שאלות שיאיר לפיד לא ישאל אותי לעולם

 
 

 

 

 

        מאכל אהוב

             לחם וחמאה

 

 

        מתחבר ל

             אנושיות במערומיה. כנות

 

 

        מתרחק מ

             רוע. אלימות

 

 

        משורר

             ז'אן ארתור רמבו. נתן אלתרמן

 

 

        השראה

             אנשים. שקט.

             מוסיקה מסרטים: נינו רוטה, אלני קרנדורי, זבגנייב פרייזנר

             סצנת הפתיחה בסרט "פרסיליה מלכת המדבר".

 

 

        פסקול

             חייה הכפולים של ורוניק (ז. פרייזנר)

             נופים בערפל (א. קרנדורי)

 

 

        אומן

             אנט מסז'ה. אלברכט דירר. רמברנדט. מיכלאנג'לו. דגה

 

    מוסיקה

           בוב דילן. באך. בטהובן. יו יו מה.

 

 

        יצירה מוסיקלית

             הכתרתה של המלכה מארי, הנרי פרסל.

Atom Heart Mother,             פינק פלויד 

 

 

        דיסק

The Beatles, Sargent Pepper etc.            

 Bob Dylan, Blonde on Blonde            

 

 

        אלוהי. גדול מהחיים

. המשחק: ג'וליאטה מסינה. Elfib,             השיר: רוברט ווייט

               היצירה: שירי מות ילדים, גוסטב מאהלר. הקול של ויקטוריה דה לוס אנכלס     

 

 

        ספרות

             גרסיה מרקס. סמואל בקט. איז'ן יונסקו. חנוך לוין

 

 

        שעה אהובה

             יום שישי בצהריים – תמיד מוקדם למשהו אחד ומאוחר למשהו אחר

 

 

        סרט

             מוות בוונציה. שעת הצוענים. יול. ירח מר. רסיסי חיים

 

 

        במאי קולנוע

             קוסטריצה. תיאו אנגולופולוס. דיויד לינץ'

 

 

        סגנון חיים

             פשטות, טבעי

 

 

        תכונה רעה

             חייב ליצור כדי להיות

             רואה את החיים ברנטגן

 

 

        תכונה טובה

          לא לוקח עצמי יותר מדי ברצינות   

             לא נולד מי שהוציא אותי משלוות הרוח

 

 

        פאקים באישיות

             לא מסוגל לעסוק במשהו שלא מעניין

             או לעשות משהו עם מישהו שלא מסמפט

 

 

        ברוך שלא עשני

             עורך דין.

             ישראלי מצוי

 

 

        החלק המושך באשה

             עיניים

 

 

        חלומות שלא הגשמתי

             לעשות סרט. לנגן בפסנתר.

             גם גווינת פלטרו ומישל פייפר יצטרכו לחכות

 

 

        ארוע מכונן

             כשהגעתי לבגרות העפתי את אבי מהבית מאחר והתעלל באמי

             הבנתי אז שיש לנו כח לעשות הכל

 

 

        הכי חשוב בחיים

             אהבה

 

        רוצה להיזכר כ

            מישהו שחיפש מישהי לאהוב

 

 

 

מודעות פרסומת

ניאו פולנים

 

 

   תל אביב נמצאת כעת באוברדוז עיצובי. תוצאה של מנות היתר שהלעיטו אותה מעצבי הפנים הפועלים בה בשנים האחרונות. אבל אין סיכוי שהיא תשאר בקומה זמן רב. ההיסטוריה של העיצוב לא נעה קדימה בקו ישר, אלא תמיד בדילוגים. אחרי שמרקיעים לשחקים הניו יורקים, עם חללים גדושים באורבניות נוסח טרייבקה, רוצים לנוח בסלון החמים של הסבתא. הימים הם ימי קו תפר. מקומות בילוי, שנעצרנו בפתחם כדי לשגר וואו מתפעל, מתחלפים לאט לאט במקומות בעלי צביון מרגיע יותר. אחרי הבום של מסעדת מסה שעוצבה בתקציב של מיליון דולר, נראית מסעדת קנטינה (המילה האחרונה בינתיים) אליטיסטית לא פחות, עם עיצוב בסיסי, בהיר ונקי. פשטות היא שם המשחק עכשיו. אחרי שהקהל עלה עם המעצבים לשיאים סופניים, מורגשת עכשיו הנהייה אחר מקומות שלא מסתתרים מאחורי מייק-אפ מתעתע. "יזמים אומרים לנו כיום שנמאס להם מעיצוב היתר", אומר המעצב רואי רוט, מהסטודיו רוט-טבת, "שהם רוצים שהלקוחות ירגישו שהם באו לעשות משהו אמיתי. הם לא רוצים טפט, עטיפה או קליפה, שלא ימרחו אותם".

 

 

 

מופע של קבוצת יבחוש בהאומן 17 בירושלים

 

על הגבול בין העולם האמיתי לוירטואלי

     בעבר היו רואי רוט ויעל (קמץ מתחת ל"ע") טבת, ממעצבי החוויות המרגשות וההזויות שנודעו במקומות הבילוי בארץ. הם היו היכן שהעיצוב סימן דרך ויצר היסטוריה והם גדלו, הלכו יד ביד והתבגרו יחד איתה, תמיד בצ'ופצ'יק של הסצנה: מעיצוב הפנים והאירועים של האומן 17 שהשתתפו בהקמתו בירושלים, כחלק מההרכב המיתולוגי של קבוצת יבחוש, דרך הסניף החיפאי של המועדון ועד לסלונה הלאונג' בר בפלורנטין, מועדון מקסים ולאחרונה הבר לימה לימה בתל אביב. "כמו שקבוצת העיצוב דרוך דיזיין הביאה בזמנו עיצוב הומוריסטי ופשוט, כקונטרה לפלשיות, לנוצץ, לנירוסטה ולסטאריות הלא נעימה של שנות השמונים", מגולל רוט "כך הרוח, או שאר הרוח, הוא הדבר שיהיה חשוב מעתה בעיצוב. הומור הוא גם משהו רוחני, כמו השנדליפה (מנורת ענק מספוגי ליפה) שעיצבנו לסלונה, העיצוב ההומוריסטי שלה שואל שאלות: האם היא עיצוב יוקרתי או עני? מכוער או יפה?".
 
     אצל הצמד דקורציה היא מילה גסה. העיצוב של רוט וטבת נותן כבוד לאינטליגנציה, הם יוצרים עיצוב עם תוכן, עם אמירה, עם הומור. בעיקר הם יוצרים חוויות, בעיצובן הם משלבים את כל הניסיון שרכשו במדיות מגוונות. הסטודיו שלהם רב תחומי ועל כרטיס הביקור שלהם רשום "מעצבי חלל": הם מעצבי הבית של מוזיאון דוד בירושלים, עיצבו את אולפני טלוויזיה כמו ערוץ הילדים, לוגי וערוץ 10, הם מעצבים כעת סדרת פרסומות של סמסונג לטלוויזיה ובמקביל רשת בתי קפה בגוארדה-לה-חרה במקסיקו. "אנחנו לא תופסים עצמנו כמעצבי פנים", מחדד רוט "מה שמעניין אותנו זה יצירת חוויה כוללת. זו גם מגמה עולמית המגדירה כעת זן חדש של מעצב המתייחס לכל החושים. הפרסומות שיצרנו לטלוויזיה משלבות בין הוירטואלי לאמיתי, כמו הרכבת שנוסעת על גשר ועושה לופים, בפרסומת שעשינו ל- WOW. אנשים ביקשו לדעת איפה הגשר הזה. הגבולות מטשטשים ואנו הולכים על הגבול שבין העולם האמיתי לוירטואלי". 

 

פיק אפ ברים מנומסים

 

     את הבר החדש לימה לימה עיצבו השניים במה שהם מכנים: עיצוב ניאו פולני. טבת מתנדב להסביר: "עיצוב שיעזור לאורחים להראות ולהתנהג טוב ומנומס, לא לאבד חזות מכובדת. על כסא שאנו עיצבנו אתה יכול להישפך ועדיין תראה טוב. התאורה רגישה. יש כידוע פינות שלא כדאי להאיר במועדון". רוט מסביר שהמטרה הייתה ליצור בר נינוח "לייצר מקום שהוא קונטרה לפיק אפ ברים המאוד עצבניים שיש יותר מדי מהם בתל אביב. להרחיב את חווית הבילוי מהמקובל במקומות כאלה כיום. זה לא עוד מקום עם בר מרכזי ושולחנות סביבו. הבר מאד קטן והאורחים יושבים על ספות ארוכות היוצרות אינטימיות. סוג המפגש הבינאישי שונה כאן. העיצוב במקומות הבלוי נעשה אינטימי יותר כיום, נוצר תחליף לסלון הבית. אנו מנסים לאפשר מפגש אנושי המנוגד לבהמיות שפושה בעיר שלנו, עם פיק אפ ברים שבהם מתרחש צייד, אתה הצייד, יש ניצודה. אנחנו מנסים לייצר מקומות בהם האינטראקציה הזו פשוט יותר נעימה. אתה יושב עם הניצודה ומשוחח איתה בנינוחות, אדם לאדם. זה מסתדר עם הצרכים שלנו בגילנו. אנחנו דור המועדונים וזה מתבגר איתנו".

     הנינוחות הביתית החמימה הזו מזכירה את סלונה, אותה הרכיבו השניים מפינות אירוח בצורת סלונים קטנים, עם רהיטים ותמונות מבית סבא וסבתא. "התפיסה מאד תל אביבית", מסביר רוט "אנשים רוצים לפגוש אנשים ולא לכל אחד יש סלון שמתאים לאירוח – כי יש להם שותף, כי הדירה קטנה, כי הדירות בכלל נעשות קטנות ומתייקרות בתל אביב, כמו בטוקיו. מקומות כמו סלונה יתרבו בעתיד, כי פשוט יש בהם צורך. אנשים תופסים שם סלון וחוגגים בו יום הולדת. יושבים שם עמוק ואחורה כמו בסלון הביתי. כאן שוב העיצוב יוצר את החוויה. ישיבה כזו משנה את הסטייט אוף מינד של האורח לגמרי. זה מה שקוסם במקצוע שלנו, אתה בעצם מהנדס תגובות של אנשים ומייצר רוח בעזרת חומר". טבת מרחיב "בערים עיצוב הפנים פושט וגובר כי אנשים מבלים בחוץ. בשנתיים האחרונות העיצוב בתל אביב התקדם בקצב מטורף גם ביחס לערים הגדולות בעולם. זה בא מהצורך לספק אשליה למצב רוח האסקפיסטי הכללי וגם בגלל שאנחנו פרובינציה שחייבת להראות שגם אנחנו בעניינים".  

 

מלווים את סצנת המועדונים

 

     השניים הם ניגודים משלימים: רוט האקספרסיבי אחראי על ההסברה וקשרי החוץ, טבת מופנם ומתון יותר ומתערב היכן שדרושה העמקה. ישנה ביניהם חלוקת תפקידים: טבת מתעסק במיכון ובטכנולוגיה, רוט בתכנים. "הוא מביא פנטזיות ומגיע לעולמות מטורפים ואני זה שנותן להם את החיבור למציאות ומוצא את הדרך לממש אותם", מעיד טבת. שניהם רווקים, בני שלושים ושלוש ומתגוררים בתל אביב. אחרי הצבא הלכו ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל, טבת בגלל שנדלק על העיצוב במהלך עבודתו בפלסטיק פלוס בשנקין ורוט בגלל שלא ידע מהו המקצוע הזה אבל הוא נראה לו מגניב. לפני שבע שנים רוט סיים כבוגר וטבת נטש לקראת הסוף "לא גמרתי אף מסגרת בחיים שלי, מאז בית הספר היסודי", הוא מודה. פרט תמוה בביוגרפיה של בנו של פרופסור נחום טבת, מהאומנים הבולטים ורבי ההשפעה בארץ וראש היחידה ללימודי המשך בבצלאל. "אי אפשר להימנע מהשפעה מאבא", מודה טבת ואומר חצי בבדיחות "הסקתי מסקנות ולא הלכתי להיות אומן. אולי כי אני יותר מעשי מאבא ולקחתי את היצירתיות שלי לתחום העיצוב, שהוא הצד השימושי באמנות". הקמת האומן 17 זרקה את המעצבים הטריים למים העסקיים, בחלק הגועש ביותר שלהם ולכן גם היצירתי. הם יצרו פנטזיה הזויה, צעירה ונועזת, באמצע אזור התעשייה בתלפיות. יחד עם מיכל הלפמן וענבל גיל כקבוצת יבחוש, בחיבורים שהשתנו ביניהם מדי פעם, הם ליוו את סצנת המועדונים מיום הקמתה. לפני כשנה הם עיצבו את סניף המועדון בחיפה בהשראת האוניות בנמל וציור הידיים שהופיעו על קיר טחנת דגון שבנמל חיפה, מוטיבים שהופיעו במבנה המועדון ובעיצוב הפנים שלו. "חלומו הרטוב של כל מעצב הוא לקוח שנותן לך לעשות כל מה שאתה רוצה, עם תקציב גדול וגם משלם לך משכורת", מתאר טבת את התקופה "היה גם משהו ממכר בזמניות העיצוב. כל חודש יכולנו להפליג עם התפאורות לעולם חדש. בנינו תפאורה לרגע, לערב אחד או לסוף שבוע ואחר כך היא נזרקה לפח. אהבתי את זה, אתה מבצע כל רעיון מיד שעולה במוחך, זה לא מחייב ומשחרר אותך לעשות דברים שאולי אם היית חושב קצת יותר לא היית מגיע אליהם". 

 

 עיצוב שממלא את החסך הרוחני

 

סלונה לאונג' בר, זוכת "אות העיצוב" 2006

    רוט וטבת מעידים שהם מתמלאים השראה מגשרי הענק של האדריכל קלטרווה, מנמלי תעופה ותחנות רכבת, בהם הטכנולוגיה חברה לעיצוב פנטזיה אנושית. "מקור ההשראה הגדול ביותר שלנו הוא הטבע", מסביר רוט "סוניק גארדן הוא שדה שיבולים שאתה נבלע שם ועושה מה שאתה רוצה. חווית המועדונים שואבת את האקסטזה שלה מהטבע, ממניפולציות על הקהל, הנובעות מפרופורציות ענק כמו של כנסיות או המגיעות מענקי טבע שקשה להאמין שאדם יכול ליצור. במועדון זה יכול להתבטא במכת אור ענקית המחקה את השמש, או ניצנוצי כוכבים. החוויה המועדונית מקבילה לגמרי לחוויית הכנסייה". אולם עידן המועדונים הגדולים הסתיים וצאן מרעיתם מחפש כיום מקומות אחרים עם אלהים חדשים. רוט וטבת מסכימים לאבחנה, אך לא אוהבים להספיד. "העיתונות תמיד תשמח לתת לזה פירוש רע", מתקומם רוט "אם זה מצליח אז זה רע, כי הכל סמים, סקס ואונס בשירותים ואם זה דועך, אז זה מגיע כי אמרנו לכם, עשיתם סקס וסמים ואונס. מה זה משנה, זה הרי תת תרבות. זה סיר הלחץ שהצעירים חייבים אותו והמבוגרים תמיד יגידו עליו: אמרנו לכם שזה לא טוב. עכשיו זה המועדונים, פעם זה היה מילק בר ולפני זה הלכו לירקון להתנשק והגדולים היו כועסים". הצמד גורס כי מעתה יצטרכו המעצבים לתת מענה לחיבוטי נפש משמעותיים בהרבה. "התסכול הגדול של העיצוב כיום, הוא שהוא עובד עם חומר ולא עוסק ברוח. העיצוב רוצה בסופו של דבר להיות רוחני", מאבחן רוט "אנשים שבעו מחומר. קטלוג של ישראכרט גדוש בהם: זה מערבב, זה עושה מסז', זה משפר את חייך ועושה אותך שרירי. אחרי הקנייה זה מוצא את מקומו בארון, כי זה לא פתר את החסר הרוחני שלך, המחפש משמעות, שמחה, קבלה עצמית. עיצוב צריך כיום לעזור לאנשים בכל אלה". רוט וטבת מתאימים עצמם כיום לשינוי הלך הרוח החברתי, ביצירת אופי ושאר רוח למקומות הבלוי שהם מעצבים, באמצעות העיצוב הרב תחומי שלהם ובדרך של חוויה כוללת. "אנו רוצים לביים חוויה אנושית. אי אפשר להסתפק כיום רק באדריכל", חוזה רוט "צריך איש אשכולות שינווט את הפרוייקט, שמבין במוסיקה, באקוסטיקה, בארגונומיה, באנשים, בבטיחות, סוג של איש רנסאנס בעל מבט על כולל. לא חושבים כיום למשל על המוסיקה כחלק מהעיצוב, שמים דיסק וזהו. מקומות בכלל יהיו אינטיליגנטים, יופעלו בצ'יפים של מחשב וליד כל ארון חשמל יהיה גם ארון סרבר מחשב שיודע לעשות הכל".

 

יער של ביצים מנגנות

 

 

    לפני שנתיים השתעשע רוט בתכנון קונצפטים פנטסטיים, למשל חנות שבאים אליה לא כדי לקנות מוצר, אלא כדי לקנות חוויה. כך נולד סוניק גארדן, לאונג אינטראקטיבי מוסיקלי, המורכב מיער מושבים רכים דמויי ביצה ומנגנים. המיזם נוצר בידי רוט וענבל גיל, אקסית יבחוש, טבת עזר בביצוע והוא הוצג בסלון הלווין שבתערוכת העיצוב במילנו 2004. רוט וגיל הצליחו לגייס את המימון הרב שנדרש להרמת הפרוייקט הגדול, לייצרו ולהובילו לשם במכולה כמו גדולים, בעוד מעצבים אחרים מגיעים לשם עם מוצרי העיצוב שלהם ארוזים בקופסאות קרטון. "התדהמה שם הייתה גדולה", מתמוגג רוט "איך שני ישראלים מהארץ הקטנה הזו הרימו פרוייקט עיצובי ענק, שאפילו עבד: אתה יושב על ביצה והיא מנגנת, ואתה יושב על עוד ביצה והיא מנגנת בקצב התואם עם הביצה הראשונה. מעבר לפנטזיה, ידענו להביא לשם ארבעה טון ציוד תאורה, סאונד והגברה". אפרופו רב תחומיות, את המוסיקה שבמיצג חיבר טבת

 

 

לידיעת עולי הרגל לניו יורק

 

 

     אורחות חיינו שאבו השראתם תמיד מאמריקה, אבל העיצוב שלנו היה בעיקר אירופאי – מכיכרות העיר עם ערוגות הפרחים, מעברי החצייה הזברתיים, המסעדות (והאוכל שבהן) ועד לסלון ביתנו (מפולני בשנות קום המדינה, סקנדינבי כשישראל נעשתה מודרנית ועד לאיקאה השבדית כיום). מקומות הבילוי שלנו לעומת זאת, בעיקר התל אביביים, פיתחו סגנון עיצוב ניו יורקי, למרות שרבים ממעצביהם לא היו מעולם בניו יורק: הבר אינגריד (עיצבו מילו ועינת צדיק ונעמי שלו) ששאל את השירותים השקופים ממועדון לילה ניו יורקי, מסעדת טריבקה ז"ל (שעיצב ירון טל) שלא הזכירה במאום משהו מהמאפיינים החזותיים של האזור הזה הניו יורקי, מסעדת אודאון (עיצבו אלון ברנוביץ' ואירנה קרוננברג) כדינר לאוכל אמריקני, אבל עם אימג'ים של גיבורי תרבות אירופאים, שנזכור שאנו בישראל. קום איל פו לעומתם (עם שם צרפתי, שטבע צ'כוב הרוסי, שנמכר כמותג ישראלי) מוכרת לנו עירוניות ניו יורקית, עם סגנון לבוש של נשות העסקים הגלובלי, הפוסט קולוניאלי, שהרפרנט הוא דונה קארן. בקיצור, בלגן. אז בואו נסייר היכן שסגנון עיצוב ניו יורקי מיושם במקור. כמו שמכנים התיירים ג'יפה עירונית: אותנטי. כי עיצוב מקומי, הוא פועל יוצא של תרבות. 
 

 

 

 

   ניו יורק הפעילה את דמיון הציבור יותר מכל עיר בעולם. הארכיטקטורה הניו יורקית כמו התרבות של העיר, צמחה בתוך מצע של אנרגיות יצירתיות בעוצמות ללא תקדים. העשור האחרון היה רצוף בבניינים קטנים וגדולים שיושמו בהם רעיונות חדישים ונועזים, שנוספו לקו הרקיע של העיר. ניו יורק הייתה תמיד בירת התרבות של אמריקה ובמיוחד של צעיריה. נכון שהרוק'נ'רול נולד בדרום בשנות החמישים, בעיקר בגלל שרוב השחורים רוכזו שם, אבל בשנות השישים הבירה הייתה ניו יורק: גרינץ' וילג' הייתה השנקין של המדינה, הוילג' ווייס היה העיתון החתרני הנפוץ ביותר (ששימש מודל לעיתון העיר התל אביבי, שספק אם היה נולד בלעדיו) ורוברט צימרמן בן העשרים, אסף את מטלטליו ואת הגיטרה שקיבל לבר מיצוה, עזב את העיירה הקטנה הייבינג במינסוטה והגיע לוילג' כדי להפוך לבוב דילן, בעזרתה של ג'ואן באעז, זמרת העם והמחאה, שגייסה אותו כדי להילחם במשבר הטילים בקובה. אבל דילן רצה רוק'נ'רול והיה הראשון שלקח את המוסיקה הזו שהתקשרה עם שחורים, אלכוהול ונבערות – והכניס אותה לאוניברסיטה. הסטודנטים פול סיימון וארט גרפינקל יצרו את שיריהם באוניברסיטת קולומביה ו"צלילי השקט" שלהם הפך להמנון הסטודנטים במקביל ל"נישא ברוח" של דילן. ההיפיז וילדי הפרחים העתיקו בסוף שנות השישים את מרכז תשומת הלב לחוף המערבי והפכו את סן פרנציסקו לבירת התרבות החדשה. למרות החבורה שאנדי וורהול גידל בחצר המרכז מנהטנית שלו, שהחלה עם ניקו, לו ריד ושאר "מחתרת הקטיפה" ועד לליזה מינלי וביאנקה ג'אגר שבמועדון 58. מועדון שהוא אייקון חברתי אבל גם אדריכלי, מבחינת השפעתו על עיצוב מועדונים אחרים. גם צ'לסי הוטל, שאירח את ג'ניס ג'ופלין המסוממת ואת לאונרד כהן המהורהר שכתב שם שירים נוגים, הוא אייקון כזה. באמפייר סטייט בילדינג נאחזה פיי ריי בשארית כוחותיה, כשנמלטה מקינג קונג. סנטרל פארק שימש כזירת התרחשות בעשרות אם לא מאות סרטים. במדיסון סקוור גארדן כבשו הביטלס לראשונה את אמריקה. כשאני מבקר כעת בניו יורק, אני לא רואה יותר מבנים חדשים שהם גם מרשימים עיצובית ויש בהם גם מיתולוגיה חברתית. בואו נאתר מספר מקומות שיש בהם משהו מאותו מושג חמקמק הנקרא עיצוב ניו יורקי, אך עם שאר רוח תרבותי וחברתי רחב יותר.

 

Times Square

42nd Street. עיצוב רוברט א.מ. שטרן ארכיטקטים וטיבור קלמן, 1993

 

     אני מתחיל כמו מורה תיירים משעמם דווקא בטיימס סקואר, אבל אני אוהב את הדיאלוג שלו עם רחוב 42 בו הוא נמצא. הרחוב שמור בזיכרוני מסרטי ניל סיימון (מ"יחפים בפארק" ועד ל"זוג המוזר", ג'ק למון וולטר מתיאו המנוחים) ומשירי סיימון וגרפינקל, שמדברים על מכאובי הפרט הקטן, האהבה הנכזבת עם הנערה שעזבה לחוף המערבי, השכן הפורטו ריקני האלים ועל מוכר הפרעטצל בפינה. כל אלה ליד הקרוסלה שאין דומה לה בעולם, שם מתערבלים החיים לבליל מרצד, צבעוני, גועש, רעשני וההזוי. קרוסלה שבה כל אחד מנסה להתבלט, להתפרסם, לצוד עין ולזכות בתשומת לב, אך נבלע באנונימיות הגודל האינסופי הנקרא אמריקה. משרד האדריכלים א.מ. שטרן והמעצב הגרפי הנודע טיבור קלמן המנוח, שינו בתכנית שאפתנית את האזור הזה והצליחו להפוך אותו מאזור השורץ במועדוני חשפנות וזונות, לאזור מכובד שאפילו כמה כסופי שיער חנוטים בחליפות מוול סטריט, העתיקו לשם את משרדיהם, לצד מותגים כמו דיסני, תיאטרון אמסטרדם, המגה סטור של וירג'ין מיוסיק, חברת הסרטים פרמונט, טייקון התקשורת NBC ומוזיאון מאדם טוסו. 
  

 

 

Rose Center for Earth and Space

81st Street and Central Park West. עיצוב פולשק, 2000

 

      אין ספק שזהו אחד הבניינים המרשימים ביותר בארכיטקטורה של השנים האחרונות והוא מומלץ גם למי שלא מתעניין בערכים ארכיטקטונים בגלל חוויית המקום: בתוך קוביית זכוכית ענקית ואני מתכוון ע-נ-ק-י-ת, שלוחות הזכוכית שלה מחוברים זה לזה בעכבישי פלדה, טמון כדור פלניטריום ענק, הנראה כלקוח מאחד מסרטיו של שפילברג, המציג את ההיסטוריה בת 13 ביליון שנה של היקום. במרווח שביניהם מרחפים כוכבי שביט ולכת, מעל ראשי המבקרים העומדים להיכנס לתצוגה. מול ההיכל השמימי משתרעת מדשאה רחבת ידיים, המכסה חניון תת קרקעי, אפשר להתפרקד עליה ולהרהר בסודות הבריאה.
 
 
 

MoMA

11 West 53rd Street, מעצב יושיו טניגוצ'י,2005

     לא חשבתם שאני, שלא אכפת לו מי שר המדע שלנו (מיהו?) אבל סקרן לראות מי מציג בכל גלריה איזוטרית בדרום העיר, לא אמליץ על המוזיאון שהוא המכה של המאמינים בעיצוב בעולם, בייחוד לאחר שעבר תכנון חדש וכה מדובר לאחרונה. מאה אלף פריטי עיצוב ואמנות המהווים את נכסי התרבות של המאה ה-20, סודרו מחדש במבנה שהתכנון הבסיסי שלו גיאומטרי וברור להתמצאות והוא שופע אור טבעי בפנימו. ההצלחה של האדריכל היפני טניגוצ'י בעיצוב המוזיאון (זה אגב העיצוב הראשון והיחיד שעשה עד כה בארה"ב) היא כה גדולה, עד שהיא הופכת לאטרקציה העיקרית ומרכזת את רוב תשומת הלב של המבקרים במקום כיום, לטוב ולרע. 

 

Vitra New York

29 Ninth Avenue. עיצב לינדי רוי, 2002

    

ויטרה היא יצרנית רהיטים שוויצרית מהמובילות בעולם ומחזיקה באייקונים של עולם העיצוב: עבודות של הזוג אימס ופרנק גרי האמריקאיים, בליני וצ'יטריו האיטלקיים ורון ארד ופיליפ סטארק ועוד. את יצירות העיצוב שבחזקתה היא אף שיכנה במוזיאון נחשב בשוויץ הנקרא מוזיאון ויטרה. לפני שלוש שנים היא העתיקה משכנה מהשדרה החמישית לצד המערבי של השדרה התשיעית, שם שחזרה מבנה מסחרי מלהיב והתפרסה על פני שלוש קומותיו. מדרגות בטון יוליכו אתכם בין הקומות, בתוך הקטלוג הגדול ביותר של כיסאות הידועים של מאה ה-20. עיצוב הפנים פשוט ומרבה להשתמש בזכוכית ובאור טבעי. הכיסאות המפורסמים נמכרים גם בתור מיניאטורות לאספנים (במחירים שערורייתיים) והם מוצגים כאן  בתוך מבחנות זכוכית שקועות ובולטות בקיר תצוגה. זהו המקום לראות את המקור לכל העיצובים הנודעים, שחיקויים שלהם מיוצרים בסין ונמכרים באיי.די.דיזיין בפרובינציה שלנו.

 
 

Issey Miyake Tribeca

119 Hudson Street.  עיצוב פרנק גרי וגורדון קיפינג, 2002

 
 

איסי מיאקי הוא מאותם אופנאים יפניים רבי השפעה, שבשנות ה-90 היה אחראי על מעבר הבוטיקים מחנויות רחוב שכונתיות לחללים יוצרי חוויה והתרחשות. החנות עוצבה בידי האדריכל האמריקני המאוד נחשב פרנק גרי (מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד). לפני עשור שנים אדריכל מכובד שכזה לא היה נותן את שמו לבית אופנה וצעד זה (יחד עם העיצוב של רם קולהס המאוד נחשב לחנות הקונצפט של פרדה, עליה נדבר בהמשך) – מעיד על מעמדו של מיאקי, אבל גם ובעיקר על מעמדה הגדל של האופנה, שאף ניתנה לה השנה לגיטימציה ודריסת רגל במוזיאונים נחשבים. כל זה מבלי להזכיר את קו הלבוש החדש לקלאברים, שעיצב קארים ראשיד מעצב הפנים והמוצר המוערך (לשווא לדעתי). זו חנות הדגל של מיאקי והוא ביקש להעביר בה נרטיב של הפתעה. מיאקי כינה את העיצוב: "טורנדו של גרי" ואכן היא נראית כאילו בתוך יריעת תלתלי מתכת מטיטניום (החומר האהוב על גרי). חללים פנימיים שונים עוצבו בידי בנו של גרי, אלג'נדרו. אני מעריץ של שני ענקי העיצוב הללו, גרי ומיאקי ולטעמי המאבק כאן קשה על תשומת הלב שלהם, כשכל אחד מהם מפגין איכויות עיצוביות נשגבות.

 

Prada New York Epicenter

575 Broadway . עיצוב המשרד לארכיטקטורה מטרופוליטנית, רם קולהס ואול שירין, 2001  

 

     זוהי חנות הדגל של פרדה (מוצ'יאה פרדה מתרווחת בספה שבתמונה ומשמאלה אדריכל החנות רם קולהס) והיא ממוקמת במנהטן התחתית ומתוכננת כחנות קונצפט: תצוגה גדולה של אופנה על רצפות מסתובבות, לצד אודיטוריום למופעים, הקרנת סרטים והרצאות. חלק מהסחורה מונח על מדפים בצבע ירוק מנטה וחלק מוצג בכלובי מתכת גדולים ומלבניים הנעים על מסילות שבתקרה, המכונים "העיר המרחפת", המשאירים את רצפת החנות פנויה לפעילויות. בין הקומות מעלית שקופה המאפשרת לקונים לבחור סחורה כשהם נעים אנכית. בחלק מהחנות רצפת שיש שחורה לבנה, הזהה לחנות פרדה הראשונה שנוסדה במילנו, אך רוב הרצפה בנויה מגל עץ גדול הנשפך בין הקומות, ממנו בוקעים משטחי תצוגה, בהם ניתן לצפות ממעברים שבצידיו. על הקירות מודפסים אימג'ים גרפיים צבעוניים, מופשטים אך מחויכים.
 

 

Lot 61

550 West 21st Street. עיצוב דיאן ורפאל וינולי, 1998


     שני המעצבים הללו הם הפבוריטים של יזם מועדוני הלילה אמי סאקו והנה דוגמא לתרכובת הכימית המוצלחת שיוצר השיתוף בינם. המקומות המרתקים ומענגים שלהם מסתתרים תמיד מאחורי חזית שגרתית וקשה לזיהוי. מסעדת לוט 61 שוכנת היכן שהיה פעם מוסך נידח למשאיות. חזית הבניין נשארה כפי שהיא ושם המקום רשום עליה בגיר. אבל בפנים מתגלה לעיניכם הנדהמות מקום עם צבעוניות אפלולית וחמה כשאש, עם בר עשוי שכבות עץ ענקיות וכיסאות מרופדים בגומי צבעוני, שנלקחו לפי השמועה מבית חולים לחולי רוח. מסעדה-בר אחרת שלהם (בנגלו) הם מיקמו מתחת לגג חלוד, היא כמעט בלתי נראית והמראה הפנימי שלה מהמם, גדוש בציורי אמנים אמריקאיים ידועים, עם ציור קיר ענק של בריכת שחייה, הנותן תחושה של שתיית קוקטיילים על גדותיה. 
 
 
 

Brasserie

100 East 53rd Street עיצוב דילר וסקופידיו, 2000

     מסעדת ברסרי הצרפתית המפורסמת שוכנת במגדל שהוא אייקון מודרניסטי – בנין סיגרם שתכנן האדריכל ההיסטורי מיס ואן דה רוה. היא נשרפה לפני עשר שנים ועוצבה מחדש. לעומת העיצוב האירופאי לעילא של הברסרי שאתם מכירים מצרפת או מתל אביב, העיצוב כאן שופע המצאות, המאורגנות בתוך קווים ישרים ונקיים. בקיצור: עיצוב ניו יורקי. חרף המיקום במבנה שהוא סמל מודרניסטי, אין במסעדה שימוש רב בזכוכית ואין מרחב ראייה לנוף החיצוני – אולם עיצוב המסעדה דווקא משחק עם האירוניה הזו: מצלמת וידאו מראה את הרחוב על מסך פלזמה פנימי ענק וחיישן הקבוע בדלת המסתובבת מצלם סנפ-שוט של כל אורח בכניסה ומציג את תמונתו על סדרת מסכי פלזמה הקבועים בקיר המואר של הבר. לוחות מעוצבים משתפלים מהתקרה ואתם מוזמנים לשבת בקימור שהם יוצרים בתחתיתם. בשירותים יש כיור פלורצנטי כתום, משותף לגברים ולנשים.  
 

 

 

The Hudson

356 West 58th Street, עיצוב פיליפ סטארק, 2000

 

 

     מבנה שהיה בית דירות לרווקים, הפך בידיו של סטארק לבית מלון מדובר ומתוקשר בן 205 חדרים מעוצבים בתיאטרליות ברוקית, שרק סוריאליסט שתוי יכל ליצור בהתקפת מאניה: קירות לבנים אדומים המצטטים אמריקנה נוסח פרנק לוייד רייט, עם מדרגות נעות מהכל בו מייסיס, בתוך קוביית פרספקס צהובה וזוהרת ושנדליר בדולח. כאילו חייזר מהמאדים נחת במרכז ביקתת זוג חוואים בטקסס. אקלקטי בטירוף, אבל מושקע ונראה עשיר. הנה מתכון העיצוב של סטארק: קחו ציורים של פרנססקו קלמנט עם ג'קסון פולק, רוקוקו והיי טק, את פול ויטמן ואת פול מקרטני, את טנסי ויליאמס ואמילי דיקנסון יחד עם מדונה, ערבבו היטב וצפו את התוצאה בסטוקו. הפעם לדעתי המלך גם ערום וגם הזין שלו קטן.
 
 
 

ואי אפשר להפרד בלי כמה מילים על הלופטים הניו יורקים

 

     ביקרתי בלופטים של שני חברים מעודכנים, האחד אספן אומנות שאימץ קומה חמישית בבניין בסוהו והשני ארט דירקטור במגזין הרפר'ס באזר. להן עדותי: הצבע הכללי והאווירה שם היא של פלדת אל-חלד. העיצוב מינימליסטי עד סגפנות, ממש ברוח הזן היפני. חללים מצופים עץ, לרבות רצפה, מדרגות וקירות, מנוגדים לחללים רכים המצופים שטיחים עבים ואפורים, כצבע הרצפה והקירות שהם מבטון אפור ומוחלק. לרוב אין לחללים דלתות והם מוגדרים במחיצות זכוכית עבות מסגרת מאלומיניום. העיצוב משחק רוב הזמן בניגודים בין חומרים חמים כמו עץ, לבין קרים, כמו למשל חדר שירותים כולו ממתכת.

 

 

ניו יורק, יוני 2006

האגו של החפצים בבוידעם

 

 

    בגלריה לאפייט בפאריס הם מיקמו כסאות בטיחות של ילדים, במכוניות מתנגשות במתקן שעשועים ובמרכז פומפידו ריפדו שרפרף בפאת שיער טבעי ומוזהב של אשה.

 

 

     הם עיצבו ערכה מיוחדת לחופשה במזוודת נופש שקופה, הכוללת משקפי שמש שעל עדשותיהם מודפס נוף ים כחול ומצוידת בשעון יד שעליו מדבקה המסתירה את השעה וכתוב עליה: "חופשה". כיסאות וספות שהם מיצרים הם מרפדים בצמחיה טבעית פורחת ובונים רהיטים לחוף הים עשויים מחול ים. "אהבנו את העובדה שכל מיני צמחים יכולים לשמש גם כרהיטים, למשל כסא שאפשר לבטא בו את כישרונות הגינון שלך והוא גדל ופורח בעונות השנה", הם מצטדקים בתמימות מעושה.

 

 

    

     חברי קולקטיב העיצוב הפריסאי "5.5" הצעירים והנלהבים, עושים את כל מה שאסור או לא מומלץ בעיצוב התעשייתי ששכפל עצמו לדעת ומצליחים להחדיר לשוק המתועש וההמוני, מוצרים אישיים המיוצרים בייצור לא סטנדרטי עם מגע ידם ונופך אמנותי. הם מנסים לבחון את גבולות העיצוב, כשהם מתערבים ומפריעים בצורה שובבה ויצירתית לתהליך הייצור התעשייתי. כל אלה הם משאת נפשו של העיצוב הצעיר כיום באירופה, כשדווקא בעידן הקדמה הטכנולוגיות, הוא הופך לפרימיטיבי ושב למסורת עבודת היד מהעבר.

 

     חמישה בוגרי בית הספר הלאומי לאמנות שימושית בפאריס, בני 26 כולם, הקימו לפני כשלוש שנים קבוצת עיצוב משלהם בשם: "5.5", שהפכה לשיחת היום בסצנת העיצוב האירופאית התחרותית: וינסנט ברנג'ה Vincent Baranger, ז'אן סבסטיאן בלנק Jean-Sebastien Blanc, אנטוני לבוסה Anthony Lebosse, קלייר רנארדClaire Renard ודיויד לברטון David Lebreton, שאמנם פרש לאחרונה מהקבוצה, אך היא עדיין מחומשת בשמה ללא שינוי "חמישית ג'קסון שמרו על שמם גם כשמייקל ג'קסון פרש מהחבורה", מתרץ ברנג'ה בבדיחות.
 
     בראשית דרכה נטפלה הקבוצה לרהיטים ואובייקטים קיימים מחיי היום יום והעניקה להם פירושים אירוניים, הומוריסטיים ומעוררי מחשבה משלה. כך נתגלתה ביריד הרהיטים הבינלאומי בפאריס 2004, שם עוררה עניין רב ומיקדה את תשומת לב קהל המבקרים והתקשורת ומאז היא מוזמנת ולוקחת חלק בכל תערוכה חשובה, כמו זו שבבית העיצוב היוקרתי Lafayette Maison ובתערוכה הבינלאומית Tokyo Designer’s Block.  שם בטוקיו צד אותם היצרן הידוע פביאן בונילו וביריד הרהיטים הבינלאומי בפאריס 2005, הם כבר הציגו רהיטים שעיצבו בעצמם ואף החלו לייצרם לחברות-על כמו Salviati, Arc, כשהם ממשיכים להיות שונים ומקוריים אך שימושיים. עם האמביציה הדוהרת שלהם והחתרנות היצירתית והמפתיעה, "5.5" מסתמנת כקבוצה שצריך לעקוב אחריה מקרוב וברצינות. או אולי דווקא לשכוח מהרצינות, כשמדובר באחת מקבוצות העיצוב המצחיקות, בועטות, שובבות ועתירות ההמצאה של העיצוב העכשווי. 
 

 

נגד המכונה ובעד עבודת היד

 

   

      "עבודות היד של פעם ניחנו באינטיליגנציה שכבר שכחנו אותה", מקוננת רנארד ומוחה נגד תיעוש מוצרינו היומיומיים, חסרי המגע החם והאישי. בתערוכה בביאנלה הצרפתית לקרמיקה שנפתחה בימים אלה, הם החליטו להזכיר לנו את יופי עבודות היד שנשכחו בעידן המכונה. הם חברו לרשת הפורצלן המאוד יוקרתית "קרן ברנדוט" והם מציגים סדרה בשם Ouvriers-designers, של כלים עם שעשועי עיצוב ושינויים שיצרו בקלאסיקות בנות מאות שנים של היצרנית הותיקה. במשך כחודשיים עבדו חברי הקולקטיב כתף אל כתף עם הפועלים במפעל היצרנית בלימוז' (היא בירת הפורצלן בצרפת), לבושים סרבלי עבודה לבנים והציגו בפניהם אפשרויות מרעננות, איך אפשר למצוא יצירתיות מלאת חדווה גם בתוך גבולותיה השמרניים והקפדניים של חברה מסורתית:

קרעו את ההדפסים המוקפדים והמעודנים מזהב שעל הצלחות האצילות והדפיסו פיסות מהם מעורבבות בחוסר סדר ובהרכבים מחודשים. הטביעו על צלחות הפורצלן העתיקות, מספרים מהונדסים מעולם המחשב וההיי טק. קישטו בעיטורי זהב דווקא את פנים הכלים והשאירו את חיצוניותם צחה ונקייה. הטביעו זהב על פני הכלים דווקא היכן שבא להם, לא בדיוק במיקום הגיוני ובמקום לקשט כלים ברוזנים ונסיכים, עלמות חן ואורנמנטים יוקרתיים – קישטו אותם בטביעות אצבעותיהם המלוכלכות, אבל בצבע זהב. כך הם הכריחו את היצרנית מלימוז' לעשות הפסקה בייצור הטכנולוגי המשעמם במכונה והעשירו את מוצריה המושלמים בטעם חדש ומיוחד – דווקא באמצעות טעויות, חוסר דיוק ויצור אקראי. אגב, במקביל ייצרה השבוע "קרן ברנדוט" בייצור סדרתי מוקפד, מהדורה מוגבלת לשוק האספנים של הכלים שעיצב הקולקטיב ביצירה אקראית וספונטנית. מה שמוכיח שהתעשייה אינה מתכוונת להיכנע וגם לצחוק יש גבול.

 

 

מעצבים אגו לחפצי היום יום

     "רוב הקהל כיום מזהה את העיצוב בעיקר כסטייל נאה ודקורטיבי", מסבירה רנארד "רצינו לנסות ולראות אם אנו יכולים ליצור אצלו עניין מחודש באובייקטים אנונימיים, פשוטים, זולים, הנעלמים מן העין, המזקקים את תמצית העיצוב ההמוני, התעשייתי והשימושי ללא קישוטים. הם מהווים חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיינו היומיומיים, אך סובלים מדימוי ירוד. רצינו לבחון את מעמדם. למרות שהם כה ידועים, הם נמצאים רק ברקע, חשיבותם רק בשימוש ובתפקוד השוטפים שלהם, למשל במטבח וכולנו מתעלמים מהם כשזה מגיע למשל לאירוח".

     כדי להעניק את הטיפול הפסיכואנליטי שלהם לאותם חפצים וגם למשתמשים בהם, לקחו חברי הקבוצה גלריה והרכיבו בה דירה שלמה מחפצים יומיומיים, אותם לא שינו אלא רק הוסיפו להם פירוש משלהם: רגלי שולחנות פשוטים ומינימליסטים, קושטו בכיסויי פלסטיק דמויי רגלי כסאות פיתוחים מקושקשים מתקופת לואי ה-14. שולחן בסגנון קלאסי עם סלסולי רוקוקו, נבנה כולו, יחד עם המפה שעליו, מיחידה אחת של מלמין פלסטי זול דמוי עץ. מתקן תאורה שהונח על השולחן עוצב עם פיתוחים אלגנטיים בנוסח הרוקוקו ובמרכזו האיר פנס כיס זול ופשוט.

 

 

בחדר השינה הם הציעו מיטה עשויה ממזרון בלבד, שלוח גבס חשוף ומתועש משמש לה כגב ובו חטוב מדף אינטימי לספרי קריאה. מנורת הקריאה נבנתה מאהיל עם מוט שהתחבר ישירות לשקע, ללא חוט חשמל. האמבטיה נבנתה מגיגית כביסה פלסטית שזכתה לרגלי מתכת שהוריש לה כסא ישן שהלך לעולמו. לארגז כלים פלסטי גדול הם הוסיפו דלת מהודרת של ארון סלון יוקרתי והפכו אותו לארון דיסקים. כדי להאיר את החדר, הם הציבו מנורת ספוט מול מראה זוויתית שהכפילה את מקור האור ויצרה נברשת זורחת של ספוטים. באמצעות חיבור עשרות בתי שקע ותקע פלסטיים זה לזה, הם הרכיבו שנדליר מהודרת. בגיליון נייר גדול הם גזרו פיתוחים וערבסקות אוריינטליות והניחו אותו על מרבד מפתן הכניסה, שהפך באחת לשטיח אקזוטי. לחדר האוכל עיצבו סטנד מעוצב וסטייליסטי, שבראשו ניתן היה לנעוץ כוסות זכוכית פשוטות, המוניות או חד פעמיות וללגום מהן באלגנטיות קרירה, או לחילופין להתרווח במטבח לשתיית קפה, אותו ממתיקים מאזני הספל העשויות סוכר.

  

מהות החפצים וייעודם לא שונתה, אלא רק נתווסף להם פירוש שובב ואירוני, המשפר את תדמיתם רק כדי לרפא את האגו שלהם. גם ניתוקם מהקשרם השכיח והאפרורי בארון, במגירה, בבוידעם, במרתף והצגתם ברוב כבוד בגלריה, האירה אותם באור חדש. "הם הרי עמדו במבחני הזמן, האופנות וכל המהפכות הטכנולוגיות והחברתיות", נותן להם ברנג'ה ריספקט "למרות שלא היוו אתגר אסתטי למעצבים, האם הם לא יכולים בדרכם להיות אייקונים של עיצוב?". 
 

 

יום נגד צריכה

     המשחקים שעושה הקבוצה בעטיפה המסוגננת של מוצרים המלווים את חיינו, חושפים את הכסוי השטחי של העיצוב הבא לעודד ביקוש וצריכה, להכריח אותנו להחליפם מדי כמה שבועות ולתת לנו איזושהי סיבה לכך. כקריאת תגר מול המניפולציות הללו של היצרנים וסוחרי המוצרים, יצרה הקבוצה סדרת מוצרים החפים מעיצוב או כל פיתוי לחמוד ולרכוש אותם והם ניחנים אך ורק במימד שימושי. בסדרת עבודות בשם Defects of Deco ("המוצרים הדפוקים של המאה"), הם הבריגו ראשי כוסית יין וסכו"ם לעצמים לגמרי נטולי הקשר וחסרי חן, שתיפקדו כידיות אחיזה תמוהות ויצרו כלי אוכל הזויים אך לא בדיוק נחשקים: כוסית קריסטל ליין קיבלה רגל מבול עץ, מנמר צעצוע פלסטי, מאיקונה של המדונה, ממלחיה ומקופסת תרופות גלילית מפלסטיק. ללהב הסכין הוצמדה ידית משפופרת ממרח מרגרינה. כידית מזלג שימשה כיכר לחם ואף שלט טלוויזיה והכף הוצמדה לקונכייה ולצעצוע רובוט נינג'ה.

 

 

השיבה לחיים של מוצרים מהבוידעם

 

     סוגיה נוספת שהעסיקה את הקבוצה, היא איך אפשר להחיות חפצים שגוועו מזקנה ולהעניק להם גלגול חיים נוסף? הם בחרו בחפצים שכיחים ויומיומיים אותם קוששו מהאשפה, מהרחוב, או שנמצאו תקועים בבית ללא צורך וקישטו אותם באלמנט עיצובי צעיר ורענן: לכיסא קשיש וחום, הוסיפו רגל תותבת מפלסטיק ירוק ומשובב, מושב קש נושן ומבוקע הוחלף במשטח היי טקי ירקרק ושקוף, חיברו זה לזה שולחנות וכסאות לא תמיד תואמים ומתחו כבלי גומי ירוקים לשידות, במקום דלת. למה תוספות בירוק דווקא? יש להם מושג ירוק על כך: כדי להבליט את הניגודים.

– מה תכניותיכם לעתיד?
"התערוכה של כלי הפורצלן שלנו תוצג בדצמבר בגלריה של דרוג דיזיין באמסטרדם ובאפריל 2007 בסלון הבינלאומי במילנו", מסכמת רנארד "לאורך השנים תרמנו עבודות לתערוכות לא מסחריות, בתקווה שהן ישמשו לנו קרש קפיצה. יצרנו הרבה קשרים עם לקוחות ומעט עם יצרנים. מעניין אותנו יותר הקשר עם הצרכנים מאשר עם היצרנים. עבורנו 'עיצוב' הוא שאלה נצחית וכל פרויקט שלנו הוא שלב נוסף בתהליך הפענוח שלה".
 

 

 

www.cinqcinqdesigners.com
 
 

עשרה מעצבי-על שאינם פיליפ סטארק

  שאלו ישראלי ממוצע מיהם מעצבי העל בעולם והוא יענה: פיליפ סטארק, פיליפ סטארק ופיליפ סטארק. הבה נרחיב מעט את פרספקטיבת הידע הכללי ונציל את כבודנו וכבודם של מעצבי-העל ונפרגן לבעלי זכויות נוספים בתחום. יובהר כי מדובר במעצבים תעשייתיים מובהקים, זאת בגלל טשטוש התחומים והגבולות כיום בתחום (האופנאים ארמני, מיסוני, קאנזו ופאול סמית מעצבים ריהוט, ראלף לורן מעצב כלי בית ודולצ'ה וגאבנה מעצבים כיורים. הארכיטקט פרנק גרי עיצב את בית האופנה של איסי מיאקי במנהטן ומתכנן הערים רם קולהס את חנות הקונצפט של פרדה בניו יורק. אפשר להוסיף דוגמאות נוספות ולקנח במעצב התעשייתי קארים ראשיד שעיצב בגדים אופנתיים לקלאברים. ראשיד אגב נפקד מרשימה זו, מאחר ולטעמי אינו משתווה ברמתו לנבחריה ולדעתי הוא תופעה חולפת). לא הוטרחו הנה בית האבות של העיצוב המודרני, מעצבים שכמעט ואינם פעילים. לפרנק גרי ומייקל גרייבס ניתן יותר משקל בעבודתם האדריכלית. עוד נעדרים שלושה מעצבים בהחלט ראויים אחרים, מאחר ודשו בהם עד זרא: רון ארד, אינגו מאורר, פיליפ סטארק. למרסל וונדרס, סם הכט ואריק לוי יוקדש מאמר מיוחד בבלוג זה. כך או כך, קבלו את צמרת מעצבי העל המובילים בעולם. 

וורנר אייסלינגר  Werner Aisslinger  

מינימליזם עיצובי, עם חדשנות המבוססת על צורה ושימוש מתוחכם בחומרים וטכנולוגיות חדשות: פיברגלס תלת מימדי, ג'לים, קצף אלומיניום, טכסטיל תלת מימדי, בעזרתם אייסלינגר יוצר מוצרים חדשים, המבוססים על צורות גיאומטריות בסיסיות ופשוטות. ראו את השז לונג שעיצב (2000)  לחברת זנוטה האיטלקית, צורתו מתארת באופן המתומצת ביותר את האייקון של שז לונג, במבנה מתכתי ספרטני, הכולא בתוכו משטח פולימרי צבעוני ומפעים עם משחקים גיאומטריים (שבלעדיו היה נראה ככסא נוח מחוף הים). כסא ג'ולי שעיצב לקפליני באותו זמן, עשוי מפלסטיק מהסוג הרווח בכיסאות שכאלה, אך צורת הכסא מתומצתת בשלמות גאונית.

 

אייסלינגר (41) נולד בגרמניה, למד היסטוריה של האמנות ותקשורת במינכן ואחר כך עיצוב תעשייתי בברלין. כשרונו בלט לעין מיד וכבר כשהיה בן 25 החל לעבוד בסטודיו של המעצבים הנודעים ג'ספר מוריסון, רון ארד, מיקלה דה לוקי ומקץ ארבע שנים הקים סטודיו משלו. הוא פועל כיום בגרמניה ומלמד עיצוב באקדמיה. עיצוביו זכו במספר פרסים יוקרתיים ביניהם קומפסו דה אורו 1995. לקוחותיו: חברות העיצוב המובילות בעולם כמוArflex,  Cappellini, מג'יס וזנוטה, יצרנית הרכב דיימלר קרייזלר וחברת התעופה הגרמנית לופטהנזה. לאחרונה התפרסמו קונצפטים עיצוביים משלו, לסגנון חיים נוודי של אנשים באזורים אורבניים, כמו למשל מבנה קובייתי נייד ומצויד היטב הממוקם על גגות בניינים.

www.aisslinger.de

רונן וארוואן בורולאק  R.&E. Bouroullec  

את צמד האחים הנחשבים כיום לכוכבים העולים של העיצוב האירופאי, גילה לפני שמונה שנים ג'וליו קפליני (מייסד חברת העיצוב המיתולוגית הקרויה על שמו) והם החלו את דרכם בעיצוב עבורו. סגנון העיצוב שלהם מינימליסטי, בעל קווים דקים ורזים, המשתמשים בכמות מועטה של חומריות. העיצובים שלהם מפתיעים בפשטות ובפונקציונליות שלהם, הם נשארים מה שהם אמורים להיות ולשמש במהותם ועדיין מציעים חוויה אסתטית. מבחינה רעיונית, בורולאק מתארים את תפיסתם כתפיסת אובייקטים כחלק ממערכת מתוחכמת יותר הכוללת הבנה של סיטואציות, חופש תנועה והרמוניה של סיטואציות.

רונן Ronan Bouroullec נולד ב-1971 ואחיו ארוון  Erwan Bouroullec נולד ב-1976 , שניהם בצרפת, שם גם למדו עיצוב תעשייתי והם ממשיכים להתגורר ולפעול בה, במסגרת שותפות שהקימו לפני שש שנים. רונן שגם מלמד בבית הספר בוזאר היוקרתי, הוא האח הדומיננטי המכתיב את הקו העיצובי בסטודיו של שני האחים. הצמד זכה במספר פרסים על עיצוביהם והציג בתערוכות יחיד, בין היתר במרכז פומפידו בצרפת ובמוזיאון ויקטוריה ואלברט ובמוזיאון לעיצוב בלונדון, שם הציגו לפני ארבע שנים תערוכה מרשימה שהכתה גלים ברחבי העולם. קפליני כאמור, נתן להם את קרש הקפיצה הראשון והם הגיעו למודעות בינלאומית בתוך שנה, כשזכו בפרס ראשון ביריד הרהיטים בפאריס 1998. שנה אחר כך הם זכו בפרס "המעצב החדש הטוב ביותר" בניו יורק ולפני ארבע שנים זכו בפרס הגדול מכולם – בקומפסו דה אורו במילנו. הם עיצבו את חנות האופנה של איסי מיאקי בפאריס (2000), סדרות רהיטים לויטרה ועשרות עיצובים מעוררי השתאות לחברות העל בופי, הביטאט, לינייה רוזה Ligne Roset, מג'יס ורוזנטל.

www.bouroullec.com

האחים קמפנה Fernando & Humberto Campana

צמד אחים מעצבים ברזילאי זה, באו מתרבות דלה ובהפוך על הפוך לקחו את דלות החומר של סביבתם ועשו ממנה מיליונים. ההשראה שלהם באה מעוני והעיצוב שלהם עושה שימוש במחזור ובחומרים כמו קרשי עץ, שאריות בדים וחוטי ברזל. קערת פירות שלהם עשויה ממשטח פלסטיק מהודק בשתי סיכות או ממשטח מתכת עגול עם שערות מברשת מסביבו וכמשענת לכסא שלהם משמש שיער מטאטא קש ארוך. לקפליני הם יצרו אגרטל מאוסף מבחנות זכוכית. כללתי אותם ברשימה זו בזכות מקוריותם וחדשנותם, מאחר וחלק ניכר מעבודותיהם חביבות, אך זוכות לטעמי בהערכה מוגזמת. עם זאת, קיימות אצלם מספר הבלחות מקוריות. למשל, כורסת אנמונה שיצרו לחברת אדרה, דמוית יצור תת ימי, משלד מתכת פשוט, עליו הונח סבך צינורות פלסטיים חלולים. או כורסת הכריש, המזכירה את לועו הפעור, ממסגרת בקליעת קש צפופה, הכולאת משטח ישיבה מפרספקס שקוף ועומדת על ארבע רגלי מתכת פשוטות, תרתי משמע. האחים מאמינים שעל ידי שימוש בחומרים חדשים, העיצוב בעתיד יוכל לשנות את יעדיהם של עצמים קיימים.

 

פרננדו קמפנה (44) והומפרטו קמפנה (52) נולדו בסן פאולו בברזיל, עיר בה פרננדו למד אדריכלות והומברטו משפטים. יחד הם מעצבים לחברות על כמו קפליני, אדרה, ה. שטרן והמומה. הם הציגו תערוכות רבות בעולם, מהמומה בניו יורק ועד למוזיאון תל אביב, שנזכר לפני כארבע שנים שהוא צריך להציג גם עיצוב בהיכלו, אולי בעיקר מאחר וה.שטרן דאגו להביא ולממן את קיום התערוכה.

מארק ניוסון  Marc Newson

בעבודותיו של המעצב האוסטרלי ניוסון, ניכרת אהבתו לים, לשמש, לחיספוס. סגנון העיצוב שלו מסגיר את הרקע שלו בפיסול. מוצריו עשויים בעיקר מפלסטיק והם משובבים וחדשניים. למג'יס למשל, הוא יצר שולחן סלוני בצורת גלשן ומייבש כלים בצורת משחק מחשבה. ליצרנית העיצוב פוד הוא עיצב כסא שנראה כחייזר הפוער פה וליצרנית הריהוט בי.אנד.בי. יצר כסא הנראה כמושב לאסטרונאוט בחללית. למג'יס הוא עיצב מעצור לדלת, בצורת יצור רכיכתי נפוח מפלסטיק, שמשקלו נוצר על ידי מילויו במים. לפורד הוא עיצב מכונית קונצפט עתידית, המזכירה דווקא את האלפא רומאו הספורטיבית של שנות החמישים.

ניוסון נולד לפני 43 שנה בסידני אוסטרליה, שם למד עיצוב תכשיטים ופיסול. בתום לימודיו הוא עקר לטוקיו, שם עבד וחי ארבע שנים. לפני 14 שנה הוא הקים סטודיו בפאריס, בו הוא יוצר עיצובים לחברות המובילות בעולם, כמו אלסי, קפליני, מג'יס, מורוסו, חברת התאורה האיטלקית פלוס ויצרנית הרכב פורד.

 

אנטוניו צ'יטריו  Antonio Citterio

 

צ'יטריו (55) האיטלקי למד אדריכלות באיטליה, אולם התרכז בעיצוב ריהוט, גופי תאורה וכלי בית לחברות מובילות בעולם, כמו B&B, מטבחי Boffi, גופי התאורה Flos, קרטל וויטרה. פעמיים הוא זכה בקומפסו דה אורו היוקרתי, בשנת 1987 וב-1995.

העיצוב על פי צ'יטריו בעל קווים גיאומטריים ומאפיינים ארכיטקטוניים, החל מהספות המרובעות שתכנן לבי.אנד.בי וכלה במשטח חיתוך הלחם שהוא יצירת מופת, העשוי יחידות עץ דקות במרווחים שווים, עם סכין לחם דקה בעלת כת אליפטית, המעוצבת בשלימות ובניואנסים ארכיטקטוניים. צ'יטריו הנו מעצב הבית של חברת B&B , הוא נודע בקולגיליות שלו שבאה לידי ביטוי בשיתופי פעולה במחקר ופיתוח עיצוביים, עם מעצבים נודעים בחברות אחרות. אחת מהן הולידה למשל את הספה צ'ארלס, שצ'יטריו יצר כמחווה למעצב צ'ארלס אימס.

סטפאנו ג'יובנוני Stefano Giovannoni

 

ג'יאובנוני (51) האיטלקי, ארכיטקט שהתרכז בעיצוב תעשייתי והחל דרכו כשותף למעצב גידו ונטוריני הסוער אך הלא מסחרי, עם עיצוב המושפע ממגיה שחורה ומעוטר בסימנים פאליים. יחד יצרו את האייקון ג'ירודונטו, בדמות אדם קטן חסר זהות מינית, אותו הטביעו על מגשים שייצרו. המגש הפך ללהיט היסטרי בחנויות אלסי, שהוביל לייצור סדרות נוספות עם אותה דמות: קעריות הגשה, מחזיקי מפיות, מלחיות, פילטר קפה ועוד. בשנות ה-90 החליטה יצרנית העיצוב המפורסמת אלסי, לגוון את הקו העיצובי שלה. אלסי, החלה דרכה ב-1921 כבית מלאכה קטן של משפחה בעלת מסורת של דורות בייצור כלי בית ממתכת, חומר הגלם ממנו היו עשויים כל מוצריה לאורך כל השנים. בעזרתו של ג'יאובנוני, היא ייצרה במפתיע אוסף כלי פלסטיק צבעוניים, חומר המנוגד למסורת המתכת שלהם, אשר הפכו לשוברי קופה, מאחר ונראו כצעצועים צבעוניים ומשובבים:

 

מלח ופלפל בצורת אנשי ליליפוט תלויים בחוט, קערת לחם בצורת אונייה, מיכל לאחסון ספגטי עם ידית מכסה בצורת עגבניה, מצית השולחן ברוס בצורת כלב ים, פומפייה עם ידית בצורת צוללן ופקקים לכיור עם צ'ופצ'יק בצורת ראש ארנב ארוך אוזניים. זכור לטוב הוא מגו, מטאטא הפלסטי הצבעוני שלו, שהפסיק את הנוהג של הסתרת המטאטא עם שאר כלי הניקוי בארון. הוא כה יפה, שכל בית מציג אותו גלוי לראווה. כמעט מול כל דלפק של בית קפה, בר, מספרה בתל אביב ומחוצה לה, ניצבים כיום כסאות הבר שעיצב בשם בומבו. האני המאמין של ג'יאובנוני הוא, שאם לא הצלחת לגרום לאנשים לקחת אותך ממדף החנות ולהשתמש בך – נכשלת בעיצוב.

 

 

ג'יאובנוני חי ועובד כיום באיטליה ומלמד עיצוב בדומוס היוקרתי, מעצב לחברות העל כמו אלסי, קפליני, פלוס, מג'יס, יצרנית הרכב סאאב וסייקו. לפני 14 שנים נערכה במרכז פומפידו תערוכה גדולה שסקרה את ההיסטוריה שלו כמעצב.

 

רוס לובגרוב Ross Lovegrove     

 

           

 

    לובגרוב מעצב וירטואוז בשילוב מושלם בטכנולוגיות מתוחכמות, חומרים פשוטים אך יעילים וצורה כובשת ומפעימה. אם זה בכסא הנוסעים שעיצב לחברת התעופה היפנית, שנוחות הישיבה והכבוד למשתמש בו, מצריכים גרירת הנוסעים החוצה כמעט בכוח בתום הטיסה (בתמונה) ואם זה במנורת השולחן דמוית הפטרייה, שעיצב ללוצ'פלן, הנדלקת וכבית בנגיעת אצבע באמצעות חיישן. הצורות שלו אורגניות ומאד מינימליסטיות.

     לובגרוב (49) נולד בקרדיף שבוולס ולמד עיצוב תעשייתי במנצ'סטר ובלונדון. את דרכו החל כמעצב אצל יצרנית הריהוט קנול, המשיך באטלייה לצד ז'אן נובל ופיליפ סטארק ולפני עשרים שנה יצא לעצמאות. הוא מעצב לאפל מחשבים, קפליני, דריאדה, אדרה, הרמן מילר, חברת התעופה היפנית, קרטל, קנול, פג'ו,Luceplan, מורוסו, מוטורולה, מצלמות אולימפוס, זנוטה, ויטרה ולאיסי מיאקי. עבודותיו נמצאות באוספי המומה, גוגנהיים, מרכז פומפידו, מוזיאון העיצוב בלונדון ועוד.

 

 

 

 

ג'ספר מוריסון     Jasper Morrison

     סגנון הריהוט שמעצב מוריסון האנגלי, 46, חוצה זמנים, יש בו אטריבוטים לכסאות המתכת נוסח הבאוהאוס של ברוייר, עם כסאות הפלסטיק המינימליסטיים של היום. ההדיוט עשוי לזהות את הסגנון כרטרו טרנדי ופופוליסטי, אם זה בכסא הגן שעיצב לקפליני, בסגנון כסאות הנוח של שנות השישים, עם רצועות פלסטיק העבות כמשענת, במקום בד הניילון הזכור לטוב. או במנורת הכדור בסגנון הסיקסטיז, הקרוייה כדור גיו, מחווה לגיו פונטי מעצב נחשב מאד באותו עידן.

     מוריסון מעצב תעשייתי שזכה בפרסים כמו IF, מעצב כיום עבור אלסי, מצלמות קנון, קפליני, פלוס, מג'יס, רוזנטל, מרכז העיצוב סוני באירופה, ויטרה.

 

 

טום דיקסון  Tom Dixon

  

     המעצב האנגלי אולי המוכר ורב ההשפעה ביותר דיקסון (46), נולד בטוניסיה לאמא צרפתיה ואבא אנגלי ובגיל 4 עבר לאנגליה. הוא למד אמנות בצ'לסי עד שתאונת אופנוע גדעה את לימודיו ובשנתיים הבאות הוא היה מוסיקאי שניגן גיטרת בס בלהקת דיסקו, עד שתאונת אופנוע נוספת מנעה את יכולתו לנגן. בגיל 20 הוא ארגן אירועים לסצנת הלילה הלונדונית ובשעות הפנאי הרבות שהיו לו בשעות היום, השתעשע בניסוים בהלחמת חלקי מתכת ממוחזרים ויצירת מבנים אוונגרדיים. החומרים האהובים עליו באותו זמן היו פרופילי ברזל, סורגי בטון, חלקי מכוניות ומחבתות. "נשביתי מיד בקסם של הלחמת חלקי מתכת זה לזה. לא הייתה לזה הרצינות של הקראפט ולא הפומפוזיות של העיצוב. זו הייתה פשוט תעשייה. עשיתי את זה להנאתי, כי הייתה לי פרנסה בלילה. רק כשאנשים החלו לקנות את זה גיליתי שעליתי על משהו ושאני יכול להפוך ערמת גרוטאות מתכת לזהב". העיצוב בשיטת עשה זאת בעצמך של דיקסון, תאם את מצב הרוח הפוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 ושמו החל להתפרסם עד כדי כך, שחברת קפליני הגיעה אליו מאיטליה ונדלקה על כסא בצורת S שיצר בתחילת דרכו מפנים שפורפרות גומי ממוחזרות. קפליני נפעמה מהמבנה הפיסולי של הכסא חסר הרגליים והיא הוציאה אותו ב-1989 מרופד לשוק. ה-S Chair פרסם את דיקסון והקנה לו מוניטין בינלאומי והפך לאייקון עיצובי הנמצא באוסף הקבוע של המומה.

     "לא הייתה לי אף פעם אמביציה להיות מעצב, גם היום הייתי רוצה להיות תעשיין", התוודה לאחרונה דיקסון "הרגע המכריע בחיי היה כשהגעתי בינואר 1989 למילנו וקיבל אותי נהג של קפליני עם שלט 'מר דיקסון'. עד אז הייתי עיוור לפוטנציאל הרב הטמון בעיצוב עבור התעשייה". דיקסון המשיך לנפק לקפליני האיטלקית עיצובים מפתיעים והיה מזוהה בעיקר איתה. בתחילת שנות ה-80 בריטניה של טאצ'ר הייתה מדבר תרבותי עם תעשייה מתמוטטת, חסרת יכולת לגלות את הנביא בעירה. "מדהים לומר, אבל עד היום אני מחכה לטלפון מיצרן בריטי", התבדח דיקסון לאחרונה. לפני כעשור שנים הקים דיקסון סטודיו משלו לעיצוב בפלסטיק, בעיקר גופי תאורה. הראשון Jack Light מפוליטילן צבעוני, זכה להצלחה בינלאומית ונכנס לאוסף הקבוע של ויקטוריה ואלברט. אגב, לפני שלוש שנים הוא פיתח מכונה לייצור מוצרי פלסטיק, הציב אותה בחלון הראווה של חנות הכל-בו סלפרידג'ס, שם היא ייצרה ללקוחות מוצרים בהזמנה והם קבלו אותם מיד "חמים מהתנור". לפני שמונה שנים הוא מונה לתפקיד הנכסף של ראש הסטודיו לעיצוב של היצרנית ובעלת רשת החנויות הביטאט. מינוי קונטרברסלי ובלתי צפוי לתפקיד כמעט ממלכתי כזה, עבור דיקסון שהיה אוטודידקט ולא קונבנציונלי בסגנונו, אפשר אף לומר אוונגרדי. בעל רשת הביטאט, סיר קונראן, מי שנחשב כהשפעה הגדולה ביותר על העיצוב האנגלי המודרני עמד מאחרי הבחירה ודיקסון הוביל את הביטאט, שדשדשה כבר שנים במקום, הרחק קדימה והפך בעצמו לראש מחלקת העיצוב הבינלאומי והמנהל הקריאטיבי שלה. הערה מהצד, העיצוב של דיקסון היה אליטיסטי תמיד, למרות שאולי זו לא הייתה כוונתו, מה שמתנגש לטעמי עם האמביציה של הביטאט שהתגאתה בהפיכת עיצוב טוב אפשרי לכוווולם.    

www.tomdixon.net

 

… וכמו שהבטחתי, אף מילה על פיליפ סטארק