עג'מי

 

     "איש מאיתנו לא יכול לשלול דבר, כי איננו יכולים לשים עצמנו בנעלי הזולת. זה מחויב המציאות לפני ששופטים ומכלילים ועושים דלגיטימציה של אוכלוסיה שלמה", מציע סכנדר קופטי נקודת מוצא בתפיסת העולם שלו. כל זמנו ומרצו של במאי הקולנוע היפואי קופטי (30), סובבים עתה סביב הסרט שהוא כתב ועומד לביים ולצלם והכל יחד עם שותפו ירון שני: "רוסון" (ענפים בערבית *). צילומי הסרט יחלו בחורף הקרוב והיעד הוא להוציאו לאקרנים בשנת 2008. "יחד עם כתיבת התסריט וההכנות, ארך בין חמש לשבע שנים לעשות את הסרט, שזה נורמלי כיום. בייחוד כשאין כסף לכלום בארץ", מסביר קופטי, המסרב לחשוף את תוכן הסרט, מלבד זאת שבתסריט שבעה סיפורים שמתרחשים בעג'מי ביפו, מצטלבים בנקודות מסוימות ונגמרים בסוף משותף. אחרי שנזדהה עם גיבור שיופיע לפנינו בסרט, יזנחו אותו הבמאים לטובת דמות אחרת ויהפכו אותה לגיבור ולמושא הזדהות חדש. "הוא יכול להיות גם הדמות הרעה. אנו ממשיכים עד שהצופים לא מבחינים בין טוב לרע ואז מבינים שכל המציאות היא רק עניין של נקודת מבט", מסביר קופטי, שטוען גם שבשונה מהכלל, זהו אינו עוד סיפור על הסכסוך הישראלי-פלסטיני או על פלסטינים בגדה המרוחקת. "פה יש סיפור על יפו, מרחק יריקה מתל אביב ולמרות זאת זה עולם שאף אחד לא מכיר למרות שהוא כה קרוב. הסיפור הוא על זהויות שונות אצל ערבים ונקודות מבט שונות על החיים ביפו".

 

 

 

 

    יפו שלי

 

 

     יפו נמצאת עתה בתנופת פיתוח שטרם נראתה כדוגמתה. כחלק מכך נחשף המשאב התיירותי של העיר, הלא הוא עברה. העבר של משרד התיירות חוזר לנופים רומנטיים קדומים של עיר נמל עתיקה, ממנה יצא לפי התנ"ך יונה הנביא במסעו אל העיר נינווה. הקונצפט התיירותי קושר את ההווה של העיר התל אביבית ואולי אף את עתידה, לעברה היהודי הקדום, יוצר עיר יהודית בת אלפיים שנה.    העבר של קופטי לעומת זאת קרוב יותר בזמן, פחות רומנטי מזה שמציג משרד התיירות ואף כזה שוודאי ירצה להבליע ולהעלים. קופטי נולד בשכונת עג'מי ביפו. אביו נגר אומן הגר מזה דורות רבים ביפו. אמו, הנושאת משרה רמה כמנהלת בית הספר הדמוקרטי בעיר, באה ממשפחה יפואית שעברה לחיפה וכיום חיה ברמלה. סכנדר הילד למד בבית הספר הצרפתי ביפו, "בית ספר מטורף, התחלנו 120 תלמידים בכיתה א' וסיימתי אותו בכיתה של שלושה תלמידים". זמן קצר הוא למד הנדסת מכונות בטכניון בחיפה, פרש והתגלגל לקולנוע.

 

מהי יפו בשבילך?

זה הבית, ההיסטוריה. שייכות למשהו שלא נשאר ממנו הרבה אך אנחנו בכל זאת נשארנו. געגועים למשהו שאיני מכיר, אלא להיסטוריה שקראתי או סיפורים שהסבתא שלי ספרה לי ואני מתגעגע אליהם למרות שלא חוויתי אותם. אני לא מחזיר את זה לסרט שלי, אלא מביא את המציאות כפי שהיא עתה והיא מרתקת ומדהימה. יפו היא מקום שקשה להבין אותו, מקום מסובך, אני עצמי לא מצליח להבין את כל השונות והזרות שיש בין אנשים, למרות שהם משתייכים לאותו דבר כביכול, לאותו מיקום. קוראים לה הרי 'יפו אלמריד', 'אם של הזרים'. ואנשים אכן זרים זה לזה. כמעט ששום דבר לא מלכד אותם. יש הרבה ניסיונות ללכד, אך זה כיבוי שריפות. כל כך הרבה בעיות שאתה לא יודע לאיזו שריפה לרוץ עם הדלי ולבזבז את מעט המים האלה. למרות שבשנים האחרונות ניכר רצון טוב, עדיין ההרגשה שכולם נגדנו. כששותלים דשא באיזו שכונה, זה יוצר אצלנו פחד, אתה לא נהנה מכך אלא שואל למה הם שותלים דשא, אולי הם מביאים הנה עוד צפונים עשירים לגור פה? הם התחילו לתת עכשיו דו"חות למכוניות שכבר שלושים שנה חונות באותו מקום. אתה זר בביתך. כשהייתי נער ראיתי מישהו שובר תחנת אוטובוס סתם ככה בלילה, ושאלתי אותו למה, הוא ענה שהוא 'שובר להם'. יש הרגשה שכל זה לא שלנו. אנו פה אך מתים להעיף אותנו מכאן. זו לא הרגשה שבאה סתם משום מקום, כי אתה מתעורר בבוקר ורואה שכל הדרכים שמובילות ל'מרכז פרס לשלום' משופצות וחצי מטר מזה הכל הרוס, אין מדרכות ואף אחד לא שם עליך. זו כבר לא הרגשה אלא עובדות. בעשרים שנה האחרונות רוב האוכלוסייה הערבית פוזרה משכונת עג'מי לשדרות ירושלים. למרות שיש כאן מחסור משווע לדיור לזוגות צעירים, העירייה בנתה להם דיור מזרחית ליפו היכן שהאדמות זולות יותר. כל קו הים של עג'מי מפוצץ בעשירים שבאים מפה ומשם. האוכלוסייה המקומית מרגישה לא רצויה וזה מוביל להמון זעם וחוסר אכפתיות, הסתפקות בלשרוד. בשנות השמונים, מאחר והעירייה הרי לא הייתה מנקה כאן ביפו, ארגנו אנחנו מחנה עבודה לניקיון וכל יפו הייתה משתתפת בזה. שבועיים שלמים היו מנקים את יפו מכל הזבל. היום לא תצליח להרים פרויקט כזה.

 

 

העיר נשלטת בעצם על ידי יזמים. יפו היא פנינה של מקום, עם ים ונוף, עם שטחים המאפשרים בנייה קרוב לים ולכן שם בונים – לא בשבילך גם לא בשבילי, אלא בשביל מי שיכול להרשות לעצמו.

אבל כל זה על חשבון מישהו שלא יכול לגור במקום אחר. ערבים לא יוכלו לגור בתל אביב וגם לא בבת ים. אין להם גם כנסיות ובתי ספר ערבים בתל אביב. הם יצטרכו לדבר עברית כמו שזה קורה כיום. יש עשרים אלף ערבים כאן דקה מתל אביב, חצי מהערבים עובדים בתל אביב ואתה לא שומע ערבית בתל אביב לא בבית קפה ולא במסעדה.

 

 

יפו היא גטו הכולא אותך?

אותי לא. אני קצת שחצן בערביות שלי ובפלסטיניות שלי – זה אני, תרצו או לא ואם לא – הפסדתם. אך ודאי שזה כולא אנשים. אתה לא יכול להיות סתם נהג משאית בלי שעברת שירות צבאי. שלא לדבר על למצוא דירה למגורים בתל אביב. אנשים לא יודעים שיפו הייתה בירת התרבות בפלסטין, היום היא פרבר של תל אביב לניגוב חומוס. היו כאן הכל – עשרה עיתונים יומיים, שמונה בתי קולנוע, תיאטרון, תחנת רדיו שאום כולתום הקליטה בה. משמונים אלף תושבים נשארו שלושת אלפים שאין להם כלום, לאחר שהיו אדונים לעצמם. הם חוו את הטראומה. הצעירים בני גילי הרימו ידיים כדי לשרוד, מתחתנים מוקדם בגיל עשרים כדי לא להתקדם הלאה בחיים. אלה השאיפות של חלקם הגדול.

 

 

אין משהו המעורר אצלכם תקווה?

אנשים שפעם לא מצאו משהו להתלות בו כדי להתגאות שהם ערבים, אומרים היום זידאן ערבי. אנו אוהדים את צרפת בגלל זידאן. מחפשים ערבים שמצליחים ושמעוררים בנו גאווה. קיימות כיום כל מיני יוזמות לשיפור המצב ביפו, מסגרות חינוכיות נפתחות, קבוצות תיאטרון לקידום נוער. נפתחים בתי ספר, לא של הכנסייה – פעם היה החינוך הדיקטטורי נוצרי של בתי הספר שלהם, שבא ללמדך כמה האירופאים נאורים ממך ומלמדים אותך צרפתית ואנגלית סקוטית וזו התרבות שאתה צריך לקבל, כי שלך לא שווה כלום, או בתי ספר ממלכתיים שבסופו של דבר אפילו בגרות לא תקבל שם, או בתי ספר יהודיים שאתה אולי תצליח במשהו אבל הפסדת את השפה, הזהות והתרבות שלך. היום נפתחו ביפו בתי ספר הדמוקרטי הערבי והאורתודוקסי וגם הממלכתי שמנהלים אותם אנשים שאיכפת להם מיפו ומחזירים אותנו לתרבות ולזהות שלנו. אלה בתי ספר טובים בעלי עניין שתלמידיהם יצליחו ויגיעו להישגים טובים, אז זה מאד מעודד ויוצר זהות ומלכד אותנו מחדש סביב משהו הברור לכולנו. כי הפילוג היה משפחתי, קהילתי, עדתי, נוצרים, מוסלמים – וכיום אנו חוזרים להתלכד סביב הזהות הפלסטינית שלנו. זה כבר טוב כי זה בונה את החברה שהתפוררה מחדש, כשלא היה מבנה חברתי ערבי בכלל בארץ, אלא חמולתי ומשפחתי. ראית את זה בבחירות לרשויות המקומיות לפני עשר שנים. כיום זה פחות ופחות קיים, אנחנו מתלכדים חזרה סביב הזהות הלאומית שלנו וזה צעד מדהים שהתחיל עם עזאמי בשארה כמשהו חסר סיכוי, אנשים גיחכו על מה הוא מדבר בכלל. היום אנחנו רואים תמיכה אפילו מאנשי הדת בשני הצדדים, חנא עטאללה הדובר של הכנסייה האורתודוקסית יחד עם המפלגה האסלאמית, שלא זנחה את הדת אך יש איזה קו לאומי שמנחה אותה.

 

 

מהם עיקרי הזהות שלך?

כמו כל זהות אחרת בעולם, שנמחקה בכוונה, התחילו לקרוא לנו 'ערבי-ישראלי', כדי לנתק אותנו מהארץ, אתה ערבי – אבל ישראלי, כי אם אני 'ערבי-פלסטיני', אז יפו זה פלסטין? אבל זהות זה לא משהו שאתה יכול לשחק איתה, אתה נולד איתה כמו זהות מינית, זה לא מה שאתה בוחר, לטוב ולרע, אינך יכול להתכחש, נולדת פלסטיני ומה לעשות. אולי להיוולד שבדי טוב יותר, אבל זה מה שצריך לקבל ולנסות לשפר את עצמך ולהתקדם הלאה בחייך בתוך מסגרת הזהות הזו ולא לזנוח אותה. כי זה מה שקרה מחוסר אכפתיות והחברה שלנו התפוררה לגמרי מכל הבחינות. כיום כבר אפשר להגיד חברה פלסטינית בתוך ישראל, אפשר להשתמש במונח הזה וזה מאד מעודד.

 

 

 

 

הכוח שלי ושל המצלמה הקטנה שלי

 

    לליהוק השחקנים לסרטם הנוכחי, הקימו קופטי ושני סדנאות משחק ביפו לגילוי שחקנים פוטנציאליים מתושבי יפו. בסדנאות משתתפים כמאתיים אנשים, מגיל 13 ועד 35, מחולקים לקבוצות בנות 25 אנשים. ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום ומתוך כל אלה יבחרו שחקני הסרט. "בחרנו לעבוד עם אנשים שאינם שחקנים ולא למדו משחק מימיהם, כי התסריט מתעסק בדברים האמיתיים של יפו ומה שהיה חשוב לנו זה האותנטיות של הסיפור ושל הדיבור היפואי. הצילומים איתם יעשו כשהם לא יודעים על מה הסרט ומפתיעים אותם עם הסיפור שמשתנה כל הזמן", חושף קופטי את שיטת העבודה "כל שחקן יודע רק מה שהדמות יודעת וגם את זה הוא מגלה תוך כדי עבודה. אנו מצלמים את הסרט כרונולוגית. הוא לא יודע מה יקרה בכל סיטואציה והוא יגיב אליה כמו בחיים האמיתיים, תגובות לא מבוימות".

 

     סכנדר רב פעלים: הוא כתב, ביים ושיחק בהצגת יחיד משלו "סוף סוף" בפסטיבל תספיס. סרטו הקצר "האמת" שכתב וביים לפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים ושימש נושא להרצאות אקדמיות באוניברסיטת תל אביב, מכון ואן ליר, באוניברסיטת שיקגו ועוד. סכנדר שימש בתפקידים שונים בהפקות קולנוע וטלוויזיה, כעוזר במאי ב"הכלה הסורית", "המשאית", "קולולוש".  לטלוויזיה הוא ביים וערך את הקליפ לשיר "כל הגבולות פתוחים" של הזמרת זהבה בן. הוא הבמאי ועורך מגזין ווידאו לנוער שצולם ביפו, טול כרם, תל-אביב ומונטונה (איטליה) בעזרת מתבגרים פלסטינים וישראלים, הוצג בסינמטק תל אביב ויוצג בפסטיבל הסרטים של אומברייה באוגוסט 2006. סכנדר חבר בעמותת איאם, המבקשת לקיים שיח ציבורי, רב תרבותי ובאמצעותו לחשוף, לתעד ולהעלות למודעות את חשיבות הסיפור הבלתי מסופר של אוכלוסיות שונות ומגוון המקורות של הסיפור ההיסטורי. המקרה הראשון על שתיבחן העמותה הוא העיר יפו.    

 

    כשעזב קופטי את לימודיו בטכניון, פנו אליו מפסטיבל הסרטים הבינלאומי של הסטודנטים האוסטרליים והציעו לו לעשות סרט על יפו. "עד אז למדתי קולנוע ומשחק ועשיתי רק דברים קטנים שיזמתי בעצמי. עשיתי סרט קצר בן 12 דקות בשם 'האמת', עם חבר טוב רביע אבו חרי, שעשה קצת רעש. צילמנו אותו בחמישה לוקיישינים מאד מזוהים עם יפו, כמו מגדל המים, בית הקברות המוסלמי, המזבלה, הבניין הנטוש ברחוב עזה שם בונים כיום מכללה. המצאנו סיפורים פיקטיביים מצוצים מהאצבע על קונספירציות. למשל, על המבנה הנטוש בסיפור הראשון, רביע מספר שם שבעצם היהודים בונים פה את בית המקדש שלהם, מאחר והחליטו לוותר על ירושלים ולתת אותה לערבים. אני טוען לעומתו, מאחר ואני מהנדס מכונות ומבין בזה, שהם בנו את זה ממתכות וברגים ובלילה הם הולכים להעביר ולשים את זה על מסגד אל אקצה.

 

 

סרטים כאלה הרי מתסיסים וממרידים, מסיתים שוב נגד היהודים כמרעילי בארות.

כן, אך זה מצחיק ובא כקונטרה לאנשים כמו אהוד יערי למשל. אני צופה בו בטלביזיה וזה מגניב אותי. המשפטים שלו זה כמו 'הטחינה ששמים על הפלאפל' ואז מפציץ לך שם ערבי ב'ח' וב'ע' – מדבר שטויות אבל בונה אותן בהגיון. זה מה שעשינו, אוסף שטויות שבנינו מהן איזשהו הגיון ולבן אדם שלא מבין – כמו כל ישראלי שיושב מולן בטלוויזיה ורואה את אהוד יערי – זה עושה הגיון.

 

 

יש הבדל בין להציג אבסורד, שממחיש אבסורד, לבין להציג, למשל, ערבים המורידים את אבני הכותל ועושים מזה מסגד. יש לזה אפקט שיכול להיות לא רצוי.

כן, בטח. האפקט לא רצוי. זה מצחיק אבל האפקט לא רצוי. אף פלסטיני לא רואה חדשות בערוצים הישראליים, כי האפקט שזה עושה הוא מתסיס ומעצבן. קראתי ב'הארץ' שהמשטרה הרגה בחור בן 24 מבקעא בפרדס חנה. בחמש השנים האחרונות המשטרה ירתה והרגה שלושים וחמישה ערבים. מעט מאד אנשים בכלל יודעים את זה. הם חשדו שזה אוטו גנוב כי הוא לא עצר להם, בסוף התברר שזה אוטו שלו, כדת וכדין. קראתי את הטוקבקים באינטרנט ונדהמתי. הרוב דיברו שנאה ואלה קוראי 'הארץ'. גם בטוקבק של מזג האוויר אנשים כותבים בשנאה בגלל שמצוינות שם גם שכם ורמלה. זה בסך הכל מזג אוויר, מה יש לכם?

 

 

נגד הסרט 'ג'נין, ג'נין' התקומם גם השמאל שלוחם כתף אל כתף עם הערבים על זכויותיהם, נגד עיוות המציאות ויצירת התססה ושנאה.

כל זה מנער אנשים. גם הסרט שלי הוקרן בסינמטק ואנשים צחקו ונהנו, עד שבסוף הסרט, המוסיקה יורדת, המסך שחור ואנחנו מקדישים אותו לחללי הטבח בג'נין. אנשים לא מחאו כפיים וזה צונזר בערוץ 8. הקדשנו את הסרט לדודו של רביע שותפי לסרט, שביתו נהרס באותו זמן. אני לא היסטוריון ולא הייתי אז בג'נין. איני יודע מה היה שם, אך נמאס לי מאנשים שיש להם כוח והם יכולים להחליט עבורי ולאחרים מה האמת ומה לא. אני קיבלתי כוח לידיים, שזה הקרנה בסינמטק ובפסטיבלים בעולם ואמרתי אני עכשיו אקח את הצד הזה ואעשה מה שבא לי ואראה שכל אחד יכול לעוות את המציאות ולהחליט מה נכון או לא. הסרט ממחיש את האבסורד בנרטיב אחד צודק השולל את כל מה שמקביל או מצטלב ולוקח מונופול על האנושיות הצדק והאמת. הראיתי שגם אני יכול אם המצלמה הקטנה שלי לעשות זאת.

 

 

 

לקום מחר בבוקר עם צליל חדש בלב

 

 

      קופטי צעיר נאה מראה, לבוש בפשטות עדכנית, שיערו מסופר עד שורשיו ואת סנטרו חותם זקנקן מגונדרן, המשווה לו חזות של אינטלקטואל ובוהמיין אירופאי. הוא פרטנר נהדר לפולמוס פילוסופי על מהות האדם, מוסר, אוהב להתחבט ולשאול שאלות ומתנסח בשקט ובבהירות חודרת.

 

 

מה זו 'מדינת ישראל' למישהו הטוען שאינו שופט את הזולת ויודע היטב להגדיר את עצמו?

מדינה שקמה על חורבן עם אחר, שגם אם יש לה את הלגיטימציה להתקיים מבחינתי ומבחינת כל הערבים שגרים פה, מתנהגת 'לא פייר'. יש לי המון בעיות עם ההגדרות שלה, החינוך שלה, הדמוקרטיה היהודית המסוכנת שמזכירה דברים אפלים בהיסטוריה ומפחידה מבחינת מה שיכול לקרוא לי ולשכמותי כאן.

 

 

למה היית רוצה לקום בבוקר?

שנהג המונית שבאה לקחת אותי לא יגיד לי 'אתה לא שונא אותם? איך אתה חי איתם פה'?, כי אני נראה לו יהודי, אלא שיגיד סתם בוקר טוב. בחדשות לא מראיינים חברי כנסת ערביים, יש חרם על חברי כנסת מסוימים. אחמד טיבי? נכון שאוהבים אותו אבל הוא שטחי מאד, יודע לצעוק, לדבר ולעשות כסף מזה. הוא לא מראה את הבעיות האמיתיות שלנו. מתי ראית את ג'מאל זחלקה בטלויזיה? את עזמי בשארה אחרי המשפט שלו? הרי כדי להגיע לקהל הערבי הוא עושה ראיונות באל ג'זירה. ערבי כאן הוא מי שאוכלים אצלו חומוס ואם הוא עושה הפגנה כי לא מתאים לו שיהרגו לו 13 אזרחים, אז עושים חרם על החומוס שלו. זה הכיבוש. גם את החומוס כבשו. 'חומוס אחלה' זה ישראלי? ההטפה הזו מכוונת כי אי אפשר להרוג ערבים אם אתה אוהב אותם. אז אתה מחנך את הילדים שערבים זה האויב שלך. מאז הנכבה מתבצע כאן טיהור אתני מתמשך וחוקי. קוראים לזה 'אפליה מידתית' נגד האיום הדמוגרפי. איש לא פוצה פה נגדה גם אצל השמאל הנאור. בבג"צ נתנו פסק דין נגד פלסטיני אזרח המדינה שרצה להתאחד עם אשתו תושבת הגדה, למרות שזה נוגד את חוק זכויות האדם. שופט שם כתב שמחובתנו לנקוט ב'אפלייה מידתית'. היינו, חובתנו לטהר את הפלסטינים מכאן כדי לשמור על דמוקרטיה יהודית. אף אחד לא שואל מה קורה עם הלא יהודים? אני פשוט דואג ומפחד לי ולמשפחתי. אנשים מקבלים אותך כשאתה דומה להם. יקבלו ערבי כשישנה את שמו ממוחמד למומי. הם רוצים שתהיה כמוהם אז יאהבו אותך. זה יוצר תהליך של ישראליזציה, שלא תדבר ערבית כדי שהשומר בדיסקוטק יכניס אותך.

 

 

 

 

     היפיפייה הזו יפו (יאפא בערבית), שאחד הפירושים לשמה מיוחס לקסיופיאה אמה של אנדרומדה היפיפייה המיתולוגית, נבעלה פעמים רבות בהיסטוריה ונוכסה בידי עמים רבים: החל מהמצרים בימי תחותמס השלישי, שבט דן, דוד המלך ושלמה המלך, האשורים, האימפריה הפרסית, גרו בה פלישתים, פיניקים, רומאים שאיבדו אותה למוסלמים, שאיבדו אותה לצלבנים, לאימפריה העותומנית, לנפוליאון, למצרים ולמנדט הבריטי. בתחילת המאה הקודמת החזיקה בה מצריים וגרו בה בני כל הדתות בדו קיום. לפני מאה שנה הייתה אוכלוסייתה גדולה פי שניים מזו של תל אביב והיא הייתה ריקה מיהודים. לפי תכנית החלוקה היא השתייכה למדינה היהודית, אך בשל אוכלוסייתה הערבית היא הפכה מובלעת ערבית בשטח היהודי. העיר הפכה לשדה קרב בין יהודים לערבים, אך הייתה מוקפת ישובים יהודים ולאחר תבוסתה, נותרו בה 3,500 תושבים מתוך 55,000, בעיקר דלי האמצעים.

 

* שמו של הסרט נקרא בסוף "עג'מי" והוא זכה להצלחה גדולה

 

 

מודעות פרסומת

זבובים # 16

 

 

עפרון על קרטון קרוע

 

 

 

ערב עם המאהבות שלי

 

 

                                                                                 הערב נפגשתי עם המאהבות שלי

                                                                                 כולן ביחד וכל אחת לחוד

                                                                                 לא הסתרתי דבר והן ערומות היו

                                                                                 ועדיין צעירות

שחקן ראשי הייתי מול קהל בימאיות

ועם החטא הפרטי שלנו

שתינו סנגריה לאור נרות

אני הרמתי כוסית לחייהן

והן שיחקו עם הפיפי שלי

ולא הרגשתי אשם, כי לא עזבתי

אותן, באמת, מעולם

היינו שוב יחד

רק אני השתניתי

"הזמנתי אתכן" אמרתי

"כדי להיזכר במה שאיבדתי"

והן נענו להזמנתי, כפי שפרפר

נענה לאש, זה המשחק

זכרתי את שמותיהן ועדיין

לא זכרתי את יום הולדתן

"אני התנתקתי", אמרתי

"עכשיו אתן אמיתיות"

ואף אני הייתי מושג, לצורך העניין

ונאהב ורק אני ורק הן, כולן

היו האחת והיחידה שלי

ואהבתי את כולן

והן רק עמדו שם במבט אוהב

וחיכו שאכאיב להן

שאסעיר, שנגיע רק אנו לחופי

התאווה ובכל לילה

ועוד לילה ועוד לילה, כן

כך…

לאספן ולאמצן לליבי שנייה

אחרי הנטישה הסופית

                                                                                 לטיול לאור הירח

                                                                                  על להב סכין

 

 

אז בואו ניזכר בחלומותינו המשותפים

אני הזר שפלש לחייכן,

איתו רציתן למלא פנטזיות

ולהגשים את המציאות

הכי חלומות שבחיים והכי חיים

כמו בחלומות

(שכה יהיה לי טוב, מי אני

שאקלקל?)

הכל עבר מהר כל כך

אנחנו נשארנו כשהיינו

עשרות שנים עברו

כמו פטינה שלא פוגעת בעיקר

נפגשים מדי פעם

איננו שייכים כבר זה זו

רק שייכים זה לחייה של זו

 

 

 

 

קחי את כרטיס הביקור

 הדהוי שלי

תני לי אהבה כינה

קחי את התרברבותי הגברית

והחזירי לי את אמי

אני אזון ואפרנס

ואת תשיבי לי בחסד

וברחמים

את תכבסי את בגדי

ואני אזיין אותך חזק

 

תני לי להיות השעון המעורר שלך,

לתקתק אותך

להקים אותך בבוקר

להכין אותך להתחלה חדשה

היום אני מבטיח, אני אקיים

 

                                      היכן שהשעה נגמרת, תמיד

                                      מתחילה שעה חדשה

                                      ואני יודע מתי

 

                                      אעמוד לרשותך תמיד בזמן

                                      המחוג הגדול על כתפך

                                      והקטן בין רגליך

 

  

 רישומים: גיורא אוריין