חרמנות עיצובית מרגשת

 

 

משרדי חברת התעופה רדום, עיצוב פנים ירון טל

 

     ירון טל (38) הוא מהעסוקים שבמעצבי העיר. לעתים הוא נעתר לעצב דירת מגורי חבר, כמו את דירתו של אייל קיציס (מהברנז'ה שלו ושל אחיו ארז טל), אבל הוא בעיקר מתמקד בעיצוב מקומות בלוי ומסחר. הפורטפוליו שלו מעיד על קילומטרז' עיצובי מרשים, המונה את בתי הקפה ברשת מקס ברנר, לנדוור, הקונדיטוריות רולדין וגאיה, לולו במתחם בזל, מסעדות כמו ארמדה בנמל וטרבייקה בהרצליה שזיכו אותו ב"אות העיצוב" 2006, קיוטו, לוקה, הפאב האירי מרפיס וחנויות כמו שופרא, סופרלנד ועוד.

 

 

משרדי חברת התעופה רדום

טל צמח מתוך ההוויה התל-אביבית והוא מכיר אותה, לדבריו, "מגיל אפס". רוב חייו התרחשו תמיד בריבוע הרחובות שנקין ואחד העם. הוא היה עד לתהליך השנקניזציה, ליצירת אותו הווי שכונתי ייחודי, בעל אפיון אמנותי זרוק, פשוט וחתרני משהו, להקמת הגלריה תת רמה שהתפנתה לחנות המוסיקה האוזן השלישית ולקפה תמר שעיצובו כמו עמד מלכת מזה כמה עשורים. "אני עוד זוכר שבשנקין עבר אוטובוס" מעיד טל "אבל הזמנים והטעמים השתנו. היום בהוויה התל אביבית, כל מקום בילוי שנפתח שם דגש על העיצוב". העיצוב מעניק אופי למקום ותחושת שייכות למבלים בו. טל מאפיין את הדינמיקה החברתית: "יש גרופים קבועים לכל מקום בילוי כאן, גם במקום לא שכונתי תמצא את אותם פרצופים, קליקות כאלה מאד מגובשות שמכירות זה את זה, מיודדות מאד עם בעלי המקום ומרגישים כאילו בבית".

 

 

     "עיצבתי את בתי הקפה של ראשית העידן", הוא נזכר בנוסטלגיה "כשהייתי סטודנט בבצלאל, עיצבתי את פיקאסו. עד אז שלטו בכיפה קפולסקי עם הקפה והסברינה ונחי לאור עם אפרופו. קפה אלכסנדר צץ ביהודה המכבי, עם פטריות מוקפצות שהוא יראה לכולם איך הוא יעשה אותן אחרת ואז בא פתאום פיקאסו והעלה את הרמה בעוד שלב. היה לו ניחוח צרפתי וקטע מאד חברתי של לראות ולהראות. החל גל של בתי קפה, שהיה הדבר הבא אחרי המילק בארים של שנות השבעים. אחרי ש'העם החליט קפה עלית' הגיע קפה לוואצה איטלקי, שהפך שם נרדף לאספרסו כי הוא היה חלוץ. היום יש כבר המון ספקי הקפה הנלחמים ומשלמים הון כדי לקנות דריסת רגל בבית קפה, לצד המלחמות בין טמפו וקוקה-קולה על אספקת המשקאות לברים. יש את רשת אר קפה עם הניחוח האיטלקי והשרות העצמי, את רשת ארומה עם המסר היותר עממי ועכשיו גם הגיע קפה הלל. זה אף פעם לא נעצר, הכל רץ תמיד קדימה. כל הזמן מנסים להמציא את הדבר הבא. אני קורא לזה 'אפקט הפרוזן יוגורט', על שם הגלידריה שהצליחה פעם ומיד מימינה, משמאלה, מאחוריה ומעליה נוצרו עוד מקומות שחיקו אותה. הרבה פעמים באים אלי ואומרים לי 'תעצב לנו מקום כמו המקום ההוא'. זוהי תופעת העדר הפרוזן יוגורטית".

 

 

     טל הוא מלך בלהמציא את הגלגל כל פעם מחדש. אצלו אף פעם לא תמצא מקום המעוצב בצורה דומה למשהו שעיצב בעבר. "השיא בעיצוב אצלנו עכשיו זה העבודה המדהימה של אלכס מייטליס במסעדת מסה", הוא מפרגן "זהו סמן ימני, עד שמחר יבוא מעצב ויכריז שהוא הולך להיות כמוהו או יותר ממנו. כשיש מליון דולאר לעצב מסעדה, כמו שהיה במסה, אז הנייר יותר גדול והמעצב יכול לשרטט עליו מה שהוא רוצה. אם תקציב עיצוב כזה בכלל כלכלי למסעדה, את זה אני אגלה לך בסוד שלא לציטוט. אבל אם יהיו כאן יותר תיירים אז הם יקפיצו את הכלכלה ויאפשרו לבנות מסעדות בתקציבים דומים. תייר מאירופה יכול כיום לאפשר לעצמו עם היורו שלו אורגיה מטורפת של קניות אצלנו כאן".

 

 

 

מספק חרמנות עיצובית

 

 

     תהליך עבודת העיצוב של טל שונה מהנהוג אצל מעצבי פנים. אלה בונים פרוגרמה מפורטת, עם הדמיות צבעוניות המציגות את המקום אותו הם מתכננים, כפי שהוא עומד להראות בסיום התהליך (לעתים אפילו טוב יותר) ועם לוח החומרים שנבחרו לבנייתו. טל מעצב אימפרסיוניסטי: "אני עובד מהבטן ולא יודע להיכן אני אגיע בסוף", הוא מודה "אני יודע איך מקום יראה בסוף כי אני חש אותו, אבל אני מאד סקרן ונמצא בחיפוש יצירתי מתמיד ולעתים נכנס להרפתקאות".

 

     אומרים שעידן העיצוב המינימליסטי ששלט עד עתה ברמה בעולם, הסתיים. טל נראה שלא פגש בו מעולם. העיצוב שלו הוא הקוטב השני של המושג "דלות חומר". יש כלל בעיצוב האומר ש"יותר הוא פחות", אצל טל יותר – אף פעם לא מספיק. כשאורחים נכנסו למסעדת טרבייקה ז"ל, למשל, לקח להם הרבה זמן להתאושש מהעיצוב: הרצפה רוצפה במרצפות צבעוניות, שבכוונה שובצו באי סדר, כך שהדוגמאות שעליהן אינן מתחברות אלא יוצרות דיסהרמוניה קשקשנית, צבעונית ועולצת. הבר עמוס היה בחפצים ישנים, גרוטאות ואף פוחלצי עופות. טל אינו מסתפק בפתרונות הקיימים לצביעה ולחיפוי קירות והוא תמיד ממציא פתרונות מקוריים משלו במקומם: בטרבייקה הקירות חופו בדיקטים שבורים וקירות מסעדת ארמדה מקווקווים מצבעי שמן שהוא הניח להם לזלוג מהתקרה עד הרצפה. "כל מקום בלוי צריך להרשים ולגרום לאנשים להתפעל ממשהו, מהשרותים או מהבר", מסביר טל "כל פעם אתה צריך להמציא את עצמך מחדש. בבר רוטנברג ברחוב ברזילי פינת החשמל, לקחתי כל מיני כוסות משקה בכמה גדלים – הדבקתי אותן אנכית על מראה ענקית שעל הקיר, מוארות מבפנים בנרות, כאילו הכוס לוהטת בלהבה. כך עשרות כוסות משפריצות קרני אור לעל עבר. תפקידנו כמעצבים זה כל הזמן לרגש, להפתיע, לגרות, לחדש. גם הטכנולוגיה משתכללת ומאפשרת לנו ליצור פתרונות מורכבים".

 

 

מקס ברנר שוקולד בר. עיצוב: ירון טל. צילום: אורן שלו, מתוך "בנין ודיור"

 

 

 

 

 

אופי של נהג מירוצים

 

 

frank fish

     הטמפרמנט האישי והמקצועי של טל כמעט בלתי אפשרי. לנסות לשוחח אתו זה כמו לנסות לצייר על קנבס את מכונית הפורמולה 1 בזמן מרוץ. קשה להידחק ללוח הזמנים שלו והתיאומים אתו נעשים לרוב בחד שיח מעצבן עם התא הקולי בסלולרי שלו. הוא פועל מתוך סטודיו במרכז העיר, המונה ארבעה עובדים "אבל אני הצנטרליסט, המעורב עד הסוף בכל פרט" הוא מודה "מה שגורם לי לא לחיות מעבר לעבודה, אתה יודע, זה הרי לא נגמר אף פעם". הטמפרמנט האינטנסיבי והמהיר והצורך להיות תמיד במתח, בסטרס, הוא גם האופי העסקי של טל. הוא זה שגורם לו להיות אולי המעצב הכי עסוק בעיר וגם הסיבה מדוע הוא מעדיף לעצב מקומות מסחריים ולא פרטיים: "במקום לנסוע 20 קמ"ש, אני נוסע 140 קמ"ש, כי צריך להרים מקום תוך חודשיים והמונה הכלכלי של היזם דופק", הוא מסביר.

 

 

frank fish

     הטמפרמנט הזה של טל הביא אותו בצעירותו להשתלב בעולם הפרסום, שאז נראה לו זוהר, דינמי ותוסס, חי ובועט. "בתור נער הסתובבתי עם אופניים והצעתי עצמי לעבודה במשרדי פרסום. כולם גרשו אותי ואמרו 'ילד לך ללמוד'. רק מיקי בר (כיום ממשרד באומן-בר) שהיה אז תקציבאי במשרד פרסום של אריאלי, הסכים לקחת אותי ולטפח אותי".

 

     טל התקבל לאקדמיה בצלאל והחל ללמוד עיצוב גרפי. "ראש המחלקה דאז, פרופסור ירום ורדימון, נהג להשתעשע בלנבא לכל אחד להיכן הוא יגיע בתום הלימודים. 'אתה תשים דברים בחלל', הוא ניבא לי. זה הפתיע אותי מאד, כי חשבתי שאני הולך להיות הארט דירקטור מספר אחד של עולם הפרסום בישראל. אבל הוא צדק. כבר בשנה השלישית ללימודי, השתלבתי בעבודה במשרד הפרסום שמלוק-רבן, אך לא היה לי כייף, לא מצאתי במקצוע הפרסום את היצירתיות שחיפשתי. למרבית המזל, הפרסומאי רן רבן, העיף אותי מהמשרד שלו בגלל ויכוח מטופש על איך צריך לפרסם את החטיף 'פסק זמן'. אז הלכתי לעבוד כברמן במסעדת פיקאסו, התיידדתי עם עשי אביב הבעלים והצעתי לו לעצב את המקום. כך קפצתי אל המים, גיליתי שזה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו ומאז זה ממשיך להתגלגל הלאה". טל מיישם בעיצוב המסעדות, את ניסיונו כעובד מסעדה, "למדתי איך המנה יוצאת מהמטבח ולאן היא חוזרת ומה קורה לה בדרך, או איך המלצרית לוקחת אותה. מעצב חייב לדעת את כל הדברים האלה כשהוא מתכנן מסעדה, זה לא רק הטיפול העיצובי בלוק שלה". הרקע שלו בעולם הפרסום ממנו הוא בא, עוזר לו גם ליצור עטיפה תדמיתית שתסייע למתג מקום שהוא מעצב. כשקיבל לעצב את בית הקפה לנדוור, מותג ותיק עם ערכים עיצוביים, הוא ביקש מיד להשתמש בכל ההיסטוריה העיצובית שלו וליצור ממנה משהו חדש בסגנון הרטרו. "גיליתי לאכזבתי שהם גרסו וכתשו אותה, כדי ליצור מיתוג מחודש שבעיני אגב הוא גרוע", מספר טל "לא מצאתי אצלם כלום, אפילו קופסאות קפה של לנדוור הייתי צריך למצוא בשוק הפשפשים". טל גייס לעזרתו שתי גרפיקאיות והקים צוות קריאטיבי, אשר יצר ללנדוור תדמית שלמה מחדש: פוסטרים, אריזות, שלטים. "הם נראים רטרו אבל הם חדשים לגמרי", הוא מודה.

 

 

radom

     טריטורית החיים של טל ממשיך להיות הריבוע של שנקין-אחד העם. להוציא גיחה אחת למגרש שקשה מאד לראות אותו שם – נישואין לעורכת דין ומגורים ברמת אביב. מקץ ארבע שנים טל התגרש וחזר לריבוע שלו "מכאן אני תוך דקה עם האופנוע בכל פאב שאני רוצה", הוא מסביר. שלא תחשדו שהוא מבלה יותר מדי בברים "אני פשוט משתדל להיות מעודכן, בא לברים כדי ללמוד, אני למעשה עובד בהם. האמת שאני רוב הזמן עובד", הוא מעמיד דברים על דיוקם. יש לו כרגע חברה, העוסקת בעיצוב פנים כמובן, אולי כדי שאפשר יהיה לדבר על עבודה גם בזמן הפנוי. אבל בכל זאת יש כאן גם אהבה בחייו של טל, אבל לעבודתו אם לא הבנתם: "העבודה גונבת לי את החיים, בגלל שאני כל כך אוהב אותה", מודה טל "אני ניזון מהמון אנרגיות מהעבודה שלי ואני מותר על דברים מדהימים בחיים. זה מגרש משחקים אחד גדול. כל פרוייקט הוא כניסה לארגז חול ובניית ארמון. אני לא קם בבוקר לעבודה, אני קם לשחק".

 

 

 

     טל פשוט עובד, מבלי לשחק את המשחק וכלליו ובלי גינונים. הוא מביא דוגמאות מפרגנות בגדול דווקא מעבודות של קולגות שלו. אתה יכול להכיר אותו די הרבה זמן, עד שיתגלה לך שהוא אח של ארז טל, פרט שהוא מבקש להצניע בביוגרפיה התוססת שלו. "אני לא מעאכר מניאק ואני בסדר ברוך השם", מרגיע טל "הכל מתנהל, לא חסר לי כלום ואין לי עיניים גדולות מדי. אני בטוח אעבוד עד גיל שבעים בלי לצאת לפנסיה, כי זה משמעות החיים בשבילי. אני רק מאחל לעצמי לא לאבד את החרמנות העיצובית וההתלהבות מהעבודה".

 

 

 

www.yarontal.com

 

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “חרמנות עיצובית מרגשת”

  1. אני חוששת שמשהוא כאן טעה,
    בכתבה משובצת תמונה של עבודה שלי.
    סניף של קפה ג'ו בגני תקווה
    התמונה הרביעית במספר בכתבה.
    אשמח אם תערוך כתבה גם ע העבודות שלי…
    אשמח על תיקון מהיר של הטעות וקרדיט לצלם המקסים שלי- רמי ארנולד שצילם אותה.
    גלית אבינועם
    אדריכלות פנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s