עשיתי זאת בדרכי

 

     היא מעצבת תכשיטים רבי הבעה וכבדי משקל, רהיטי ברזל גרומים או משויפים עם מכניקה המנענעת אותם, מפסלת, מציגה לראשונה קולקציה של בגדי עור יוניסקסים בעיצובה, מציגה בפרגון אומנים שהיא בחרה ומעריכה לצד אומנותה ומציגה גם את עצמה, במוזיאון ייחודי שהיא הקימה ביפו כמעט במו ידיה והנושא את שמה: אילנה גור. באפריל נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד לעיצוב ולאמנות שלה. שוב עולים הקולות והדעות השנויים במחלוקת בין ההערכה וההערצה לה היא זוכה, לבין ההסתייגות והדחייה, כלפיה אישית ולאומנותה. "התערוכה הייתה צריכה להיפתח בראש השנה שעברה ונדחתה לפסח", מגלה גור "ראשית, בגלל שהספר שרוצים להוציא עלי לקראת התערוכה לא היה גמור. שנית, לא רציתי לפתוח תערוכה בזמן ההתנתקות, כשאנשים היו קבורים בטלוויזיה. שלישית, למנשק'ה קדישמן הייתה תערוכה ורציתי שכל הבמה תהיה שלו".

 

פשטות ויופי

     היצירה האחרונה של גור הנקראת 'פשטות ויופי', היא מחרשה חלודה משנות ה-20, אותה כיסתה בעלי זהב "פשוטים ויפים" בני 22 קראט.  "שעלו לי 7,000$", מפרטת גור "הלבשתי לה כתר זהב שמגיע לה, כי המחרשות הם מלכות האדמה, הן מכשירות אותה להיות פורייה". את התערוכה אוצרת צופיה דקל, השוהה בשנים האחרונות בניו-יורק ופועלת משם. דקל אצרה לפני שנה לגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, תערוכת רטרוספקטיבה לדוד רזניק, אייקון באדריכלות הישראלית וחתן פרס ישראל, בתום מחקר בן ארבע שנים. דקל היא גם זו שכתבה את המחקר על גור לספר אודותיה. דקל, הנחשבת לאוצרת רצינית ויסודית וגם בעלת מעוף ותפיסה משוחררת, מודעת לדעות המשבחים וגם המקטרגים לאומנותה של גור, למשל בטענה שיש בעבודותיה יותר מרמז מעבודת מאסטרים אחרים "לאילנה הרבה מאפיינים יחודיים הן בגישתה לסביבה בכלל והן בגישתה לחומר", אומרת דקל "כמו כל אומן ומעצב גם אילנה מושפעת מהסביבה הקרובה והרחוקה – מהחיים. אם נחפש היטב בציציותיו של כל אמן, נגלה את מקורות ההשראה שלו. בכל שלב הקרבה למקור ההשראה שונה ומדי פעם משתנה מקור ההשראה ומוסיף נדבך בתהליך ההתפתחות. משום מה מתמקדים אצל אילנה תמיד במקורות ההשראה ולא במה שהיא עושה. השאלה היא, כפי שאמר פיקאסו (שהרבה לעשות כמו מאסטרים גדולים שאהב), מה עושים עם זה. האם הצליח האמן לצאת ממקור ההשראה שלו למקום חדש או לא. אילנה היא יוצרת ייחודית, אוטודידקטית וטוטלית, שאין להתייחס לשלב קטן מאד בתהליך היצירה שלה".

     גור מארחת אותי בחדר השינה שלה, הנחבא במוזיאון מאחורי דלת עץ כבדה עליו כתוב: "פרטי". זהו חדר ענק המוקדש ברובו למיטה רחבת ידיים, המשקיפה אל הים. מעליה שני מקלטי טלוויזיה ענקיים, בתוך זרועות הנשלחות מהקיר. אין בנמצא עיתונים, רמז לדיסלקטיות בה לוקה בעלת הבית והמקשה על התרכזות בטקסטים ובארון הצד שבחדר מעט ספרי אמנות. מטבחון עם אוסף ענק של ספלי קרמיקה יפיפיים. שירותים. על שידת המיטה תמונות אהובים, בבולטת בהם נראים גור וכלבה ויסקי ז"ל. "אני אוהבת את הכלבים שזה למות", מתמוגגת גור ומלטפת את שני כלבי הבוקסר שלה. הם נאספו ממכלאת צער בעלי חיים והם תואמים בצבעם החום זה לזה במדויק, כאילו מתוך קטלוג ממוחשב. התכונה הבסיסית ונקודת המוצא בהתנהלותה של גור היא אהבתה ליופי. אהבה אינטואיטיבית, אוטודידקטית, משוללת דעות קדומות, חדת עין כתער ומופלאה באנינותה וכרוכה ברדיפת שלמות בלתי מתפשרת לגביו. כל סנטימטר בשלושת אלפים המטר בבית היפואי היא יצירה מוקפדת, בשפה אישית אך קשורה למקום ולסביבה: ארונות העץ המלא והרוסטי, פרזול הברזל, האבן החברונית המלוטשת או הכורכר הגס, המרצפות המצויירות. אז באות עבודות האומנות, ממוקמות בבימוי רגיש בחללי הבית ועל כתליו: יהודה פוברוכאי, אגם, עוזי קצב, רועי פיורסקי, תומרקין, קדישמן, ביניהם אוסף מחרשות, המייצגות אצל גור את האהבה לאדמה שנעלמה "נבנים בניינים ולא נשאר שום מקום לפרחים ולשורשים", היא מוחה. גור מכבדת אותי בקערת ענבים ומבקשת ליטול את כל האשכול "כשלוקחים רק את הענבים, נשאר גבעול לא יפה שלהם בקערה", היא מסבירה ברצינות.

 

גור בריאליטי

 

     לפני 23 שנה קנתה גור דירה בחלק מהבית היפואי הזה (בה היא מתגוררת עתה), את שאר הבית הענק רכשה שלוש שנים אחר כך ופתחה אותו לציבור כמוזיאון, בדיוק לפני עשר שנים. "יש לי בתים בניו יורק  ובקליפורניה, אני חולה על ניו יורק. הבית שלי שם מול מוזיאון הויטני, עם גן גדול בתוכו, מאד ידוע בניו יורק כמרכז להכרות בין ישראלים, אירחתי בו את רבין ואריק (שרון) והשגתי את הזיכיון לסותביס בארץ במפגש אקראי בין האורחים שלי. לא רציתי לקנות את כל הבית, שהיה ממילא רקוב ולא מטופל ועשר שנים סגור ומלא בילהרציה אך בעליו הקודם, התעשיין אפרים אילין הצליח לשכנע אותי שאני צריכה שואו רום וקניתי את הבית דרך הטלפון בלי לראותו. הבאתי את הערבים שלי מבית ג'אלה ונתתי להם לעבוד ולגור כאן. הוראס רכטר (בעל הגלריה הסמוכה הקרויה על שמו) אמר לי: את הולכת לעשות מזה מוזיאון אילנה גור, כי אין מוזיאונים כאלה. כל מה שאתה רואה כאן אני בניתי. כאן חי האמן עצמו, להבדיל ממוזיאונים קטנים של כל מיני עשירים המושיבים מישהו בדלת ובין ארבע לשש להראות את העושר שהיה להם. יש לי עין טובה ואני קונה אמנים שאני חושבת שהם טובים. המבקר שלי זה לא אחד שכותב בעיתון הארץ ובידיעות אחרונות אלא זה הזמן. אני לא מבינה באמנות, אני מחזיקה פה שתי בחורות שמסבירות על אמנות ולא מבינה על מה הן מדברות. אני מבינה ביופי. המוזיאון שהקמתי הפך אתר התיירות מספר אחד של יפו".

     עוצמתו ויופיו של הבית היפואי הענק שיצרה גור מדברים בפני עצמם והביקור בו מהווה חוויה חזקה ממלים. גור מספרת כי אביב גלעדי, בעל ערוצי הטלוויזיה, מכין סרט עליה והזמין את העיתונאי רון מייברג לביימו. מייברג הידוע כמבקר קטלני ומר נפש, הגיע לבקר באתר והתרצה באחת. גור מעידה כי הוא הודה בפניה במבוכה כי לא תיאר לעצמו שהבית כה יפה. "כשאדם נכנס הנה הוא לא יכול להיות שווה נפש", קובעת גור, המתייחסת למוזיאון כאל יצירה שהיא חתומה עליה וחייה הם חלק ממנו "לא תמצא משהו כמוני. תומרקין למשל מוכשר ואינטליגנטי, האם הוא יכול לעשות את מה שאני עשיתי?". גור לא מבינה מדוע יסתייגו אנשים מאדם הקם ומקים מוזיאון וקורא לו על שמו, מה גם שלטענתה היא מציגה בו יותר עבודות אמנים אחרים משל עצמה "למה הקמת מוזיאון צריכה להרגיז אנשים? הרי לא יכול להיות יותר חיובי מזה. זה נובע אך ורק מקנאה. אנשים עוד מעיזים לומר בחוצפה: למה היא גובה דמי כניסה? לא די שהקמתי את הכל מכספי, בלי לקחת גרוש מהממסד. אני מושקעת כאן במעל תשעה מיליון דולר, לפחות שיממנו את הניקיון והעובדים, זה הרי לא מכסה אפילו את זה". גור מתפעלת את המוזיאון בקפדנות של רס"ר צבאי, עם צוות בן 15 עובדים המונה מדריכות, מנהל אירועים, מנהלת חשבונות, מדריך קבוצות. גור רוצה שיבקרו כאן המון אנשים, אבל יש לה גם בעיה עם זה והיא מעדיפה סלקציה של אנשי תרבות. מדוע אם כן בני תרבות ואמנות, קל וחומר כל אמן ויוצר, לא נוהרים ליהנות מהחוויה החד פעמית של המקום? גור מסבירה זאת בקנאה וצרות העין הישראלית הטיפוסית. "תומרקין לא נכנס לכאן במשך שנים למרות שהוא גר בשכנות. למה? אנחנו נשאל כל הזמן את אותה השאלה לגבי רבים אחרים. כי הרי למה שלאילנה גור יהיה מוזיאון?".
 
     "אביב גלעדי אמר לי, את כשרונית עד אינסוף, מוכשרת כמו שד, עשירה, אשה נאה, למה שמשהו יפרגן לך?", מצטטת גור "יש לך את הכל, את לא צריכה את הפרגון הזה ובלאו הכי הרי תמשיכי לעשות את שלך בדרכך". יש אכן משהו תמוה בקיצוניות בה תופסים את האשה המוכשרת הזו, מתבטלים בפניה או מבטלים אותה, מסייגים אותה או מסתייגים ממנה. בעיני הקהל הרחב היא אילנה גור המיליונרית. "ההמון מעריץ כסף. פונים אלי מכל חור שאתרום להם. למה לי אף אחד לא נתן כלום? שיפסיקו להרים אלי טלפונים, אני מרחמת רק על נכים ופגועי מחלות, כל השאר שילכו לעבוד ולהרוויח בכוחות עצמם".

     לסצנה האומנותית, כהגדרת גור, יש בעיה איתה: "סמדר שפי (מבקרת האומנות של עיתון הארץ) גרה לא רחוק ממני ואף פעם לא ביקרה כאן. היא הגיעה במקרה לארוחה שערך כאן מוזיאון תל אביב לאוצר חשוב והייתה בשוק מיופי המקום והעבודות", מספרת גור "אמרתי לה: הגידי, את יודעת שבלעדינו אין לך מקצוע? אנחנו האמנים, אתם המבקרים חושבים שאתם האייטם. אני הרי לא שמה קצוץ, כי מי היא ומי אני? חנוך לוין השווה מבקרי אמנות למבקרים באוטובוסים, שמחוררים כרטיסים, נוסעים הלוך וחזור לא יודעים לאן ולמה, ובסוף נעלמים. איפה מבקר האמנות אדם ברוך? מעולם לא הכיר אותי אישית ובמשך שנים רק ירד עלי. איפה הוא כיום? חצי מחוסר עבודה ואני במקום הזה שמגיעים אליו כל החברים והאורחים שהיו לו". אבל גור סבורה כי רוב ההסתייגויות ממנה נובעות בעיקר מקנאה. "הכל אישי במקום הקטן שלנו". 
 

 

הייתי טום בוי פרא אדם

     גור החלה לעצב ולייצר רהיטים במקרה "נזקקתי לרהיטים למרפסת שלי ובניתי אותם מברזל לבניין שמצאתי זרוק כאן. איזיקה גאון ז"ל (אוצר העיצוב במוזיאון ישראל) הציע לקיים תערוכה שלי אצלו, לדבריו כי אני נוגעת בחומר שאף אחד לא השתמש בו באמנות. הרהיטים שלי היו אינסטנט סקסס". אין כמו המחרשה שגור משתמשת בה כסמל בעבודותיה, כדי לשמש כאנלוגיה לה עצמה העוקרת אבנים ומפלסת את הדרך שלה, כדי לנטוע, לזרוע וליצור. אך יש קונפליקט תמוה באשה המוכשרת הזו, האוחזת בקבלות על הישגים שאי אפשר לערער עליהם, החושבת מהבטן, בחוזק שהיא מקרינה בישירות מוחצנת ובכל זאת – בצורך המפתיע שלה להוכיח בצורה כמעט נרדפת וחסרת בטחון את הישגיה, כדי לקבל חיזוקים. הניסיון לברר זאת מגלה בטן רכה ופגיעה ומשחרר מונולוג אסרטיבי: "אני נראית לך חסרת בטחון?! זו שאלה טיפשית גיורא. מאד טפשית. מאיפה שאני באה? אני מאד גאה להיות הבת של דוקטור ספיר, הבית שלי נתן לי בטחון, אני לא כמו אסי דיין שרבתי עם אבא שלי, אני חיבקתי ואהבתי את הורי". גור גאה מאד בייחוס המשפחתי שלה, המשמש לה כמקור כוח והיא הנציחה את השושלת ממנו באה בחדר מיוחד במוזיאון שלה. היא נולדה בטבריה לרופא ומיילדת בעלי שם בכל הגליל ולסבתא פסנתרנית. "אמי ילדה את נעמי שמר ואת מנחם גולן, היא הייתה הליידי הראשונה של הגליל העליון והתחתון. דוקטור ספיר הוא שם דבר עד היום הזה, אנשים מגיעים מראש פינה עם הליכונים – לא כדי לראות את אילנה גור, אלא את הבת של דוקטור ספיר. הייתי טום בוי פרא אדם, בית ספר שיעמם אותי, אמי אמרה: אל תגעו לי בילדה, הילדה שלי גאון. על התקן הזה גדלתי, לא הייתה בי אף טיפה של רגש נחיתות. הייתי הספורטאית הכי טובה, אלופת הארץ בשחייה. לפני 48 שנה בבצלאל בירושלים הפכו אותי למלכת הסטודנטים, מנשקה קדישמן פיסל סוס והושיבו אותי עליו, כשהיו תופסים אותו בזין ומנענעים את הזנב הוא היה עולה ויורד ואני עליו מול ארבעת אלפים סטודנטים. כל החיים עשיתי מה שרציתי לעשות ולא כדי להרשים אף אחד". כשהייתה גור בת 11 אמה נפטרה והותירה ילדה שבנתה את עצמה חזקה מספיק כדי לא להודות בחיזוקים שהיא זקוקה להם עד היום. "היה לנו בטבריה בית מדהים בסגנון הבאוהאוס שהיה תמיד מלא באנשים וחברים. בצהרים אי אפשר היה לדבר בבית, כי אמא הרופאה נחה ובארבע הולכת לבית חולים, אבל אמא שהערצתי. ראית את יופייה? אשה עם חוש הומור נהדר, חזקה, אנו מאד דומות באופי, כל החברים אהבו אותה, כי היא הייתה אדם נותן וחלקה את מה שיש לה. כשאמי נפטרה שמו אותי בקיבוץ עין חרוד, הייתי שם שנה וברחתי. אבא שלי הסתובב לו בעולם. הייתי לבד, סלף מייד, החוזק שלי נוצר אז ושם. מכל החברים שהיו לנו, אף אחד מהם אף פעם לא בא לשאול מה איתנו היתומים. אז הבנתי מה זה בני אדם – חיות".
 
     גור מבלה כעת הרבה מזמנה בארץ. בעלה לני איש עסקים המסתובב בעולם "לא מבין באמנות, לא אדם שאוהב לעבוד במיוחד, קורא המון ומחפש באינטרנט נסיעות סביב העולם", מגדירה גור. בנה הצעיר קני החי בלוס אנג'לס, הקים בתל אביב את מועדון "המחוגה" שנסגר בינתיים. הבן הגדול אשלי מנהל רשת חנויות תכשיטים. "לא תראה אותי בשום פתיחה, לא מעניין אותי המינגלינג. אני מתייחסת לאדם ולא לעמדה. חושבים בטעות שאני מאד חברותית. אני אוהבת את הקבוצה הקטנה של החברות שלי, אותן אני מארחת בימי שישי בבוקר: דליה רון הגננת ואחותה התאומה אילנה המורה, מירה באואר שערכה את התכנית 'תחנה מרכזית' בטלוויזיה, צלילה הרקדנית, חברתי ממשמר העמק כבר חמישים שנה, רותי הארכיטקטית, רחל ברנון, רוחל'ה אשתו של דב לאוטמן. נשים שכל אחת עצמאית ובעלת עולם משלה, הן לא יושבות בבית ומרכלות מה כתוב על פנינה רוזנבלום".