לידיעת עולי הרגל לניו יורק

 

 

     אורחות חיינו שאבו השראתם תמיד מאמריקה, אבל העיצוב שלנו היה בעיקר אירופאי – מכיכרות העיר עם ערוגות הפרחים, מעברי החצייה הזברתיים, המסעדות (והאוכל שבהן) ועד לסלון ביתנו (מפולני בשנות קום המדינה, סקנדינבי כשישראל נעשתה מודרנית ועד לאיקאה השבדית כיום). מקומות הבילוי שלנו לעומת זאת, בעיקר התל אביביים, פיתחו סגנון עיצוב ניו יורקי, למרות שרבים ממעצביהם לא היו מעולם בניו יורק: הבר אינגריד (עיצבו מילו ועינת צדיק ונעמי שלו) ששאל את השירותים השקופים ממועדון לילה ניו יורקי, מסעדת טריבקה ז"ל (שעיצב ירון טל) שלא הזכירה במאום משהו מהמאפיינים החזותיים של האזור הזה הניו יורקי, מסעדת אודאון (עיצבו אלון ברנוביץ' ואירנה קרוננברג) כדינר לאוכל אמריקני, אבל עם אימג'ים של גיבורי תרבות אירופאים, שנזכור שאנו בישראל. קום איל פו לעומתם (עם שם צרפתי, שטבע צ'כוב הרוסי, שנמכר כמותג ישראלי) מוכרת לנו עירוניות ניו יורקית, עם סגנון לבוש של נשות העסקים הגלובלי, הפוסט קולוניאלי, שהרפרנט הוא דונה קארן. בקיצור, בלגן. אז בואו נסייר היכן שסגנון עיצוב ניו יורקי מיושם במקור. כמו שמכנים התיירים ג'יפה עירונית: אותנטי. כי עיצוב מקומי, הוא פועל יוצא של תרבות. 
 

 

 

 

   ניו יורק הפעילה את דמיון הציבור יותר מכל עיר בעולם. הארכיטקטורה הניו יורקית כמו התרבות של העיר, צמחה בתוך מצע של אנרגיות יצירתיות בעוצמות ללא תקדים. העשור האחרון היה רצוף בבניינים קטנים וגדולים שיושמו בהם רעיונות חדישים ונועזים, שנוספו לקו הרקיע של העיר. ניו יורק הייתה תמיד בירת התרבות של אמריקה ובמיוחד של צעיריה. נכון שהרוק'נ'רול נולד בדרום בשנות החמישים, בעיקר בגלל שרוב השחורים רוכזו שם, אבל בשנות השישים הבירה הייתה ניו יורק: גרינץ' וילג' הייתה השנקין של המדינה, הוילג' ווייס היה העיתון החתרני הנפוץ ביותר (ששימש מודל לעיתון העיר התל אביבי, שספק אם היה נולד בלעדיו) ורוברט צימרמן בן העשרים, אסף את מטלטליו ואת הגיטרה שקיבל לבר מיצוה, עזב את העיירה הקטנה הייבינג במינסוטה והגיע לוילג' כדי להפוך לבוב דילן, בעזרתה של ג'ואן באעז, זמרת העם והמחאה, שגייסה אותו כדי להילחם במשבר הטילים בקובה. אבל דילן רצה רוק'נ'רול והיה הראשון שלקח את המוסיקה הזו שהתקשרה עם שחורים, אלכוהול ונבערות – והכניס אותה לאוניברסיטה. הסטודנטים פול סיימון וארט גרפינקל יצרו את שיריהם באוניברסיטת קולומביה ו"צלילי השקט" שלהם הפך להמנון הסטודנטים במקביל ל"נישא ברוח" של דילן. ההיפיז וילדי הפרחים העתיקו בסוף שנות השישים את מרכז תשומת הלב לחוף המערבי והפכו את סן פרנציסקו לבירת התרבות החדשה. למרות החבורה שאנדי וורהול גידל בחצר המרכז מנהטנית שלו, שהחלה עם ניקו, לו ריד ושאר "מחתרת הקטיפה" ועד לליזה מינלי וביאנקה ג'אגר שבמועדון 58. מועדון שהוא אייקון חברתי אבל גם אדריכלי, מבחינת השפעתו על עיצוב מועדונים אחרים. גם צ'לסי הוטל, שאירח את ג'ניס ג'ופלין המסוממת ואת לאונרד כהן המהורהר שכתב שם שירים נוגים, הוא אייקון כזה. באמפייר סטייט בילדינג נאחזה פיי ריי בשארית כוחותיה, כשנמלטה מקינג קונג. סנטרל פארק שימש כזירת התרחשות בעשרות אם לא מאות סרטים. במדיסון סקוור גארדן כבשו הביטלס לראשונה את אמריקה. כשאני מבקר כעת בניו יורק, אני לא רואה יותר מבנים חדשים שהם גם מרשימים עיצובית ויש בהם גם מיתולוגיה חברתית. בואו נאתר מספר מקומות שיש בהם משהו מאותו מושג חמקמק הנקרא עיצוב ניו יורקי, אך עם שאר רוח תרבותי וחברתי רחב יותר.

 

Times Square

42nd Street. עיצוב רוברט א.מ. שטרן ארכיטקטים וטיבור קלמן, 1993

 

     אני מתחיל כמו מורה תיירים משעמם דווקא בטיימס סקואר, אבל אני אוהב את הדיאלוג שלו עם רחוב 42 בו הוא נמצא. הרחוב שמור בזיכרוני מסרטי ניל סיימון (מ"יחפים בפארק" ועד ל"זוג המוזר", ג'ק למון וולטר מתיאו המנוחים) ומשירי סיימון וגרפינקל, שמדברים על מכאובי הפרט הקטן, האהבה הנכזבת עם הנערה שעזבה לחוף המערבי, השכן הפורטו ריקני האלים ועל מוכר הפרעטצל בפינה. כל אלה ליד הקרוסלה שאין דומה לה בעולם, שם מתערבלים החיים לבליל מרצד, צבעוני, גועש, רעשני וההזוי. קרוסלה שבה כל אחד מנסה להתבלט, להתפרסם, לצוד עין ולזכות בתשומת לב, אך נבלע באנונימיות הגודל האינסופי הנקרא אמריקה. משרד האדריכלים א.מ. שטרן והמעצב הגרפי הנודע טיבור קלמן המנוח, שינו בתכנית שאפתנית את האזור הזה והצליחו להפוך אותו מאזור השורץ במועדוני חשפנות וזונות, לאזור מכובד שאפילו כמה כסופי שיער חנוטים בחליפות מוול סטריט, העתיקו לשם את משרדיהם, לצד מותגים כמו דיסני, תיאטרון אמסטרדם, המגה סטור של וירג'ין מיוסיק, חברת הסרטים פרמונט, טייקון התקשורת NBC ומוזיאון מאדם טוסו. 
  

 

 

Rose Center for Earth and Space

81st Street and Central Park West. עיצוב פולשק, 2000

 

      אין ספק שזהו אחד הבניינים המרשימים ביותר בארכיטקטורה של השנים האחרונות והוא מומלץ גם למי שלא מתעניין בערכים ארכיטקטונים בגלל חוויית המקום: בתוך קוביית זכוכית ענקית ואני מתכוון ע-נ-ק-י-ת, שלוחות הזכוכית שלה מחוברים זה לזה בעכבישי פלדה, טמון כדור פלניטריום ענק, הנראה כלקוח מאחד מסרטיו של שפילברג, המציג את ההיסטוריה בת 13 ביליון שנה של היקום. במרווח שביניהם מרחפים כוכבי שביט ולכת, מעל ראשי המבקרים העומדים להיכנס לתצוגה. מול ההיכל השמימי משתרעת מדשאה רחבת ידיים, המכסה חניון תת קרקעי, אפשר להתפרקד עליה ולהרהר בסודות הבריאה.
 
 
 

MoMA

11 West 53rd Street, מעצב יושיו טניגוצ'י,2005

     לא חשבתם שאני, שלא אכפת לו מי שר המדע שלנו (מיהו?) אבל סקרן לראות מי מציג בכל גלריה איזוטרית בדרום העיר, לא אמליץ על המוזיאון שהוא המכה של המאמינים בעיצוב בעולם, בייחוד לאחר שעבר תכנון חדש וכה מדובר לאחרונה. מאה אלף פריטי עיצוב ואמנות המהווים את נכסי התרבות של המאה ה-20, סודרו מחדש במבנה שהתכנון הבסיסי שלו גיאומטרי וברור להתמצאות והוא שופע אור טבעי בפנימו. ההצלחה של האדריכל היפני טניגוצ'י בעיצוב המוזיאון (זה אגב העיצוב הראשון והיחיד שעשה עד כה בארה"ב) היא כה גדולה, עד שהיא הופכת לאטרקציה העיקרית ומרכזת את רוב תשומת הלב של המבקרים במקום כיום, לטוב ולרע. 

 

Vitra New York

29 Ninth Avenue. עיצב לינדי רוי, 2002

    

ויטרה היא יצרנית רהיטים שוויצרית מהמובילות בעולם ומחזיקה באייקונים של עולם העיצוב: עבודות של הזוג אימס ופרנק גרי האמריקאיים, בליני וצ'יטריו האיטלקיים ורון ארד ופיליפ סטארק ועוד. את יצירות העיצוב שבחזקתה היא אף שיכנה במוזיאון נחשב בשוויץ הנקרא מוזיאון ויטרה. לפני שלוש שנים היא העתיקה משכנה מהשדרה החמישית לצד המערבי של השדרה התשיעית, שם שחזרה מבנה מסחרי מלהיב והתפרסה על פני שלוש קומותיו. מדרגות בטון יוליכו אתכם בין הקומות, בתוך הקטלוג הגדול ביותר של כיסאות הידועים של מאה ה-20. עיצוב הפנים פשוט ומרבה להשתמש בזכוכית ובאור טבעי. הכיסאות המפורסמים נמכרים גם בתור מיניאטורות לאספנים (במחירים שערורייתיים) והם מוצגים כאן  בתוך מבחנות זכוכית שקועות ובולטות בקיר תצוגה. זהו המקום לראות את המקור לכל העיצובים הנודעים, שחיקויים שלהם מיוצרים בסין ונמכרים באיי.די.דיזיין בפרובינציה שלנו.

 
 

Issey Miyake Tribeca

119 Hudson Street.  עיצוב פרנק גרי וגורדון קיפינג, 2002

 
 

איסי מיאקי הוא מאותם אופנאים יפניים רבי השפעה, שבשנות ה-90 היה אחראי על מעבר הבוטיקים מחנויות רחוב שכונתיות לחללים יוצרי חוויה והתרחשות. החנות עוצבה בידי האדריכל האמריקני המאוד נחשב פרנק גרי (מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד). לפני עשור שנים אדריכל מכובד שכזה לא היה נותן את שמו לבית אופנה וצעד זה (יחד עם העיצוב של רם קולהס המאוד נחשב לחנות הקונצפט של פרדה, עליה נדבר בהמשך) – מעיד על מעמדו של מיאקי, אבל גם ובעיקר על מעמדה הגדל של האופנה, שאף ניתנה לה השנה לגיטימציה ודריסת רגל במוזיאונים נחשבים. כל זה מבלי להזכיר את קו הלבוש החדש לקלאברים, שעיצב קארים ראשיד מעצב הפנים והמוצר המוערך (לשווא לדעתי). זו חנות הדגל של מיאקי והוא ביקש להעביר בה נרטיב של הפתעה. מיאקי כינה את העיצוב: "טורנדו של גרי" ואכן היא נראית כאילו בתוך יריעת תלתלי מתכת מטיטניום (החומר האהוב על גרי). חללים פנימיים שונים עוצבו בידי בנו של גרי, אלג'נדרו. אני מעריץ של שני ענקי העיצוב הללו, גרי ומיאקי ולטעמי המאבק כאן קשה על תשומת הלב שלהם, כשכל אחד מהם מפגין איכויות עיצוביות נשגבות.

 

Prada New York Epicenter

575 Broadway . עיצוב המשרד לארכיטקטורה מטרופוליטנית, רם קולהס ואול שירין, 2001  

 

     זוהי חנות הדגל של פרדה (מוצ'יאה פרדה מתרווחת בספה שבתמונה ומשמאלה אדריכל החנות רם קולהס) והיא ממוקמת במנהטן התחתית ומתוכננת כחנות קונצפט: תצוגה גדולה של אופנה על רצפות מסתובבות, לצד אודיטוריום למופעים, הקרנת סרטים והרצאות. חלק מהסחורה מונח על מדפים בצבע ירוק מנטה וחלק מוצג בכלובי מתכת גדולים ומלבניים הנעים על מסילות שבתקרה, המכונים "העיר המרחפת", המשאירים את רצפת החנות פנויה לפעילויות. בין הקומות מעלית שקופה המאפשרת לקונים לבחור סחורה כשהם נעים אנכית. בחלק מהחנות רצפת שיש שחורה לבנה, הזהה לחנות פרדה הראשונה שנוסדה במילנו, אך רוב הרצפה בנויה מגל עץ גדול הנשפך בין הקומות, ממנו בוקעים משטחי תצוגה, בהם ניתן לצפות ממעברים שבצידיו. על הקירות מודפסים אימג'ים גרפיים צבעוניים, מופשטים אך מחויכים.
 

 

Lot 61

550 West 21st Street. עיצוב דיאן ורפאל וינולי, 1998


     שני המעצבים הללו הם הפבוריטים של יזם מועדוני הלילה אמי סאקו והנה דוגמא לתרכובת הכימית המוצלחת שיוצר השיתוף בינם. המקומות המרתקים ומענגים שלהם מסתתרים תמיד מאחורי חזית שגרתית וקשה לזיהוי. מסעדת לוט 61 שוכנת היכן שהיה פעם מוסך נידח למשאיות. חזית הבניין נשארה כפי שהיא ושם המקום רשום עליה בגיר. אבל בפנים מתגלה לעיניכם הנדהמות מקום עם צבעוניות אפלולית וחמה כשאש, עם בר עשוי שכבות עץ ענקיות וכיסאות מרופדים בגומי צבעוני, שנלקחו לפי השמועה מבית חולים לחולי רוח. מסעדה-בר אחרת שלהם (בנגלו) הם מיקמו מתחת לגג חלוד, היא כמעט בלתי נראית והמראה הפנימי שלה מהמם, גדוש בציורי אמנים אמריקאיים ידועים, עם ציור קיר ענק של בריכת שחייה, הנותן תחושה של שתיית קוקטיילים על גדותיה. 
 
 
 

Brasserie

100 East 53rd Street עיצוב דילר וסקופידיו, 2000

     מסעדת ברסרי הצרפתית המפורסמת שוכנת במגדל שהוא אייקון מודרניסטי – בנין סיגרם שתכנן האדריכל ההיסטורי מיס ואן דה רוה. היא נשרפה לפני עשר שנים ועוצבה מחדש. לעומת העיצוב האירופאי לעילא של הברסרי שאתם מכירים מצרפת או מתל אביב, העיצוב כאן שופע המצאות, המאורגנות בתוך קווים ישרים ונקיים. בקיצור: עיצוב ניו יורקי. חרף המיקום במבנה שהוא סמל מודרניסטי, אין במסעדה שימוש רב בזכוכית ואין מרחב ראייה לנוף החיצוני – אולם עיצוב המסעדה דווקא משחק עם האירוניה הזו: מצלמת וידאו מראה את הרחוב על מסך פלזמה פנימי ענק וחיישן הקבוע בדלת המסתובבת מצלם סנפ-שוט של כל אורח בכניסה ומציג את תמונתו על סדרת מסכי פלזמה הקבועים בקיר המואר של הבר. לוחות מעוצבים משתפלים מהתקרה ואתם מוזמנים לשבת בקימור שהם יוצרים בתחתיתם. בשירותים יש כיור פלורצנטי כתום, משותף לגברים ולנשים.  
 

 

 

The Hudson

356 West 58th Street, עיצוב פיליפ סטארק, 2000

 

 

     מבנה שהיה בית דירות לרווקים, הפך בידיו של סטארק לבית מלון מדובר ומתוקשר בן 205 חדרים מעוצבים בתיאטרליות ברוקית, שרק סוריאליסט שתוי יכל ליצור בהתקפת מאניה: קירות לבנים אדומים המצטטים אמריקנה נוסח פרנק לוייד רייט, עם מדרגות נעות מהכל בו מייסיס, בתוך קוביית פרספקס צהובה וזוהרת ושנדליר בדולח. כאילו חייזר מהמאדים נחת במרכז ביקתת זוג חוואים בטקסס. אקלקטי בטירוף, אבל מושקע ונראה עשיר. הנה מתכון העיצוב של סטארק: קחו ציורים של פרנססקו קלמנט עם ג'קסון פולק, רוקוקו והיי טק, את פול ויטמן ואת פול מקרטני, את טנסי ויליאמס ואמילי דיקנסון יחד עם מדונה, ערבבו היטב וצפו את התוצאה בסטוקו. הפעם לדעתי המלך גם ערום וגם הזין שלו קטן.
 
 
 

ואי אפשר להפרד בלי כמה מילים על הלופטים הניו יורקים

 

     ביקרתי בלופטים של שני חברים מעודכנים, האחד אספן אומנות שאימץ קומה חמישית בבניין בסוהו והשני ארט דירקטור במגזין הרפר'ס באזר. להן עדותי: הצבע הכללי והאווירה שם היא של פלדת אל-חלד. העיצוב מינימליסטי עד סגפנות, ממש ברוח הזן היפני. חללים מצופים עץ, לרבות רצפה, מדרגות וקירות, מנוגדים לחללים רכים המצופים שטיחים עבים ואפורים, כצבע הרצפה והקירות שהם מבטון אפור ומוחלק. לרוב אין לחללים דלתות והם מוגדרים במחיצות זכוכית עבות מסגרת מאלומיניום. העיצוב משחק רוב הזמן בניגודים בין חומרים חמים כמו עץ, לבין קרים, כמו למשל חדר שירותים כולו ממתכת.

 

 

ניו יורק, יוני 2006

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s