ניאו פולנים

 

 

   תל אביב נמצאת כעת באוברדוז עיצובי. תוצאה של מנות היתר שהלעיטו אותה מעצבי הפנים הפועלים בה בשנים האחרונות. אבל אין סיכוי שהיא תשאר בקומה זמן רב. ההיסטוריה של העיצוב לא נעה קדימה בקו ישר, אלא תמיד בדילוגים. אחרי שמרקיעים לשחקים הניו יורקים, עם חללים גדושים באורבניות נוסח טרייבקה, רוצים לנוח בסלון החמים של הסבתא. הימים הם ימי קו תפר. מקומות בילוי, שנעצרנו בפתחם כדי לשגר וואו מתפעל, מתחלפים לאט לאט במקומות בעלי צביון מרגיע יותר. אחרי הבום של מסעדת מסה שעוצבה בתקציב של מיליון דולר, נראית מסעדת קנטינה (המילה האחרונה בינתיים) אליטיסטית לא פחות, עם עיצוב בסיסי, בהיר ונקי. פשטות היא שם המשחק עכשיו. אחרי שהקהל עלה עם המעצבים לשיאים סופניים, מורגשת עכשיו הנהייה אחר מקומות שלא מסתתרים מאחורי מייק-אפ מתעתע. "יזמים אומרים לנו כיום שנמאס להם מעיצוב היתר", אומר המעצב רואי רוט, מהסטודיו רוט-טבת, "שהם רוצים שהלקוחות ירגישו שהם באו לעשות משהו אמיתי. הם לא רוצים טפט, עטיפה או קליפה, שלא ימרחו אותם".

 

 

 

מופע של קבוצת יבחוש בהאומן 17 בירושלים

 

על הגבול בין העולם האמיתי לוירטואלי

     בעבר היו רואי רוט ויעל (קמץ מתחת ל"ע") טבת, ממעצבי החוויות המרגשות וההזויות שנודעו במקומות הבילוי בארץ. הם היו היכן שהעיצוב סימן דרך ויצר היסטוריה והם גדלו, הלכו יד ביד והתבגרו יחד איתה, תמיד בצ'ופצ'יק של הסצנה: מעיצוב הפנים והאירועים של האומן 17 שהשתתפו בהקמתו בירושלים, כחלק מההרכב המיתולוגי של קבוצת יבחוש, דרך הסניף החיפאי של המועדון ועד לסלונה הלאונג' בר בפלורנטין, מועדון מקסים ולאחרונה הבר לימה לימה בתל אביב. "כמו שקבוצת העיצוב דרוך דיזיין הביאה בזמנו עיצוב הומוריסטי ופשוט, כקונטרה לפלשיות, לנוצץ, לנירוסטה ולסטאריות הלא נעימה של שנות השמונים", מגולל רוט "כך הרוח, או שאר הרוח, הוא הדבר שיהיה חשוב מעתה בעיצוב. הומור הוא גם משהו רוחני, כמו השנדליפה (מנורת ענק מספוגי ליפה) שעיצבנו לסלונה, העיצוב ההומוריסטי שלה שואל שאלות: האם היא עיצוב יוקרתי או עני? מכוער או יפה?".
 
     אצל הצמד דקורציה היא מילה גסה. העיצוב של רוט וטבת נותן כבוד לאינטליגנציה, הם יוצרים עיצוב עם תוכן, עם אמירה, עם הומור. בעיקר הם יוצרים חוויות, בעיצובן הם משלבים את כל הניסיון שרכשו במדיות מגוונות. הסטודיו שלהם רב תחומי ועל כרטיס הביקור שלהם רשום "מעצבי חלל": הם מעצבי הבית של מוזיאון דוד בירושלים, עיצבו את אולפני טלוויזיה כמו ערוץ הילדים, לוגי וערוץ 10, הם מעצבים כעת סדרת פרסומות של סמסונג לטלוויזיה ובמקביל רשת בתי קפה בגוארדה-לה-חרה במקסיקו. "אנחנו לא תופסים עצמנו כמעצבי פנים", מחדד רוט "מה שמעניין אותנו זה יצירת חוויה כוללת. זו גם מגמה עולמית המגדירה כעת זן חדש של מעצב המתייחס לכל החושים. הפרסומות שיצרנו לטלוויזיה משלבות בין הוירטואלי לאמיתי, כמו הרכבת שנוסעת על גשר ועושה לופים, בפרסומת שעשינו ל- WOW. אנשים ביקשו לדעת איפה הגשר הזה. הגבולות מטשטשים ואנו הולכים על הגבול שבין העולם האמיתי לוירטואלי". 

 

פיק אפ ברים מנומסים

 

     את הבר החדש לימה לימה עיצבו השניים במה שהם מכנים: עיצוב ניאו פולני. טבת מתנדב להסביר: "עיצוב שיעזור לאורחים להראות ולהתנהג טוב ומנומס, לא לאבד חזות מכובדת. על כסא שאנו עיצבנו אתה יכול להישפך ועדיין תראה טוב. התאורה רגישה. יש כידוע פינות שלא כדאי להאיר במועדון". רוט מסביר שהמטרה הייתה ליצור בר נינוח "לייצר מקום שהוא קונטרה לפיק אפ ברים המאוד עצבניים שיש יותר מדי מהם בתל אביב. להרחיב את חווית הבילוי מהמקובל במקומות כאלה כיום. זה לא עוד מקום עם בר מרכזי ושולחנות סביבו. הבר מאד קטן והאורחים יושבים על ספות ארוכות היוצרות אינטימיות. סוג המפגש הבינאישי שונה כאן. העיצוב במקומות הבלוי נעשה אינטימי יותר כיום, נוצר תחליף לסלון הבית. אנו מנסים לאפשר מפגש אנושי המנוגד לבהמיות שפושה בעיר שלנו, עם פיק אפ ברים שבהם מתרחש צייד, אתה הצייד, יש ניצודה. אנחנו מנסים לייצר מקומות בהם האינטראקציה הזו פשוט יותר נעימה. אתה יושב עם הניצודה ומשוחח איתה בנינוחות, אדם לאדם. זה מסתדר עם הצרכים שלנו בגילנו. אנחנו דור המועדונים וזה מתבגר איתנו".

     הנינוחות הביתית החמימה הזו מזכירה את סלונה, אותה הרכיבו השניים מפינות אירוח בצורת סלונים קטנים, עם רהיטים ותמונות מבית סבא וסבתא. "התפיסה מאד תל אביבית", מסביר רוט "אנשים רוצים לפגוש אנשים ולא לכל אחד יש סלון שמתאים לאירוח – כי יש להם שותף, כי הדירה קטנה, כי הדירות בכלל נעשות קטנות ומתייקרות בתל אביב, כמו בטוקיו. מקומות כמו סלונה יתרבו בעתיד, כי פשוט יש בהם צורך. אנשים תופסים שם סלון וחוגגים בו יום הולדת. יושבים שם עמוק ואחורה כמו בסלון הביתי. כאן שוב העיצוב יוצר את החוויה. ישיבה כזו משנה את הסטייט אוף מינד של האורח לגמרי. זה מה שקוסם במקצוע שלנו, אתה בעצם מהנדס תגובות של אנשים ומייצר רוח בעזרת חומר". טבת מרחיב "בערים עיצוב הפנים פושט וגובר כי אנשים מבלים בחוץ. בשנתיים האחרונות העיצוב בתל אביב התקדם בקצב מטורף גם ביחס לערים הגדולות בעולם. זה בא מהצורך לספק אשליה למצב רוח האסקפיסטי הכללי וגם בגלל שאנחנו פרובינציה שחייבת להראות שגם אנחנו בעניינים".  

 

מלווים את סצנת המועדונים

 

     השניים הם ניגודים משלימים: רוט האקספרסיבי אחראי על ההסברה וקשרי החוץ, טבת מופנם ומתון יותר ומתערב היכן שדרושה העמקה. ישנה ביניהם חלוקת תפקידים: טבת מתעסק במיכון ובטכנולוגיה, רוט בתכנים. "הוא מביא פנטזיות ומגיע לעולמות מטורפים ואני זה שנותן להם את החיבור למציאות ומוצא את הדרך לממש אותם", מעיד טבת. שניהם רווקים, בני שלושים ושלוש ומתגוררים בתל אביב. אחרי הצבא הלכו ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל, טבת בגלל שנדלק על העיצוב במהלך עבודתו בפלסטיק פלוס בשנקין ורוט בגלל שלא ידע מהו המקצוע הזה אבל הוא נראה לו מגניב. לפני שבע שנים רוט סיים כבוגר וטבת נטש לקראת הסוף "לא גמרתי אף מסגרת בחיים שלי, מאז בית הספר היסודי", הוא מודה. פרט תמוה בביוגרפיה של בנו של פרופסור נחום טבת, מהאומנים הבולטים ורבי ההשפעה בארץ וראש היחידה ללימודי המשך בבצלאל. "אי אפשר להימנע מהשפעה מאבא", מודה טבת ואומר חצי בבדיחות "הסקתי מסקנות ולא הלכתי להיות אומן. אולי כי אני יותר מעשי מאבא ולקחתי את היצירתיות שלי לתחום העיצוב, שהוא הצד השימושי באמנות". הקמת האומן 17 זרקה את המעצבים הטריים למים העסקיים, בחלק הגועש ביותר שלהם ולכן גם היצירתי. הם יצרו פנטזיה הזויה, צעירה ונועזת, באמצע אזור התעשייה בתלפיות. יחד עם מיכל הלפמן וענבל גיל כקבוצת יבחוש, בחיבורים שהשתנו ביניהם מדי פעם, הם ליוו את סצנת המועדונים מיום הקמתה. לפני כשנה הם עיצבו את סניף המועדון בחיפה בהשראת האוניות בנמל וציור הידיים שהופיעו על קיר טחנת דגון שבנמל חיפה, מוטיבים שהופיעו במבנה המועדון ובעיצוב הפנים שלו. "חלומו הרטוב של כל מעצב הוא לקוח שנותן לך לעשות כל מה שאתה רוצה, עם תקציב גדול וגם משלם לך משכורת", מתאר טבת את התקופה "היה גם משהו ממכר בזמניות העיצוב. כל חודש יכולנו להפליג עם התפאורות לעולם חדש. בנינו תפאורה לרגע, לערב אחד או לסוף שבוע ואחר כך היא נזרקה לפח. אהבתי את זה, אתה מבצע כל רעיון מיד שעולה במוחך, זה לא מחייב ומשחרר אותך לעשות דברים שאולי אם היית חושב קצת יותר לא היית מגיע אליהם". 

 

 עיצוב שממלא את החסך הרוחני

 

סלונה לאונג' בר, זוכת "אות העיצוב" 2006

    רוט וטבת מעידים שהם מתמלאים השראה מגשרי הענק של האדריכל קלטרווה, מנמלי תעופה ותחנות רכבת, בהם הטכנולוגיה חברה לעיצוב פנטזיה אנושית. "מקור ההשראה הגדול ביותר שלנו הוא הטבע", מסביר רוט "סוניק גארדן הוא שדה שיבולים שאתה נבלע שם ועושה מה שאתה רוצה. חווית המועדונים שואבת את האקסטזה שלה מהטבע, ממניפולציות על הקהל, הנובעות מפרופורציות ענק כמו של כנסיות או המגיעות מענקי טבע שקשה להאמין שאדם יכול ליצור. במועדון זה יכול להתבטא במכת אור ענקית המחקה את השמש, או ניצנוצי כוכבים. החוויה המועדונית מקבילה לגמרי לחוויית הכנסייה". אולם עידן המועדונים הגדולים הסתיים וצאן מרעיתם מחפש כיום מקומות אחרים עם אלהים חדשים. רוט וטבת מסכימים לאבחנה, אך לא אוהבים להספיד. "העיתונות תמיד תשמח לתת לזה פירוש רע", מתקומם רוט "אם זה מצליח אז זה רע, כי הכל סמים, סקס ואונס בשירותים ואם זה דועך, אז זה מגיע כי אמרנו לכם, עשיתם סקס וסמים ואונס. מה זה משנה, זה הרי תת תרבות. זה סיר הלחץ שהצעירים חייבים אותו והמבוגרים תמיד יגידו עליו: אמרנו לכם שזה לא טוב. עכשיו זה המועדונים, פעם זה היה מילק בר ולפני זה הלכו לירקון להתנשק והגדולים היו כועסים". הצמד גורס כי מעתה יצטרכו המעצבים לתת מענה לחיבוטי נפש משמעותיים בהרבה. "התסכול הגדול של העיצוב כיום, הוא שהוא עובד עם חומר ולא עוסק ברוח. העיצוב רוצה בסופו של דבר להיות רוחני", מאבחן רוט "אנשים שבעו מחומר. קטלוג של ישראכרט גדוש בהם: זה מערבב, זה עושה מסז', זה משפר את חייך ועושה אותך שרירי. אחרי הקנייה זה מוצא את מקומו בארון, כי זה לא פתר את החסר הרוחני שלך, המחפש משמעות, שמחה, קבלה עצמית. עיצוב צריך כיום לעזור לאנשים בכל אלה". רוט וטבת מתאימים עצמם כיום לשינוי הלך הרוח החברתי, ביצירת אופי ושאר רוח למקומות הבלוי שהם מעצבים, באמצעות העיצוב הרב תחומי שלהם ובדרך של חוויה כוללת. "אנו רוצים לביים חוויה אנושית. אי אפשר להסתפק כיום רק באדריכל", חוזה רוט "צריך איש אשכולות שינווט את הפרוייקט, שמבין במוסיקה, באקוסטיקה, בארגונומיה, באנשים, בבטיחות, סוג של איש רנסאנס בעל מבט על כולל. לא חושבים כיום למשל על המוסיקה כחלק מהעיצוב, שמים דיסק וזהו. מקומות בכלל יהיו אינטיליגנטים, יופעלו בצ'יפים של מחשב וליד כל ארון חשמל יהיה גם ארון סרבר מחשב שיודע לעשות הכל".

 

יער של ביצים מנגנות

 

 

    לפני שנתיים השתעשע רוט בתכנון קונצפטים פנטסטיים, למשל חנות שבאים אליה לא כדי לקנות מוצר, אלא כדי לקנות חוויה. כך נולד סוניק גארדן, לאונג אינטראקטיבי מוסיקלי, המורכב מיער מושבים רכים דמויי ביצה ומנגנים. המיזם נוצר בידי רוט וענבל גיל, אקסית יבחוש, טבת עזר בביצוע והוא הוצג בסלון הלווין שבתערוכת העיצוב במילנו 2004. רוט וגיל הצליחו לגייס את המימון הרב שנדרש להרמת הפרוייקט הגדול, לייצרו ולהובילו לשם במכולה כמו גדולים, בעוד מעצבים אחרים מגיעים לשם עם מוצרי העיצוב שלהם ארוזים בקופסאות קרטון. "התדהמה שם הייתה גדולה", מתמוגג רוט "איך שני ישראלים מהארץ הקטנה הזו הרימו פרוייקט עיצובי ענק, שאפילו עבד: אתה יושב על ביצה והיא מנגנת, ואתה יושב על עוד ביצה והיא מנגנת בקצב התואם עם הביצה הראשונה. מעבר לפנטזיה, ידענו להביא לשם ארבעה טון ציוד תאורה, סאונד והגברה". אפרופו רב תחומיות, את המוסיקה שבמיצג חיבר טבת

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s