פינק ליידי

 

 

     היא לובשת בגדים ורודים ונעלים דמויי עור נחש ורודות (שעיצבה בעצמה) וחובשת כובע אדום על שיערה הורוד. "עכשיו אני אוהבת ורוד" היא מצהירה "זה משתנה. הייתה לי לא מזמן תקופה כחולה".

המראה של קאתי גרנייר Katie Greenyer, כולה בת 34, ורוד כמו העתיד  שלה. הג'ינג'ית הזו שכיהנה כמעצבת הראשית של מותג האופנה Red or Dead, לא עצרה באדום והמשיכה לתפקידה הנוכחי כמעצבת הראשית של הקונצרן האנגלי Pentland המחזיק במותג Red or Dead לצד מטילות ביצי זהב נוספות כמו Kickers,Speedo, Lacoste, Kangaroos

לפני שבוע נחתה בבית הספר לעיצוב שנקר, לדלות משם את הכוכב שישתתף בתכנית ייחודית למעצבים צעירים שמקדמת קבוצת פנטלנד עם שנקר. הכוכב הנולד השנה הוא מנשה בן יוסף, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה, שיעבוד כשנה במחלקת העיצוב והפיתוח של אחת מחברות הבת של הקונצרן בפיתוח מותג. בשנה שעברה השתתף בתוכנית רן מרכזי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר והיה מעורב בפיתוח משקפי MP3 חסין למים, צעצועים לילדים ועוד. "אנו מעסיקים מעצב ישראלי אחד בכל שנה שאנחנו בוחרים משנקר. רן נשאר וממשיך איתנו הלאה אחרי שנת החונכות הזו והוא נחשב סיפור הצלחה", קובעת גרינייר.   

 

 

 

אוהבת זבל

 

 

 

 

     כשגרנייר נשאלת אם מדינה צעירה ומתגבשת כמו שלנו יכולה לנפק מעצבים למדינה כאנגליה לה מסורת עתיקת יומין בעיצוב, היא עונה "לונדון נחשבת כרב תרבותית, לעומתה אתם בישראל רב לאומיים. יש ביניכם רוסים וגרמנים ומעט צרפתים ופולנים, מעט מכל דבר. זה לא שבלונה של אבא ואמא מאותה ארץ. אני שומעת מכם המון סיפורים על המסורת מהבית והשפעותיה. הסבירו לי שהמכונה לקניית שוקולד במסדרון בשנקר נועדה כדי שברגעים קשים יהיה לך גם מתוק. לכל דבר יש אצלכם פירוש עמוק יותר. אפילו לשוקולד מזורגג יש אצלכם סיפור".

 

     כשמתחקים אחרי טעמיה והדברים המשפיעים על הקו העיצוב שלה, לא מוצאים שם שום דבר מהקטלוג של האופנה העכשווית בעולם, נוסח פרדה או מקווין. "יש לי טעם אקלקטי, אני אוהבת דברים ישנים, קלאסיים, רהיטי רוקוקו, את בקינגהם פאלאס, מבנים עתיקים שהם אולי הכי מכוערים בלונדון. בעבר לא אהבתי את כל זה, אבל הטעם שלי נעשה מורכב יותר. אני מתה על קיטש וכל מה שקשור למשחקי צבעים. יש לי בובה של גמד המחזיק מכונת ירייה בפתח החווה שלי", מתמוגגת גרינייר, המתגוררת במשך השבוע בבית צף על נהר התמזה ובסופי השבוע שוהה עם משפחתה בחווה כפרית בקאנטרי סייד האנגלי. "אני אוהבת את מעצבות האופנה סוניה דלוני וויויאן ווסטווד שמבינות נשים, אצלן את לא צריכה להיות רזה או עם שדיים שטוחות, לכל אשה יש להן בגד. אני לא שוכחת שאני מעצבת עבור החברה והלקוחות, חלק ממה שאני מעצבת אולי לא אלבש בעצמי אבל תפקידי הרי לא לעצב לעצמי". אז מה באמת אנשים ירצו כעת ללבוש, אנחנו מנסים לגלות ממי שמכתיבה את סגנונם של מיליוני לבשנים ברחבי העולם. "זו השאלה הגדולה", צוחקת גרינייר ולאחר דקת מחשבה אומרת "אני חושבת שהדפסים גיאומטריים, טקסטורה, צבע. המינימליזם הוא אאוט כעת, יותר זה יותר והוא יותר טוב, מעולם לא הייתי בחורה של מינימליזם. אני אוהבת זבל ואין דבר אהוב עלי יותר מאשר לאסוף אותו בשווקים בימי ראשון".

 

 

 

 

 

מצחיק בפסגה

 

      גרינייר סיימה לפני שלוש עשרה שנים בית ספר לעיצוב ואמנות בליוורפול ועיצבה כעצמאית ללקוחות כמו רד-אור-דד, כריסטיאן לקרואה, ד"ר מרטין. "מצאתי עצמי עובדת כל יום כמו פועלת עד הבוקר. אמרתי לעצמי שאני צריכה מקום עבודה שנסגר בערב ומגרש אותי הביתה", היא אומרת. מקץ שנה כעצמאית היא ניצלה את קשרי העבודה שלה עם רד-אור-דד בקונצרן פנטלנד המחזיק במותג והגיעה למשרדי הקונצרן לראיון עבודה. בחזית בניין המנהלה חתכה את דרכה לימוזין מפוארת נהוגה בידי נהג במדים. הג'ינג'ית לא היססה להסביר בעגה ליוורפולית עסיסית לנוסע כסוף השיער החנוט בחליפה שבלימוזינה, מה היא חושבת על תרחים שכמותו ונכנסה כרוח סערה לבניין. שם עברה את ראיון העבודה שלה אצל אותו מבוגר כסוף שיער, שהסתבר כי אינו אחר מאשר נשיא הקונצרן. הרוח המרדנית שלה מסתבר השתלמה והוא מינה אותה כמעצבת הראשית של המותג רד-אור-דד, כדי לתעל את אותה רוח נועזת ולהדביק בה את לקוחותיו הצעירים.

 

     "תמיד הייתי מאד בטוחה בעצמי, יש בכלל מעט דברים שאני לא בטוחה לגביהם. אין לי הרבה סבלנות. כשיש לי רעיון אני רוצה שהוא יבוצע כעת ובדיוק בדרך שאני רוצה את זה ואני מאבדת את הסבלנות אם זה לא כך. חלק גדול מיעדי הגשמתי. כל דבר שרציתי כילדה קטנה, החלטתי להשיג והשגתי. רציתי להשתתף במרוץ המרתון בלונדון השנה. בתחילת השנה התחלתי לרוץ מדי בוקר, בשבועיים הראשונים חשבתי שאמות ועכשיו אני רצה בקלות 20 ק"מ כל בוקר ואני יודעת שלאט לאט ובביטחון אגיע לכך שאוכל לרוץ מרחק כפול".

 

     ניסיון לברר איתה מה מקור השם רד-אור-דד והאם נבון להשתמש במוות כחלק ממותג זוכה לתשובה אסרטיבית "אתם הישראליים יותר מדי עמוקים בקשר להכל וחושבים שלכל דבר צריך להיות פירוש. תפסיקו ללעוס, רד-אור-דד זה פשוט מה שזה, אין כאן שום סוד". לעומת זאת היא מוכנה לגלות מהיכן קיבלה את ההשראה לאתר האינטרנט שעיצבה בעצמה למותג: "אני מתה על אוכל הודי. יש מסעדה בליוורפול בשם 'המסע להודו', העיצוב שלה מזייף אווירה הודית, אבל האוכל מדהים, כל ארוחה שלי שם מסתיימת בזה שנהג מונית נאלץ לשאת אותי למונית. המסעדה הייתה ההשראה שלי לאתר. המבוא להודו הוא המבוא לרד אור דד, עם מקדשים של רד-אור-דד ופיפ שואו. כל הרעיונות באתר באו ממסעדה הודית".

 

     כמעצבת הראשית בקונצרן, מובילה גרינייר את סגנון הקבוצה והקו העיצובי שלה, מזהה הזדמנויות עסקיות וממלאה תפקיד של שגרירה באירועים חשובים בעולם. עליה להתמצא בעיצוב טווח אדיר של תחומים, מעיצוב פנים, מוצרים, קוסמטיקה, נעליים, טלפונים סלולריים, אתרי אינטרנט, בגדים ועד לטכסטיל וכל זאת לעשות עבור מספר חברות עם סגנון ומיתוג שונים. המוצר האחרון אותו עיצבה גרינייר בעצמה היה טלפון סלולרי. "אני מאד גאה בזה, כי אני חושבת שרוב מתכנני המכשירים האלה חושבים רק על גברים וכלל לא על נשים ולקחתי את זה בחשבון. הגברים מבקשים בעיקר טכנולוגיה. נשים רוצות שהטלפון פשוט יעבוד, גברים אוהבים לסבך דברים".

 

 

     "אני מסוגלת לא להירדם בלילה ולנסות בשלוש לפנות בוקר למצוא עיצוב שיעבוד טוב יותר", היא מודה "אני כל הזמן רושמת רשימות בפנקס ורוד (אלא מה?) ולא יכולה לעזוב את המשרד לפני שעשיתי קו על כל המשימות היומיות. אני בקשר עם המעצבים של המתחרים, כמו נייקי, פומה ודיזל ואנחנו מדסקסים כקולגות רעיונות עיצוביים ומביעים דעה זה על זה, כולנו רוצים להיות יותר טובים מיום ליום". היא מביטה בשעון היד שלה בעל הרצועה הורודה בחוסר מנוחה ומסכמת בעליצות "זה נהדר להיות מעורבת בכל כך הרבה היבטים בעיצוב, בחברות כאלה נהדרות, עם כה הרבה אנשים מופלאים ומוכשרים. זו פריבילגיה ואני לא שוכחת את זה, אני לעתים צובטת עצמי כדי להיות בטוחה שזה לא חלום וכולם יעלמו לפתע. הייתי ברת מזל, אבל אני לא חושבת שאני בפסגה עדיין. אני צריכה אתגר חדש. אבל בסך הכל הייתי רוצה להיזכר כמישהי שהייתה מצחיקה, אמינה והייה כייף לבלות איתה ביחד בימי שישי".

 

פורסם ב-TimeOut, נובמבר 2006

www.redordead.com

 

מודעות פרסומת

גלריית רחוב

 

 

עבודות של ניסים פורת ב"גלריית רחוב"

למעצבים (מוצר, תקשורת חזותית וכד') הרוצים להציג ולחשוף את עבודותיהם – אין כיום כמעט שום במה בארץ.

כך הדבר לגבי מעצבים צעירים, הזוכים להרבה צ'פחות אוהדות על עבודות הגמר המבטיחות שלהם, אך נאלצים לארוז אותם בפצפץ ולאפסן אותן בבויידם של ההורים מיד בגמר תערוכת הגמר בבית הספר.

איזה סיכוי יש להן להיחשף בפני מי שיכול לממשן ולהעניק להן עתיד?

כך הדבר גם אצל מעצבים בשלים וותיקים, אשר לרשותם עומדת למעשה גלריה אחת, "פריסקופ", חשובה ומצוינת, אך תפוסה עם תערוכות מתוכננות לשנתיים הבאות.

וכשהם זוכים כבר לתערוכה, מגיעים לגלריה 200 מבקרים: מהם 150 קרובי משפחה, 40 חברים מהברנז'ה ועשרה עוברי אורח שתמהים מה הם בדיוק מציגים כאן.

גלריות הן מקום מלחיץ ולא נעים לביקור. בתוך האפרוריות האנמית של רצפת הבטון וקירות הסיד הלבנות שלהן שוררת דממה מעיקה, קור מנוכר. צריך להיות ראוי לביקור בהן, להיות מבין, מעודכן, מלומד ובעיקר – ללכת על בהונות. כי המבקר תמיד יפריע למישהי צנומה העובדת על מחשב בפינת הגלריה ויתנצל בפניה שהוא רק מעיף מבט וכבר הולך. מה זה הולך – בורח החוצה, לנשום אוויר, לשתות קפה ולהתרווח.

 

 

שולחן של אסנת שפס ב"גלריית רחוב" בשדרות בן גוריון

 

מתוך הצורך הזה צמחה "גלריית רחוב".

"גלריית רחוב" אינה מחכה שאנשים יבואו אליה, אלא היא באה אליהם.

התערוכות שלה מתקיימות בחוצות, במרכזי קהל הומים, בפניו המעצבים מציגים ומדגימים את עבודותיהם, נהנים מהסקרנות שלו, משיבים על שאלותיו. הקהל זוכה לחוויית מפגש בלתי אמצעי עם יוצרים תוססים ושלל יצירות חכמות והמעצבים זוכים למפגש מלמד ומעשיר עם קהל היעד האמיתי שלהם. ב"גלריית רחוב" מבקרים אנשים שספק אם היו מגיעים לגלריה כלשהי.

 

מרחב התצוגה של "גלריית רחוב" הינו הרחוב והוא מאפשר שוטטות משכרת, באוויר הפתוח (הנה הטקסט היחיד כיום שלא נמצאת בו המילה "קסום"), בין המיצגים המפוזרים בכל פינה, בלוויית הילדים והכלב, אגב שתיית מיץ או בירה.

 

"גלריית רחוב" לעיצוב ישראלי הציגה מספר תערוכות-יריד בקניון "ערים" בכפר סבא. שם הגלרייה נתנה הזדמנות למעצבים למכור את מוצריהם, ללא פערי תיווך של חנויות. קיימות בארץ מספר זעום של חנויות למוצרי עיצוב, רובן מקבלות מהמעצבים את מוצריהם למכירה בקונסיגנציה, היינו, משלמות ליוצר רק אחרי שהן הצליחו למכור את מוצריו ולרוב הן יעבירו לו מחצית מהסכום ששילם הלקוח, לאחר יותר מחודשיים מיום המכירה. ב"גלריית רחוב" בקניון "ערים", מכרו המעצבים את מוצריהם ישירות לקהל ומימשו אותם בכסף מזומן.

http://home.walla.co.il/?w=/3800/1004030

 

התערוכה האחרונה של "גלריית רחוב" הייתה ביום שישי בשדרות בן גוריון בתל אביב, שם כחמישים מעצבים הציגו המצאות ופטנטים מעוצבים (במסגרת פסטיבל "עומדים על הראש" בשיתוף עם עיריית תל אביב, נובמבר 2007).

 

ההשתתפות בתערוכות של "גלריית רחוב" למעצבים, הינה בחינם.

 

בקרוב מאד, התערוכה הבאה של "גלריית רחוב". איך אמר שר הביטחון? אנחנו נבחר את המקום והזמן. 

 

נועה טריפ מדגימה ספר הנפתח למושב, מנורת זבובים של עינת בן ארי וכסא בתנועה של תמר רוזנר, אופנוע מקרשים של גרובי, מערכת ריהוט של טליה פפיאר, רכב אורבני לנהג אחד ברחובות תל אביב, שולחן מגלילי קרטון, אופניים מתקפלים למזוודה של חובב לנדאו ורכב מעופף של דודי בנתן

 

 

 

 

 

צילומים: תמר רוזנר, מעצבת תעשייתית בוגרת שנקר

http://home.walla.co.il/?w=/3800/1004030

 

 

… והנה אפילו חשיפה בינלאומית למעצבי "גלריית רחוב" –

 

כשניתנת במה למעצבים, יש גם תהודה. קטנוע העץ של גרובי שנבנה לתערוכה בגלריית הרחוב, נחשף באתרי העיצוב DESIGNBOOM, CORE77

קטנוע עץ ב Designboom – לאתר:   http://www.designboom.com/weblog/read.php?CATEGORY_PK=&TOPIC_PK=1002
קטנוע עץ ב The Scooter Scoop – לאתר: http://thescooterscoop.blogspot.com/2006/12/vespa-w-type.html
 

 

Wooden Scooter by Groovy

Tuesday, December 12

woodscoot.jpg

Tel Aviv-based design firm and retro-collector Groovy releases their new Wooden Scooter made from reclaimed materials such as palettes and crates. The premise is to prove that retro flair can be communicated through visual association. For example, this piece resembles a classic Vespa. Groovy suggests this mode of transportation as a fun, ecological, and cost-effective way to scoot about town.

 

www.core77.com

 

 

wooden scooter  12.11.06

danit & yinnon simhi make -up studio groovy, israel.

they 'specialize in readymade and recycled design such

as rotary phones bicycles and more' shown here is their

woden scooter on show at a street exhibition in tel-aviv.
see more wooden cycles here

12.11.06

 

http://www.designboom.com/weblog/index.php

 

 

 

הכל אישי

 

 

אופנת רחוב יפנית

  

      מבט על סגנון החיים ועיצוב סביבת המגורים בעולם כיום, מזהה בבירור שובע מהייצור התעשייתי ההמוני ומהעיצוב ההיי טקי הקריר והמנוכר ומנגד כמיהה לעיצוב אישי ואינטימי, ידידותי וכזה המדגיש את ייחודנו כפרטים בתוך הכפר הגלובלי ההולך ומתרחב. כשכולם לובשים קלווין קליין ונועלים אדידס – בטוקיו, בניו יורק, בלונדון ובתל אביב – אנחנו רוצים משהו יחיד ומיוחד שיש רק לנו ושאין לאף אחד אחר. רוחות חדשות מנשבות כיום, מעיצוב הבגדים ועד לעיצוב סלון הבית: עידן העיצוב האישי, האחד והמיוחד העשוי במיוחד בשבילך.

 

 

 

 

 חייטים לעיצוב הבית

 

 

 

 

   אם עד עתה רשאים היינו לבחור פריטי עיצוב לבית רק מתוך מבחר מגוון אך סטנדרטי הקיים בקטלוג – הרי עתה מאפשרים לנו היצרנים לקבל כל פנטזיה שנשגה בה, עשויה במיוחד בשבילנו ובדיוק לפי טעמנו. יצרנים כאלה בכל תחומי עיצוב הבית לא מסובך למצוא כיום, מפני שהם הולכים ומתרבים בקצב מסחרר: יצרנית דלתות הכניסה בתפירה אישית "נקסט-דור" בנמל תל אביב, מעמידה לרשותכם מעצב במקום קטלוג, שבעזרתו 'יתפרו' לביתכם בדיוק את הדלת עליה חלמתם. במקום להביא ציור מגלריה שמתאים במשוער לסלונכם, הציירת אורית זיידמן תגיע אליכם הביתה ותצייר לכם ציור מיוחד ותואם לעיצוב הסלון. חברת הבנייה "תדהר-רוגובין" בונה כעת פרויקט מגורים יוקרתי על גבול רמת השרון ותל אביב, אשר בו אתם אלה המעצבים את דירתכם, קובעים את סטנדרט הבנייה שלה ומחליטים איך יראה ביתכם: "פרויקט נווה גן 360 מעלות משיק את גישת בונים עולם סביבך, גישה מהפכנית בעולם הנדל"ן ועל פיה אתה תתאים את תכנון הדירה והמפרט הטכני לפי טעמך האישי. הדירה המושלמת שלכם מחכה שתבואו לעצב אותה…", מצהיר המניפסט באתר האינטרנט של החברה. www.tidhar.co.il/nevegan

 

     אחד מביטויי הייצור בהתאמה אישית, הוא החזרה לטכנולוגיה ולמסורות מלאכת היד (craft), שהייתה מילה גסה בעידן העיצוב התעשייתי, ששאף לייצר הרבה ובזול. עבודת היד מאפשרת ייצור מוצרים יחידניים שאין שני להם, כאלה שיש רק לנו. באולמי תצוגת מוצרי הבית ובמיוחד אצל הענקים כמו "אלוני", "נגב" ו"חזי בנק", התרחבה מחלקת האריחים והמוצרים העשויים בעבודת יד, שעד היום ניתן היה להשיגם רק בפריפריה אצל קומץ אמנים אזוטריים. משווקות אלה מבליטות בפרסומיהן דווקא את המוצרים האלה, כעדות לייחודן ובידולן בשוק ויכולתן לספק לנו מה שאין לאחרים. יצרנית משטחי המטבח "אבן קיסר", למשל, עושה הקבלה בין מוצריה לחייטות עלית haut couture תחת הסיסמה: "אופנה למטבח". חברת "מילסטון" שהחלה כ"בוטיק" המתמחה בייצור מוצרי אבן מיוחדים בעבודת יד אמנותית לבתי האלפיון העליון בארץ ובעולם, מעסיקה כיום במפעל שלה באשדוד מעל שבעים פועלים השוקדים על שיבוץ אבני פסיפס ואריחים בשילובים יוצאי דופן, המסופקים ליותר ממאה חמישים חנויות מוצרים לבית ברחבי הארץ, לרבות רשתות "נגב" ו"אלוני". "התמחינו בהתאמת מוצרי אבן לדרישות מאד ספציפיות ולעתים מטורפות לגמרי בוילות מאד מושקעות, כמו מדרגות לבית של נוחי דנקנר, שם מדרגה עלתה 30 אלף שקל", מסביר אמיר מילשטיין בעל החברה "כיום אנחנו נחשבים לספקים גדולים בענף מוצרי האבן לבית בכלל ודווקא עם מוצרי בוטיק שהדרישה להם גדלה מאד בקרב הקהל הרחב".

 

     האמנית שרה קונפורטי החלה לפני מספר שנים לייצר אריחים בעבודת ידה, עבור קומץ אניני טעם שפקדו את הסטודיו שבביתה בכפר יונה. בשנה האחרונה הוכפל פי כמה הביקוש לאריחיה, היא פתחה חנות בכפר סבא ולאחרונה התרחבה בחנות מרווחת יותר במרכז רעננה. "לאנשים נמאס מהאריחים המסחריים והמתועשים. הם מתייחסים למוצרים באופן רגשי ואומרים לי שממני הם מקבלים פיסות אושר ואהבה, 'רואים שהנשמה שלך מושקעת פה' ואת הנשמה שלי הם רוצים", מסבירה קונפורטי. http://www.sarakonforty.com/.

 

     לי שפייזר בעלת מפעל "אותנטיק" לייצור אריחי קרמיקה, מעידה כי בשנה האחרונה חל זינוק משמעותי בהזמנת אריחים בעבודת יד. "בעבר רוב הביקוש היה לסדרות תעשייתיות ומעט מאד היו מוכנים להשקיע באריחים מיוחדים ויקרים בעבודת יד. כיום הרוב מזמין דווקא אותם. אנשים מתלהבים מהיכולת לעצב בעצמם או לפי טעמם את האריחים לביתם", היא מסבירה. מחיר האריחים במלאכת היד כפול מזה של האריחים המתועשים: פסיפס אריחים (המכונה "שטיח") מודפסים ומתועשים למבואה לבית יעלה 4,000 ₪ ואילו זה המצויר ביד יעלה 9,000 ₪ ומעלה.

 

 

 

 

 

 

סבתא במקום מכונה

 

 

 

 

   הטכנופוביה והעדפת מלאכות יד על פני ייצור תעשייתי, הכמיהה העכשווית למוצר הלא מנוכר בעל המגע האישי, החזירו לעיצוב העולמי מלאכות יד שפסו מהעולם מזמן, כמו סריגה, רקמה ותחרה. בדי גובלן מעטרים ספות, תיקים ובגדים, רקומים בנופים אירופיים עם רועי צאן ועלמות חן, מראות שרגשו את הסבתות שלנו עד דמעות. הסריגה הידנית הלא מוקפדת, אקראית ומכבדת טעויות, הפכה לטרנד עולמי, תחביב מועדף של צעירים בני 20 ו-30 ובארץ ובעולם.

 

 

                                   בגדים סרוגים בעבודת יד באופנה של Roberto Cavalli, Alexander Mcquin, Misini

                                   בבית Bergdorf Goodman

 

     בתחילת שנות השמונים יצרה יצרנית האופנה "קום דה גרסון" סנסציה כשמכרה סוודרים, שיצרה ממכונת אריגה שתוכנתה כך שתפיק אריג עם חורים במקומות אקראיים. כיום קולקציות חורף של אופנאי-על בינלאומיים בחנויות הכל-בו היוקרתיות בניו יורק כמו בארני'ז, ברגדורף גודמן ועוד, עתירות בגדים נבדלים זה מזה שיוצרו בעבודת-יד נטולת ליטוש ממוכן, מצעיפים סרוגים של שאנל, דרך בגדי יוקרה סרוגים משל אדריאן ויטדיני, ייגר, אנה סואי, אוסקר דה לה רנטה ועד לסוודרים וסריגים של סטלה מקרתני שניבאה כבר לפני שנה: "התחזיות מציגות כיום מרד ברחוב, רצון באינדיבידואליות וביקוש מראה אישי".

 

 

 

 

     טכנולוגיית הסריגה, ששורשיה בתרבות הנזקה בדרום אמריקה בשנות המאה לספירה ושיאה באירופה במאה ה-16, חזרה אם כן ובגדול. על פי סקר של האיגוד המקצועי האמריקאי בתחום זה, עלה מספר הנשים הסורגות בארה"ב מ-35 מיליון ב-1994 ל-53 מיליון נשים בשנה, שליש מהן בגילאי 25-34. אפילו מרתה סטיוארט, הגורו של סגנון החיים באמריקה, השתחררה מהכלא כשהיא לובשת פונצ'ו סרוג. יצרנית הצמר הידועה של הפונצ'ו, חברת "ליון ברנד", מיהרה לפרסם באתר שלה הוראות לסריגה עצמית לפונצ'ו זה שזכה להמלצה לא מתוכננת, אך השרת קרס לאחר שיותר מ-50,000 גולשים ניסו להוריד אותו מהאתר. http://www.lionbrand.com/

 

 

ערסל מצמר סרוג של פטרישיה אורקיולה עבור מורוסו

 

 

Elaine Bradford

 

     הצמר המעובד ללבד זכה אף הוא לעדנה ונחשב כאחד החומרים האופנתיים בהלבשה, הנעלה, בריפוד ובכלי הבית בחנויות הכי נחשבות בעולם. תמר בן דוד, מעצבת ישראלית הפועלת בהצלחה מאיטליה, עיצבה לאחרונה ל"קובו" היפנית סדרות של קערות הגשה, פלייסמנטס וכפפות למטבח כולם מלבד צמרי (יבואן "טולמנ'ס").

 

 

אהיל בטקסטורת תחרה

 

 

 

אגרטלים בעיצוב טורד בונטייה

 

     כמו תמיד כל אופנה בעיצוב הבית המתחילה מאופנת הביגוד, כך גם התחרה שעיטרה את בגדי הסבתות שלנו, שבה לתחייה תחילה בבגדים שעיצבו נינה ריצ'י ו"דיור" ומשם עברה להתנוסס על פריטי העיצוב של יצרניות מוצרי העיצוב "זנוטה" האיטלקית ו"מואי" ההולנדית. טרנד התחרה מאד בולט ודומיננטי כיום ומוצרי עיצוב רבים מאד נושאים הדפסים ודוגמאות של תחרה, החל מוילונות של לאורה אשלי ועד לכוסות שתייה, מחיצות ואהילי תאורה שמעצב טורד בונטייה. התחרה מספקת השראה לאינספור מוצרים עדכניים בארץ ובעולם, משולחנות שעיצבו מעצבי העל מרסל וונדרס (לחברת "מואי") ופטרישיה אורקיולה (לחברת "קרטל") ועד לגופי התאורה והשרפרפים שמעצב בארץ ירון אליאסי וקערת התחרה ממתכת של טליה אברהמי (בתמונה). 

    

 

 

 

 

 

 

 

     להתעניינות רבה בעולם זוכה כעת המעצבת הבריטית הצעירה (22) והמדוברת קלייר קולס Clair Coles, המעצבת קולקציות של פריטי עיצוב, מבגדים ועד לטפטים, אהילים, סרביס כלי פורצלן לטקס התה בצהריים הבריטיים ורהיטים – כולם עטויים ומעוטרים ברקמה התפורה בהם בעבודת יד. מעין התגרות ושיבוש מכוון בעיצוב שנעשה בטכנולוגיה תעשייתית צעירה, באמצעות מלאכת יד ישישה. ספלי התה של קולס מכוסים פגמים וסדקים קלים שנעשו במתכוון, לדבריה כדי לשדר את הוותק שלהם במסורת הבריטית והרקמה המעטרת אותם נתפרה בפורצלן עצמו. כך אפשר לראות אצלה גם שולחן שמשטח העץ שלו נתפר ברקמה המכסה אותו כמפית.

http://clairecolesdesign.co.uk

סגנונה של קולס הפך מהרה לטרנד אופנתי ואפילו צמד המעצבים הישראלי "רדיש", נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, הצליחו להבליח באירופה בין היתר בזכות שולחן מטבח וקרש חיתוך לחם שעיצבו, שניהם מעץ שתפרו בו עיטורים בחוטי רקמה צבעונית.

http://threelayercake.com/content/view/161/27/

 

שולחן עץ רקום, סטודיו רדיש, ישראל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קערת פורצלן רקומה אצל Hella Jongerius

בחנות Moss בניו יורק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מיקרי הוא מקורי

 

 

צלחות פורצלן בעיצוב המתגרה בעיצוב התעשייתי, Merek Cecula

 

     "עבודות היד של פעם ניחנו באינטליגנציה שכבר שכחנו אותה", מקוננים חברי קבוצת העיצוב הפריסאית הצעירה "5/5". הם החליטו להזכיר לנו את היופי של עבודות היד שנשכחו בעידן המכונה  וחברו לרשת הפורצלן המאוד יוקרתית "קרן ברנדוט", איתה הציגו סדרת כלים עם שעשועי עיצוב ושינויים שיצרו בקלאסיקות בנות מאות שנים של היצרנית הותיקה: קרעו את ההדפסים המוקפדים והמעודנים מזהב שעל הצלחות האצילות והדפיסו פיסות מהם מעורבבות בחוסר סדר ובהרכבים מחודשים. הטביעו על צלחות הפורצלן העתיקות, מספרים מהונדסים מעולם המחשב וההיי טק. קישטו בעיטורי זהב דווקא את פנים הכלים והשאירו את חיצוניותם צחה ונקייה. הטביעו זהב על פני הכלים דווקא היכן שבא להם, לא בדיוק במיקום הגיוני ובמקום לקשט כלים ברוזנים ונסיכים, עלמות חן ואורנמנטים יוקרתיים – קישטו אותם בטביעות אצבעותיהם המלוכלכות, אבל בצבע זהב. כך הם הכריחו את היצרנית מלימוז' לעשות הפסקה בייצור הטכנולוגי המשעמם במכונה והעשירו את מוצריה המושלמים בטעם חדש ומיוחד – דווקא באמצעות טעויות, חוסר דיוק ויצור אקראי.

 

     "פעם קדם לעיצוב מחקר ותהליך, בהם השתמשו בכלים של פעם כמו עפרונות. היום פוסחים על התהליך הזה ובמקומו מקבלים פתרונות מהמחשב", אומרת מעצבת הפנים ועיתונאית העיצוב אלין ליקא, מגישת מגזין החיים הטובים בטלוויזיה ומביאה לדוגמא את הקולקציה החדשה של כלי הבית של יצרנית מוצרי היוקרה הפריסאית הרמס

(Hermes) הנקראת "בלקון –Guadalquivir ". הדוגמאות שעל הכלים צוירו בהשראת מעקות הברזל המפותלים המקשטים את המרפסות בחבל אנדלוסיה בצרפת. "אפשר לראות עליהם את סימני המכחול החושפים את תהליך הצביעה של פעם ולא הממוחשב של היום", מנתחת ליקא "הדוגמאות משתנות מצלחת לצלחת ומכלי לכלי והן בנויות מסימטרית 'חתך זהב' שהשתמשו בה כבר האצטקים ובמיוחד בימי הרנסאנס ועד למונדריאן. בעבר לכל סיפור או שיר או עבודת עיצוב וארכיטקטורה היה תהליך עם התחלה, אמצע וסוף", היא מוסיפה "גני ורסאי למשל, מתחילים בערוגה שאחריה מזרקה קטנה, המובילה לאורגזמה עם מזרקה ענקית ועד לפינאלה פרחוני. המוצר של היום הוא סימן קריאה, תמונה אחת בלבד. אין תהליך. המעצבים מסתירים את ה'דם יזע ודמעות' שלהם בכל מוצר, פעם היו מבליטים זאת בגאווה, כיום מתביישים בזה".

 

צלחות בעיצוב דמוי עבודת יד אישית של Hella Jongerius מעליהן: צלחות בלקון של Hermes

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כחומר ביד הצרכן

 

 

קערת מתכת מחוררת ומסומנת (בנוסח מגזין התפירה בורדה), המאפשרת לשנות את צורתה וליצור מוצרים שונים, כגון קערת פירות או מעמד ליין. עיצוב: אלון רזגור

 

     חופש הבחירה שלנו בעיצוב הסופי, מתבטא גם ביכולתו של העיצוב להשתנות לפי דרישתנו ולהתאים עצמו לצרכינו ולטעמנו במדויק. אגב כך הוא גם הופך מפריט המוני, למוצר המיוחד לנו.

 

    בתערוכת העיצוב הבינלאומית בקלן 2005, הציגה המעצבת פטרישיה אורקיולה את בית העתיד כתא חי, שניתן להזיז את רהיטיו ממקום למקום בקלות רבה באמצעות כבלים וגלגלות ובכך לשנות ולהתאים את מיקומם כרצוננו. עיצוב פנים כזה מאפשר לנו להתנהל בצורה חופשית במרחב הביתי, כשהרהיטים סבים סביבנו ולא מכתיבים את התנהלותנו כפי שזה מתרחש כיום.

 

     בחלל התצוגה בקומה השלישית של חנות העיצוב "Aram" בלונדון מתקיימת בימים אלו תערוכה מרהיבה של המעצב הספרדי המוכשר חיימה איון. מוצגים בה אגרטלים גדולי ממדים מקרמיקה בצורות אמורפיות, ארונית צבועה בלכה שכל אחת מרגליה שונה מחברתה, מוצרים מקוריים שנראים כמו עבודת יד אבל בעצם נעשו בפס ייצור.

 

     "רהיטים להרכבה עצמית" היה נושא התצוגה בביתן לעיצוב עכשווי בתערוכת "ריהוטים" בגני התערוכה 2006. האוצרת גלית גאון מסבירה כי היא נסובה "על מערכות היחסים שבן מעצב התעשייה והצרכן הסופי, חופש היצירה ומגבלות המוצר הסופי. הדיון היה בתהליך התכנון של רהיט המיועד להרכבה עצמית אצל הצרכן, איזו מידה של חופש מוכן להעניק המעצב לצרכן הסופי בגיבוש המראה הסופי של הרהיט, האם ניתן לעצב רהיטים כאלה שישאו ערכים של עיצוב טוב גם כשאין למעצב שליטה מלאה בתוצר הסופי, באילו מקומות חשובה התערבותו של הצרכן ומה הופך את הרהיט מאחד מיני רבים ליחודי".

 

     מעצב האופנה איסי מיאקי ייצר את "אפוק", שרוול בד עצום שגזרות מסומנות עליו וכל אחת ואחד יכול לגזור אותן ולעצב לעצמו בגד בגרסה אישית: אפשר להשאיר בו צווארון גולף או לקצר אותו ולהפוך את הבגד לטישירט, או לקצר את השרוולים בחולצה ולהפוך אותה לגופיה. כך מוצר תעשייתי המיוצר במכונה בכמות סיטונאית, שומר עדיין על הייחוד של כל פריט, כשכל צרכן יגזור לו בגד שונה וייחודי לו.

 

     המגמה לאפשר לצרכן להתערב בעיצוב הסופי ולהתאימו לצרכיו, ניכרה היטב בתערוכות הגמר הנוכחיות של בתי הספר לעיצוב. שירי שלו (27) בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, עיצבה קולקציה של עשרה בגדים היודעים להשתנות לכמה גרסאות, לפי רצונך "רציתי להתחיל מגזרות פשוטות ולהגיע לגרסאות שונות ומורכבות" היא מסבירה "כמו לאלתר על פיסת הבד הלובשת בתרבויות זהויות שונות ומשמשת כטורבן, נכרכת מסביב למותן והופכת לשמלה, לחיתול, שמיכה, ליצור מכנסיים היודעים להיות גם אוברול וגם חצאית מעל למכנסיים, מכנסיים ההופכים לחולצה ארוכה שהופכת לחולצת גולף קצרה שהופכת לשמלה, חולצה גברית ההופכת לנשית. בשמלת הכפתורים פישטתי את הבגד ליחידה הקטנה ביותר – פיסת בד בגודל 5 על 5 ס"מ, עם שתי לולאות ושני כפתורים ויצרתי יחידה המאפשרת ללובש להחליט מה הוא רוצה ליצור מזה. מעין פאזל תלת מימדי, שאפשר להרכיב ממנו שמלה או מכנסיים או כל בגד שרוצים".

 

 

 

     תמר רוזנר (28) בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, בנתה שולחן משכבות פרספקס לבנות ודקות, המגיב לכל מגע אקראי או מכוון בו, יוצר אצלו תנועה ומשנה את תנוחתו. זאת מבלי לפגוע בתפקודו הבסיסי כשולחן, כשהמשטח העליון שלו נשאר תמיד בגובה קבוע. "אנחנו הרי תמיד משנים את כריות הספה בהתאם לצורות הישיבה שלנו ואת הספרים במדף, אולם כל זה נתפס כהפרעה לסדר הטוב. רוב הרהיטים תמיד קפואים, אנונימיים וקטלוגיים וכל אינטראקציה ותזוזה בהם נתפסת כשיבוש", היא מסבירה "בעיני זה דווקא ייחוד. לכן הפכתי את הדחוי לרצוי. לקחתי את האייקון של שולחן הפלסטיק האיטלקי משנות השישים והראיתי שהוא לא חייב להיות סטטי אלא דינמי, עם ערך משחקי וכייף".

 

 

 

 

 

הנעליים של ברוך
 
 

באתר מיוחד מציעה יצרנית העל של נעלי הספורט Nike,

לכל אחד לעצב לעצמו כל אחד מדגמיה בדיוק לפי טעמו האישי.

 

http://nikeid.nike.com/nikeid/index.jhtml?_requestid=358051#build,nikeplus_category,_6169725a6f6f4d6f6930363035,6310076,

 

 

שבעים מעיצוב

 
 
 
 

מפגש עם מעצבי הפנים המובילים את עיצוב המסעדות ובתי הקפה בארץ. מימין לשמאל: גדי הלפרין (רוקה, סגרה, קיוטו, ספגטים), אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ' (סושי סמבה, אודאון, זוזוברה, צ'ימיצ'נגה, ברנבויים ומנדלבאום ועוד), אורי בן דרור מ"סטודיו מו" (סבסטיאן, מוזס, למינה ועוד), מיכאל אזולאי (אורקה, פוקצ'ה, שאפל, פואגו, מועדון TLV ועוד), עומד מאחוריהם: זבוב על הקיר. צולם במסעדת "על המים" בהרצליה פיתוח.

 
 

     כשהייתי ילד ואמי חפצה לפתותני לאכול מתבשיליה, היא נהגה לומר שהם "ממש כמו במסעדה". ואז כשהורי לקחו אותי לסעוד עמם במסעדה, זו התפארה באוכל המיוחד שלה שהוא "ממש כמו אצל אמא בבית". ילדות קשה ומבלבלת. והנה משתררת לה אותה אווירה משפחתית וביתית נוסטלגית כעת גם במקומות הבילוי וההסעדה שלנו. מחוג הברומטר המודד את סף הגירוי במרכזי הבילוי בעיר, מזמן באזור האדום המתרה על סכנה ולא ברור מי נזעק לחלץ אותנו ממנה – אנו השרויים באוברדוז עיצובי ומבקשים להתפכח או אלה המעצבים שמרדו בלחץ הבלתי פוסק המופעל עליהם לרגש ולהמציא את הגלגל כל פעם מחדש. "הקהל קץ בתפאורה, עכשיו הוא מחפש מקומות אמיתיים", קובע מעצב הפנים עגנון גרנות. "תמיד הייתה אצלנו כמיהה לשורשים, זה קיים באוכל וגם בעיצוב המסעדה", מסכים ארז קומורובסקי מלחם ארז.

 

     שיטוט אגבי במקומות טריים בעיר, יאשר מיד כי אנו יורדים מהגג וחוזרים לקרקע המציאות והעיצוב העכשווי המתאפיין בהלך רוח צנוע ולא ראוותני, אינו פוסח גם על עיצוב המסעדות ומקומות הבלוי: את טיירה (בירמיהו) עיצבה בתיה עובדיה בצבעי אדמה, רצפת בלטות מצוירות של פעם ועטופה בזכוכית שקופה בתוך מסגרות עץ גס צבוע לבן, במקום אלומיניום, שולחנות עץ חום וכיסאות עץ ישנים המקנים למקום פשטות נעימה. המעצב ירון טל, שם נרדף לעיצוב חסר מעצורים ועתיר פעלולים, עיצב את רוסטיקו באווירה כפרית רגועה, צבעוניות גרומה וגסה, העושה שימוש נרחב בעץ מלא, קיר לבנים, אלמנטים בצבעי נחושת אכולי יושן וירקות ובקבוקי יין בתפזורת של שוק טוסקני חינני. אפילו כשעומד לרשות המעצב תקציב של מיליון דולאר כמו ברוקה, הולך גד הלפרין ומעצב אותה בעיצוב מאופק, מתון ומאופק. "שבענו מאטרקציות ואנו רוצים להגיע למקום שיש בו את הדבר האמיתי. אנחנו חיים בעולם של ניגודים, מחד החוויה המינורית הביתית ומצד שני מגה קלאבים היסטריים. זה פיוז'ן והיום אפשר הכול, החוקים נשברו", מאשרת אירנה קרוננברג, שיחד עם אלון ברנוביץ' עיצבו מהבולטות במסעדות. העיצוב שלהם מקפיד על מינון נכון ותואם לאופי המסעדה, מבלי להתבלט ולצאת מהכלים. אורי בן דרור מסטודיו מו מבחין אף הוא באוברדוז העיצובי ולדעתו זהו גם סוג של מרד מעצבים אשר הותש מלרגש ולחדש במינונים גדלים ומתעצמים. "האדריכלות שאני עצמי אוהב הוא קלישאה: סמטאות בכפר יווני איפה שהחמורים מחרבנים, רק מסיידים את קירות בלבן ואיש אינו יודע מי בכלל עיצב את המקום" הוא מודה בגלוי לב. סטודיו מו מרבה לעשות שימוש במרכיבי עיצוב המזכירים את העבר ולתת למקומות החדשים שהוא מעצב תחושת ותק, חמימות וביתיות.

 

 

 

מסה. עיצוב: אלכס מייטליס

 

 

 

 

 

תרגיע, תרגיע

 

 

בנג'מין סיגל, תל אביב. עיצוב: ניר פורטל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     המסעדות הפכו בשנים האחרונות לתעשייה ענקית ומתוחכמת, החייבת להמציא דרכים להמשיך ולמשוך קהל ולהתבלט בתוך שלל האופציות האינסופיות העומדות כיום בפני הסועד ונשאלת אז השאלה כיצד הן יעמדו במשימה זו ללא עיצוב מרגש ומדובר? "אנשים מבקשים שירגשו אותם והעיצוב הפך להיות חלק מהאמצעים שהמסעדן משתמש בהם למשיכת קהל", מאשר המעצב גד הלפרין "המגמה הזו מתחדדת, המסעדנים הבינו את זה ונעזרים בבעלי מקצוע מיומנים ומתוחכמים יותר. הם ינסו יותר ויותר להיות יצירתיים ולהמציא דברים חדשים. אך צביון החללים אצלנו צריך להיות יותר רגוע ונעים, בגלל מציאות החיים הקשה, המתוחה והדינמית. בגללה הרי אנשים יוצאים יותר מהבית ומבקשים לפרוק מתחים".

 

 

 

הצלחת פחות חשובה ממה שמונח בה

 

 

ספגטים בקינג ג'ורג' ת"א. עיצב: גד הלפרין. צילום: אורן שלו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסטה מיה הצנועה והביתית בלינקולן ת"א

     ההיסטוריה של העיצוב מעולם לא התקדמה בקו ליניארי אלא תמיד בקפיצות קדימה ואחורה ולאחר כל מהפכה היסטרית הייתה חזרה והתרפקות על העבר. יתכן שאנו פשוט מתפכחים אחרי השקעות של מעל למיליון דולר רק בעיצוב המסעדה (מסה, רוקה)? יתכן שהמסעדנים והמעצבים שהתחרו אצל מי גדול יותר, מגלים כעת שההשקעות הללו לא כלכליות ובסופו של דבר המסעדות הללו מוכרות אוכל והעיצוב הוא רק מרכיב בשיווק המסעדה? "אין מצב שבמסעדה ישקיעו יותר ממיליון דולר, אין דבר כזה בישראל. זה לא עסקי לחלוטין אין אף מסעדה שיכולה להחזיר השקעה כזו", אומר המעצב אלון ברנוביץ' "למרות שאין ספק שמסעדה מהווה מקום בילוי לאנשים, צריך לזכור שהעיצוב בה הוא לא העיקר. לא ראיתי מקום שנסגר בגלל שהעיצוב שלו היה רע, אלא רק בגלל שהאוכל והשרות היו רעים והניהול כושל. מקומות שעיצובם היה העיקר החזיקו מעמד רק זמן קצר".

 

 

מסעדת מל ומישל האיטלקית החדשה בתל אביב. עיצוב ביתי מידי בעלת המקום

     האם הקהל הישראלי לא רוצה שיסממו אותו עם עיצוב מרגש כתחליף לאוכל? "העיצוב יכול מאד לעזור לבנות אוירה ולהחליק את הפתיחה של המסעדה, אבל הוא לא יעזור למסעדה אם היא רעה" מסכים ברנוביץ' "ראה את מסעדת סקצ' בלונדון, השקיעו בעיצוב שלה 15 מיליון פאונד, שנה שלמה שרצו שם צלמי פפראצי רק לצלם את מי שנכנס ויוצא ממנה והמקום נהיה ג'יפה אחת גדולה מלמעלה למטה שלדעתי יסגר תוך חצי שנה, העיצוב המדהים, המרתק וברמה הכי טובה שאפשר לשאוף, נראה כיום כפח זבל. הכל נעלם כי אתה מרגיש שעובדים עליך בעיניים עם האוכל. ב'וינס ותמר' בתל אביב מגישים אוכל איטלקי עממי עשוי טוב ואתה יוצא משם ישר לניקוי יבש, אתה אוכל ומחזיק מיכל פלסטיק נגד הנזילה של המזגן שלידך. למלצרים יש את הקטע ש'תהיה סבלני אנחנו מאמא ופאפא אחים ומשפחה' ותוקעים לך חשבון של מעל 200 שקל לאדם. השף שם לא חושב באמת על הלקוח שלו אם אין המשכיות והוא לא רואה הלאה גם את רמת השרות". עם זאת המעצב גד הלפרין מאמין כי דווקא מאחר ורמת האוכל והשרות עלתה בכל המסעדות, עיצובן נשאר הדבר היחיד המבדיל אותן זו מזו והוא הגורם לאנשים להעדיף מסעדה זו על פני אחרת "לכל המסעדות שפים טובים והקפה בבתי קפה זהה בכולם ואז אתה מעדיף רשת אחת על פני האחרת בגלל האווירה שבה. הערך העיצובי הוא הקובע איפה תשב", אומר הלפרין.

 

 

גבריאל במונטיפיורי, ת"א. צילום: שי וידר

 

 

 

 

על מיצוב ועיצוב

זבוב על הקיר בשיחת מעצבים

 

 

 

אירנה קרוננברג מתבטאת, מיכאל אזולאי סופג, זבוב על הקיר מתעד

 

 

אלון: לא ראיתי מקום שנסגר בגלל שהעיצוב שלו היה רע, אלא רק בגלל שהאוכל והשרות היו רעים והניהול כושל. מקומות שעיצובם היה העיקר החזיקו מעמד רק זמן קצר. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, הם לא מטומטמים ומזהים מקומות עם שרות מזלזל ואוכל רע ולא חוזרים לשם. יש מקומות בכל העולם שאתה חייב לחזור אליהם בכל ביקור, בגלל איזה מאכל משגע שלהם, למרות שאין בהם שום דבר מעיצוב ואוירה. כנס אצלנו לפסטה מיה בלינקולן, אין שם עיצוב מיוחד אבל יש תחושת בית ופסטות נהדרות וזולות.

 

אורי: המקום מקסים עם אוכל נוראי. אני חוזר לשם פעם אחר פעם רק כי המקום קטן ומקסים וכל פעם מגלה מחדש שרוטב הם לא יודעים להכין.

 

אירנה: כשהשלמנו את זוזוברה, אמרנו שמה שחשוב בה זה מה ששמים לך בצלחת. מי שפותח מסעדה משקיע בה את כל כספו. תקציבים של חצי מיליון דולר שייכים לעבר, היום התקציבים הם בסביבת המיליון דולר, שאתה משקיע עוד לפני שפתחת את הדלת של המסעדה שלך. עכשיו היא צריכה להוכיח עצמה. עיצוב יכול לסייע בכניסה רכה לשוק, אך בסופו של דבר המסעדה מוכרת אוכל.

 

אלון: יש קליינטים שאנחנו מסרבים לקבל. אנחנו מרגישים שהמסעדה שלהם הולכת להיות פלופ אדיר מהיום הראשון, כי אין להם מושג מה הם עושים ואני לא רוצה להיות שותף לדבר הזה. אני תמיד שואל למה אתם רוצים להיכנס לעסק הכי מזעזע עלי אדמות? למה מי שיש לו יותר מחצי מיליון דולאר הולך ושורף אותם על מסעדה? תן לי אותם, אני אשקיע אותם יותר טוב. חושבים שלפתוח מסעדה זה כמו לבשל בבית, 'נמצא שף שיבשל לנו' – מן קטע חברתי. אנחנו לא רוצים להיות על המגרש הזה. אגב, אין מצב שבמסעדה ישקיעו יותר ממיליון דולאר, אין דבר כזה בישראל. זה לא עסקי לחלוטין אין אף מסעדה שיכולה להחזיר השקעה כזו ואנו מחזירים לקוחות לקרקע המציאות.

 

מיכאל: הייתי רוצה להיות גם במעמד שדוחה לקוחות, אני בדרך לזה… .

 

אלון: למסעדה פחות מעוצבת אתה סלחני יותר. היכן שהשקיעו מליון דולר בעיצוב ומשהו לא מתקתק אתה מיד יורד עליהם.

 

אירנה: אני אומרת לגנאי שאנחנו חברה צרכנית והדברים נקבעים לצערי במהלך המיתוגי – מיצוב ולא עיצוב. זה מה שקובע שתשלם 7 שקל לכוס קפה במקום אחד ובשני 15 שקל על אותה כוס.

 

אורי: גם אם בכל בתי הקפה היו משלמים מחיר אחיד, עדיין לכל אחד הייתה העדפה אחרת, כמו לסיגריות. זה קשור לתדמית, המקום מגדיר אנשים תרבותית ואנחנו מעצבים תמיד מקום המתאים לסוג לקוחות מסוים.

 

גדי: בשונה מהנאמר אני חושב שעל המעצב לקבוע לא רק את העטיפה אלא את המהות, את איכויות האווירה. אני כמעצב שווה ערך למי שקובע את הצד הקולינרי. תפקידי לקבוע את התחושות והאנרגיות שבחלל והם חלק ממה שהרשת או המסעדה מוכרת, ערכים קולינאריים לצד עיצוביים.

 

אורי: אנחנו מנסים לחבר וליצור מהות אחת.

 

אלון: ב'וינס ותמר' יש שף עם יכולות, המאמין באוכל ברמה גבוהה ובלה בלה בלה, אבל זה נעצר כאן. הוא לא חושב באמת על הלקוח שלו אם אין המשכיות והוא לא רואה הלאה גם את רמת השרות.

 

גדי: מה שעשה את אודאון זה העיצוב שלה, לא השף. אין שם איזשהו היצע קולינארי נורא חזק.

 

אירנה: אני לא חושבת שלאודאון יש צד קולינארי מדהים, הוא בסיסי עם ימים טובים או גרועים. אבל הם ידעו מה שהם רוצים, שהם לא סטייק האוס אלא ממש דיינר ואין אמצע בין שני אלה. סטייק האוס היה 'ברנבויים ומנדלבאום', מוסד שאחת עשרה שנה נכנסת אליו והרגשת שהוא היה ועוד יהיה, עם קליינטים שכולם יודעים שיש להם את השולחן הקבוע שם בפינה. אודאון הוא דיינר ולא מוסד, מקום שאתה בא עם הילדים לאכול המבורגר.

 

גדי: לא צריך להפחית מערך העיצוב המוצלח שם, בשבילו אנשים באים, הוא מקור משיכה כשלעצמו.

 

אירנה: תראה את מסעדת מיט בר. אף אחד לא עיצב אותה. היא מוסד לבשר, כי היא היחידה שנפתחה כמומחית לבשרים כשכל השאר היו שיפודיות. כשהיא נפתחה בקושי היה בכלל עיצוב בארץ, הכניסה לשוק הייתה קלה, המסעדה שמרה על רמה והפכה עם הזמן למוסד. היום היא לא הייתה מצליחה ללא עיצוב, כי סף הגירויים לגמרי אחר.

 

אלון: יש מסעדות פועלים שכבר עשרים שנה לא שינו כלום במראה שלהם ואתה מגיע כדי לאכול את המנה האהובה עליך שם.

 

אירנה: הקונצפט העסקי של זוזוברה היה נוקשה לחלוטין. הם תכננו מסעדת 'תאכל-תלך אל תבלבל במוח'. אתה לא משלם יותר מסכום מסוים, אוכל מהר והולך. אבל הקונצפט העסקי מגובש והעיצוב משרת אותו יפה ולכן המסעדה הזו מאכילה בסופי שבוע 850 איש ביום כבר חמש שנים.

 

אלון: בזוזוברה יש סוג של חוויה חברתית המלמדת את הישראלים שיעור בדמוקרטיה. אין שולחן שלך, אלא אתה יושב על שולחן עם עוד עשרים אנשים זרים. פתאום נוצרות שיחות ביניהם והם ממליצים זה לזה על מנות מוצלחות. כשלאנגלים יוצא להם סוף סוף לדבר עם מישהו זר זו עבורם חוויה כי אין להם די הזדמנויות לזה. בניו יורק אתה הולך במדבר יחד עם ארבעים מליון איש. לנו לא חסרים מקומות שנותנים לנו הזדמנות לדבר זה עם זה, יש לנו את זה שעה שעה, דקה דקה, בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. כל זה לא שייך לאופנה אלא לתרבות.

 

גדי: יש כמובן היבטים מקצועיים שבעטיים מסעדה תצליח, האוכל, העיצוב, המיקום והשרות. אבל אנשים גם מזוהים עם תרבות מסוימת ויבחרו במקום מתוך הזדהות. מעבר לגורמה ולמקצוענות הקיימת לדוגמא  ב'אר קפה', זהו גם סמל תרבותי, אתה יושב שם כי הוא מייצג אותך ואתה מחצין אותו גם לאחרים.

 

 

אינגריד, המסגר, ת"א. עיצוב: נעמי שחר, עינת ומילו צדיק

אירנה: שבענו מאטרקציות ואנו רוצים להגיע למקום שיש בו את הדבר האמיתי. אנחנו חיים בעולם של ניגודים, מחד החוויה המינורית הביתית ומצד שני מגה קלאבים היסטריים. זה פיוז'ן והיום אפשר הכול, החוקים נשברו, אפשר לחזור גם לדברים שהיו אסורים בעיצוב ויש למעצבים יותר אפשרויות לגעת בכל התחומים. אני במקצוע 'רק' 25 שנה ולפעמים אני קצת עייפה. זה מקצוע שאם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה אתה לא נשאר בו. אנחנו לא מוצרט אלא ויואלדי, אנחנו מהמתייסרים החוקרים את הקונטקסט התרבותי של המקום שאנו מעצבים, עד שמגיעים למקום שכואב בתהליך ואין בו שמחה ואני מגלה שאצלנו בתרבות הדחוף יוצר נפח יותר מהחשוב.

 

 

 

 

 

המסעדות עם העיצוב הכי מוצלח – בחירת מעצבי המסעדות המובילים

 

 

 

גד הלפרין: בראסרי, אבן גבירול, ת"א. עיצוב: הבעלים

הרפליקה הישראלית מוצלחת יותר מהמקור האירופאי מבחינה עיצובית, שעוצבה ברגישות בידי בעלי הבית. אסתטיקה מרגיעה אותי. כשאני יושב עם בת זוגתי במקום כזה, אני נפתח יותר מהרגיל והקשר בינינו מתהדק. בשבילי זה יותר חשוב מאוכל, שגם הוא מאד מקצועי ומדויק שם. באותה מידה אני אוהב את הקופי בר שלהם ביד חרוצים.

 

 

 

אלון ברנוביץ' ואירנה קרוננברג: אורקה, נחלת בנימין, ת"א. עיצוב: מיכאל אזולאי

נעים לנו בטירוף לשבת שם, גם האוכל וגם העיצוב תואמים ועובדים עם הקונצפט העסקי של הבעלים שרצו משהו LOW-KEY. מסעדה שהפלצנות היא ממנה והלאה והאוכל שלה הוא מהטובים בעיר. הבעלים לא הלכו שבי אחרי טרנדים, יחסי ציבור וחיקויים, הם מחוברים לעצמם וכל כך יודעים מה הם רוצים. אתה מרגיש מיד בכניסה שהחוויה שאתה הולך לחוות שם אינה יומיומית. אחת המסעדות הטובות בעיר.

 

 

 

 

מיכאל אזולאי: נינוצ'קה, לילנבלום, ת"א. עיצוב: ננה

אני מגדיר את העיצוב באורקה: נעים, לא מתיימר וזה מה שתכננתי. הבחירה שלי היא בננוצ'קה. יש לה בעלת בית מקסימה שמביאה תרבות וסגנון אוכל מקוריים משלה אותם היא אוהבת ויודעת לחבר הכול יפה, את המוסיקה, האוכל והאווירה. אני תמיד יוצא משם עם חיוך.

 

 

אורי בן דרור, סטודיו מו: ג'וז ולוז, יהודה הלוי, ת"א. עיצוב: הבעלים

אני מנסה לחשוב מה בעצם הוא מרכז החוויה של המסעדות. כולנו רוצים לחזור לאיזשהו מקום שהייתה לנו בו חוויה ראשונית, לבוא למסעדה ולהרגיש בבית, נוח, חופשי, לא להתחפש למשהו אחר. ג'וז ולוז עונות על כל אלה. המקום נורא יפה מבחינתי, עם קסם, מאד אישי לבעליו, חוויה אמנותית חזקה, לא מחנכת. חווית מפגש, שיחה ואוכל מעולה והכי טוב בתל אביב. זו תעלומה איך אפשר להוציא מנות כאלה בלי משנה סדורה, אני לא מבין איך הם מתמחרים את האוכל ואיך בכלל הכול עובד שם למרות שהוא נראה כמו מלכ"ר. המסעדה מזכירה לי בית שראיתי בירושלים בתקופת הלימודים בבצלאל, שבו שום דבר לא התחבר ואף פריט ממנו לא הייתי מכניס הביתה, מנורה מכוערת זוועה וערימת דיסקים מבורדקת על מדף. אבל בסך הכול זה היה בית אמיתי של מי שגר שם. הבנתי כבר אז שאני לא יכול לעצב לאף אחד את הבית שלו, כי אני לא יכול להבין אותו. מביך אותי לבחור למישהו את האסלה שלו. לבדוק איתו עם כשהוא יושב עליה היא נוחה לו לתחת. בגלל זה אני לא מעצב בתים. כשמישהו אומר לי תראה איזו אסלה נהדרת שנדלקתי עליה, אני לא יכול להתווכח איתו, זו האסלה שלו. במסעדה אני יכול לנסות לנתח ולהבין את העסק ולספק את החוויה שמזמינים ממני. ג'וז ולוז זה מקום שאני לא יכולתי לעצב – הוא אמיתי.

 

 

 

תודה ענקית לדבי אנסבכר רמון ("דלת העם") על עיבוד התמונות

 

 

 

מאגיה שחורה

 

כסא בעיצוב חברת MOOOI של מרסל וונדרס, בתערוכת אייקונים שרופים Where There is Smoke ששרף והציג Maarten Baas בגלריה Moss בניו יורק

 
 

     החורף הנצחי בו כושפה העיר נרניה סימל ייאוש וחוסר תקווה, כך לפי ק.סי. לואיס, ב"האריה, המכשפה וארון הבגדים". ארון הבגדים של הבית בחורף הבא הוא שחור. אפל, מאגי. פעם הצבע השחור היה מחתרתי וחתרני, מורד בסגנון הקפיטליסטי הצבעוני, הנהנתן והראוותני. זה היה כשמדונה הוציאה את ספר הסקס שלה, בשחור לבן אמנותי ומנוכר מהכרומו הצבעוני והדשן של הפורנוגרפיה, וודי אלן הפתיע בסרט שחור לבן א-לה-ברגמן (שגם חסך הרבה כסף בהפקה לבמאי היהודי הזה) וה-Vogue הפתיע עם שער מגזין בשחור לבן, בזמן ששערי כל המגזינים ניסו לתפוס את העין עם יותר צבע. הרוויה מהצבעוניות מתחזקת בחורף האפרורי הזה: מראלף לורן בשדרה החמישית ועד לזארה בכל חלונות הראווה בקניונים ברחבי הארץ, כולם מציגים החורף מבחר בשחור לבן ומעוצבים בהתאמה, פטרישיה אורקיולה תרמה לטרנד שטיח צמר שחור עם תבליטים, פיליפ סטארק סט כוסות שחורות, רוברטו קאוולי רהיטים שחורים, טורד בונטייה שולחן אובלי שחור עם צמחיה בנגטיב לבן ו- Lalique אגרטלים וכלי זכוכית שחורים. אפילו מיסוני המזוהה עם צבעוניות עזה כמו שאורנג' מזוהה עם כתום, יצאה בטכסטיל מעוצב בדוגמאות בשחור לבן, מעורבב בפריטים בצבעוניות חדה אופיינית.

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

   באותו הלך רוח קם עתה אפילו מלון הבוטיק Night Hotel http://www.nighthotelny.com/

ליד טיימס סקוור בניו יורק. כולו עד אחרון מרכיביו בשחור לבן מנוכר אך רווי תשוקה, מחווה לחיי הלילה הסוערים של ניו יורק, בו שוהים תיירים צרפתיים ואנשי עסקים קולים המרכיבים משקפי שמש כהים. הנגטיב שלו הוא Delano Hotel במיאמי (http://www.delano-hotel.com/), שפיליפ סטארק עיצב בהבדל של יום ולילה – כולו בלבן, כמו בכניסה לחלום באזור הדמדומים. בסוף היום לא מגיעה חדרנית השואבת אבק מהשטיח, אלא איש אחזקה המחזק את הצבע ברצפה הצבועה לבן. כאן אצלנו אפשר להסתפק החורף במרק עדשים שחורות חם ומהביל ב"טוטו" האיטלקית, שאלכס מייטליס עיצב בנוסח שחור לבן, אם תרצו, גרסה בורגנית ומעודנת למלון הקינקי, עם גרפיקה דמוית תחרה אירופאית רומנטית, בלי הסקס והקעקועים השחורים על הכריות הלבנות.

 

     הכל כאמור כנראה עניין של גיאוגרפיה. בנרניה למשל, המכשפה האכזרית שסימלה את השטן והפכה את בני עמה לאבן, היא דווקא לבנה.

 

  

 

 

 

    בתמונות: כסא המכשפה השחורה מעור שחור של  Tord Boontje.

    תודה לאלין ליקא, מלכת הלייפסטייל של ישראל