הארה פנימית

 
 
 

 

     את השנה החולפת סיימה גלית אלוש עם מדליית ברונזה מטעם האקדמיה הבינלאומית בפאריס והחלה את השנה הזו עם הפרס הראשון ורב היוקרה מטעם משרד התרבות הצרפתי, הכולל מענק כספי נכבד משל קרן OULMONT . פריצת דרך ראשונה לסצנת האמנות והעיצוב הפריסאית המסוגרת, של אמנית שעד אז הייתה עלומה לגמרי. את הפרס הנחשב מעניקה צרפת מדי שנה ליוצרים שעשו בחייהם כברת דרך ארוכה ועתירת הישגים והגיעה השעה היפה לסכמה. ילדת פלא? אלוש (28) אומרת בנמיכות קול אופיינית, כאילו מתארת התרחשות הקוראת במקום אחר והיא נקלעה אליו במקרה "ראיתי את רשימת היוצרים שזכו בפרס בשנים הקודמות, הציירת הידועה לורון בת ה-60, או שחקן קולנוע צרפתי בן מאה. גם ככה אני מרגישה אאוטסיידרית בפאריס". שנה קודם לכן התקבלה אלוש לסטודיו המסובסד על ידי עירית פאריס, המופעל בידי קולקטיב יוצרים החולק קורת גג אחת, לאחר שעברה ועדות קבלה רבות בהן ההחלטות צריכות להתקבל פה אחד. "הגיל הממוצע כאן הוא חמישים, אני האמנית הכי צעירה והישראלית היחידה", היא מוסיפה.

 

 

 

 

     חזותה פשוטה ונחבאת, אך ליצירותיה נוכחות חזקה ומהפנטת. יש לה טמפרמנט שקט וביישני, אך חסר מנוחה, העוצר אנרגיה מבעבעת אותה היא פורקת בתצוגה אינטנסיבית בתערוכות רבות. כך סללה דרכה עד ששמו אליה לב, לא בקלות אלא בעבודה קשה: בתערוכה הקבוצתית שזיכתה אותה במדליית ברונזה, ב-Espace St. Martin שבפאריס, בחלל גלרייני ענק המשקיף לתעלת רפובליק, היא הציבה מלאך ענק עשוי משעווה, עם כנף סגולה וורודה ועם בליטה ענקית בגופו, מעין גידול. תאורה פנימית יצרה לגוף העשוי משעווה, שקיפות לבנבנה ואילו בגידול הבליט האור מעין נימים וורידים סגולים ורודים והעניק לו תחושת גוף אנושי, בשר ודם. "האנשתי מלאך שלא יכול לעזור ולהציל אותנו כי הוא עצמו זקוק לטיפול. במשחק עם צבעוניות ואור בשעווה יצרתי מעין מחלה, גידול זוהר במלאך טהור". בתערוכת היחיד שלה בתחילת השנה בגלריה היוקרתית Vert Galant שעל גדות נהר הסיין, הציגה גופי תאורה מפוסלים משעווה. על הקיר תלתה תבליט ענק של העיר פאריס משעווה, שנורות זעירות הטמונות בו מתחקות אחרי קווי המטרו של פאריס ונדלקות בקצב הריצה אחרי המטרו, כמו הבוגי ווגי של מונדריאן, בה קווים מקווקווים דימו את החיים האורבניים. היא פסלה טורסו משעווה בגובה שני מטר, שדמותו נעשתה בהשראת פיסול אינדיאני של פוריות האישה וצבעה את אבריו בצבעי נמק כחולים שהדם לא מגיע אליהם. לפני חודשיים הציגה אלוש בתערוכה קבוצתית על סקס ופוליטיקה, בגלריה אדדא, בסנט דניס בזליק, פרבר תיירותי מחוץ לפאריס, יצירה בשם "לחם ושעשועים". היא עיצבה מתקן אחסנה שקוף (פוליאסטר נוזלי) ללחם, המעוטר בנוצות של רקדניות מפולי ברז'ר והמולין רוז'. "מספקים לילדים שעשועים כדי שלא יפריעו למבוגרים", היא מסבירה את האנלוגיה.

 

 

     כעת היא כבר מתכוננת לתערוכה הבאה, ברובע העשרים בפאריס, בגלריה La forge de Belleville. זו תהיה במסגרת אירוע אמנותי שיפתח בעשרים למאי ויקיף את כל הרובע, כשכל הגלריות והסטודיו של האמנים יהיו פתוחים וחופשיים לקהל הרחב. אלוש תציג שם מיצב בשם "הפסקתי לגדול": סולם אופקי בגובה העיניים עשוי שעווה, בין שלביו דחפה צילומים של עבודות ישנות שלה, אותם טשטשה והרסה בחומרים כימיים. ברקע תשמע מכת הפטיש של השופט לפני הקראת גזר הדין. "זו עבודה מאד אישית", מסבירה אלוש "זהו הפחד התמידי של האומן שלא יודע להעריך מהי הצלחה ונשאר תמיד לא מסופק. הסולם הוא אסוציאציה מגן הילדים שלי, שטיפסתי בשלביו וחלמתי מה אעשה כשאהיה גדולה. זהו דיאלוג בין גלית הקטנה לגלית הגדולה, אז הסולם היה כלי משחק וכיום הוא כלי מדידה המדמה התקדמות וטיפוס בשלבי ההצלחה. הוא במצב אופקי כי אני לא יכולה להעריך מה הצלחתי ליצור ולאיפה אני הולכת". בסטודיו שלה שוקדת אלוש מזה זמן על מיצב ענק, שבינתיים לא נמצא לו תקציב: חדר ענקי שקירותיו משעווה ובתוכו חדר נוסף משעווה. ברצפתם מוסתרים חיישנים המופעלים בדריכה של המהלכים בחדרים. כך הצועד בחלל החיצוני, מדליק אור בחלל הפנימי וההפך, כשברקע נשמעות חבטות של המשחק בכדורי טניס. זוהי עבודה אינטראקטיבית המשתפת את המבקרים במיצב בעל כורחם ובה ממחישה האמנית את תפיסתה שאנשים משפיעים באורח רצוני או אקראי על גורלם של אנשים אחרים. "על המבקרים יאיר פתאום אור מגורם לא ידוע, הם יבינו שגם הם מאירים כך על אחרים, יבינו על ההשפעה שיש לנו על אנשים אחרים", מסבירה אלוש, שיצרה את העבודה בהשראת ה"אדם החופשי" של אלבר קאמי "אתה יכול לשלוט על חייך רק כשאתה מתאבד ומחליט מתי תסיימם. הרי הפצצה האירנית למשל יכולה להחליט על כך עבורנו".

 

 

     רוב עבודותיה של אלוש הן בגבול שבין אמנות ועיצוב, בהן עשתה שימוש בחומריות דשנה, בעיקר בשעווה ובאור, באמצעותו יצרה משחקי שקיפות וצבע אשר הובילו לרעיונות תיאורטיים ולאמירות אישיות או פילוסופיות. "פסל שעווה שלי נבנה תחילה משלד עשוי מזבל מהרחוב, כי אין לי כסף לפרספקס – חוטי ברזל, כסאות, קרשים, קערות פירות ואדניות צמחים, מהם אני בונה קונסטרוקציה", היא מתארת את הטכניקה בה עשויים פסליה "אני ממיסה שעווה חצי קרה וחצי חמה, לשה ומעצבת אותה על השלד, שבפנים בתוכו אני ממקמת נורת פלורסנט קרה. כשיצרתי חמסות להן קראתי 'ידי פטימה', שילבתי בהן ציפורניים מלאכותיות, כפרפראזה על המרוקאים, עדת המוצא שלי, המפחדים מעין הרע ומצד שני מאד מחצינים את העושר שלהם". בעבודותיה החדשות של אלוש היא שמה דגש רב יותר על הרעיון ופחות על החומר, ההופך להיות משני. כעת היא בוחרת בחומר כדי להמחיש את הרעיון ולא יוצרת רעיון סביב החומר כפי שעשתה עד כה. המשאב היצירתי שלה הוא עתה רוחני והיא אינה זקוקה לשעווה שתפרה אותה. כך תלתה בחדר אחד דפי יומן המתחילים בשנת הולדתה 1978 ומסתיימים כעבור מאה ועשרים שנה, בכל דף רשמה ארוע משמעותי ויצרה ארכיון לחייה. "רוב עבודותי אישיות ועוסקות במלחמה של הפרט בסביבה. הזהות שלי מאד מעסיקה אותי. כולנו ובמיוחד הישראלים, עסוקים בזהות שלנו כל הזמן, אנו מגדירים את עצמנו באמצעות מה שאנחנו קוראים, אוהבים, בוחרים, לובשים. השאלה הראשונה ששאלו אותי תמיד בארץ הייתה מאיפה הורי, האם את אשכנזית או ספרדית, בארץ זה מאד חזק, או שחופרים עמוק או שמתעלמים מהמוצא. אנשים כל הזמן מודדים וזו גם האובססיה של המדידה בעבודותי. כשאני חוזרת מתערוכה, השאלה הראשונה שאמא שלי שואלת היא 'האם מכרת משהו?' זהו אפקט פיגמליון של הנבואה שמגשימה עצמה. אנחנו משחקים זהות שמצופה מאיתנו על ידי אחרים ונוצרים משחקי התפקידים. כמו בחדרי האור שלי, לכל אחד תפקיד וכולם מדקלמים טקסטים קבועים בסיטואציות דומות".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          אלוש גדלה בנתניה לאמא שעבדה כפקידה במפעל ואבא איש מחשבים. "אמי מרוקאית ואבי אלג'יראי. זה קריטי, כי ילדותי התנהלה עם כל הסטריאוטיפים התרבותיים של המוצא הזה, הייתי צריכה להלחם על זכותי לעשות את כל מה שאסור שנשים תעשינה. מגיל קטן מרדתי בזהות שלי כאישה, הורי חינכו אותי ואני חינכתי אותם וכך הגענו לעמק השווה", מחייכת אלוש. לפני שלוש שנים סיימה את המחלקה המשולבת לעיצוב ולאמנות במכון האקדמי טכנולוגי בחולון. המיצב הראשון שיצרה בלימודיה היה על בדידות וסעודה אחרונה והוא הוצג במקלט בבית הספר. בתוך חדר אוכל עשוי כולו משעווה, שנועד לאישה אחת, שתסב לשולחן אוכל ארוך מאד עשוי משעווה, עליו צלחת אחת, כוס אחת וסכו"ם עשויים משעווה. ברקע רדיו משעווה משמיע את התכנית "ציפורי לילה משוחחות" בגלי צה"ל, בה אנשים בודדים מספרים על חייהם. אז המיסה אלוש באמצעות פלטה חשמלית את כל המיצב והכל נמוג. עבודת הגמר שלה נקראה "הריון מדומה": בתוך חדר משעווה נבנה חדר קטן נוסף משעווה, עליו ציירה את רחמה ונבכי גופה ובאמצעות תאורה פנימית נתנה לו תחושת בשר ודם. בחדר ניצבו שלושה טלפונים משעווה, שתאורה פנימית העניקה להם מראה של בדולח או קרח לבן. אפשר היה להרים את שפופרת השעווה ולשמוע את אביה, בן זוגה וידיד מדברים אליה. "הסביבה הגדירה אותי. בהריון המדומה הדימיון כל כך חזק שהוא משפיע על המציאות ועל היכולת ליצור עולם וירטואלי". עבודתה זו של הסטודנטית הושאלה מבין כתלי בית הספר והוצגה בפתיחת מרכז העיצוב סוהו בחודש נובמבר 2003. "זה שינה את חיי", אומרת אלוש, כשהיא מבקשת להביא דוגמאות לאותה אמונה שלה, לפיה חיינו משתנים כתוצאה מאירועים אקראיים. "זה נטע בי את האמונה ביכולת ובפוטנציאל שבי ואז גמלה בליבי ההחלטה להתעקש על דרך אמנותית ולא להעלם בתוך כורח הקיום וההישרדות היומיומיים". שנה אחר כך היא נחתה בפאריס עם מזוודה קטנה אחת בה כל חפציה.

 

     אלוש מתגוררת בדירה קטנה (18 מ"ר) שאת שכר הדירה שלה (600 יורו) משלמים הוריה ומממנת את שהותה בפאריס בלימוד שעורים פרטיים בעברית ובציור. "הדירות כאן קטנטנות ועם שירותים משותפים לכל קומה, אבל המיקום ליד הבסטיליה הוא מענג וקסום ונוח בנגישותו לכל מרכזי התרבות כאן. פעם ברלין ולונדון ניחנו בדינמיות תרבותית בעוד פאריס הייתה שמרנית, אך כיום היא מנסה להשתלב בתרבות המשתנה. החיים המקצועיים קשים ותובעניים, הסצנה סגורה וממאנת לתת הזדמנויות. היא בנויה ממעגלים וכמו ברולטה רוסית מישהו מושיט יד פעם אחת למאה ומכניס אותך למעגל פנימי ואני נאבקת להיכנס למעגלים הללו". למרות שרבות מעבודותיה עוסקות בבדידות, תופסת אלוש עצמה כאדם אופטימי ואף שמח "הניכור והבדידות מלווים אותי מתוך כך שאני פוחדת מהם וחשה בושה אם אנשים יראו שאני בודדה. בפאריס אני מרגישה בדידות כי האנשים קרים ויש אנטישמיות באוויר. אנשים מתייחסים אלי כזרה ויש לי רגשי נחיתות בגלל השגיאות בשפה שלי. הגנים כאן מטופחים, יפים ומזמינים – אך אסור לשבת עליהם, כמו המנטליות הצרפתית לפיה החיצוניות חשובה מהכל".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

WWW.GALITART.COM

 

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s