה לאחר שהומצא, הוזילו יצרניו את מחירו – ממאה דולר לשליש המחיר, מה שהפך אותו לנחלת הכלל ולשעשוע החביב על ילדים, באמצעותו התעללו בחתולים ובצופי סרטי קולנוע. ב-1998 הוא היה כה פופולארי בארה"ב, עד שלא רק שאסרו את השימוש בו בבתי ספר, אף הטילו במדינות רבות קנסות עד אלף דולר אם מישהו "ירה" את נקודת הלייזר האדומה לתוך עין של מישהו. 
 
 
14.  קומפקט דיסק סוני CDP-101, 1983

איפה הייתם כש"כמו בתולה" של מדונה יצא לשוק? רובנו ניצבנו מול מכשיר הקומפקט דיסק הראשון שלנו והאזנו לשיר, בוקע ממנו זך וצלול. הסנובים של המוסיקה הקלאסית התווכחו אז איך עדיף לשמוע את מאוריציו פוליני – חם ואמיתי בתקליט של דוייטשה גרמופון, או קר ומתכתי בדיסק? האם הקלטה דיגיטלית עדיפה על אנלוגית? אלא שסוני בנתה את המכשיר במיוחד לפופ של שנות השמונים. הדיסקים סיפקו אמצעי קומפקטי לשמיעת מוסיקה ללא קפיצות מחט משריטות בתקליט ומבלי הצורך להפוך אותו מצד אחד לשני, בדיוק ברגע הכי מתקדם בשלב הגיפופים בהכרות הבינ-זוגית, אך חיסלו גם את ההנאה ממסורת העטיפות היצירתיות והמפתיעות שהיו חלק בלתי נפרד מתעשיית התקליטים.
 
 
15. כדור השלג, 1900

ארווין פרזי (Erwin Perzy) עבד כאחראי על סניף דואר אפרורי ומשמים, בעיירה אוסטרית קטנה, שבזמנו הפנוי ניסה להמציא המצאות שישנו את עולמנו, האחרונה בהן הייתה: המצאת אור קר. הוא מילא כדור זכוכית ששימש סנדלרים בעבודתם, בפתיתים זרחניים מאירים, שריחופם מטה אט אט בתוך הכדור הזכיר שלג. אור קר הוא לא הצליח לייצר מזה, אבל הוא הצליח למכור את הרעיון לחברת עיצובי הזכוכית היוקרתית Swarovsky  והם יצרו כדורי שלג מיניאטוריים בשלמות האופיינית להם. כיום אפשר לקנות בכל שוק בתחנה מרכזית או בחנות עיצוב יוקרתית במרכז כל עיר, כדור מזכוכית או פלסטיק, בו פתיתי שלג יורדים אט אט על חתול מנמנם או רעפי בית עם ארובה זעירה. 
 
 
16.  טמגוצ'י, 1996

ארבעים מיליון יחידות נמכרו עד היום, של חית כיס וירטואלית, שהפכה לתואם חיית מחמד. ללא ספק הפנומן התרבותי המוזר ביותר שיצרה האנושות עד היום.
 

 

 

 

 

המקרה המוזר של הכלב

 

 

     אחד מהסמלים המסחריים הידועים בעולם, הוא ציור הכלב הלבן המאזין ברוב קשב לגרמופון גדול עם מנואלה ורמקול חצוצרתי, שהופיע על הלייבלים של תקליטי הפלסטיק הישנים. אפיזודה זו זכתה מאז ומתמיד לגרסאות רבות, הידועה שבהם היא של רב החובל הבריטי קפטיין רוברט פלקון סקוט, שצייר את אחד מכלבי ההאסקי שלו מביט בגרמופון, כדי לבשר את גילוי הקוטב הדרומי (1910-1912).
     הכל החל כשמארק בארו, אזרח בריטי,  אסף כלב משוטט ומעורב מרחובות בריסטול באנגליה לפני מאה ועשרים שנה וכינה אותו ניפר (נגסן), בגלל נטייתו לנגוס בעקבי רגלי כל מי שקרב אליו. כשמארק מת עבר הכלב לאחיו הצעיר של מארק, פרנסיס שהיה צייר. ניפר נהג לשבת מול הגרמופון של פרנסיס ולהאזין מוקסם ומהופנט לקולות הבוקעים מתוכו ופרנסיס צייר את הסצנה הזו על לוח קנבס.
     הוא קרא לציורו: "קול בעליו" (His Masters Voice) וניסה למכור אותו לגלריות ולמגזינים אך נדחה, בטענה שאף אחד לא מבין מה הכלב עושה בציור וכי "כלבים לא מאזינים לפונוגרפים".
     הציור נמכר לבסוף לבעל חברת גרמופון וויליאם גארי אוון, תמורת מאה ליש"ט, אחרי שבארו צייר לפי דרישתו את הגרמופון שהוא משווק במקום זה שהופיע עליו במקור. זהו אם כן הסכום שקיבל יוצרו של הציור עבור יצירתו.
     אמיל ברלינר, ממציא נגן התקליטים, היה הראשון שהבין שמדובר באייקון נצחי, רכש את הזכויות על הציור והסמל והנציחו על כל תוויות התקליטים וכל הפרסומים של חברות התקליטים שלו RCA ו-EMI, שבמשרדיה, אגב, הציור המקורי תלוי עד היום (באור חזק ניתן להבחין בפונוגרף הישן המסתתר מתחת לשכבות הצבע).
     עם הכחדות תקליטי הפלסטיק לטובת ה-CD, איבדה EMI את הזכויות על הסמל המסחרי, מאחר והדיסקים נחשבו למוצר חדש שזכויותיה לא חלו לגביו. כך חדל הסמל המפורסם לשמש מותג מסחרי. לעומת זאת, חברת המוסיקה RCA, המחזיקה בזכויות על כל שירי אלביס, עושה שימוש בדמות הכלב והגרמופון בהופעות לקידום מכירותיה באירופה. היא מעסיקה כלב הדומה לניפר, שעורך מיצגי יחסי ציבור בלימוזינה ונהנה ממשכורת חודשית קבועה. הוא ידוע ככלב מפונק מאד, אשר אוכל רק סטייק פילה מיניון החתוך לחתיכות קטנות.
     אגב, ניפר המקורי שניבט בהבעה תרבותית מהורהרת מול הגרמופון, היה כלב רגזן וטרדן שתקף תדירות בעלי חיים וכל אחד מיהר להיפטר ממנו.

שרת הטבעות

גיורא אוריין

 

 

     היא החלה דרכה במדרחוב בנחלת בנימין בסוף שנות השמונים. באותם ימים התכשיטים בארץ היו עשויים מכסף וזהב, מעוצבים בקו מודרני, נקי, מאופק ומכובד. שתי תכשיטניות מרדו במוסכמות של אז ושתיהן הציגו במדרחוב: מיכל נגרין, שהציעה תכשיטי תחרה, חרוזים וזכוכית, שלא פחדו מצבעוניות עזה ומלאת חיים, כמעט קיטשית ואיילה בר עם התכשיטים המלודיים שלה. "הייתה לזה דרישה עצומה ומאד מהר נזקקתי לעזרה, לא יכולתי עוד לייצר אותם בעצמי", מעידה מי שהחלה כילדה בשיכון אפרורי בבת-ים ובנתה בעקשנות הצלחה בינלאומית, בעשר אצבעותיה וללא כל עזרה או תמיכה. תכשיטיה של בר נמכרים בהצלחה גוברת ברחבי העולם: בסקנדינביה, אנגליה, רוסיה, איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה, אוסטרליה ויפן. בארה"ב, היא מופיעה ב-24 תערוכות מדי שנה ונחשבת מהמעצבות הבולטות, הנחשבות והנחשקות ביותר. גווינת פלאטרו, מעריצה קבועה של בר, רכשה אצלה תכשיט זו הפעם החמישה עשר. קייט מוס הצטלמה לשער המגזין וניטי-פייר עדויה בתכשיט צוואר ענק של בר, בעת שבילתה בחופשה. בריטני ספירס ידועה כאספנית נלהבת של תכשיטיה של בר והיא עונדת אותם תדירות בהופעותיה. אפילו הזמרת סאממי מהונג-קונג, שהיא תואמת "מדונה" הנערצת ביותר במזרח הרחוק, ענודה תמיד בתכשיטים של בר.
    

     התכשיטים שבר מעצבת הם יצירה מוסיקלית שבה הצבעים מחליפים את הצלילים, בסימפוניה שהיא לעתים אביבית וקלילה, לעתים פילהרמונית ומכובדת, לפעמים צוענית, מסתורית, בשפה כפרית אתנית ובפעם אחרת היא מתחברת לסביבה אורבנית, בתוך רחובות תוססים והומי אדם. אך היא תמיד מהפנטת, מרגשת, כובשת. קשה לראות תכשיט של בר ולא להחסיר פעימה. המותג שלה מציע שני ליינים: הראשון אתו התחילה את דרכה, צמח ממוזאיקה ביזנטית כבדה שהתפתחה לקלאסית וממשיך בדיאלוג עם האופנה העכשווית. הליין השני עושה שימוש בבדים צבעוניים התפורים בתכשיטים. היא יצרה אותו לפני שש שנים ובהשפעתו רק בשנתיים האחרונות החלו להופיע במגזיני האופנה תכשיטים משובצי בדים. "בעוד זמן לא רב, גם זה יהיה בתוך איזה זרם כללי של תכשיטים מבד וישכחו שאני המצאתי את זה". היא אומרת.

     בר (47) נולדה וגדלה בבת ים, לאבא שוטר ואמא עקרת בית. עוד בביוגרפיה שלה, תיכון בכפר הירוק, שרות בחיל הים בשארם-א-שייח ולימודי אמנות במדרשה ברמה"ש. בימים אלה נפרדה מבעלה ואתה שלושה ילדים. "שילמתי בפירוק הזוגיות. אני לא חושבת שזה רק בגלל ההצלחה, אך זה הוסיף. היכולת של גבר לחיות לצד אשה מצליחה, נורא תלויה באישיותו. בתכלס רוב הגברים ממש לא מתים על זה שהאשה שלהם תצליח", היא אומרת. הדמות שמאחורי המותג המצליח והמוערץ, היא אשה רזה הנראית כאילו בשנות העשרים שלה, לא גבוהה, שחומה בגוונים אקזוטיים, לטיניים. שקטה, מקרינה פשטות נינוחה, חפה לחלוטין ממניירות, נבלעת בסביבה ונראית כמי שקפצה לכאן מהבית השכן. חבר קרוב שלה הגדירה באזני כמי "שלא תפספס שום הזדמנות לפספס חשיפה".

זוהי החשיפה הראשונה שלך בארץ לתקשורת. למה סירבת להתראיין עד היום?
"אני אדם מאד פרטי. אני נמצאת במבוכה כשאני בפוקוס ומצביעים הנה 'איילה בר'. במקום כזה קטן כמו המדינה שלנו, מספיק להופיע כמה פעמים בטלוויזיה והלך החופש שלך. כייף באנונימיות, למרות הפיתוי בכבוד שהסביבה נותנת לך כמעצב מוערך ויתרונות הפרסום, אתה משלם מחיר. בחו"ל זה פחות בעייתי, קשקשת משהו ואחר כך שכחו אותך. שנית, אני לא חושבת שאני בשואו ביזנס. מה שצריך להיות מעניין זה התכשיטים שלי, וכל השאר מבחינתי זו רכילות. שלישית, אני פשוט ביישנית".

 

     לכן סיפורה של נגרין מוכר וידוע ושל בר לא. שתיהן החלו את הקריירה שלהן בסוף שנות השמונים, במדרחוב נחלת בנימין, שתיהן נחשבות לתכשיטניות הישראליות המצליחות ביותר בתחומן ושתיהן עדיין גם קולגות וגם חברות. "הכרנו עוד לפני תקופת המדרחוב, היה לי רומן עם אחיה הגדול והיא גרה אז באוטובוס בנביעות, שנראה כמו אחד התכשיטים שלה, או כמו הבית שלה היום… התחברנו ונסענו יחד לחפש חומרים בחו"ל, יש לנו חוויות מצחיקות נורא מאותה תקופה. שתינו ליווינו את האופנה בענף, באיזשהו שלב כל אחת נעשתה מאד עסוקה ונפרדו הדרכים".

מה המצב והמגמות כיום באופנת התכשיטים בעולם ובארץ?
"האופנאים מייצרים הכל – מבושם ועד לאקססוריז. הכל הולך. נורא כייף שאנו בתקופה כזו, אף אחד לא כבול לשום חוק או גבול יצירתי ויכול להחצין את מה שהוא ולהרגיש אופנתי. הביטוי האישי ניתן כיום למימוש, מה שלא היה בעבר. אין שום בעיה ללכת עם תכשיטים אתניים כיום. נכון שיש טרנדים, אבל יש את השוליים המעניינים וגם הם באופנה. בארץ נורא טרנדיים. כצרכנית זה נורא קשה לי. אם יש משהו שהוא באופנה – אז זה בכל החנויות. צריך לשלם הרבה כסף למעצבים כדי ללבוש משהו ייחודי, כי כולם לובשים אותו דבר. אם באופנה מכנסיים נמוכים, אז לא משנה שזה פשוט לא מתאים לגוף שלך, כל מה שתמצאי זה מכנסיים נמוכים. זה נורא חבל, כי אנו בתקופה שהכל נכון ויפה. בפאריס לכל חנות יש מבחר מיוחד משלה וכל אחת יכולה למצוא ולהתאים לעצמה בגד. כאן לועסים ויורקים מהר ורצים לדבר הבא. הקצב פה נורא מהיר".

     עיקר מכירותיה של בר בחו"ל, שם היא מגלגלת מחזור של מיליוני דולרים עם קצב גידול של 20% בשנה, אשר גרם למשרד המסחר והתעשייה לכנותה: "פנומן ישראלי בכל קנה מידה". בארץ מחזיקה בר חנות ייצוגית צנועה אחת, ברחוב שבזי בנווה-צדק, שהיא מעין שגרירות מקומית. כל ייצור ושיווק התכשיטים נעשה בארץ, במפעל גדול, מרווח ומודרני, המעסיק יותר משישים עובדים, רובן נשים. לאחר שהיא פותחת את הבוקר בהליכה של שישה ק"מ ושולחת את הילדים לביה"ס, היא מגיעה למפעל. "מכיוון שאני גם אמא ורוצה להגיע בשעה סבירה הביתה, אני כמעט ולא קמה מהכסא, אני עובדת נורא בלחץ. יש פגישות ונסיעות לחו"ל, שלוקחים מהזמן נטו של העיצוב. זה מכניס למשמעת שעות עבודה. אני פועלת שחורה. מדי פעם בין הקולקציות אני מתמרדת ויכולה פתאום לא להגיע לעבודה שבוע שבועיים. משמעת העבודה מאד מתסכלת, כי לפעמים הרעיונות הכי טובים באים לך בשלוש וחצי בלילה. מוזה יותר מרדנית מאתנו, היא עושה מה שהיא רוצה. נורא קשה לרתום אותה לשעות עבודה. בעשייה שלי אני מרגישה שזהו המקום היחיד שבו אני יכולה להתבטא, לעשות את השטויות שלי, להתנחם, להוכיח את עצמי, להתנסות".

מה עושה המעצבת בר עם המוזה שלה, כשבר היא גם תעשייה המשלמת, בחשבון מהיר, חצי מליון ₪ משכורות לחודש, לעובדים שהיא מקור פרנסתם?
"יש המון אחריות להצליח לחדש תמיד, לכן אני נעזרת בצוות. לי בא לעשות מה בראש שלי, אך זה מפעל ענק, שווקים ענקיים, כל טעות קטנה הופכת לענקית. כל חצי שנה אני הולכת על כל הקופה כמו ברולטה. תכשיטנים אחרים לא עושים את זה, הם רק מרעננים מדי פעם צבעים בקולקציות שלהם ומוציאים כאלה שלא הולכים. לא עושים את ההתאבדות הזו שאני עושה: למחוק את כל הקולקציה ולעשות שוב שלוש מאות ויותר דגמים ח-ד-ש-י-ם וזאת כפול שתי קולקציות שיש לי. ולכל קולקציה לבנות סיפור, חוט ששזור בין הדגמים. בעבר, כשהיו לי עשרים עובדים קרו נפילות, אני הייתי משוגעת על קולקציה שאהבתי אהבה עזה, אך הקהל לא יכל לעכל אותה ולא קנו אותה. אז זה קרה, עוברים הלאה, לא עושים עניין גדול. כיום דבר כזה יכול, אמנם לא להפיל אותי, אבל לתת לי ללקק פצעים מדממים קשה".

     הצוות הנאמן והקרוב של בר, כולל את יואל רון (48), המנהל את עסקיה ואת השיווק העולמי כבר 13 שנה. יש לו עוזרת המנהלת גם את היבוא והיצוא של המפעל. יד ימינה של בר היא מאייה בינדר (30) מנהלת הייצור. "היא חייה את העסק כאילו הוא שלה, רודה בנו ואני כל הזמן אומרת שאם היא הייתה יכולה, היא הייתה מפטרת אותי, כי אני מפריעה לה בחיים", מתבדחת בר. לצד בינדר, משמשת מיכל ניב כאסיסטנטית של המעצבת. המפעל מחולק למחלקות: מחלקת הבדים, מחלקת הנדסת המוצר, מחלקת הייצור, מחלקת בקרת איכות קפדנית ביותר "חבורת מכשפות הדוקרות את התכשיטים בדוקרנים, ומה שלא בסדר חוזר מיד לייצור", מעידה בר. העיצוב שלה עושה את הצעד הראשון שלו במחלקת הנדסת הייצור לבדיקת התכנות. "מעצבנים אותי כשאומרים לי שמשהו בלתי אפשרי, או שמנסים למצוא פתרונות לרעיונות שלי שמייקרים את התכשיט".

     שיווק תכשיטים הוא מלאכה מורכבת. לכל שוק בעולם דרישות וטעם שונים ומיוחדים למקום ואפילו עונות שונות של השנה – כשבאוסטרליה קיץ, בארה"ב בכלל עדיין מודדים את קולקצית החורף. "אנשים מאד אוהבים לקבל את מה שמוכר להם והם רגילים לו ושלא ישנו להם דברים – וגם מצפים תמיד לשינויים", משתוממת בר, "לי יש עניין לשנות, אבל אני צריכה למצוא את המינון הנכון, לא ללכת רחוק מדי עד איפה שאנשים לא רוצים שישנו להם. למצוא את המיקום המדויק הזה, זה נורא קשה והרבה פעמים נגמר בדמעות. הצוות אומר לי לפעמים, תשמעי אבל לא אוהבים את זה ואני עונה 'חברים, אני לא יכולה לתת ללקוחות רק את מה שהם רוצים, מעצב טוב צריך גם לחנך את הקהל שלו, להיות צעד אחד לפניהם, כדי לסקרן אותם ולתת להם תחושת הרפתקנות, חדשנות, אחרת סופו שהוא ישעמם'. הרבה פעמים אנחנו מתפשרים. אני נותנת לצוות שלי קצת ממה שהם רוצים, ובתמורה הם מרשים לי להשתולל עם איזה פריט. העוזרים שלי הרבה פעמים אוסרים עלי להשתמש בחרוז מסוים. תמיד אני מרגישה בעונש, אבל קולקציה הפכה פשוט מאד למשהו נורא גדול, עצום ואחראי. יש בהתחדשות המתמדת משהו מאד מאתגר, לפרוץ בכל פעם את הגבולות שלך. בכל קולקציה אני פורצת איזושהי מסגרת, עולה רף. אחרת לא הייתי שורדת 17 שנה. התגובות שאני מקבלת תמיד הן: איך היא מצליחה עוד לחדש אחרי כל כך הרבה שנים, ועדיין עם אותם חומרים וטכניקה. כשאני מסיימת לעצב קולקציה, היא בעיני בו ברגע ישנה ומיושנת ואני חושבת על הדבר הבא. זה מצחיק, הקולקציה מתיישנת לי בידיים".

     בימים אלה מפתח המפעל של בר ליין של מוצרים בעיצובה של בר – תיקים, נעליים ואביזרי אופנה שונים והיא מתכוננת לקראת תערוכה גדולה בארה"ב, שם הביקוש לתכשיטיה מגיע כמעט לממדי היסטריה. "אתה יודע שהוזמנתי למועדון מעריצים של תכשיטי בממפיס? גיליתי שהם אוספים באדיקות תכשיטים שלי וכתבות אודותי. זה קטע מביך, מרגש, מצחיק. בבוסטון הגיעו אלי מעריצים והייתה אחת עם תכשיט שלי מתקופת המדרחוב, בן חמש עשרה שנה, ארוז באריזה שנהגתי לארוז פעם. זה היה מרגש איך שהיא שמרה עליו. תמיד מרגש שנשים טורחות לשלוח אלינו לכאן תכשיט לתיקון מכל מיני מקומות בעולם, זה הרי לא תכשיט מזהב ויהלומים, אלא תכשיט אופנה שאפשר להעיף לבוידעם, אבל מסתבר שאנשים קשורים אליו מאד".