הו התמימות הקדושה!

 
 

 

 

התמימות הקדושה

 

סיפור עתיק מספר על הוגה הדעות ההוא, שיצא בכל מיני אמיתות שלא תאמו את אמונותיהם של בני עמו והם העלו אותו על המוקד. בעודו כבול לעמוד במרכז הכפר, ראה בין בני הכפר המתלהמים גם אישה זקנה אחת, סבתא טובה המקוששת ומוסיפה זרדים למדורת המוקד, בארשת פנים מלאה בתום לב ונחישות צדקנית, של אזרחית הממלאת את חובתה. הוא נשא פניו השמימה וקרא: "הו התמימות הקדושה!"

 

הו התמימות הקדושה של כל החיילים, באשר הם, שרק ממלאים פקודות.

הו התמימות הקדושה של האמהות ששולחות את בניהן להיות שהידים ומברכות את אללה על מותם.

הו התמימות הקדושה של כל המתנחלות תכולות העיניים וטובות הלב, המחזיקות עוללים בזרועותיהן, בלבוש דתי, אדוק, אפופות קדושה ומוסריות, החושבות בצורה טהורה שיש להרוג את כל הערבים.

הו התמימות הקדושה של כל הנערים, מלח הארץ, שיוצאים להקריב את עלומיהם למען בוש / אולמרט / נסראללה ודומיהם.

הו התמימות הקדושה של כל אנשי הדת, המצווים עלינו לעשות את מה שאלוהים מבקש מאיתנו, כי יש להם שיג ושיח יומיומי איתו.

הו התמימות הקדושה של כל הנשים המשרתות את גבריהן.

הו התמימות הקדושה של כל הנערות הפרנסות בגופן את משפחותיהן במזרח.

הו התמימות הקדושה של כל הילדים המנוצלים לרעה על ידי הוריהם.

הו התמימות הקדושה של פקידי הבנקים, אשר מוצאים את כל הדרכים המתוחכמות הללו כדי לשאוב מאיתנו את הפרוטה שאנו אוספים לפרוטה בעמל רב, כדי ששרי אריסון, זאב נחמה ודומיהם יוכלו לטבול בשמן ולהמשיך לנצל את אותם פקידים במשכורות רעב.

 

 

 

 

                 לא תרבות                            תרבות

      אגרטל בעיצוב מיכל פיקל     אגרטל פרחים בציור שמן 

                ותמי פמפנל

 

 

למה עיצוב לא נחשב כתרבות?

 

בקשו מישראלי ממוצע מן הישוב, חושב ומשכיל, לציין תחומי תרבות הוא יפרט: תיאטרון, מחול, ספרות, מוסיקה, אמנות, הוא אולי גם יגיע לקולנוע, אך הוא לא יציין עיצוב ואדריכלות כתחומי תרבות.

מדינת ישראל טרם הפנימה שקיים ערך כזה בתרבות הנקרא "עיצוב". אפשר לראות זאת בקלות, למשל במוספים החגיגיים של העיתונים בראש השנה, האוהבים למפות את תחומי התרבות החשובים בארץ ולסכם את תרומתם בשנה החולפת. הצגות תיאטרון, ספרים, סרטים, אפשר לקרוא שם על הצגת הבידור של השנה ועל תכנית הטלוויזיה עם הרייטינג הכי גבוה. הם יתעלמו מתחום העיצוב, שיוותר יתום ממדור או התייחסות כלשהי לתרומתו. כמו לא נעשה מאום בתחום זה בארץ, כאילו לא געשו ורעשו עשרות רבות של מעצבים ישראלים, קיימו תערוכות, עיצבו מוצרים עם אמירה גלובלית, הציגו ומכרו בחנויות בארץ ובתערוכות בינלאומיות. העיתון האינטליגנטי של המדינה, יעניק לתחום העיצוב בראש השנה, פינה צרכנית המסכמת את הקומוניקטים האחרונים על הכיסאות וגופי התאורה החדשים שהגיעו מחו"ל. בשבועון טיימאאוט בו אני כותב, יש מדור אמנות, כמו שיש מדור ספרים, תיאטרון וקולנוע. אין בו מדור עיצוב. בטיימאאוט המגניב והסקסי, העדכני, שנון וחוצפן, כתבות העיצוב שלי מופיעות עד היום במדור "החיים הטובים", לצד מידע על חזיות, חומרי איפור והסיילים האחרונים בחנויות האופנה. טבעי לעורכי העיתון שיהיה מדור "אמנות", זה הרי ערך מוכר וחשוב בתרבות, אבל אחיו התאום, ה"עיצוב" אינו ערך, אלא חלק מלייפסטייל, כמו אופנה, איפור ועיצוב פנים בסבבה, שהוא וילונות וספות תואמים לואזה. במדור האמנות יהגגו על "המיצב של לורנה סימפסון או הקלואקה של וים דלבואה" ויעסקו ב"אמנות שעניינה קדמה, טכנולוגיה ועתידנות וביחסים המרתקים בין מדעי הרוח למדעים המדויקים". במדור העיצוב שלי אסור לי לכתוב שהמודרניזם האופטימי נינטש על ידי כלכלה לא ודאית ושמרנות תרבותית וגם המודרניזם הדמוקרטי נחשב ככישלון והייתה חזרה לפוסט מודרניזם ההיסטורי ושמרנות ולכן המעצבים דחו את הפוסט מודרניזם הקיטשי שהפך למודרני יותר. עלי להסתפק בתיאור הרהיטים הטרנדיים לעומת אלה שהם פאסה. כי האמנות אינטלקטואלית ואילו העיצוב הוא סך הכל אופנה, האמנים יוצרים תערוכות והמעצבים יוצרים קולקציות.

 

 

 

מודעות פרסומת

הזבוב חוגג יומולדת שנה – אינדקס וקישורים לכל מכתמי הבלוג

 

זבוב על הקיר

בלוג העיצוב הנקרא ביותר

 

 

 

 

 

 

 

אצלנו

 

סיפורו של העיצוב הישראלי

אומץ ותשוקה – ג'ף ותמרה טולמן

האנרכיסט שהקים ממסד לחינוך – פרופסור רן שחורי

ברוק ברזילאי מאופק – אדריכל דוד רזניק, חתן פרס ישראל

עשיתי זו בדרכי – אילנה גור

שרת הטבעות – איילה בר, התכשיטנית

סבתא פותחת בר וודקה יהודי

ניאו פולנים – רוט טבת מציעים עיצוב חלל עם משמעות

קימל אשכולות אדריכלים בצל המגדל בנווה צדק

אינדיאנית בפאריס – התכשיטנית דורי צ'נגרי

זוהי יפו, ילד – היהודיזציה של יפו, במאי הקולנוע סכאנדר קופטי

הארה פנימית – גלית אלוש מנתניה כובשת את פאריס

חרמנות עיצובית מרגשת – מעצב הפנים ירון טל

גם זו גמזו – מיכל גמזו גומזת באמנות כמו אביה בביקורת

ורד זיקובסקי מציגה במילאנו

אדריכל, מעצב פנים ומעצבת מוצר נפגשו בישראל

מעצבת הארטיקים

 

 

 

בארבע עיניים עם מעצבי העל

 

הנזיר עם המטוס הפרטי – פיליפ סטארק

חלומות מאיקאה – לארס אנגמן

וונדרסלנד – מרסל וונדרס

הכל יותר מדי נחמד – מרטין בדן, קבוצת ממפיס

תנו לחיות לעצב – FRONTDESIGN משבדיה

איקאה היא כמו קיבוץ – סם הכט

ארון אקורדיון ושידת גזר – ג'אד ביומונט, קנדה

האגו של החפצים בבוידעם – קבוצת 5-5 מפאריס

פטרישיה אורקיולה

קאתי גרינייר – המעצבת הראשית של קונצרן פנטלנד

 

 

  

 

 

מדריכים

 

10 מעצבי העל שבצמרת העיצוב בעולם

מה ומי בעיצוב העולמי – המבוא השלם לכל מה שזז בעיצוב העכשווי

לידיעת עלי הרגל לניו יורק – תחנות עצוב עדכניות שהן חובה

3 אדריכלים בוחרים את 22 שיאי האדריכלות בעולם

הידעת? הסיפור האמיתי על 16 החפצים והכלב של המאה

השנה המעוצבת שהייתה – סיכום 2006 בעיצוב

10 הברקות בעיצוב הישראלי השנה 2007

שמות הזוכים באות העיצוב 2007

העיצוב הישראלי כאן ועכשיו – אירועי אות העיצוב 2007

דיור מהוגן בתקציב מוגן – עיצוב לתפרנים

 

 

 

 

 

תיאוריה

 

המרד נגד העיצוב – מהוואבי סאבי ועד רם כרמי

לעצב ליפסטיק לזונות ודיאודורנט לסרסורים שלהן

שיר השכונה – התפתחותה של השכונה כסמן תרבות

 

 

 

 

 

תופעות וטרנדים

 

הכל אישי – המהפכה הלא תעשייתית בחיינו

בובות למבוגרים

ראוף ראוף סן לורן – אופנת לבוש לכלבים

מאגיה שחורה – איך נראה העיצוב החורף

גלריית רחוב – מעצבים מציגים בחוצות

כתבה צהובה – מה השתנה במשתנה

"היי, אני מאיה ואני שודדת פיצוציות רק באקדח של ריאלו"

משוגעים, עלו לגג – גינות פנטסטיות על גגות

השפעת "אפקט החממה" על רהיטי הסלון

 

 

 

 

 

הגיגים

 

ג'ון לנון התפקע מצחוק

הו התמימות הקדושה

השופט הביתה – מה שהשופט לא כותב אך הציבור קורא

שאלות שיאיר לפיד לא ישאל אותי לעולם

Splash מסע של טיפת מים בארכיטקטורה ובעיצוב בעולם

תלוי

שעשועיה הסודיים של פנינה זלצמן

מגזין זבוב על הקיר

מגזין זבוב על הקיר 2

 

 

 

 

 

מממ… אוכל

 

שבעים מעיצוב – מעצבי המסעדות על האוכל, הצלחת ומה שביניהם

הקשר הכשר – הטרנד הלוהט של המסעדות הכשרות

מסעדות הסמויות מהעין

7 המסעדות החדשות הכי שוות בשרון

 

 

 

 

 

 

5 top

חמשת הפוסטים הנקראים ביותר עד היום, לפי הסדר:

 

1.    10 מעצבי העל שבצמרת העיצוב בעולם

2.    העיצוב הישראלי כאן ועכשיו – אירועי אות העיצוב 2007

3.    הידעת? הסיפור האמיתי על 16 החפצים והכלב של המאה

4.    3 אדריכלים בוחרים את 22 שיאי האדריכלות בעולם

5.    הקשר הכשר – הטרנד הלוהט של המסעדות הכשרות

 

 

 

הדוגמנים בתמונות אינם באמת אוהבים זבובים

הזבוב בתמונות מעל גיל 18

 

 

זבוב על הקיר

26/5/06 – 22/5/07

 

 

אומץ ותשוקה – בני הזוג שמאחורי "טולמנ'ס"

הוא אנגלו סקסי מיושב ומחושב, גבוה וכסוף שיער, היא ארגנטינאית תוססת ועוקצת, קטנה ואדומת שיער. בהיסטוריה של העיצוב שלנו, רשומים בני הזוג ג'ף ותמרה טולמן כמי שהביא כבר בתחילת שנות השישים את מיטב העיצוב העולמי ארצה וגילה אותו לראשונה בפני הישראלים. במשך כארבעים שנה הם היו שגריריהם הנאמנים של מיטב החברות ומעצבי העל הבינלאומיים בישראל.
בחנות שלהם בהרצליה פיתוח, אירחו את צמרת העיצוב העולמית עצמה, כג'וליו קפליני ואלברטו אלסי, בעלי חברות העיצוב המובילות בעולם ומעצבי על כסטפאנו ג'יובנוני והאחים קמפנה. 

עתה מכרו את הווילה שלהם בכפר שמריהו, מסרו את מפתחות מפעל חייהם, רשת חנויות העיצוב היוקרתית "טולמנ'ס" לבעלים חדשים והתמקמו בדירת ענק ליד מוזיאון תל אביב. יש להם עתה יותר זמן ליהנות מהנכדים, תמרה מתפנה לעצב את הדירה וג'ף מתכוון לכתוב ספר ביוגראפי.

 

ג'ף ותמרה טולמן בטקס קבלת אות העיצוב 07 על מפעל חיים, עם נציג השופטים פרופסור מיכה לוין

"הכי אני משוגעת על הסכו"ם של אלסי, במיוחד על הכפית. הבנות בחנות שלנו היו בהלם כשחמש דקות ליטפתי את הכפית ובכיתי. מדהימה, שים אותה על האצבע ותסתכל", תמרה טולמן מתפעלת כילדה קטנה, "אני אוהבת אסתטיקה, אבל אני אדם מאד פרקטי. רוב החפצים בבית שלנו הם לשימוש ולא לנוי, והעיצוב מינימליסטי עד שלא רואים אותו, כמו מנורה שתאיר אבל שלא יראו אותה. לעומת זאת בחיים שלי אני צריכה המון המון – זה כואב כמה שאני צריכה, פשוט נורא".

 

 

האחים קמפנה (לאדרה) בטולמנ'ס


עידן העיצוב הסקנדינבי וחנויות "דניש"

 

Eero Aarnio, Ball Chair, 1963

 

ג'ף טולמן (74) נולד וחיי בדרום אפריקה, עם שבעה אחים ואחיות, שהתייתמו מאביהם כשג'ף היה בן שמונה וחצי. ב-1958 הגיע ארצה כתייר, הכיר צברית ונישא לה, הם עברו לדרום אפריקה, אך חזרו ב-1961 ארצה עם תינוקת בת שנה. "היו לי קטלוגים של רהיטים מדנמרק, ידעתי שהסקנדינבים מובילים בתחום וכעולה חדש נהניתי מהקלות מס בייבוא רהיטים, אז כבר כשלמדתי באולפן לקחתי הזמנות מעולים חדשים וייבאתי להם רהיטים ממפעלים בדנמרק, שהתקשרתי אליהם באמצעות אחי הגדול שהוא אדריכל", מתאר ג'ף את ההתחלה "ראיתי שאף אחד בארץ לא יודע כמו שצריך מה זה קמעונאות, שירות ללקוח ומדיניות מחירים והחלטתי לנהל חנות ברמה גבוהה מהמצוי והקמתי את חנות 'דניש'. שר האוצר דאז ספיר בדיוק פתח את שערי הארץ ליבוא, אבל עם מיסוי מאד גבוה שיגן על היצרנים הישראליים. רהיטים קנו כאן אז בעיקר מנגרים ולקוח שרצה רהיט מיוחד, הלך למעצב פנים שהפך אותו לשפן ניסיונות ועיצב לו רהיט. נסיעות לחו"ל היו די נדירות ואנשים הזמינו לעצמם דברים מכל מי שנסע לחו"ל. אנשים התפעלו מהריהוט הדני המעוצב שייבאתי, מהשרות האדיב וקיבלתי עיתונות טובה. מחנות של 40 מ"ר בבן יהודה בתל אביב, עם שולחן שרטוט וקשר עם איזו נגריה שיצרה עבורי – גדלתי לחנות מעוצבת של 200 מ"ר בקומת מרתף ברחוב טרומפלדור מול בית הקברות. הייתה כזו התנפלות של לקוחות עלינו, שסגרנו את החנות ופתחנו אותה רק לאנשים שקבעו פגישות, בשלושה ימים בשבוע כשהיינו פתוחים. כדי לקבל ייעוץ מתמרה היית צריך לחכות שבועיים, כי היא הייתה כוכבת ותפוסה לגמרי. ידעתי אז שההצלחה מובטחת, אם ישראלים מוכנים לשלם עבור רהיט מיובא ואיכותי כפול ממחיר הרהיטים הישראלים. משיווק שפנה בעיקר לעולים חדשים, עברתי לשיווק לשאר האוכלוסייה. תוך זמן קצר פתחנו מחסן ביפו ומשם לביתן ענק בגני התערוכה, המקום היחיד שהיה פנוי מיידית למלאי גדול. אחר כך קנינו בניין ברמת גן של בית חרושת שפשט את הרגל והפך לחנות הדגל של 'דניש'. בהמשך הקמנו סניף גם בחיפה".

 

כסא "הנמלה" של ארנה יעקובסן, 1951 ושז לונג של אלבר אלטו להרמן מילר, בחנות 'דניש' רמת גן

"דניש" פלוס תמרה טולמן

 

ג'ף ותמרה טולמן, 1965

תמרה גדלה בבית אמיד בארגנטינה והגיעה ארצה בתחילת 1965, לשהות שהתארכה יותר ויותר. "אבי היה קשור אלי עד שיה מוכן להוריד כוכב מהשמיים עבורי, הוא רצה שאחזור הביתה ואיים שיפסיק לממן אותי ושאם תוך שבוע לא אמצא עבודה, אני שבה הביתה. החלטתי להראות לאבי וכך הגעתי לראיון עבודה אצל השותף של ג'ף ב"דניש", שלא התרשם ממני. ממש בדרך החוצה מהראיון, ג'ף קלט אותי מרחוק וממש צעק לי שאשוב וביקש לראיין אותי בעצמו. התוודיתי בפניו על האולטימאטום של אבי ואמרתי שאני חייבת מקום עבודה ומוכנה לעבוד חינם. ג'ף אמר לי 'יש לך עבודה, אבל לא בחינם' ושילם לי מאה דולר, איתם הסתדרתי שלושה חודשים שלמים, אבל יכולתי להגיד לאבי שיש לי עבודה ומשכורת ואני נשארת בארץ". תמרה שהייתה אז בת 22, השקיעה את כל מרצה בחנות "עבדתי 18 שעות ביום כולל שישי ושבת", היא נזכרת "הרגשתי שהכל עדיין פתוח ובתול בארץ וניתן ואפשר לעשות המון וכולם רק מצפים בנפש שוקקת שתראי ותלמדי אותם. עיצבתי ל'דניש' חפצים משאריות רהיטים שלא נמכרו בשוק הפשפשים, מכסף שבקופה הקטנה קניתי אביזרים מאירופה, ערבבתי והמצאתי דברים ומילאתי את החנות והקמתי את 'דניש פלוס' (חנות החפצים של "דניש רהיטים"). בחודש השביעי עמדתי עם רולר וצבעתי קירות בחנות. יש שני דברים שאף אחד לא יכול לעצור אותי לגביהם: אומץ ותשוקה, אם אני רואה משהו אני הולכת עד הסוף, אם את מפסיקה את לא מנצחת". ג'ף טיפל ברהיטים ותמרה הייתה קניינית הכלים ומעצבת התצוגה. "הקהל שמכניסים הכלים הקטנים גדול פי עשר מהריהוט. הם קונים כלים ואחר כך עושים סיור להתרשם מהרהיטים", מלמד טולמן.

ב-1965 נחקק בארץ חוק לפיו עולים חדשים רשאים להביא מוצרים רק מארץ המוצא שלהם, החל המיתון במשק ושיעור המכס עלה כמעט פי שניים וגם נוספו לו היטלים נוספים, שנועדו לעזור ליצרנים המקומיים לנצח את היבוא. ג'ף נאבק כדי לשרוד במציאות בלתי אפשרית. הוא ייצר בעצמו ריהוט בנגרית 'קסטיאל' ובמפעל גבעת ברנר, גייס הון נוסף מקרובים בדרום אפריקה, אך לבסוף נכנע וב-1978 מכר שמונים אחוז מ'דניש' לענקית הרהיטים המאד מצליחה "רים". "נכנסנו איתם להנפקה כושלת בבורסה, המניות שקיבלתי מהם לא היו שוות כלום וכל רווחי 'דניש' עברו לכסות את הפסדי 'רים'", נזכר ג'ף "כל הכסף נעלם ואני לא רוצה להעלות השערות מרושעות. זה נגמר בזה שפיטרו אותי, כי לא הסתדרתי עם הבן היחיד של הבעלים, שעבד בחברה. הכניסו במקומי מנהל מקצועי שעשה כל שגיאה אפשרית ועבר מרווח שעשיתי של 800 אלף דולר, להפסד של מעל מיליון דולר. לבסוף פשטו את הרגל".

 

עידן העיצוב האיטלקי ברשת "טולמנ'ס"

 

 

תמונות מטולמנ'ס: מעצב העל סטפאנו ג'יאובנוני ורעייתו ומאחוריהם תמרה טולמן, משתובבים. "מורדולינו", מברשת לאסלה שעיצב ג'יאובנוני לאלסי. חולץ הפקקים של אלסנדרו מנדיני לאלסי. קומקום מתכת של אלסי. סיר בישול וקערת פירות של ג'יאובנוני לאלסי.

בינתיים הקימו הטולמנים את רשת חנויות "טולמנ'ס" ועידן חדש החל: יבוא של עיצוב איטלקי. הטולמנים היו אלה אשר הביאו את חברת העיצוב המיתולוגית אלסי לישראל. "ראינו אותו בתערוכת רהיטים, נכנסנו לאולם הכי מוזר במילאנו, נעצרתי ליד סטנד קטן ואמרתי לג'ף 'זה מה שאני רוצה לחנות הבאה שלי. לא ידעתי מי זה אלסי, הוא לא היה מפורסם אז. הזמנו כלים שלהם לפתיחת חנות 'טולמנ'ס'. הזמנתי אחד מכל כלי באוסף של חמישים כלים ורעדתי מפחד שאם לא אמכור אותם ג'ף יהרוג אותי, סידרתי את זה על המדפים בחנות בכיכר המדינה וביום הפתיחה אנשים פשוט התנפלו על זה, לא אמרתי לאף אחד שיש לי רק כלי אחד מכל סוג, לכל קונה אמרתי בסדר, תקבל את זה אבל לא היום, כי אני לא רוצה לקלקל את התצוגה בחנות ומיד הרמתי טלפון לאלסי והזמנתי משלוח גדול במשלוח אוויר מיידי, שכולו כבר היה מכור מראש".

"כך החלטתי לעשות תערוכה של חברת אלסי במוזיאון תל אביב. אלסי מאד קשוחים וסנובים, מאד אליטה, מאירה יגיד (אוצרת העיצוב של מוזיאון תל אביב) אמרה לי 'שלחתי להם מאות אימיילים ומכתבים ולא נעניתי. את לא תשיגי אותם'. החלטתי שאצליח לעשות תערוכה בדיוק כמו שאני רוצה. נסעתי לסמינר באיטליה ופגשתי את אלברטו אלסי המנכ"ל בארוחת צהריים, שאמר לי 'שמעתי שאת רוצה לעשות תערוכה של אלסי במוזיאון? ואת חושבת שהם יציגו במוזיאון חברה מסחרית?' ואז האיש הכל כך חשוב הזה אומר 'תגידי לי מה שאת רוצה ואני אתן לך'. הוא אכן שלח כל מה שרצינו, כמויות אדירות של מוצרים ואף תרם עשרים אלף דולאר להקמתה התערוכה, עליה אמר 'זו התערוכה הכי יפה שהייתה לאלסי עד היום'".

 

מימין לשמאל: אנדראה ברנזי, גב' אלסי, אלברטו אלסי, תמרה טולמן, ניקולטה ברנזי

בסוף 2006 פרשו הטולמנים מהרשת שלהם ופינו מקומם לבעלים חדשים, שוקי שוורץ, לשעבר בעל חברת 'פיניש' שחבר לצביק'ה גיור בעל "ניופאן". "הוא ארוגנטי מדי בפרסומות שלו ומרתיע אנשים שאנחנו יקרים, תדמית שפגעה בנו תמיד, כי רצינו להרחיב את השוק שלנו ולמכור לא רק לעשירים. הכל בגלל שהוא כה מתלהב מזה שהוא נכנס לחברה יוקרתית כשלנו", מתאר טולמן את הבעלים החדש של טולמנ'ס. יש גם ביקורת רטרוספקטיבית על עצמו והוא מודה שאחד מכישלונותיו הוא בכך שלא פיתח קשר עם אדריכלים, מאחר ולא רצה לשלם להם עמלות תיווך, בדומה למדיניותו באי מתן הנחות ללקוחות.

הרשו לעצמכם את הטוב ביותר

 

ג'ף טולמן גבה קומה, מדוד, מדבר במתינות וכבד ראש. תמרה טולמן קטנת קומה (כמחצית גבהו של בעלה), אדמונית תוססת, קופצנית ועוקצנית. נראית תמיד כאילו יצאה משערו של מגזין לאופנה, לבושה בהידור לבן ונקי מרבב וחובשת כובע פנמה. טולמן מאמין שסוד ההצלחה טמון בידיו של איש המכירות של כל חברה "איכות המכירה עבורי היא החשובה ביותר, להבין את הראש והטעם של הלקוח ואז להציע פתרונות", הוא מנמק "בסופו של דבר כל החברה מהאדמיניסטרציה ועד למובילים – בידי המומחה שבחנות המקבל את הקהל. לכן אני מחפש כוכבים, הם המפתח להצלחה". דרכם של הטולמנים זרועה בכוכבים, אותם הם גילו וטיפחו בעצמם. שורשיהם של רבים מכוכבי העיצוב הישראלי צמחו ב"דניש". משה קסטיאל למשל. "ראיתי בחור בן 18 מגיע להיות אלוף בתחרות טיסנים. אמרתי שאם הוא יודע להיות כה מסור ונחוש להגיע לשיא, הוא מתאים לעבוד בשיווק אצלי", נזכר ג'ף. גם ארז בעל חנות "תות" היוקרתית ברמת השרון, נתגלה על ידי הטולמנים "ארז הגיע אלינו בעקבות מודעת דרושים שפרסמנו והיה אצלנו מוביל ומרכיב רהיטים. הוא התעניין מאד בעסק שלנו ואמר שיש לו חוש לעיצוב. שאלתי אותו אם הוא עיצב משהו והוא הראה לי את החדר שלו. זה הספיק לי לקבל אותו לעבודה", נזכר ג'ף.

"האחים קסטיאל הם שני בחורים חכמים בצורה בלתי רגילה, מעתיקים הרבה, אבל טוב, אין שם עיצוב שלהם", אומרת תמרה. על מעצב צמרת ישראלי אחר, שתמרה מבקשת לא לגלות את שמו אומרת תמרה "ראיתי עבודות שלו ובא לי לבכות, זה אסון. הזדעזעתי מהמחיר ולא האמנתי שקונים כזה דבר. אני אומרת מי שקונה מכל אלה – מגיע לו. הייתי בתצוגה שלו כשהוא פתח את החנות שלו. חשבתי שזה עלבון לטעם וליושר ולמה שאתה רק רוצה. בארץ לא אומרים 'וואהו איזה יופי, מי המעצב?' אלא 'מי המעצב? וואהו איזה יופי'. קונים שמות. הישראלים חייבים לטעום לחוות ולאהוב דברים, אי אפשר לאכול כל הזמן אותו אוכל. באירופה מעט מאד אנשים משתמשים באדריכל, הם לא צריכים, הם רוצים שהבית ישקף את האופי שלהם וטעמם. בארץ אנשים עושים כל מה שהאדריכל אומר. איפה תראה באירופה גברת הלוקחת אדריכל פנים לקנות ספה? בארץ אנשים פוחדים מהאדריכל ולא קונים דברים שבטעם שלהם", אומרת תמרה. "רוב האנשים רוצים את המוצרים וגם את הרעיון מה הם יכולים לעשות איתם, אבל אין בזה כללים. כוס יכולה לשמש לשתייה, אבל גם לגלידה, לנר, לקוניאק, לפרח. מפה אפשר לעשות מסדין ואגרטל מכד – אם זה נראה טוב זה מספיק. זה לא חשוב ש'זה לא נהוג'. אל תקנו דברים כדי להשתמש בהם בחגים או רק למתנה. אתם לא אוהבים את עצמכם מספיק כדי לתת לעצמכם את הטוב ביותר? אני אוכלת עם סכו"ם יקר ואיכותי כל יום, לא רק בראש השנה ולא רק כשיש אורחים".

 

 

כסא דג של Satyendra Pakhalè לקפליני, בטולמנ'ס

מה היו ההיי לייטס של הקריירה שלכם?
"הפתיחה של 'דניש' ברמת גן, הפתיחה של 'טולמנ'ס', הביקור של המעצבים סטפנו ג'יאובנוני, ריצ'רד סאפר וג'וליו קפליני היו מרגשים והתערוכה של 'אדרה'", מסכמת תמרה.

 

הפרק לקוח מספר אות-העיצוב היוצא לאור החודש בהוצאת אוריין 

 

 

האנרכיסט שהקים מימסד לחינוך – פרופסור רן שחורי

 

    בראשית דרכו חלם שחורי להיות שחקן, חרף היותו כבד גוף ואוטיסט ובאחריתו הפך למחנך, חרף היותו חסר כל אמונה ואנרכיסט. הוא אף קם ויסד מוסד חינוכי להקניית מקצוע העיצוב, תחום שהוא מודה שאינו מבין בו ואינו מדבר אליו רגשית. למרות היותו חסר מרפקים ולדבריו גם חסר כושר מנהיגות, הגיע לנהל את "המדרשה לאמנות" והפך אותה ליוקרתית ולנחשקת בתחומה, ניהל את האקדמיה הנחשבת "בצלאל" בירושלים והקים חוג אקדמי ללימודי עיצוב פנים במכללה למנהל. אם תשאלו אותו איך כל זה קרה, ישיב שהכל מקרי והוא עשה את הכל רק בגלל שהוא אוהב אנשים ונהנה לשחק בפני קהל.

 

 

פרופסור רן שחורי מקבל את "אות העיצוב 2007" על מפעל חיים, מראש העיר ראשון לציון מאיר ניצן

 

     "מה סוד כוחי בהוראה? יכולת המשחק והתיאטרליות שלי. חלקם באו לי משורשי בתיאטרון ומקור ההשראה השני שלי הוא טוני הלה, מנהלת תיכון עירוני חדש בו למדתי", מגלה פרופסור רן שחורי "לה יש את כל הזכויות על מה שאני. בשיעור ראשון היא נעמדה לפני הכיתה, הרימה עד גובה התחתונים את החצאית האחת שרק אותה לבשה כל השנים ואמרה: 'היום נורא בכיתי כי נשפכה חומצה גפריתנית על החצאית שלי'. היא אנרכיסטית, פציפיסטית, מדהימה, מטורפת, שלומפרית שצבעה את השערות והתעקשה להישאר רווקה. ממנה למדתי שניהול אמיתי הוא אנרכיסטי, אתה שובר הכל, אין חוקים, אין דבר בלתי אפשרי. אני ההפך ממחנך היכול להגיד לאנשים איך להתנהג, אני לא מסוגל להנהיג או לנהל ואני לא יודע לדרוש. מטוני למדתי שאין חוק, אין דבר נכון או לא נכון. אני אתאיסט בכל מובן המילה, לא מאמין בשום דבר. כל המורים והאנשים הקטנים רוצים מישהו שיהיה עם שוט מעליהם שיגיד להם מה לעשות ומה לא – ואני לא אומר".

 

 

 

בית הספר כתיאטרון

 

     שחורי נולד ב-1936 בתל אביב, בה גדל ובגר כשהוא מסתופף בתיאטרון "האוהל" שאביו היה בין מייסדיו. התיאטרון היה בדמו והיה ברור לו שזה מקומו, אך הוא היה כבד תנועה ודיסלקטי, אטום למוסיקה ולשירה ("בשבילי מוזיקה זה רעש") וללא מרפקים. מאחר ומאז ומתמיד הוא צייר, החליט לשלב בין התיאטרון לציור ולעצב תפאורה. כך השתלב בסדנא של אנסקי (אביו של אלכס אנסקי) שייצר תפאורות לתיאטרון "האוהל". ב-1958 יצא ללמוד אמנות מוזאיקה ברבנה באיטליה. "איטליה פתחה מסך אדיר לפני. לא היו שם מכוניות, כולם רכבו על אופניים, אחר כך הופיעו הפיאט והווספות. נשים שמנות, אספרסו, מקומות קטנים וחשוכים אפופי עשן סיגריות, זה היה שוק תרבותי", הוא מספר בציוריות תיאטרלית ובערגה "הרגשתי כמה אנחנו כאן פרובינציה מחורבנת. הכל נראה לי כאן עלוב, מסכן וקטן. באיטליה אפילו אנשים פשוטים חיו אמנות ובדרך לבית הספר עברו ליד מיכלאנג'לו". כששב לתל אביב, הטילה עליו טוני הלה ללמד אצלה בתיכון חדש וכך גילה שיותר מכל הוא מוכשר להיות מורה. אחר כך הוא ניהל את המדרשה לאמנות במשך תריסר שנים ובהצלחה רבה. "ואז דן הופנר, ראש האקדמיה בצלאל דאז, הציע לי לנהל את בצלאל במקומו", מספר שחורי "כמעט נפלתי מהכסא, הרעיון הזה לא עלה אף פעם על דעתי. הייתה לי חרדת קודש לבצלאל והאמת שמאד נהניתי מהמדרשה, היא הייתה ארוטית נורא, שכבתי שם עם תלמידות והייתי מלך. אבל לא אומרים לא להצעה כזו, הופנר פרש משם ואני החלפתי אותו". 

 

 

 

הקמת הפקולטה לאדריכלות בבצלאל

 

     עיצוב פנים אפשר היה ללמוד באקדמיה בצלאל בירושלים, עוד בשנות החמישים. באקדמיה חששו שהטכניון בחיפה ילחם על המונופול שלו בלימודי ארכיטקטורה וימנע קיומם במוסד אחר ו"הסתפקו" בלימודי עיצוב פנים, במקום "הדבר האמיתי" – ארכיטקטורה. כשהתמנה הפרופסור דן הופנר למנהל האקדמיה, הוא נתן לפרופסור ארטור גולדרייך להקים את המחלקה המשולבת לעיצוב סביבתי ותעשייתי. השנים היו רצופות בניסיונות של בצלאל לבקש מהמועצה להשכלה גבוהה אישור להקים מחלקה ללימודי ארכיטקטורה בבצלאל, כשהטכניון בחיפה מטרפד את הניסיונות ושומר על המונופול שלו בלימוד המקצוע. כפשרה הוסכם כי המועצה תכיר במחלקה המתוכננת בבצלאל ובלבד שזו תשא שם שונה מהתואר "אדריכלות". אז נשלף המושג המעורפל "לימודי עיצוב הסביבה", שכיסה בעצם על לימודי אדריכלות. תהליך ההכרה האקדמית במחלקה זו לרבות העיצוב התעשייתי, הסתיים רק בשנת 1979. "במחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי השנה הראשונה הייתה משותפת לשני התחומים ואחריה הופרדו שתי המחלקות", מספר שחורי "ואז היה ציד תלמידים, כשהמורים 'החזקים' משכו את התלמידים הטובים אליהם למחלקה לעיצוב סביבתי ואת ה'בררה' השאירו בעיצוב המוצר. כשהתמניתי למנהל האקדמיה, הפרדתי במחלקה בין מקצועות העיצוב התעשייתי לסביבתי וחידשתי את הבקשה להחיל עליו את השם 'ארכיטקטורה'. בשנת 1981", ממשיך ומתאר שחורי "הוצע לנו כדי למנוע עימות עם הטכניון, שהמחלקה בבצלאל תלמד עיצוב פנים ולא אדריכלות. בבצלאל נעמדו על הרגלים האחוריות. שמעון שפירא שלימד במחלקה אמר: 'אני לא רוצה פה חתיכות. עיצוב פנים זה עסק לנשים ומחלקה כזו תביא לכאן כל מיני בחורות, מחשופים וציצים'. שוב הוגשה בקשה למועצה להשכלה גבוהה, שמקץ 12 שנה נענתה בחיוב ובצלאל הורשתה לקרוא למחלקה שלה 'לימודי ארכיטקטורה'".

 

 

 

הקמת החוג לעיצוב פנים במכללה למנהל

 

בתחילת שנות התשעים אפשר היה ללמוד עיצוב פנים במכללה למנהל, ללא תואר אקדמי, במסלול שיסדו המעצבת כרמלה יעקבי שאליה הצטרפה האדריכלית היידי ארד. כשפרופסור שחורי פרש מתפקידו בבצלאל (1991), הוא הוזמן על ידי הגב' דינה בן ארי מהמכללה למינהל, לבנות לה תכנית למחלקה לעיצוב פנים וזו הוגשה למועצה להשכלה גבוהה ואושרה על ידי שר החינוך אמנון רובינשטיין. החוג לעיצוב פנים החל לפרסם פנייה להרשמה ללימודים ב-6 בנובמבר 1996 (יומיים אחרי רצח רבין). "הסיבה שכולנו בחרנו להתמקד בעיצוב פנים היא למעשה פרוזאית", מודה שחורי "ד"ר אליעזר פוקס, מנכ"ל המכללה למנהל, איש מאד ריכוזי עם תפיסה אימפריאליסטית קולוניאליסטית אמר לי 'אני רוצה בצלאל בתל אביב'. הוא חשב על מוסד גדול ויוקרתי. הסברתי לו שהמוסד שלו לא יצליח להתמודד עם העלויות של התלמידים בבצלאל והצעתי לו להתחיל מלימודי ארכיטקטורה, שמניסיוני עלויותיהם זולות והוא הסכים. זה היה שיקול פרקטי, אבל בינתיים כבר נכנסתי למקצוע ואפילו כתבתי גם ספר על מעצבת הפנים דורה גד, עבור ציונה שימשי שאצרה לכבודה תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב".

 

 

 

 

 

פיתוח התפיסה החינוכית

 

     "לארכיטקטורה שלושה כיווני התפתחות לימודיים היסטוריים", פורש שחורי את הרקע לתפיסתו החינוכית "הכיוון הישן ההיסטורי גורס שארכיטקטורה היא חלק מאקדמיה לאמנות. כך מיכאלאנג'לו היה צייר, פסל וגם ארכיטקט ולא הייתה הפרדה תחומית. עם המהפכה התעשייתית במאה ה-19 הופיעו המהנדסים, ובארכיטקטורה הדגש העיקרי היה על לימודי מתמטיקה, פיזיקה והנדסה. הכיוון השלישי התפתח בעיקר באמריקה, גרס שארכיטקטורה היא חלק מהאוניברסיטה ואז הדגש היה על סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדעי החברה. למה אם כך שייך הענף של עיצוב הפנים? חשבתי שהוא בדיוק החוליה המקשרת בין ארכיטקטורה פר סה, לבין אמנות, ולבין העשייה היחידנית בעיצוב המוצר. עיצוב הפנים הוא הפן האינטימי של הארכיטקטורה, עם נגיעה בקנה המידה האנושי, בחלל שבו בן אדם חי". על מצע זה ביסס פרופסור שחורי את התפיסה החינוכית של בית הספר "רציתי בית ספר שיהיו בו מרכיבים חזקים של האמנות, לעומת זה אין את המרכיבים מההיבט המתמטי ההנדסי ויש קצת מרכיב חברתי ומרכיב מאד חזק של אמנות וההיסטוריה של האמנות. היבטים הומניסטים ואנושים יותר של הארכיטקטורה".

 

     שחורי רואה עצמו קודם כל כאיש חינוך ולא כמי ששיך לענף העיצוב. "לא האמנות או הארכיטקטורה חשובים לי, אלא בית הספר כמקום מפגש של אנשים מההיבט האישי היצירתי", מפרט שחורי "במאה ה-16 בבולוניה, נערים למדו מקצוע כשוליות ואחר כך עבדו תחת השגחת איזה מסטר. לעומת זאת אקדמיה לאמנות היא מקום לאינטראקציה בין מורים שונים לתלמידים שונים וניגודים בין מורים לתלמידים. מה שעושה בית ספר טוב זה יותר התלמידים מאשר המורים. אני הכי מתעב פרובינציה, מקום קטן. בבית ספר חשוב המגוון, הפלורליזם, אין מורה אחד שנותן כיוון. איני מעוניין בבית ספר דוקטרינרי שמביא בשורה".

 

     "הגישה האמריקנית היא פרקטית, עם ניתוח עלויות ותהליכי ייצור, מעצבים בצורה קונוונציונלית ומלמדים איפה לשים את הספה ואיפה וילון. אני חושב שזה רע מאד. העולם משתנה במהירות אדירה מבחינת הטכנולוגיה וההדגשים", מבהיר שחורי את ההדגשים בלימודים שהנחיל "אצלנו במכללה למינהל הכי חשוב להכניס לסטודנט כמה שיותר פלפל לתחת, למצוא לו אתגרים משמעותיים ולהעיף אותו, כי הוא יוצא לחיים והם לא יפנקו אותו, הוא צריך הרבה אנרגיה ופוטנציאל חלומי כדי להמשיך הלאה. אנשי השוק תמיד טענו כלפינו, שכך הם לא יכולים להיעזר בנו, כי אנו לא מכינים להם חיילים ופועלים למערכת המסחרית שלהם, אך זה לא התפקיד שלנו. אני מלמד לחתור ולערער את הסדר, להמציא את הדברים כל פעם מחדש, נותן להם כלים בסיסיים, שפה, הבנה של תהליכים ועם הכלים האלה אפשר להתפתח לכל כיוון. העולם משתנה ומי שצריך לתת ביטוי להשתנות הזו מכל הבחינות, הכלכלית, החברתית, הנפשית, העיצובית זה מעצב הפנים. הוא יכול לעשות את השינויים בצורה הרבה יותר מיידית. לכן המקצוע תופס והגידול בביקוש למקצוע ניכר אצלנו".

 

 

 

מתוך "ספר השיאים של העיצוב הישראלי" העומד לצאת לאור החודש בהוצאת אוריין