הכל יותר מדי נחמד

 

 

 

Martine Bedine, Super Lamp

 

     בשנות השישים ועד ראשית שנות השמונים, התרחשה פעילות עיצובית תוססת בעולם, בין היתר באמצעותן של קבוצות רדיקליות שפעלו בעיקר באיטליה. אלה שאפו להפוך חפצים זולים ויומיומיים, לבעלי ערך וליצור עיצוב המערבב למקשה אחת ישן עם חדש, פופולארי עם אריסטוקרטי, מגוחך עם נשגב. הבולטת מכולן הייתה קבוצה של עשרה מעצבים שקראה לעצמה "קבוצת ממפיס". זו יצרה שפת עיצוב חדשה, שהדה העצום התפשט וכבש את העולם: ריהוט לא סימטרי עם מראה ילדותי ועליז, עשוי מחומרים זולים עם קישוטים בנאליים ונראה כמו תפאורה הוליוודית. הסגנון שלהם נפוץ בקרב המעצבים ברחבי העולם והשפיע באופן מכריע על העיצוב כפי שאנו מכירים אותו כיום. הקבוצה מנתה אייקונים מההיסטוריה של העיצוב, כמו אטורה סוטטס, מיקלה דה-לוצ'י, אנדראה ברנדזי, אלסנדרו מנדיני ומרטין בדן.

 

     מרטין בדן הגיעה לפני זמן מה לביקור סטודנטים בארץ ואני מיהרתי לפגוש אותה, בהתרגשות של מעריץ העומד לפגוש פנים אל פנים את פאול מקרטני, המעיד איך יסד את הביטלס.

 

אנרכיסטית סימפטית

 

ספריית קרטון, אטורה סוטסאס

     בדן עזבה לפני שנים את מולדתה צרפת לטובת בית ברומא, שם היא חייה ויוצרת עם משפחתה ושלושת ילדיה בני 26, 16 ו-9, ואשר רק גילם מסגיר מעט את גילה. האנרכיסטית המיתולוגית מתגלה כאישה סימפטית, תרבותית, סקרנית, עם המון הומור, הצוחקת מבדיחות בקול רם ועם כל הלב. היא יושבת מולי בבית קפה תל-אביבי ידוע, בשיער קצוץ, לבושה בג'ינס וחולצת טישירט שחורה. בשנים האחרונות היא ממעיטה להתראיין ואינה מופיעה בכלל בטלוויזיה. "אני מפחדת מטלוויזיה", היא מסגירה "עשיתי עכשיו תערוכה במוזיאון המומה והזמינו אותי לספר עליה בטלוויזיה. סירבתי לבוא ומיד יצרתי בכך משבר עם המוזיאון. לבסוף פתרו את זה בכך שצילמו את התערוכה והשמיעו את ההסבר שלי בפסקול".

 

     אני מתעניין לדעת איך מרגישה כיום מי שהייתה בעין הסערה של עולם העיצוב לפני כשני עשורים. "אני לוקחת חלק במתרחש בסצנה כצופה, לא כמשתתפת, אבל תמיד הייתי אאוטסיידרית לשיח העיצובי. אני יוצרת כחמש עבודות בשנה, לא לוקחת כבר חלק בתעשייה ואני יותר אמנית של רהיטים מאשר מעצבת. אני כן מרגישה אחריות להיות מעודכנת בנעשה. אם אנו מדברים על העיצוב האופנתי, שאנשים לוקחים לקשט את הבית או עיצוב מקומות הבילוי, ריהוט, מנורות – אז לדעתי אנו חיים כעת את הסוף של העיצוב הזה. כי הכל מאד משעמם והוא כך בגלל שהכל כה נחמד. כל דבר חדש הוא עוד משהו נחמד ועוד מוצר נחמד ועוד חפץ נחמד – איני רואה כל המצאה או פיתוח מעניינים וחדשים. העיצוב האופנתי שאנו רואים כעת במגזינים הוא חזרה על רעיונות, צבעים וצורות של הסיקסטיס והפיפטיז, לא ממציאים משהו חדש וזה משעמם. אנשים מעניינים מאד עובדים על אובייקטים עיצוביים כיום והם אינם מעצבים, אלא אמנים, עושי סרטים, שחקני תיאטרון. יש להם יופי של רעיונות ויצירות והם לא בהכרח עושים עיצוב מסחרי. ההחלטה לעשות עיצוב מסחרי אינה שייכת למעצבים, אלא למשווקים ולתעשיות, שהם לא בעלי חזון כמו הנרי פורד, אלא יצאו מבתי ספר לעסקים ורק רוצים לעשות כסף ומהר. במידה רבה אשמים בכך המגזינים והעיתונות. סטודנטים אינם קוראים ספרים כיום, התרבות שלהם היא האינטרנט, טלוויזיה ועיתונות. אלה מציגים עיצוב להמונים בצורה שטחית, מראים כמה אימג'ים מעוצבים ואומרים: זה מה שאתם צריכים לעשות, אם אתם רוצים להצליח כמו הבחור הצעיר הזה שהוא מעצב-על שעשה את זה מהר ובגדול. זה כמו שנדבר על ספרות וכל שבוע אלפי מגזינים של ספרות יתנו חתיכות קטנות מספרות כמודל של הצלחה. זה מה שקורה בעיצוב. בכל הירידים הבינלאומיים במלאנו, פרנקפורט ופאריס, אין בהם שום בשורה ורעיונות חדשים, רק סקיצות, דברים הומוריסטיים, רעיונות אינסטנט, או מיצבי עיצוב. אף אחד לא מתייחס לעיצוב ברצינות כמו שזה היה בימי הבאהאוס, הרציונליזם, או תקופת ממפיס".

 

סך הכל רציתי להתרחק מהורי

 

את היית אחת מהמייסדות של קבוצת ממפיס. ספרי לנו עליה. מה ניסיתם להשיג?

 

קומקום תה, סוטסאס, 1969

     "כשהצגנו את התערוכה הראשונה שלנו, לא היינו מוכנים לכל ההצלחה בה זכינו, שהיא חלק מהיסטורית העיצוב כיום. לא היה לנו כל פחד או מורא ממשהו, היינו צעירים תמימים וטיפשים. אני חושבת שקבוצת ממפיס כתנועת אוונגרד קמה בזמן הנכון עם הדבר הנכון ואנו היינו הראשונים בכך. כנראה זו הייתה תקופה בחוף המערבי באמריקה, שמעצבי מוצר השתעשעו עם צבעים ודקורציות וניסו לצאת מהממסדיות ומהאקדמיה. אך אם כל אחד ישתין באותו זמן בעולם, אנחנו נמות מטביעה. קבוצת ממפיס נולדה במלאנו בסבנטיז (1977), בשנה מאד חשוכה, עם תפיסות מדיניות מאד קונפורמיסטיות עד טוטליטריות וטרוריזם של הצבא האדום. אנשים כמו סוטטס נחשבו חתרניים. הכרנו עוד לפני ממפיס, שתינו יחד בבארים, אך לא עבדנו יחד. הייתי אז רק בת 19 ולא היה לי כל מושג על עיצוב, או אוונגרד, או נגד מה אני, פשוט הצלחתי לחיות רחוק מהורי וזה כל מה שבעצם רציתי. היה לסוטטס אינסטינקט גאוני ליצור קבוצה יוצרת ודעתנית ולהבין מה אנו יכולים לעשות כדי ליצור פסק זמן חברתי-תרבותי, בתוך העצב והחרדה ששררו בחברה וליצור רהיטים מרדניים המוחים נגד הבורגנות. הוא לא באמת חזה מראש במיזם שלו, שעל ידי צירוף אנשים מאד צעירים כמוני, אנשים בגיל ממוצע כמו דה לוקי ובראזי, או זקנים כמו מנדיני, כולנו לקבוצה אחת – תיווצר אנרגיה חדשה. היינו מאד ברי מזל למצוא במה לעבודותינו, ספונסרים ושותפים לרעיונותינו בכל ארץ – והפכנו ממש לכוכבי רוק. הגענו לכל מקום בעולם, קיימנו ועידות והמוני אדם הריעו וצרחו, זה היה פנטסטי".

 

מה שחשוב זה בית קטן וגינה?

 

שידת קאזבלנקה, סוטסאס, הוצג בתערוכה הראשונה של ממפיס, 1981

     את הרוח המרדנית הזו מנסה כיום בדן להנחיל לתלמידים בבתי הספר בפניהם היא מופיעה ומרצה. "לאורך חיי תמיד הסתכלתי על הדברים מהצד המנוגד. אני מלמדת את תלמידי, שתמיד יחשבו שהאדם המדבר אליהם טועה. התחלתי את הקריירה שלי כאמנית אוונגרד, כיום אני כנראה זקנה מדי לזה" … למרות זאת, בדן מודעת היטב ליחסי הגומלין שבין תחום העיצוב לבין מטרותיו החברתיות ונקודת המוצא שלה תמיד היא הומניטרית, חיי האדם קודם ורק אחר כך איך העיצוב יכול לבוא ולשפר אותם. "תמיד עיצבתי קודם אובייקט ורק אחר כך בחנתי מה אני יכולה לעשות אתו. איני עושה ביזנס עם רעיונותי ואני חייה בצניעות. אני רק מנסה למצוא קשר של איכות רעיונית בכל מקום בעולם. יצירה היא תמיד ניסיון לתת תשובה לשאלות קיומיות. אנו משום מה תמיד לוחצים את האדם ליצור נכסים רק למען עצמו, לחיות בבית בודד אחד עם שני מטר גינה, כדי שירגיש שיש לו נכס משלו. יש לי תמיד הרגשה שמישהו משיג בזה שליטה באנשים. אני חייתי בכפר בקורסיקה, בו יכולנו לשמוע תושבים צועקים מצד אחד שלו לשני. אלה החיים, להיות חלק מהחיים של אנשים אחרים וזה אומר שלחיים שלך אין הרבה חשיבות. בית קטן עם גינה קטנה – אלה חיים חשובים ומשמעותיים? הייתי בונה את העיר עם בתים גדולים, בהם אנשים החיים קרוב זה לזה. כך נגרום לקשר בין האנשים, לאהבה וגם לשנאה, כי אלה החיים. בצרפת לא נותנים עכשיו משכנתא למי שהולך לגור בבית בודד".

 

פיליפ סטארק מומחה לשיווק 

 

     אני מקניט את בדן ומעמת את דעותיה מול חבריה מעצבי-העל, הסופר-סטארים של עולם העיצוב הנוצץ, כמו פיליפ סטארק. "פיליפ מאד כריזמטי ומוכר את השם שלו לפני שהוא מוכר עיצוב. עבדתי אתו ואני מכירה אותו היטב. שיווק זה התחום בו הוא מתמחה. מסתבר שכדי להצליח אתה חייב חברים עיתונאים". סטארק הגדיל את העניין בעיצוב, אני אומר ומנסה להציל את כבודו. "אנשים מתעניינים יותר בעיצוב כיום לא בגלל סטארק אלא בגלל ענקים כמו איקאה והביטאט", היא לא מוותרת ומוסיפה "אדריכלים ומעצבים צריכים לשאול שאלות אחרות, על כלכלה שוויונית, על כדור הארץ, על הזיהום הסביבתי, אלה הנושאים הנכונים שאנו צריכים לעבוד עליהם, לא איך להיות מעצב מפורסם". כאן מספרת לי בדן מי המעצבים שבאמת הרשימו אותה: "ראיתי במדריד מופע של מעצב האופנה מריו פוצו, שנטה למות מאיידס. לא היה לו כסף, אז הוא עשה בגדים גדולים ויפיפיים מנייר, עם דוגמנית יפיפיה וצבעונית, הכל בעבודת יד ומנייר. ואז הוא הצית גפרור ושרף את כל התצוגה. זה היה נהדר, כי זה בדיוק מה שתצוגת אופנה הנה – שואו. אתה הרי לא תראה את הבגדים האלה על אף אחת ברחוב".

 

הצרפתים שונאים אתכם כי הם מרגישים אשמים 

 

     בדן הופכת למראיינת ומבקשת שאספר לה על העיצוב בארצנו. אני נענה אבל שואל אם יש משמעות לעיצוב מקומי כיום? "מניסיוני עם סטודנטים בתל אביב או בגלזגו, כולם רצו לדון ולהציג את חייהם וארצם ובאותו זמן הם אינם רוצים להיות יותר מדי לאומיים. הישראלים בודאי עסוקים עם ארצם יותר מאחרים. אתה יודע על איזו ארץ מדבר כל אחד אצלנו בטלוויזיה, בכל ערוץ, בכל יום? על ישראל. מיהו ישראלי? אני באה לכאן ורואה שלושה עשר פרצופים מביטים עלי ברחוב, כל אחד שונה מהאחר. זה לא קרה לי בשום מקום. קניתי את הספר 'אדריכלות לבנה' במוזיאון תל-אביב והבנתי לבסוף שזו לא אדריכלות ישראלית אלא יהודית. תשעים אחוז מהארכיטקטים של העיר היו יהודיים. האם אנו מדברים על עיצוב ישראלי או על עיצוב יהודי?"

מעודד מהפתיחות והישירות של המרואיינת הלא קונבנציונלית שלי, אני מברר האם היא יודעת על היחסים המסויגים בינינו לבין הצרפתים. בדן מסתבר מודעת והיא מסבירה: "אני באה מתרבות מזרח תיכונית, מאיי קורסיקה. אף פעם לא הייתי מעורבת בפוליטיקה ולא אכפת לי אם אני שמאלנית או ימנית, מה שאני יודעת זה שהצרפתים תמיד רוצים להיות שונים, להיות באופוזיציה למשהו, כדי לזכות בתשומת לב. כך היו פני הממשלות הצרפתיות בכל ההיסטוריה. הן תמיד יהיו נגד המצב, כמו נגד מלחמת עיראק. יש מסורת שנאה ארוכה בין צרפת ואמריקה, כי צרפת מעולם לא הודתה שהם היו בצד הנאצים בזמן מלחמת העולם. לא תראה בשום ספר היסטוריה שהם שיתפו פעולה עם הגרמנים, אך הם אכן עשו זאת. הם לא מעריכים שהם שוחררו דווקא בידי אמריקאים, הם גם לא חושבים שהם ניצלו. היחס לישראל מאד מסובך. המוזר ששמונים אחוז מחברי הממשלה הם יהודים כך זה היה מאז לאון בלום עד היום. זה כמו רכבת היוצאת מתחנה לתחנה, אחת האמת והשניה האשמה, אין באמצע. אני מסכימה עם אריק שרון שאומר שהאירופאים שונאים אותנו כי הם מרגישים אשמים".

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “הכל יותר מדי נחמד”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s