שבעים מעיצוב

 
 
 
 

מפגש עם מעצבי הפנים המובילים את עיצוב המסעדות ובתי הקפה בארץ. מימין לשמאל: גדי הלפרין (רוקה, סגרה, קיוטו, ספגטים), אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ' (סושי סמבה, אודאון, זוזוברה, צ'ימיצ'נגה, ברנבויים ומנדלבאום ועוד), אורי בן דרור מ"סטודיו מו" (סבסטיאן, מוזס, למינה ועוד), מיכאל אזולאי (אורקה, פוקצ'ה, שאפל, פואגו, מועדון TLV ועוד), עומד מאחוריהם: זבוב על הקיר. צולם במסעדת "על המים" בהרצליה פיתוח.

 
 

     כשהייתי ילד ואמי חפצה לפתותני לאכול מתבשיליה, היא נהגה לומר שהם "ממש כמו במסעדה". ואז כשהורי לקחו אותי לסעוד עמם במסעדה, זו התפארה באוכל המיוחד שלה שהוא "ממש כמו אצל אמא בבית". ילדות קשה ומבלבלת. והנה משתררת לה אותה אווירה משפחתית וביתית נוסטלגית כעת גם במקומות הבילוי וההסעדה שלנו. מחוג הברומטר המודד את סף הגירוי במרכזי הבילוי בעיר, מזמן באזור האדום המתרה על סכנה ולא ברור מי נזעק לחלץ אותנו ממנה – אנו השרויים באוברדוז עיצובי ומבקשים להתפכח או אלה המעצבים שמרדו בלחץ הבלתי פוסק המופעל עליהם לרגש ולהמציא את הגלגל כל פעם מחדש. "הקהל קץ בתפאורה, עכשיו הוא מחפש מקומות אמיתיים", קובע מעצב הפנים עגנון גרנות. "תמיד הייתה אצלנו כמיהה לשורשים, זה קיים באוכל וגם בעיצוב המסעדה", מסכים ארז קומורובסקי מלחם ארז.

 

     שיטוט אגבי במקומות טריים בעיר, יאשר מיד כי אנו יורדים מהגג וחוזרים לקרקע המציאות והעיצוב העכשווי המתאפיין בהלך רוח צנוע ולא ראוותני, אינו פוסח גם על עיצוב המסעדות ומקומות הבלוי: את טיירה (בירמיהו) עיצבה בתיה עובדיה בצבעי אדמה, רצפת בלטות מצוירות של פעם ועטופה בזכוכית שקופה בתוך מסגרות עץ גס צבוע לבן, במקום אלומיניום, שולחנות עץ חום וכיסאות עץ ישנים המקנים למקום פשטות נעימה. המעצב ירון טל, שם נרדף לעיצוב חסר מעצורים ועתיר פעלולים, עיצב את רוסטיקו באווירה כפרית רגועה, צבעוניות גרומה וגסה, העושה שימוש נרחב בעץ מלא, קיר לבנים, אלמנטים בצבעי נחושת אכולי יושן וירקות ובקבוקי יין בתפזורת של שוק טוסקני חינני. אפילו כשעומד לרשות המעצב תקציב של מיליון דולאר כמו ברוקה, הולך גד הלפרין ומעצב אותה בעיצוב מאופק, מתון ומאופק. "שבענו מאטרקציות ואנו רוצים להגיע למקום שיש בו את הדבר האמיתי. אנחנו חיים בעולם של ניגודים, מחד החוויה המינורית הביתית ומצד שני מגה קלאבים היסטריים. זה פיוז'ן והיום אפשר הכול, החוקים נשברו", מאשרת אירנה קרוננברג, שיחד עם אלון ברנוביץ' עיצבו מהבולטות במסעדות. העיצוב שלהם מקפיד על מינון נכון ותואם לאופי המסעדה, מבלי להתבלט ולצאת מהכלים. אורי בן דרור מסטודיו מו מבחין אף הוא באוברדוז העיצובי ולדעתו זהו גם סוג של מרד מעצבים אשר הותש מלרגש ולחדש במינונים גדלים ומתעצמים. "האדריכלות שאני עצמי אוהב הוא קלישאה: סמטאות בכפר יווני איפה שהחמורים מחרבנים, רק מסיידים את קירות בלבן ואיש אינו יודע מי בכלל עיצב את המקום" הוא מודה בגלוי לב. סטודיו מו מרבה לעשות שימוש במרכיבי עיצוב המזכירים את העבר ולתת למקומות החדשים שהוא מעצב תחושת ותק, חמימות וביתיות.

 

 

 

מסה. עיצוב: אלכס מייטליס

 

 

 

 

 

תרגיע, תרגיע

 

 

בנג'מין סיגל, תל אביב. עיצוב: ניר פורטל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     המסעדות הפכו בשנים האחרונות לתעשייה ענקית ומתוחכמת, החייבת להמציא דרכים להמשיך ולמשוך קהל ולהתבלט בתוך שלל האופציות האינסופיות העומדות כיום בפני הסועד ונשאלת אז השאלה כיצד הן יעמדו במשימה זו ללא עיצוב מרגש ומדובר? "אנשים מבקשים שירגשו אותם והעיצוב הפך להיות חלק מהאמצעים שהמסעדן משתמש בהם למשיכת קהל", מאשר המעצב גד הלפרין "המגמה הזו מתחדדת, המסעדנים הבינו את זה ונעזרים בבעלי מקצוע מיומנים ומתוחכמים יותר. הם ינסו יותר ויותר להיות יצירתיים ולהמציא דברים חדשים. אך צביון החללים אצלנו צריך להיות יותר רגוע ונעים, בגלל מציאות החיים הקשה, המתוחה והדינמית. בגללה הרי אנשים יוצאים יותר מהבית ומבקשים לפרוק מתחים".

 

 

 

הצלחת פחות חשובה ממה שמונח בה

 

 

ספגטים בקינג ג'ורג' ת"א. עיצב: גד הלפרין. צילום: אורן שלו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסטה מיה הצנועה והביתית בלינקולן ת"א

     ההיסטוריה של העיצוב מעולם לא התקדמה בקו ליניארי אלא תמיד בקפיצות קדימה ואחורה ולאחר כל מהפכה היסטרית הייתה חזרה והתרפקות על העבר. יתכן שאנו פשוט מתפכחים אחרי השקעות של מעל למיליון דולר רק בעיצוב המסעדה (מסה, רוקה)? יתכן שהמסעדנים והמעצבים שהתחרו אצל מי גדול יותר, מגלים כעת שההשקעות הללו לא כלכליות ובסופו של דבר המסעדות הללו מוכרות אוכל והעיצוב הוא רק מרכיב בשיווק המסעדה? "אין מצב שבמסעדה ישקיעו יותר ממיליון דולר, אין דבר כזה בישראל. זה לא עסקי לחלוטין אין אף מסעדה שיכולה להחזיר השקעה כזו", אומר המעצב אלון ברנוביץ' "למרות שאין ספק שמסעדה מהווה מקום בילוי לאנשים, צריך לזכור שהעיצוב בה הוא לא העיקר. לא ראיתי מקום שנסגר בגלל שהעיצוב שלו היה רע, אלא רק בגלל שהאוכל והשרות היו רעים והניהול כושל. מקומות שעיצובם היה העיקר החזיקו מעמד רק זמן קצר".

 

 

מסעדת מל ומישל האיטלקית החדשה בתל אביב. עיצוב ביתי מידי בעלת המקום

     האם הקהל הישראלי לא רוצה שיסממו אותו עם עיצוב מרגש כתחליף לאוכל? "העיצוב יכול מאד לעזור לבנות אוירה ולהחליק את הפתיחה של המסעדה, אבל הוא לא יעזור למסעדה אם היא רעה" מסכים ברנוביץ' "ראה את מסעדת סקצ' בלונדון, השקיעו בעיצוב שלה 15 מיליון פאונד, שנה שלמה שרצו שם צלמי פפראצי רק לצלם את מי שנכנס ויוצא ממנה והמקום נהיה ג'יפה אחת גדולה מלמעלה למטה שלדעתי יסגר תוך חצי שנה, העיצוב המדהים, המרתק וברמה הכי טובה שאפשר לשאוף, נראה כיום כפח זבל. הכל נעלם כי אתה מרגיש שעובדים עליך בעיניים עם האוכל. ב'וינס ותמר' בתל אביב מגישים אוכל איטלקי עממי עשוי טוב ואתה יוצא משם ישר לניקוי יבש, אתה אוכל ומחזיק מיכל פלסטיק נגד הנזילה של המזגן שלידך. למלצרים יש את הקטע ש'תהיה סבלני אנחנו מאמא ופאפא אחים ומשפחה' ותוקעים לך חשבון של מעל 200 שקל לאדם. השף שם לא חושב באמת על הלקוח שלו אם אין המשכיות והוא לא רואה הלאה גם את רמת השרות". עם זאת המעצב גד הלפרין מאמין כי דווקא מאחר ורמת האוכל והשרות עלתה בכל המסעדות, עיצובן נשאר הדבר היחיד המבדיל אותן זו מזו והוא הגורם לאנשים להעדיף מסעדה זו על פני אחרת "לכל המסעדות שפים טובים והקפה בבתי קפה זהה בכולם ואז אתה מעדיף רשת אחת על פני האחרת בגלל האווירה שבה. הערך העיצובי הוא הקובע איפה תשב", אומר הלפרין.

 

 

גבריאל במונטיפיורי, ת"א. צילום: שי וידר

 

 

 

 

על מיצוב ועיצוב

זבוב על הקיר בשיחת מעצבים

 

 

 

אירנה קרוננברג מתבטאת, מיכאל אזולאי סופג, זבוב על הקיר מתעד

 

 

אלון: לא ראיתי מקום שנסגר בגלל שהעיצוב שלו היה רע, אלא רק בגלל שהאוכל והשרות היו רעים והניהול כושל. מקומות שעיצובם היה העיקר החזיקו מעמד רק זמן קצר. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, הם לא מטומטמים ומזהים מקומות עם שרות מזלזל ואוכל רע ולא חוזרים לשם. יש מקומות בכל העולם שאתה חייב לחזור אליהם בכל ביקור, בגלל איזה מאכל משגע שלהם, למרות שאין בהם שום דבר מעיצוב ואוירה. כנס אצלנו לפסטה מיה בלינקולן, אין שם עיצוב מיוחד אבל יש תחושת בית ופסטות נהדרות וזולות.

 

אורי: המקום מקסים עם אוכל נוראי. אני חוזר לשם פעם אחר פעם רק כי המקום קטן ומקסים וכל פעם מגלה מחדש שרוטב הם לא יודעים להכין.

 

אירנה: כשהשלמנו את זוזוברה, אמרנו שמה שחשוב בה זה מה ששמים לך בצלחת. מי שפותח מסעדה משקיע בה את כל כספו. תקציבים של חצי מיליון דולר שייכים לעבר, היום התקציבים הם בסביבת המיליון דולר, שאתה משקיע עוד לפני שפתחת את הדלת של המסעדה שלך. עכשיו היא צריכה להוכיח עצמה. עיצוב יכול לסייע בכניסה רכה לשוק, אך בסופו של דבר המסעדה מוכרת אוכל.

 

אלון: יש קליינטים שאנחנו מסרבים לקבל. אנחנו מרגישים שהמסעדה שלהם הולכת להיות פלופ אדיר מהיום הראשון, כי אין להם מושג מה הם עושים ואני לא רוצה להיות שותף לדבר הזה. אני תמיד שואל למה אתם רוצים להיכנס לעסק הכי מזעזע עלי אדמות? למה מי שיש לו יותר מחצי מיליון דולאר הולך ושורף אותם על מסעדה? תן לי אותם, אני אשקיע אותם יותר טוב. חושבים שלפתוח מסעדה זה כמו לבשל בבית, 'נמצא שף שיבשל לנו' – מן קטע חברתי. אנחנו לא רוצים להיות על המגרש הזה. אגב, אין מצב שבמסעדה ישקיעו יותר ממיליון דולאר, אין דבר כזה בישראל. זה לא עסקי לחלוטין אין אף מסעדה שיכולה להחזיר השקעה כזו ואנו מחזירים לקוחות לקרקע המציאות.

 

מיכאל: הייתי רוצה להיות גם במעמד שדוחה לקוחות, אני בדרך לזה… .

 

אלון: למסעדה פחות מעוצבת אתה סלחני יותר. היכן שהשקיעו מליון דולר בעיצוב ומשהו לא מתקתק אתה מיד יורד עליהם.

 

אירנה: אני אומרת לגנאי שאנחנו חברה צרכנית והדברים נקבעים לצערי במהלך המיתוגי – מיצוב ולא עיצוב. זה מה שקובע שתשלם 7 שקל לכוס קפה במקום אחד ובשני 15 שקל על אותה כוס.

 

אורי: גם אם בכל בתי הקפה היו משלמים מחיר אחיד, עדיין לכל אחד הייתה העדפה אחרת, כמו לסיגריות. זה קשור לתדמית, המקום מגדיר אנשים תרבותית ואנחנו מעצבים תמיד מקום המתאים לסוג לקוחות מסוים.

 

גדי: בשונה מהנאמר אני חושב שעל המעצב לקבוע לא רק את העטיפה אלא את המהות, את איכויות האווירה. אני כמעצב שווה ערך למי שקובע את הצד הקולינרי. תפקידי לקבוע את התחושות והאנרגיות שבחלל והם חלק ממה שהרשת או המסעדה מוכרת, ערכים קולינאריים לצד עיצוביים.

 

אורי: אנחנו מנסים לחבר וליצור מהות אחת.

 

אלון: ב'וינס ותמר' יש שף עם יכולות, המאמין באוכל ברמה גבוהה ובלה בלה בלה, אבל זה נעצר כאן. הוא לא חושב באמת על הלקוח שלו אם אין המשכיות והוא לא רואה הלאה גם את רמת השרות.

 

גדי: מה שעשה את אודאון זה העיצוב שלה, לא השף. אין שם איזשהו היצע קולינארי נורא חזק.

 

אירנה: אני לא חושבת שלאודאון יש צד קולינארי מדהים, הוא בסיסי עם ימים טובים או גרועים. אבל הם ידעו מה שהם רוצים, שהם לא סטייק האוס אלא ממש דיינר ואין אמצע בין שני אלה. סטייק האוס היה 'ברנבויים ומנדלבאום', מוסד שאחת עשרה שנה נכנסת אליו והרגשת שהוא היה ועוד יהיה, עם קליינטים שכולם יודעים שיש להם את השולחן הקבוע שם בפינה. אודאון הוא דיינר ולא מוסד, מקום שאתה בא עם הילדים לאכול המבורגר.

 

גדי: לא צריך להפחית מערך העיצוב המוצלח שם, בשבילו אנשים באים, הוא מקור משיכה כשלעצמו.

 

אירנה: תראה את מסעדת מיט בר. אף אחד לא עיצב אותה. היא מוסד לבשר, כי היא היחידה שנפתחה כמומחית לבשרים כשכל השאר היו שיפודיות. כשהיא נפתחה בקושי היה בכלל עיצוב בארץ, הכניסה לשוק הייתה קלה, המסעדה שמרה על רמה והפכה עם הזמן למוסד. היום היא לא הייתה מצליחה ללא עיצוב, כי סף הגירויים לגמרי אחר.

 

אלון: יש מסעדות פועלים שכבר עשרים שנה לא שינו כלום במראה שלהם ואתה מגיע כדי לאכול את המנה האהובה עליך שם.

 

אירנה: הקונצפט העסקי של זוזוברה היה נוקשה לחלוטין. הם תכננו מסעדת 'תאכל-תלך אל תבלבל במוח'. אתה לא משלם יותר מסכום מסוים, אוכל מהר והולך. אבל הקונצפט העסקי מגובש והעיצוב משרת אותו יפה ולכן המסעדה הזו מאכילה בסופי שבוע 850 איש ביום כבר חמש שנים.

 

אלון: בזוזוברה יש סוג של חוויה חברתית המלמדת את הישראלים שיעור בדמוקרטיה. אין שולחן שלך, אלא אתה יושב על שולחן עם עוד עשרים אנשים זרים. פתאום נוצרות שיחות ביניהם והם ממליצים זה לזה על מנות מוצלחות. כשלאנגלים יוצא להם סוף סוף לדבר עם מישהו זר זו עבורם חוויה כי אין להם די הזדמנויות לזה. בניו יורק אתה הולך במדבר יחד עם ארבעים מליון איש. לנו לא חסרים מקומות שנותנים לנו הזדמנות לדבר זה עם זה, יש לנו את זה שעה שעה, דקה דקה, בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. כל זה לא שייך לאופנה אלא לתרבות.

 

גדי: יש כמובן היבטים מקצועיים שבעטיים מסעדה תצליח, האוכל, העיצוב, המיקום והשרות. אבל אנשים גם מזוהים עם תרבות מסוימת ויבחרו במקום מתוך הזדהות. מעבר לגורמה ולמקצוענות הקיימת לדוגמא  ב'אר קפה', זהו גם סמל תרבותי, אתה יושב שם כי הוא מייצג אותך ואתה מחצין אותו גם לאחרים.

 

 

אינגריד, המסגר, ת"א. עיצוב: נעמי שחר, עינת ומילו צדיק

אירנה: שבענו מאטרקציות ואנו רוצים להגיע למקום שיש בו את הדבר האמיתי. אנחנו חיים בעולם של ניגודים, מחד החוויה המינורית הביתית ומצד שני מגה קלאבים היסטריים. זה פיוז'ן והיום אפשר הכול, החוקים נשברו, אפשר לחזור גם לדברים שהיו אסורים בעיצוב ויש למעצבים יותר אפשרויות לגעת בכל התחומים. אני במקצוע 'רק' 25 שנה ולפעמים אני קצת עייפה. זה מקצוע שאם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה אתה לא נשאר בו. אנחנו לא מוצרט אלא ויואלדי, אנחנו מהמתייסרים החוקרים את הקונטקסט התרבותי של המקום שאנו מעצבים, עד שמגיעים למקום שכואב בתהליך ואין בו שמחה ואני מגלה שאצלנו בתרבות הדחוף יוצר נפח יותר מהחשוב.

 

 

 

 

 

המסעדות עם העיצוב הכי מוצלח – בחירת מעצבי המסעדות המובילים

 

 

 

גד הלפרין: בראסרי, אבן גבירול, ת"א. עיצוב: הבעלים

הרפליקה הישראלית מוצלחת יותר מהמקור האירופאי מבחינה עיצובית, שעוצבה ברגישות בידי בעלי הבית. אסתטיקה מרגיעה אותי. כשאני יושב עם בת זוגתי במקום כזה, אני נפתח יותר מהרגיל והקשר בינינו מתהדק. בשבילי זה יותר חשוב מאוכל, שגם הוא מאד מקצועי ומדויק שם. באותה מידה אני אוהב את הקופי בר שלהם ביד חרוצים.

 

 

 

אלון ברנוביץ' ואירנה קרוננברג: אורקה, נחלת בנימין, ת"א. עיצוב: מיכאל אזולאי

נעים לנו בטירוף לשבת שם, גם האוכל וגם העיצוב תואמים ועובדים עם הקונצפט העסקי של הבעלים שרצו משהו LOW-KEY. מסעדה שהפלצנות היא ממנה והלאה והאוכל שלה הוא מהטובים בעיר. הבעלים לא הלכו שבי אחרי טרנדים, יחסי ציבור וחיקויים, הם מחוברים לעצמם וכל כך יודעים מה הם רוצים. אתה מרגיש מיד בכניסה שהחוויה שאתה הולך לחוות שם אינה יומיומית. אחת המסעדות הטובות בעיר.

 

 

 

 

מיכאל אזולאי: נינוצ'קה, לילנבלום, ת"א. עיצוב: ננה

אני מגדיר את העיצוב באורקה: נעים, לא מתיימר וזה מה שתכננתי. הבחירה שלי היא בננוצ'קה. יש לה בעלת בית מקסימה שמביאה תרבות וסגנון אוכל מקוריים משלה אותם היא אוהבת ויודעת לחבר הכול יפה, את המוסיקה, האוכל והאווירה. אני תמיד יוצא משם עם חיוך.

 

 

אורי בן דרור, סטודיו מו: ג'וז ולוז, יהודה הלוי, ת"א. עיצוב: הבעלים

אני מנסה לחשוב מה בעצם הוא מרכז החוויה של המסעדות. כולנו רוצים לחזור לאיזשהו מקום שהייתה לנו בו חוויה ראשונית, לבוא למסעדה ולהרגיש בבית, נוח, חופשי, לא להתחפש למשהו אחר. ג'וז ולוז עונות על כל אלה. המקום נורא יפה מבחינתי, עם קסם, מאד אישי לבעליו, חוויה אמנותית חזקה, לא מחנכת. חווית מפגש, שיחה ואוכל מעולה והכי טוב בתל אביב. זו תעלומה איך אפשר להוציא מנות כאלה בלי משנה סדורה, אני לא מבין איך הם מתמחרים את האוכל ואיך בכלל הכול עובד שם למרות שהוא נראה כמו מלכ"ר. המסעדה מזכירה לי בית שראיתי בירושלים בתקופת הלימודים בבצלאל, שבו שום דבר לא התחבר ואף פריט ממנו לא הייתי מכניס הביתה, מנורה מכוערת זוועה וערימת דיסקים מבורדקת על מדף. אבל בסך הכול זה היה בית אמיתי של מי שגר שם. הבנתי כבר אז שאני לא יכול לעצב לאף אחד את הבית שלו, כי אני לא יכול להבין אותו. מביך אותי לבחור למישהו את האסלה שלו. לבדוק איתו עם כשהוא יושב עליה היא נוחה לו לתחת. בגלל זה אני לא מעצב בתים. כשמישהו אומר לי תראה איזו אסלה נהדרת שנדלקתי עליה, אני לא יכול להתווכח איתו, זו האסלה שלו. במסעדה אני יכול לנסות לנתח ולהבין את העסק ולספק את החוויה שמזמינים ממני. ג'וז ולוז זה מקום שאני לא יכולתי לעצב – הוא אמיתי.

 

 

 

תודה ענקית לדבי אנסבכר רמון ("דלת העם") על עיבוד התמונות

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “שבעים מעיצוב”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s