הבתים נעשים גבוהים ומצב הרוח שפוף

 

 

 

תערוכות אדריכלות, "אם האומנויות", נדירות במוזיאונים בארץ. כשהן מתגשמות הן לרוב מסכמות היסטוריה אדריכלית באה בימים של אבות מייסדים. במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן, מוצגת עד סוף אוגוסט, התערוכה "ארכיטקטורות – קימל אשכולות 1986-2006", סיכום ביניים של עשייה אדריכלית של בני "הדור השלישי": "לא מימשנו את החלום, לא ייבשנו את הביצות, אף לא בנינו מדינה. אנחנו רואים עצמנו שותפים למאמץ לייצר ארכיטקטורה שפויה, בתוך סביבה נתונה, משתנה, היפראקטיבית", מסכמים האדריכלים קימל-אשכולות בפתח קטלוג התערוכה שלהם.

     מעמד האדריכל בחברה שלנו פוחת ומתדרדר, למרות שבעבודתו הוא קובע איך יראו פניה ואף איך יראו חיינו וחיי ילדינו בתוך העיר הנשלטת יותר בידי יזמי נדל"ן ופחות בידי אנשי מקצוע כמו אדריכלים. פרקטיקה מחליפה רגש, חלומות הופכים יעילים והקרקע למציאות שלא נתרפק עליה, אנו גמדי העיר חסרי המרפקים. ללקסיקון הצורני שמרכיב את פניה של העיר תל אביב, קימל-אשכולות תרמו והרכיבו את השפה האדריכלית שבה מדברים פה אחד ובמגוון קולות בתי שכונת נווה צדק. אחריה הם פיתחו שפה צורנית השחה בתל אביבית אדריכלית צחה, בלי 'כאילו' ו'כזה'. בתערוכה הם ממחישים לנו איזו תל אביב נקבל אם יזמי נדל"ן יקבעו את פניה.
 

 

תל אביב הייטס

 

      החלק השלישי משלושת חלקי התערוכה, הוא תיאורטי, פרובוקטיבי ומעורר מחשבה ושמו: "Tel Aviv Heights". בצילו של המגדל הממאיר עתה בין נווה צדק לפלורנטין, קימל-אשכולות מנגידים את הרחוב התל אביבי אל מול סופניותה של המחלה שהמגדל הוא הסימפטום שלה. "האם אנחנו עכשיו בתחילת תהליך של מגדלים הנבנים בתוך המרקם העירוני וגוזרים על העיר מוות איטי?" הם שואלים "בתערוכה אנו יוזמים פרויקט ארכיטקטוני בדיוני, אך לא מנותק מהמציאות. משרטטים תרחישים עתידיים לעיר תל אביב, לבחון לאן זה מוביל. מה יקרה אם ניקח את כל זה בהילוך מהיר לעבר מצב קצה עתידי? כאשר השכונה כולה תצטופף במגדל, או כאשר יוחלט לוותר על העיר לטובת פארק ומגדלים בחזית הים? זו חקירה ויזואלית תלת מימדית. באמצעות אנימציות אפשר לראות את נפח בתי השכונה, שניתן לערום את כולם להכניסם למגדל אחד קומפקטי. אנו רוצים להטריד, להראות לאיזה קצה רחוק זה יכול להגיע. איננו מביאים פתרונות אלא מחדדים שאלות, ממחישים את האבסורד, לוקחים את שכונות לב העיר ומחילים עליהם את תהליך 'פינוי בינוי', מפנים את השכונות ומכניסים את בתיהן למגדלים בצד פארק צמחיה ענק. נווה צדק יכולה לבנות עצמה מחדש כל חמישים שנה, אך מגדל כזה ישאר לנצח. האם מעשה של ארכיטקטורה הוא בכלל רלוונטי בעת כזו? האם כל הפרויקטים הקטנים שאנו עסוקים בהם רלוונטיים בעידן שקנה המידה קינג קונגי?".
 
     קימל-אשכולות רואים במגדלים פתרון שגוי למצוקת הקרקע המתרחשת כבר בפיסת ארצנו, המבוסס על קונספציה מוטעית. "מעבר לזה שמגדלים קשה מאד לתחזק, הם מיועדים לאוכלוסייה עשירה, לא מייצרים שום מרחב ציבורי סביבם, אלא עיר מגדלים שאנשים לא יאהבו לגור בה – מעבר לכל זה – היא לא מצופפת", הם אומרים "נווה צדק על הדירות והמטרים הרבועים שלה צפופה יותר מרמת אביב ג', שבחרה לבנות עצמה במגדלים של עשרות קומות, לעומת שתיים שלוש בנווה צדק. כשבונים מגדל ליד מגדל, זה מחייב מרחקים מרווחים ביניהם. חשוב להדגיש, שאם נמדוד יוכח שזה לא מייצר ציפוף. נכון שמדינת ישראל קטנה ולכן צריכה להיות חכמה בשימוש במשאב הקרקע שלה. הפתרון אינו בהכרח מגדל, יש מקומות שהוא מתאים, למשל למשרדים, לא כפתרון לצפיפות מגורים. צריך להבהיר לציבור שזו לא גזירת גורל מהשמיים להיות מדינת מגדלים, אלא החלטה שלנו".
 

שבזי הופכת לנווה צדק

     "האם המגדל יחזיק בתוכו שכונה או יקרוס כמגדל בבל ואיתו השכונה, השימור והאופי שילדינו לא יזכו לראותו יותר" שואל ארכיטקט מאיר אהרונסון, מנהל מוזיאון רמת גן בפתח קטלוג התערוכה. עכשיו התופעה מגיעה מערי השיכון שבפריפריה אל המגרש הביתי שלהם, מאיימת על המרקם השכונתי הרומנטי שטופח באהבה. בבניית בית, ארכיטקט ניצב במרכז פרשת תביעות, המגרש העירוני קובע את גבולות המרחב, העירייה את הנפח, צריך לנהל דו שיח עם שפת הרחוב, להיות מנומס לסביבה ובכל זאת להתבלט, לשרת בעצם את הפרוגרמה עם מאוויי הדיירים שהבית מגן עליהם וגם לקבלן וליזם תביעות משלהם. בתוך כל אלה מחפש האדריכל את החופש ומרחב היצירה האדריכלי.

     בחלק השני בתערוכה מציגים קימל-אשכולות סדרת בתי מגורים שבנו בעיר וכרכו יחד כנושא, מעבר לבית האחד הבודד, כדי להפוך לקונצפט מספיק לעורר לדיון וכדי "לאתר את המחבר המקשר, את מה שניתן לכנותו אולי שפה אדריכלית, חותם אישי". קימל-אשכולות בנו בשכונת נווה צדק עשרות בתים, ביניהם את המרכז הקהילתי ועל כל אלה קיבלו את פרס רוקח בשנת 1993. בנווה צדק נוצרה סביבה מזוהה, שעומדת במבחן הזיהוי בעת נפילה ממטוס באמצע הלילה. היא הפכה למעין מילון מושגים צורניים, שבוני בתים ברחבי הארץ מגיעים אליו לשאוב ולהעתיק ממנו ושהפכו מושג נרדף ל"מקומיות". בניגוד לסגנון חיים צעיר ויחפני שהשרו שנקין ופלורנטין, היא סיפקה השראה לקהל מבוגר, מבוסס ושבע יותר, אבל שלא התבצר בחומות כמו בשכונות יוקרה חוץ תל אביביות. בניגוד לשכונות שניבנו בארץ, שם כל בית ביקש להיות שונה מהבית השכן ועם דשא ירוק יותר, נווה צדק יצרה נורמה אדריכלית מוצלחת וכה מעוררת כבוד, עד שהצליחה לאלף את דייריה ליישר איתה קו וליצור שלם לכל חלקיה. 
 

     איתן קימל (46) ומיכל קימל-אשכולות, יוצאי חיפה, הקימו את המשרד מיד אחרי שסיימו את הטכניון בחיפה (1985), אליהם הצטרף כשותף אילן כרמי (41), אף הוא בוגר הטכניון, לפני עשר שנים. הפרויקט הראשון שלהם, היה גיוס חמש משפחות לבניית בית מגורים במגרש בנווה צדק, בית שהפך לכרטיס הביקור האדריכלי שלהם. השכונה הפכה למבוקשת ודרכם מאז צלחה. "אף בית שתכננו לא התחפש לבית ישן, אלא תמיד ביקשנו לחדש ולהביא משהו עכשווי, עם הרבה כבוד לסביבה", הם מתארים "הגענו הנה לפני עשרים שנה בקצה שלב הדרדור של השכונה ובהתחלת תהליך ההתחדשות שלה ועזרנו למנוע שיהרסו אותה. באנו לנווה צדק בשלהי המודרניזם והברוטליזם האפרורי המדכדך ופתאום גילו שיש חומרים מקומיים ואפשר לעשות הרבה. פיתחנו תיאוריה איך לבנות כאן בלי התבטלות, עם הרקמה הקיימת וחומרים מקומיים. השכונה בעצם מאד פשוטה, עם קצת בתים של פעם ועם עקרונות בינוי נכונים. הסוד בנווה צדק הוא בבינוי. הבתים נוגעים זה בזה וחייבים לכן להתייחס אחד לשני, נוגעים ברחוב ולכן חייבים להתייחס אליו. כמות המבקרים הבאים לכאן, תיירות הפנים וחוץ והכלות שמצטלמות כאן, הם במסות לא יאומנו".

     האתגר הבא של קימל-אשכולות היה פיתוח שפה אדריכלית כלל תל אביבית "אי אפשר לקחת את המרכיבים האלה של השכונה למקום אחר, זה גרוטסקי. אנו מראים בתערוכה איך הבתים שלנו קשובים לסביבתם בכל מקום ומקום, גם בצפון העיר. מתוכננים באדריכלות עכשווית, אך מזהים מיד שהם בתל אביב ולא ממגזין כרומו לועזי. למשל, בניין מגורים מאד פשוט ברחוב מנדלשטאם 10, על מגרש תל אביבי הכי בסיסי, בתוכו יצרנו אמירה חדשה, בלי המרפסות הקופצות האיומות, דוגמא איך לבנות בית תל אביבי. בבניין שתכננו לדני קרוון ברחוב צבי שפירא 19, כל דירה מקבלת חלל גבוה ונמוך והן ערוכות זו מול זו כשקע תקע, מה שיצר חזית מגוונת יותר מקומה תחת קומה וחלון תחת חלון סידרתים ושיגרתים". הבתים הקטנים האלה מייצרים ביחד שיר אהבה לעיר, למרגלות תל אביב הייטס שהם מבקשים למנוע.
  
 

בדרך לאדריכלות ישראלית?

 

     בין כל שאר האילוצים בהם נאבקים אדריכלים, קימל-אשכולות מנסים לנווט בין גאוותם המוצדקת על טביעת חותמם בבניית נווה צדק, לבין רצונם לצאת מסטריאוטיפ השכונה, לצאת ממשבצת העיר ולנצח כמו גדולים באדריכלות בארץ. בחלקה הראשון של התערוכה מוצגים חמישה מבני ציבור שהם תכננו "הנטועים בקונטקסט של סביבה טעונה ורבת הוד… המעוררות כל אחת בדרכה שאלות נוקבות לארכיטקט המבקש לטעת בהן מבנה בעל נוכחות עכשווית", כך בקטלוג התערוכה: "מרכז דוידסון" בירושלים, מוזיאון המהווה חלק מאתר החפירות של הכותל הדרומי בעיר העתיקה (בתמונה משמאל). הצעה לתחרות בינלאומית בבאבי יאר בקייב, בשטח בו לא נותרה שום עדות לזוועה, הם בנו קיר מאדמת המקום הספוגה בדם ושראתה והכילה את שהתחולל שם ובתוכו חצבו חללי ההנצחה. בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בן גוריון, הם העניקו לכל חדר ממאתיים חדרי החוקרים קומפוזיציה אחרת של חלונות ונוצרה חזית בניין דמוית סרט טלפרינטר מנוקב (בתערוכה מוצגות 300 הדמיות המציגות את תהליך העבודה). "בית הלוחם" בבאר שבע נבנה כעת עם קשר לטבע שמסביבו. כפר נופש בפלמחים המיועד להיפתח בעוד שנתיים, מתוכנן בשפה ים תיכונית, אנושית ורומנטית. "עוד לא התמסחרנו, אין לנו משרד שמריץ מאות מטרים כמו מקדונלד'ס. כל העשייה האדריכלית במהותה פועלת מתוך אילוצים, אנחנו מתמודדים איתם בדרכנו ולא ישנים בלילה, מה שמייצג אותנו בסוף זה העבודה שלנו", הם מסכמים.

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “הבתים נעשים גבוהים ומצב הרוח שפוף”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s