מופע אורקיולי

 

 

fjord. moroso. moma collection

 

     לפני כשנתיים כבשה  פטרישיה אורקיולה (Patricia Urquiola) בסערה את יריד העיצוב הבינלאומי במילאנו 2004 – הרהיטים שלה פיארו כל מקום נחשב, הוצגו על ידי חברות העלית של העיצוב בעולם והייתה באוויר התחושה שכוכבת חדשה הפציעה ברקיע העיצוב העולמי. שנתיים אחרי הפריצה המוחצת, מתוארת הארכיטקטית והמעצבת אורקיולה (45) כ"הוריקן" וכנכס הלוהט של העיצוב האיטלקי כיום. "אני הוריקן?" מיתממת אורקיולה, "פשוט מתבדחים על האופי הבסקי הישיר שלי. אני קצת פייטרית, מנסה לגרום לאנשים לעשות את מה שאני רוצה וגם אם הם לא מסכימים אני משכנעת אותם. לא פתחתי סטודיו משלי עד שהייתי בת 40 ואז בזמן קצר מאד של שלוש שנים עשיתי המון עבודה, פרצתי לשוק בסערה, אני באמצע של הוריקן ורק נראית רגועה".

 

 

 

 

     כך זה נראה בעין הסערה: היא סיימה כעת לעצב מועדון לילה חדש בשנחאי ומעצבת כעת אוסף שולחנות לחברת הפורצלן הדנית  Rosendahl, ברזים לחברה הגרמנית  Hans Groe, מיצב ליצרנית פסיפס הזכוכית האיטלקית Bisazza, מצג לתחרות ארכיטקטורה ליצרנית גלידה מהגדולות בעולם, אולם תצוגה חדש בספרד ליצרנית הרהיטים B&B ( www.bebitalia.it), וילה לזוג חברים ובין לבין היא אף הספיקה ללדת תינוק. אישה תוססת ואנרגטית, בהירת שיער, מלאת גוף, עם עיניים שובבות. היא חמה אך מנומסת, רצינית אך משעשעת, מפגינה בטחון עצמי אך אמפתית. מדברת במשפטים קצרים אותם היא מסיימת ב-ecco  ו- capito (בסדר באיטלקית ומבין בספרדית): "כמו כל הנשים, אני אוהבת ללבוש בגדי טניס של אדידס ובערב לנעול נעלי עקב. אני בתנועה כל הזמן ואוהבת להיות מעורבת בכמה דברים. הבעיה הגדולה שלי היא איך לכבות עצמי בלילה".

 

 

smock. moroso

 

 

מרדנית שמרנית

 

     אורקיולה נולדה באובידאו הגשומה שבצפון ספרד ואת אופייה המרדני אך שמרני היא מסבירה בהיותה חצי ספרדייה וחצי אוסטרית: גם שפת העיצוב שלה משקפת במידה רבה את השילוב הפרדוקסלי של קונפורמיות מאוסטריה השמרנית ואינדיבידואליות מספרד האנרכיסטית. "ספרדים הרבה פחות סטייליסטים בעיצוב מהאיטלקים, אבל הרבה יותר כיפיים", היא מסבירה וטוענת "המוצא שלי באמת קריטי", למרות שהיא כבר עשרים ושתיים שנה חייה ועובדת באיטליה ורק מבלה עם משפחתה בחגים באובידאו, או משתזפת באיביזה שבספרד. "אנו אנשים קשוחים. הנשים הבסקיות נוראיות, הן דעתניות ונחושות", אומרת אורקיולה, שגדלה במשפחה בורגנית עם נשים חזקות אך חובבות יצירה ותרבות חומרית לצורותיה. היא ואחיה שיחקו בחדרי ילדים שעוצבו בטפטים ובדי ריפוד משל מלך הלייף-סטייל האנגלי דיויד היקס  (www.dh1970.com). "אבי היה מהנדס שתמיד אמר שהיה רוצה להיות ארכיטקט. אצלנו בבית כל אחד אהב ארכיטקטורה ועיצוב פנים. חברה של אמי אמרה: 'פטרישיה מעצבת המון, אבל מתי היא סוף סוף תהיה ארכיטקטית?'. בספרד ארכיטקטורה חשובה יותר מעיצוב", היא מספרת.

 

 

 

 

     היא החלה ללמוד ארכיטקטורה במדריד, עזבה לאיטליה בעקבות אהבה והשלימה לימודיה במילאנו, אצל הארכיטקט הנודע שהפך למעצב נודע – אקילה קסטיליוני, שהיה לגורו שלה ועודד אותה לעסוק בעיצוב במקום באדריכלות. "הוא נתן לי את הרעיון להיות יצירתית בדברים ביתיים ויומיומיים, כמו מנורה וסכין מטבח ומיקד אותי מאד. יש לי הערכה גדולה מאד לעבודות של קסטיליוני וג'ספר מוריסון. כשאני צריכה כיוון, או משהו שיחזיר אותי לצורה הבסיסית בחשיבה, אני חושבת על שני המעצבים האלה. הם כמו אבא ואח גדול בשבילי". אחר כך עבדה כתף אל כתף עם המעצב המיתולוגי ויקו מג'יסטרטי, אחר כך התחברה כשותפה למשרד האדריכלים רנזיו ורמרינו, ניהלה את חברת העיצוב של פייארו ליסוני, ועיצבה עבור כל השמות הגדולים:  Allesi, Flos, Boffi, Cappellini, Casina, Kartell,B&B, Moroso  www.moroso.it. לפני חמש שנים חמקה מחסותם של אגדות העיצוב והקימה סטודיו עצמאי משלה. "אני מנסה עדיין למצוא דרך לבטא עצמי בארכיטקטורה ואולי בעוד חמש שנים לא אעשה לא עיצוב ולא ארכיטקטורה, אלא מקרמה בטוסקנה", היא מצטחקת "אני לא חייבת שום דבר לאף אחד".

 

 

 

 

 

 

 

 

     אורקיולה היא מהנשים הבודדות שהצליחו להגיע לצמרת בענף העיצוב הנשלט בידי גברים והיא מדביקה במהירות את הלה יונגוריוס ההולנדית (www.jongeriuslab.com), הנחשבת כמעצבת-אישה המובילה והבולטת בעולם. זה לא מפתיע לכן, שיונגוריוס ואורקיולה נבחרו לעצב את המיצב היוקרתי "הבית האידיאלי של העתיד" ב-Cologne Furniture Fair 2005, משימה המוטלת מדי שנה על מעצבים הנחזים להיות כוכבי העתיד הלוהטים (לפניהן עשו זאת האחים קמפנה והאחים בורולק). השתיים עיצבו בית בו הרהיטים מתאימים עצמם להתנהלות הדיירים, במקום שאלה יתאימו את התנהגותם למיקום הרהיטים: המושבים, המיטה, החפצים לשימוש יומיומי – כולם היו קשורים לכבלים וגלגלות ומרחפים באוויר וכך הדיירים יכלו להזיזם ממקום אחד לאחר.

 

 

visitors were able to stay in one place and watch the works pass-by.

 

 

 

 

 

שמנים ועצלנים

 

     הרהיטים שלה לא מגניבים, לא סקסיים, לא מתפשרים על שום אופנה שלטת ולא צועקים "רהיט של מעצב". הם פשוט מושלמים ומשתלטים בצורה חסרת בושה על הבית. לדבריה היא תופסת כל אובייקט לא כפריט בודד ומנותק אלא כחלק מנוף ביתי, למרות שהיא לא מעוניינת ביצירת לוק המזוהה איתה.

 

     עבודותיה מעידות על הבנה עמוקה של תהליך הייצור "כאישה עמדתי בפני הרבה מאד דעות קדומות כשהגעתי לתעשייה. כל האובייקטים שלי בסיסיים. עיצוב חייב להיות ניתן לייצור תעשייתי ואתה חייב להיות מודע לתהליך הייצור. מעצב משתמש ביצירתיות שלו כדי ליצור דיאלוג עם התעשייה וזה מה שאני אוהבת באמת. החברות יודעות איך להשתמש בטכנולוגיה כדי להגיע למה שאנחנו מבקשים, מתחיל דיאלוג איתם ותפקידנו כמעצבים הוא להזיז את הגבולות". הזכוכית אצלה למשל מעומעמת, כבקבוק ישן או עדשות. "אני אוהבת צעיפים, משטחים שאפשר לראות דרכם, אבל לא זכוכית. אני לא אוהבת שולחנות זכוכית, כי אתה תמיד מסתכל על מה שנעשה מעבר לשולחן".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

fat-fat. B&B

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

     עבור האיטלקים התופסים את המעצבות כמעוצבות ומעודנות, עצבה משפחה של רהיטים שמנים. "הפרויקט הראשון שלי ל-B&B נקרא שמן-שמן (Fat-Fat), שהיה בשבילי סוג של פרובוקציה. בפעם הראשונה עבדתי עם כה הרבה מנהלים גברים. ברור שהם רצו חלק מהעיצוב הנשי-חטוב שלי, ואני רציתי לתת להם אלגנטיות שמנה" היא צובטת בבשר מעל ירכיה כדי להמחיש את דבריה, "כמו הקילוגרמים שלי, אתה מבין?". בקולקציה יש מיטה שמנה-שמנה, עם תבנית נפוחה שלתוכה מונח מזרון ועליו כרים. "לעצב מיטה זה הפרויקט הגרוע ביותר למעצב. מיטה זה פשוט מזרון, מה מעצב יכול לעשות עם זה? כלום", היא מתלוננת. לצד השמנים, עיצבה גם עצלנים – את סדרת הכיסאות Lazy (עם אנטוניו צ'יטריו), בעלי מושב קליל וצבעוני ומשענת ארוכה המצטטת מהכיסאות הקלאסיים העתיקים. "הצורה המשגעת היחידה של כסא, זה עם משענת גבוהה. זה תמיד היה חשוב, אצילי ואיכותי, אבל זה לא נחשב מתאים כיום. אז היעד היה לעשותו עכשווי", היא מסבירה. מאוחר יותר היא הוסיפה לקולקציה כסאות עם משענת נמוכה ושרפרף בשתי מידות. גם השולחנות השמנים מורכבים מבסיס מרובע פשוט ממתכת, הנושא אמירה עיצובית בצורת משטח עגול ואוריינטלי, המזכירים את מגשי המתכת המוזהבת בהם מגישים קפה בשווקי המזרח. לצידם פופים גדולים ועגולים, שבראשם משטח קערה שטוחה.

 

lazy. B&B

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעצבת לאנשים, לא למוזיאונים

 

 

 

     העיצובים שלה גם מודרניים וגם שימושיים, שני מונחים שלא תמיד הולכים יחד. "בשבילי זה קריטי. כוונתי הראשונה היא לתקשר עם אחרים, אמנם בשפה שלי, אבל כל עבודה שלי מערבת התנהגות בני אדם וחייבים שיהיה קל לחיות איתה. אם מוצר שלי מאד טרנדי, עכשווי וקומוניקטיבי אבל לא שימושי אני אהיה אידיוטית". טוב, צריך לשים גם לב שהוא ימכר… "מעולם לא חשבתי על שיווק כשעיצבתי, אני עושה מה שאני מאמינה ומלהיב אותי. לפני שש שנים עיצבתי למורוסו כסא, הם אמרו עליו שהוא נחמד אבל לא מסחרי. כיום זה הבסט סלר של החברה. בעיצוב לפעמים צריך מרחק זמן".

 

     מוזיאון המומה בניו יורק רכש לאוסף שלו שניים מעיצוביה. האם מיטשטש אצלה הגבול בין אמנות לעיצוב? "הם ביקשו במפורש כסא מייצור תעשייתי ולא יחידני. אם אתה רק רוצה לבטא עצמך ואת החזון שלך, אז אתה חייב לעשות אמנות ולא עיצוב. כסא במומה זה דבר מאד נחמד שקורה לך, אך להכניס מוצר למוזיאון זה לא היעד הגדול שלי, אלא לעצב חפצים שאנשים ישתמשו בהם". "הדברים שאורקיולה מעצבת נראים חדשים לגמרי", אומרת פאולה אנטונלי (Pola Antonelli), אוצרת הארכיטקטורה והעיצוב במוזיאון המומה,"כורסאות היו ויהיו מסביבנו לנצח. אבל שלה חושניים, מלאי המצאה, מרוממים, כל מה שאתה רוצה למצוא בעיצוב – כולל מחיר בר השגה והמון נשמה".

 

 

חברות: אורקיולה ופטרישיה מורוסו, בעלת חברת העיצוב הנודעת

 

    "כמו כל הנשים, אני אוהבת ללבוש בגדי טניס של אדידס ובערב לנעול נעלי עקב. זה שאני עושה כל כך הרבה דברים זה אסון, אבל כך אני אוהבת את זה!", היא אומרת. הבנזין שלה הוא פתיחות וסקרנות אינסופית אותם היא מוצאת בחפצים יומיומיים והתשוקה האחרת שלה היא נסיעות, המהוות בשבילה מקור השראה. חלק מעיצוביה נעשו בהשראת טיוליה ברחבי העולם. השנה טיילה יחד עם חברתה הטובה פטרישיה מורוסו באוסטרליה ונהנתה מהמוסיקה המסתורית של גינאה. "התרשמנו מהנשים האוסטרליות, מהאנרגיה שלהן. הארכיטקט היפני טויו איטו אמר 'כשאתה רוצה לדעת את המידות והטמפרטורה של חברה, אתה חייב לראות מה הנשים עושות ברחובות'".

 

flochair. driade

antibody. moroso

 

tufty times. B&B

 

smock. moroso

 

 

 

pavo. driade

 

t-table. kartell

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכתבה המקוצרת התפרסמה ב- TimeOut Tel Aviv, ב-19/10/2006

 

מודעות פרסומת

השנה המעוצבת שהייתה

 

 

 

 

 

 

 מעצב השנה /  עודד פרידלנד, "מונקי ביזנס"

  

 

דוליקה, כבשת פלסטיק לאיחסון מקלות ניקוי אזניים

 

     המחמאה הגדולה ביותר שעיצוב ישראלי יכול לקבל, היא שהוא נראה כמו מחו"ל. הנה מותג עיצוב שנראה ונשמע כמו מחו"ל, אבל הוא כולו כחול לבן: "מונקי ביזנס", סדרת מוצרים מעוצבים הפותרים בעיות יומיומיות בהומור ובמחירים נוחים לכל. את צוות מעצבי הקבוצה מנהיג עודד פרידלנד, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. את המאפרה בצורת חור בכיור עם פקק גומי, השומר שריח הסיגריות לא יתפזר בחדר, עיצב והרכיב במו ידיו עוד כסטודנט בבצלאל וממכירת יחידות שלה מימן את לימודיו. חמש שנים אחר כך יצר בסין שתי סדרות בנות עשרת אלפים יחידות וההרכבה התבצעה במרכז יום לקשיש באור עקיבא. חנות "פלסטיק פלוס" בשנקין המתהווה, הייתה החנות הראשונה שמכרה את המאפרה עם הפקק. מאז ועד היום נמכרו יותר מ-30 אלף מאפרות בחנויות ברחבי העולם, בהן חנות מוזיאון העיצוב בלונדון וחנות מוזיאון גוגנהיים בברלין. את דוליקה הכבשה מפלסטיק המאפסנת צימרוני אוזניים, הגה פרידלנד כנגד ריבוי קופסאות האחסון המשעממות לצורך הזה. בפיתוח המוצר ובתבניות לייצורו הוא השקיע יותר מ-30 אלף דולר שלווה מהבנק. בתוך פחות משנה נמכרו 60 אלף כבשים שהחזירו את ההשקעה. המוצר הבא היה בייבי פייס, פרצוף פלסטי כדורי אותו קובעים לצד מיטת התינוק ופיו הפעור משמש לשמירת המוצץ המתרוצץ של העולל. המוצר נולד בעקבות הולדת תמרה, בתו הבכורה של פרידלנד, שהעירה כל לילה את ההורים בחיפושיה אחרי המוצץ. כשהסתיים הפיתוח, תמרה כבר נגמלה מהמוצץ ובן שנולד אחריה ומדגמן באריזת המוצר, לא מצץ מוצץ מעולם. את השנה החדשה הם פתחו במוצר חדש, אורגנייזר הנתלה על הדלת ומארגן בכיס קטן את כל החפצים שאסור לשכוח כשיוצאים מהבית. האורגנייזר זכה להמלצה חמה של אופרה וינפריי (שווה אפילו יותר משל אודטה).

     מוצרי מונקי ביזנס נמכרים בחנויות העיצוב המובילות ביותר מ-12 מדינות בעולם, ביניהן רשת קונרנס בלונדון ובמומה בניו יורק, עד שרבים שמחים לגלות אותם גם בארץ, מבלי לדעת שזהו בעצם מותג ישראלי. מוצריהם זיכו אותם ב"אות העיצוב 2006".

     מעבר לכך שמונקי ביזנס היא הדוגמא החיה היחידה של תא עיצוב ישראלי הפועל ומצליח מסחרית בעולם, השנה החלה גם קולטת לחיקה מוצרי מעצבים צעירים. בעוד חלומם הרטוב של יוצרים בתחומים שונים, הוא שהמפיק האמריקאי או האירופאי יגלה ויושיע אותם, הנה נביא המושיע את עניי עירו.

 

www.monkey-bus.co.il

 

 

 

 

 

 

 

המעצב/ת הצעיר/ה המבטיח של השנה / עדיין פתוח

 

לפני שנה הופיעה כאן קבוצת פנומנולוגיה, שהבטיחה אך טרם קיימה. לא מצאתי בקטגוריה הזו מישהו מתאים השנה.

 

 

 

 

     "פנומן" משמעו תופעה ו"פנומנולוגיה" היא אופן תפיסת המציאות האמיתית והמוחלטת, כך על פי הפילוסוף המומר אדמונד הוסרל והוא גם שמה של תופעה בת שבעה מעצבים, כולם בוגרי בצלאל טריים, הפועלים כל אחד לחוד וגם כקבוצה. תערוכת הבכורה שלהם נערכה בגלריה פריסקופ ואיתה המשיכו לתערוכות העיצוב הבינלאומיות, לטריאנלה באיטליה ולדיזיין מאי בברלין. יניב שריג (29) שעובד כפרי-לאנס, עיצב ספלונים בעלי ידיות מקוריות וקולבים שהם גופי תאורה. תומר ספיר (28) שעובד אצל המעצבת אילה צרפתי, הכין חרקים ממנורות הלוגן בתוך ביצים ושולחן מעורר. נילי פורר (26) שעובדת בחברת "כתר", יצרה רדיאטור המשמש כמושב חמים ומפנק ומגבת מטבח המשלבת בתוכה כפפה עבה לאחיזת סירים חמים. מאיה ויניצקי העובדת כשכירה בסטודיו לעיצוב, הציגה שרפרף שאחת מרגליו עשויה ממקל סעד לסבא וספלים עם מסחטת מיץ בתוכם. רועי ביגר (27) העובד בחברת העיצוב "אידאה", הציג "כיסא טרנסג'נדר": מושב עם בליטה באזור החלציים, המתהפך ומאפשר ישיבה נוחה לשני המינים. אלון מירון (31) העובד כשכיר בסטודיו לעיצוב, יצר שולחן אוכל בו הכלים משמשים כמשטח. רן סרי (30) החי ועובד כיום בצרפת, הציג כיסא מושגי בעל שלוש רגליים. שניים מחברי הקבוצה, פורר וסרי זכו השנה ב"אות העיצוב" 2006 על עיצוביהם.

     מתוך הקבוצה חי ובועט עתה במיוחד תומר ספיר, המציג בתערוכה קבוצתית "מתחת לאף" שאוצרת מאירה יגיד חיימוביץ' במוזיאון תל אביב, מציג מיצב בביאנלה לקרמיקה שאוצר אדריכל דוד קנפו במוזיאון ארץ ישראל, משתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל בינואר 07, עם עבודה קונספטואלית שבה שלוש עבודות צילום וב-22 לפברואר 07 פותח תערוכת יחיד בגלריה "פריסקופ".

     ההבטחה שבקבוצה טמונה בדם החדש, המעורר והיצירתי שהיא מזרימה, בניסוי ובתהייה שלהם. בעזרת כל אלה הם הצליחו השנה לעורר עניין כמעט חסר תקדים במגרש האירופאי ולהפיח תקווה ואמביציה בחלומותיהם של עשרות רבות של מעצבים ישראליים צעירים.

 

www.phenomenology.co.il

 

 

 

 

 

 

התערוכה הכי טובה /  "ברשות הרבים", מתחם נגה, אוצרות: מעיין שלף ומורן שוב

וכן 

האוצרת המאכזבת של השנה / מעיין שלף

 

 

 

התמונות מאתר מארב

http://www.maarav.org.il/classes/PUItem.php?lang=HEB&id=562

 

 

     היא התקיימה לפני שנה אמנם, אך מאז לא העפילה עליה אף תערוכה: שבעים אמנים ומעצבים פשטו על סלונה לאונג' בר ורחובות שכונת נגה. מחלונות דירות הקרינו סרטים על קירות בניינים, הציגו מיצבים ומיצגי רחוב, ריססו עבודות גרפיטי על קירות בתים, פנס רחוב הפך למקלחת ועמוד מדרכה נתגלה כזנב טיל כסוף המזדקר ממנה. מול התחושה המעיקה, הקרירה והמתנשאת המלווה את מבקרי הגלריות והמוזיאונים, הייתה כאן תחושת חגיגה סוחפת, בתוך מרחב אמנותי חדש ומשותף לכל, עם חוויה אקטיבית של צפייה באמנות, איזון בין חשיפה לאינטימיות, חיפוש וגילוי.

     בזמנו כתבתי כך על התערוכה והאוצרות שלה: "זה היה מיזם של האוצרות מעיין שלף ומורן שוב, בעלות המזג האישי הרגוע, אך מהפכני בעשייה. קחו את כל אוצריה של האמנות המוסדית, שאינם חורגים מהפורמטים התקינים, המוכרים והמקובלים ואינם מסכנים את מעמדם, ומולם את שלף ושוב, שממציאות מחדש את מרחב התצוגה והפעם הוא שייך לכולנו, לא לוקחות מאיתנו את תקציביהן אך מאפשרות לכולנו חוויה תרבותית ולא רק לאליטות – ותקבלו בקלות את נשות השנה בתרבות החזותית. מוסד חדש, של אישה אחת, צומח בשדה האמנות והעיצוב שלנו".

     מה השתנה?

     מעיין שלף שפעם הביאה חוויה אמנותית אחרת ושיתפה בה עמך ברחוב, נתמנתה כאוצרת של הגלריה הנחשבת "קו 16" בדרום תל אביב, המסייגת – שלא במוצהר ואלי אף בניגוד לו – את אמירותיה האמנותיות למעגל מצומצם של יודעי דבר. ביקרתי בגלריה פעמיים ואין לי מושג על מה ולמה היא זכתה למעמדה הרם בעיני המימסד האמנותי והברנז'ה שלו. מישהו החליט שאפשר להציג תערוכות בחדר של כיתה בקומה עליונה בבית ספר ולקרוא לזה גלריה. מישהו אולי חושב שזה "קטע" מקורי, חתרני, יצירתי. מישהו שלדעתי אין לו טיפת הבנה מה הדינמיקה של חלל תצוגה ואיך הוא עובד. אם מי שכתת רגליו עד לדרום העיר, תעה במסדרונות בית הספר, טיפס ועלה לחדר בכיתה – להלן: "הגלריה" – היה מגיע לתערוכה ראוייה, ניחא. אותי הפתיעו עקרות ועליבות המוצגים שמצאתי בפעמיים שהייתי שם, הדיוט שכמוני ואני מניח שאיתי גם שאר שכניה של הגלריה שבשכונה, שאיתרע מזלנו לא להיות בקיאים בסיפורי סבתא מאוטוביוגרפיות של אמנים ומקומם בשיח האמנותי הישראלי המלומד (במיוחד המיצג של שי עיד אלוני שהתסתכם בעגלת עץ ירוקה במרכז החדר. הוא בחר שלא להציג שם עבודות נוספות שלו ואם להסתמך על העבודה שכן הציג, אולי טוב שכך). יש לא מעט חללים המתהדרים בכינוי "גלריה", אבל "קו 16" עשתה לכולם בית בספר. רק חבל שתושבי הקהילה בתוכה הוא נטוע לא למדו בו מאום. לא עליה אני מקונן, אלא על שלף שאיכזבה.

 

 

 

 

 

 

הטרנד הבולט /  הכל אישי ובעבודת יד

 

 

 

  

משמאל לימין: מרצפות קרמיות עם סדקים המאפשרים לדשא לבצבץ, סטלה, ישראל.

שולחן רקום ברקמה בעבודת יד. רדיש, ישראל. שולחן משתנה. פיני לייבוביץ'

 

     דומה שהמהפכה התעשייתית הסתיימה, היצרנים והסוחרים מכוונים פחות למכנה המשותף של ההמון וטעמו האישי והאינדיבידואלי של כל אחד מאיתנו מתחיל להסתמן כיעד השיווקי המועדף. מבט על סגנון החיים, סביבת המגורים והנעשה בשדה העיצוב בארץ ובעולם כיום, מזהה בבירור שובע מהייצור התעשייתי ההמוני ומהעיצוב ההיי טקי הקריר והמנוכר ומנגד כמיהה לעיצוב אישי ואינטימי, ידידותי וכזה המדגיש את ייחודנו כפרטים בתוך הכפר הגלובלי ההולך ומתרחב: עידן העיצוב האישי, האחד והמיוחד העשוי במיוחד בשבילך. אם עד עתה רשאים היינו לבחור פריטי עיצוב לבית רק מתוך המבחר המגוון אך הסטנדרטי הקיים בקטלוג – הרי עתה מאפשרים לנו היצרנים לקבל כל פנטזיה שנשגה בה, עשויה במיוחד בשבילנו ובדיוק לפי טעמנו.

     אחד מהביטויים של הייצור בהתאמה אישית, הוא החזרה לטכנולוגיה ולמסורות מלאכת היד (craft), שהייתה מילה גסה בעידן העיצוב התעשייתי, ששאף לייצר הרבה ובזול. עבודת היד מאפשרת ייצור מוצרים יחידניים שאין שני להם, כאלה שיש רק לנו. הטכנופוביה והעדפת מלאכות יד על פני ייצור תעשייתי, הכמיהה העכשווית למוצר הלא מנוכר בעל המגע האישי, החזירו לעיצוב העולמי מלאכות יד שפסו מהעולם מזמן, כמו סריגה, רקמה ותחרה. הסריגה הידנית הלא מוקפדת, הפכה לטרנד, תחביב מועדף של צעירים בני 20 ו-30 ובארץ ובעולם. הצמר המעובד ללבד זכה אף הוא לעדנה ונחשב כאחד החומרים האופנתיים בהלבשה, הנעלה, בריפוד ובכלי הבית בחנויות הכי נחשבות. גם התחרה שעיטרה את בגדי הסבתות שלנו, שבה לתחייה תחילה בבגדים ומשם עברה להתנוסס על פריטי העיצוב. טרנד התחרה מאד בולט ודומיננטי כיום ומוצרי עיצוב רבים מאד נושאים הדפסים ודוגמאות של תחרה.

     חופש הבחירה שלנו בעיצוב הסופי, מתבטא גם ביכולתו של העיצוב להשתנות לפי דרישתנו ולהתאים עצמו לצרכינו ולטעמנו במדויק. אגב כך הוא גם הופך מפריט המוני, למוצר המיוחד לנו. המגמה לאפשר לצרכן להתערב בעיצוב הסופי ולהתאימו לצרכיו, ניכרה היטב בעיצוב המסחרי כמו בתערוכות הגמר הנוכחיות של בתי הספר לעיצוב.

 

 

 

 

 

 

אובייקט העיצוב השכיח /  השנדליר

 

שנדליר של פיליפ סטארק לחברת באקרה הצרפתית. 62,000 דולר ב"אורליה פאראדי", ה' באייר 18 ת"א

היא שהייתה מודרנית לפני חמישים שנה, חזרה והפכה להיות אביזר חובה בעיצוב פנים של כל בית קפה או בית כנסת, מהמספרה של ז'נט בדרום העיר ועד לסלון של שוקי זיקרי בצפונה, עשוייה מאבני קריסטל ואבני סברובסקי, או מזכוכית צ'כית פשוטה ונרות, במחיר של -500$ או ב- 20,000$.  בדיקה אקראית של  קטע בן 20 חנויות במרכז רחוב דיזנגוף העלתה כי ב-18 מתוכן הייתה תלויה שנדליר מפוארת. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנדלייר במסעדת איזדורה בראשל"צ, בעיצוב אילן פיבקו. 56,000 יורו

 

 

 

 

המסעדה המעוצבת הכי יפה /  רוקה, הרצליה פיתוח

עיצוב: גד הלפרין ושלום יונה

 

     פעם אחת, בווילה שעל שפת ימה של הרצלייה פיתוח, גרה לה באושר וגם בעושר, יש להודות, משפחת עופר עתירת ההון, שאת מקומה תפסה לפני כשנה מסעדת רוקה המדוברת. יוחסין זה, לצד מיקומה, מייצרים צפייה למגדל שן גסטרונומי, אלא שהמעצבים הצליחו בצורה יוצאת דופן להשתמש בענווה בתקציב נדיב וליצור מקום לא מתנשא, המקרין פשטות נינוחה, מרגשת אך מרגיעה. עיצוב הפנים של גד הלפרין ועיצוב הלאונג' בחוץ של שלום "שלי" יונה מושקעים מאד, אך עם זאת מאופקים וחסרי שריטות של עיצוב מתחכם. הגוון הכללי שקט, נקי מינימליסטי. המבנה מרובע ושקוף, נותן תחושת מרחב וחופש עד לאופק נוף הים ומאפשר בחורף התכנסות אינטימית. חרף גודלה, רוקה משתרעת בנימוס על רצועת החוף ומתמזגת בסביבה, שלא נאנסה על ידי האגו של המתכננים. מתחם הבילוי של רוקה, שצוין לשבח בירחון העיצוב האנגלי wallpaper, מתרווח על פני שישה דונמים ומיועד לחמש מאות מבלים. ההסבה במסעדה היא בכורסאות מפנקות מעור שחור, רצפת עץ מהגוני, הקיר מרוצף אבן, עם אח מלבנית שבוערת בנורות קטנים, המבקשים להביא מעט ניחוח אירופי אך מזכירים דווקא את קבר הבאבא סאלי. הלאונג' שבחוץ לעומת המסעדה מרוצף דק עם שפע פינות laid back רכות, שחורות או לבנות, המעניקות חופש בחירה לכל סיטואציה או מצב רוח, חלקן מוארות למפגשי רעים קולניים ואחרות מוארות באור נוגה לקרבה אינטימית, כששביל מוביל אל ספסל זוגי רומנטי בקצה מזח קטן בקצה הצוק ומאפשר לצפות באופטימיות באופק שמעל הים כאילו אין מחר. רוקה מספקת את הסטלבט שבמסעדות חוף כמו שלוותה, עם הפינוק והאיכות שאנו מקבלים בסיטרה או בטורקיז, בתוספת מרחב ייחודי מלא בריגושי סביבה ונוף.

     אם רק האוכל והשרות ברוקה היו טובים ולא בינוניים ומטה, המקום היה מושלם.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הספרים המעוצבים הכי יפה /  ספרי האמנות בהוצאת מוזיאון תל אביב, הפקה: דפוס קל

  

     ההוצאות לאור ריסנו השנה את השקעותיהם והדבר ניכר בעיצוב הספרים, שעשה יפה את העבודה אך לא מעבר לזה. מאז עיצב דני גולדברג את קטלוג Artis עם כריכת קרטון עבה ששולייה חתוכים ומחוספסים, זו נכנסה לז'רגון גם אצל המעצבת נאווי כצמן וגם בקטלוג התערוכה "לינה משותפת" (שהוצגה בהלנה רובינשטיין). עטיפות הספרים נטו לחזות מחוספסת, ללא גימור מיוחד ואף הודפסו במכוון על אחוריו הלא מלוטשים של נייר בריסטול. בדפיהם הפנימיים של ספרים הודפסו טקסטים בצבעים על נייר נטול עץ ותמונות צבעוניות על נייר כרומו. לספר "מחלום למציאות" שסיכם 20 שנה לאופרה הישראלית, העניק המעצב עדי שטרן חזות חיצונית של ספר קודש עם כריכה מוטבעת ורוב תוכנו הודפס בצבע אדום מג'נטה, התואם לדיווה מאדם בטרפליי שעל העטיפה.

     בהוצאת מוזיאון תל אביב ובהפקה האיכותית של דפוס קל, ראוי לציון עיצובו של קובי לוי לשני הספרים בפורמט כיס "אל המעיין, נחל הירקון כחתך רוחב של המטרופולין של ישראל" ועיצובו של קובי בר חד מהסטודיו של דני גולדברג לספר "לנצח" של האומן ניר הוד, עם שם הספר באותיות הולגרמיות מתכתיות המוטבע בכריכת סקיי לבנה "פולנית". ראוי לציון מיוחד עיצובה של דינה שוהם לקטלוג התערוכה "חפרפרת". הספר לא עמוס אך גדוש, מערבב בין דפי טקסטים על נייר גרום לדפי תמונות עזות מבע על נייר מבריק, עם הרחבות בצורת דפים נפרשים (דאבלים) ובאיכות הפקה רגישה עד לפרטים הקטנים, שאנשי המקצוע יובל להב ואריק פרידמן מדפוס קל מעידים: "המעצבת בחרה בפורמט לא מיוחד אך לא שגרתי והספר הופק תוך שימוש במרכיבי דפוס לא רגילים, הדורשים תעוזה. בגלל שבתערוכה הרבה אש וחום, אפילו הקפדנו לתפור את הספר בחוט אדום והשתמשנו בבד אדום בהדבקת הכריכה".     

 

 

 

 

 

 

האטרקציות במוזיאונים בתל אביב /  החנויות ומיזוג האוויר

 

    שתי סיבות טובות בעטיין מומלץ לבקר במוזיאון תל אביב: הראשונה, בגלל מיזוג האוויר משיב הנפש בקיץ. השנייה, בגלל חנות המוזיאון אנינת הטעם (אם כי היקרה). לא רבים יודעים או זוכרים וזה אולי יפתיע אתכם, אבל יש מוזיאון נוסף בעירנו – מוזיאון ארץ ישראל. יש בו אוסף נהדר של ממצאים ארכיאולוגים, שאני זוכר עוד כשביקרתי שם בכיתה א'. הם עדיין שם, אם זה מעניין אתכם.

 

 

 

 

 

 

העיצוב הגרפי של השנה /  הכרזות החברתיות פוליטיות שמעצב יוסי למל

  

     זו הייתה שנה פורייה לוירטואוז הכרזות יוסי למל: לפני שנה הציג בסדנה לאמנות בראשון לציון את התערוכה "גופן עירוני", המתעדת מעקב בן שנה אחרי טיפוסי שוליים, נביאים ומשיחים, שכולם הסתובבו ברחובות העיר עם לוחות טקסטים. למל תיעד את הפונטים בהם השתמשו והעניק להם שמות: רעב כבד מנוקד, משיח חדש, אלהים גדול, אות קין.

     לפני שנה בחר להציג תערוכה במחנה הריכוז דקסנהאוזן בברלין. על קירות המחנה בו שכנה המפקדה הראשית של מחנות הריכוז של הרייך הגרמני ובו ערכו באביו ניסויים רפואיים, הוא הדביק כרזות בו הוא מצולם במדי האסירים ומספר האסיר של אביו ושיחזר את מסע אביו בשואה. "60 שנה אחרי, זה עדיין חי ועובר הלאה, זה היה מסר לגרמנים שאנו עדיין מתמודדים עם זה", מסביר למל.

     השנה הציג בגלריית אוניברסיטת באר שבע תערוכת כרזות בשם "טרור חזותי", על יחסי ישראל-פלסטין. בין לבין השתתף השנה בתערוכות קבוצתיות בינלאומיות רבות מנספור. למל (48), בוגר בצלאל, שותף במשרד הפרסום למל-כהן, מעצב כרזות מזה עשרים שנה, חלקן מוצג בלובר בפאריז, בויקטוריה ואלברט בלונדון, זכה בלמעלה מ-60 פרסים בארץ ובעולם ומשמש כמעצב ארגון אמנסטי הבינלאומית וגרינפיז במזרח התיכון.

 

www.lemel.co.il

 

 

 

 

 

 

מוצר השנה /  הכסאות מבלונים של פיני לייבוביץ'

  

 

 

 

     לפני חמש שנים תרם לייבוביץ' לפנתיאון העיצוב הישראלי סדרת רהיטים מדיקט גמיש, מעוצבים ברוב דמיון בגרסאות מגוונות. השנה הוא חוזר, הולך על בהונותיו בצניעות המאפיינת אותו אבל למקומו הבטוח בקדמת הבמה, עם כסאות עטויים אלפי בלונים צבעוניים וספריות הצומחות ממוטות ומקופסאות עץ. פיני לייבוביץ' מתפרנס מעיצוב לתעשייה, מהוראה כמרצה בבית הספר שנקר ומזה חמש עשרה שנה יוצר רהיטים יחידניים. המעצב החשוב, הרציני והעניו הזה, נמנה על קומץ מעצבים תעשייתיים (כיעקב קאופמן ואוממי), היוצרים באופן עצמאי אובייקטים יחידניים, בתפר שבין הגלריה לשוק הצרכני, עם אמירה מקורית המגביהה בהתמדה את רף היצירתיות. עבודותיו זיכו אותו ב"אות העיצוב 2006", פרסי משרד החינוך ובפרס קרייט אנד ברל של מוזיאון ישראל והשנה הוא הציג את עבודותיו בתערוכה קבוצתית במוזיאון היוקרתי קופר היואיט בניו יורק.

 

 

 

 

 

 

 

המוצר המעוצב הנמכר ביותר /  אגרטלים, בעיצוב שחר פלג

 

 

     בכתבה ב-TimeOut על עשרת המעצבים המצליחים בארץ, הוא הופיע בשער השבועון: הלהיט הנוכחי הוא ללא ספק האגרטלים מצינור אלומיניום מרובע, הניצבים זקופים על מפת שולחן (בזכות מגנט המוסתר מתחתיה). עיצב שחר פלג, שסיים אך לפני שנתיים את לימודיו במכון האקדמי טכנולוגי בחולון. המחיר: 185 ₪ לסט של 5 אגרטלים.

 

www.peleg-design.com

 

 

 

 

המוצר המבטיח של השנה /  אובייקטים פרקטלים של ניסים פורת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התמונות לקוחות מאתר מרכז העיצוב הישראלי

http://israelidesign.org.il/newsDetails.asp?PageID=2&tt=9&NewID=550