צבי בר בשמיים עם יהלומים

 

 

 

לילה במתחם הבורסה ליהלומים ברמת-גן. צילום: צחי אוסטרובסקי, מתוך הספר החדש "קו לרקיע"

 

     בראשית שנות השישים, השיא היהלומן מקס רוזנברג את בתו והזמין לאירוע המפואר את כל חבריו היהלומנים ואיתם גם את ראש העיר רמת-גן קריניצי. היהלומנים תינו בפני קריניצי כי מזה שנתיים מטרפדת להם עיריית תל אביב בעקביות את תכניתם להקים לעצמם בניין משלהם, וזאת בגלל יריבות פוליטית. קריניצי קפץ והציע להם מיד וללא היסוס 5 דונם באזור הכי שומם ומפוקפק במערב רמת-גן, סמוך לואדי מוסררה. למרות שהיה זה אזור שמעבר להרי החושך ונתפש כחסר סיכוי, למרות שהשטח  שהבטיחה עיריית רמת-גן כלל לא היה בבעלותה, למרות שעיריית תל אביב ניהלה מלחמת חורמה בעיר השכנה כדי שהבניין לא יקום בתחומה – וכנגד כל הסיכויים, נבנה ונחנך שם לבסוף ב-1968 בניין הבורסה ליהלומים הראשון ברמת-גן. זו הייתה רק הסנונית הראשונה באזור שמתכנני העיר הצליחו להפוך ארבעים שנה מאוחר יותר לבירה העסקית של מדינת ישראל: מתחם ובו מכלול בנייני הבורסה ליהלומים בשטח של 80,000 מ"ר, לצד עשרות מגדלים שבתוכם גורד השחקים הגבוה בישראל ("מגדל אביב", 69 קומות) והשני הגבוה במזרח התיכון. מתחת לדרך ז'בוטינסקי המוביל אל העיר, נחפרת כעת מנהרה בה תעבור הרכבת הקלה שתחבר בין פתח תקווה לבת-ים, עם תחנה מתחת ל"צומת עלית" שם מתוכנן רחוב ומרכז מסחרי תת-קרקעי ראשון מסוגו. זאת ועוד שלושה מוזיאונים שמתכנן ראש העיר במתחם הבורסה ופארק שלצורך תכנונו זימן אליו ללשכתו את אדריכל העל דניאל ליבסקינד מארה"ב.

 

     עבור השטח לבניין הבורסה הראשון הסתפקה העירייה בסכום זעום של 96,250 לירות. כיום מכונה המתחם העסקי שנוצר בעקבותיו "באר הנפט של רמת-גן", ממנו היא "שואבת" דמי ארנונה בסך 150 מיליון שקל המהווים כ-20% מתקציבה השנתי.

 

 

 

בית הראל. אדריכלות "יסקי-סיון". צילום: צחי אוסטרובסקי, מתוך הספר החדש "קו לרקיע"

 

עטיפת הספר "קו לרקיע". עיצוב" דינה שהם. צילום: צחי אוסטרובסקי

 

     הספר "קו לרקיע – אדריכלות מתחם הבורסה ליהלומים ברמת-גן" שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "אוריין", מתחקה אחר סיפור התהוותו של המתחם כפנומן, מתעד אותו על היבטיו השונים ומציג תרחיש לעתידו המתוכנן.

 

     המתחם אמנם מהווה סיפור הצלחה והוא משמש בשעות היום כליבה העסקית התוססת של המדינה ומהדר את חזותה ופניה, אולם בסופו של היום הוא מתרוקן והופך לאזור לא ידידותי ול"חצר האחורית" של העיר. אודה, הערכתי לראש העיר צבי בר ולצוותו רק הלכה וגברה ככל שהתקדמתי בכתיבת הספר ולמדתי מקרוב מאד אחרי מהלך הדברים ודווקא משום כך בלתי מובן בעיני הפער בין יכולתם העצומה להגשים חזון כמעט דמיוני ולממש אותו במסירות ובעקשנות – לצד כישלונם הגמור להפוך את המתחם לאזור קניות ובילוי מוצלח. "ניסינו וניסינו, מאד רצינו להצליח אבל אני מודה, נכשלנו", הודה בפני פעם מנכ"ל העירייה דוד בנימיני. בניגוד לעיריות אחרות הפועלות לעתים בשליפות ועם הרבה קצוות לא סגורים, עיריית רמת-גן מנוהלת בידי אנשי צבא לשעבר וכל פעולה שלה מתוכננת ומתבצעת בצורה מדוקדקת כמו בצבא הפרוסי. לעומת זאת עד היום אין כל קצה לתכנית מסודרת להוספת מימד הפנאי והבלוי למתחם שהוא בבת עינם ומקור לגאוותם. גרוע מכך, אין לה כלל כל מודעות לצורך הקיים בתכנית מובנית ורב-שלבית שכזו. "זה לא יקרה בצורה מלאכותית", גורס ראש העיר צבי בר, "אנחנו לא מחפשים להלביש תדמית ולהמציא לעיר מותגים. העיר שלנו ממותגת באופן טבעי כעיר שטוב לגור בה ונותנת שירותים טובים לאזרחיה". במקום זאת, מתכנני העיר מאמינים שפשוט מאד אם יזרימו למתחם קהל רב, הוא יהיה זה שיניע תהליך שיגרום למתחם להתהוות כמו מאליו לאזור בילוי, קניות ותרבות תוסס. את הקהל הזה הם מבקשים להביא למשל, באמצעות קיום אירועים "ברחבת שניצר" שבמתחם (מול "תיאטרון היהלום"), דוגמת המופעים שהעלו שם בשנה האחרונה עם מירי מסיקה, יהודה פוליקר והצבעת התושבים לזכייתה של מרינה תושבת העיר ב"כוכב נולד". אך עד היום למשל, לא התקיים ולו שיתוף פעולה מזערי אחד בין המתחם לבין בית הספר "שנקר" השכן שמעבר לכביש, אחד מבתי הספר לעיצוב היצירתיים, תוססים ובועטים בארץ. קהל נוסף שמצפים ממנו לפרנס את האזור, מתוכנן להגיע ממגדלי מגורים ("מגדלי גינדי") הנבנים במתחם, אשר דייריהם יבצעו את הקניות ויבלו במתחם. נכון לעכשיו מציע המתחם בית תרבות אחד בלבד, "תיאטרון היהלום", שהקהל היוצא ממנו ורוצה לשתות קפה אחרי ההצגה, עושה זאת בכל מקום חוץ מאשר במתחם הבורסה.

 

     הסיפור הבא יכול להמחיש את הניתוק מהמציאות המפוספסת של המתחם: באחת מפגישותיי עם ראש העיר, כשאדריכל העיר סרג'יו לרמן בחברתנו, סח לי בר כשהוא מנפנף בידיו בהתלהבות, "…והבט היום במתחם והוא מלא חיים, יש בו בתי קפה ויש בו גלריות…", לא יכולתי להתאפק וקטעתי את דבריו "איזה גלריות"? שאלתי מעמיד פני תם. "גלריות…יש הרבה גלריות…", השתהה ראש העיר ואז פקד "סרג'יו, תגיד לו איזה גלריות יש". אדריכל לרמן, שקיבל את המשימה לחלץ את ראש העיר, נע בכיסאו במבוכה ומלמל "הו, ודאי, הרבה גלריות… יש גלריות, אה, בכניסה לקונסוליה הבריטית ובפואייה של 'תיאטרון היהלום'", הצליח לבסוף ל"גרד" שני מקומות בהם תלויות תמונות על הקירות.

 

     "בתפקידי הקודם כאדריכל העיר תל-אביב, מצאתי את שדרות רוטשילד עזובה ונטולת חיים", משווה אדריכל לרמן, "זה היה ממש סוף העולם, בלי בית קפה אחד ובערב היה מסוכן להסתובב שם. מחלקת המופעים של עיריית תל-אביב קיימה בשדרה מופעים שונים וערבי ריקודים. המון אנשים החל להגיע לשם וזה הפך את השדרה למלאת חיים, צבעונית ואף סמל לעיר עצמה שהיא 'עיר ללא הפסקה'". לדברים אלה מגיב אדריכל עמי שנער (בעבר אדריכל ראשי של משרד השיכון), המאמין שלחיי רחוב תוססים חיוני ליצור מצע ותשתית מעוצבת ותומכת, "מה שבונה את חלל שדרת רוטשילד הם העצים הצפופים, המטופחים והירוקים, היוצרים גגון אינטימי מעל הולכי הרגל. תחושת הידידותיות והביטחון להולך הרגל, מקורה בפעילות הערה של האנשים הרבים המטיילים לאורכה, המבלים בבתי הקפה הרבים והמקומות המוארים והמלאים אדם. עיצוב המתחם וההשקעה בתשתיות להולכי רגל, יהפכו אותו למוקד פעילויות שהקהל יגיע אליו מכל עבר, גם אם אינו גר בתוכו. גם במתחם ההיי-טק בהרצלייה-פיתוח אין מגורים והמקום שוקק בקהל מבלה המגיע אליו במיוחד".

 

 

 

תמונת ארכיון של מפעל "עלית" ושל דרך ז'בוטינסקי (צילום רן ארדה). לידם צילום של ראש העיר צבי בר, במנהרה הנכרית מתחת לצומת "עלית", למטה: שרטוט הרחוב והמרכז המסחרי התת-קרקעי שיוקם מתחת לצומת "עלית", בתכנון "קולקר אדריכלים". מתוך הספר החדש "קו לרקיע"

 

     בספר מוצגת בנייתה של תכנית האב לתכנון ועיצוב המתחם ותכנון מערך התחבורה שלו, הקרויה "תכנית הצל" אותה תכנן משרד "אמאב אדריכלים" לפי דרישת ראש העיר צבי בר, אשר הוביל ומוביל את יישומה עד היום. הספר דן בהיבטים השונים הקשורים בתכנון העירוני והאדריכלי של המתחם, כגון: הבנייה לגובה. ערוב שימושים והפיכת האזור לרב תכליתי. שילוב מגורים באזור. החוסר בעיצוב שפה אדריכלית וחזותית לאזור. פתיחת המגדלים המכונסים בעצמם לרחוב ויצירת רקמה חייה. הרחבת והתאמת תשתיות האזור להולכי רגל ועוד. "מתחם הבורסה מהווה דוגמא חיובית לבנייה לגובה", אומר אדריכל עמי שנער, ממחברי המחקר על תכנון הבנייה לגובה בישראל, עבור משרד הפנים, "הוא המתחם היחיד והראשון בארץ שהוא מרוכז ומוגדר מאד בשטח קטן יחסית וממוקם נכון לצד עורקי תחבורה ראשיים. יש לו חיכוך מועט עם שכונות המגורים סביבו. הריכוז והאינטנסיביות שלו יוצרים אפקט חזותי מרשים מאד, כמו מנהטן קטנה".

 

     "זובין מהטא אמר לי שרמת-גן נראית מרחוק כמו תמונת אמנות והפסל דני קרוון אמר לי, שבערב כשמסתכלים עליה רואים פסל סביבתי", אומר ראש העיר בגאווה. בחלקו הגדול של הספר האלבומי, מתועד המתחם ומבנים מיוחדים וראויים לציון בו, במצלמתו של צלם האדריכלות הוותיק צחי אוסטרובסקי. בצעד חריג ולא כנהוג באלבומי אדריכלות מוקפדים בצילומיהם הנקיים, שזרנו ביניהם צילומים של החיים המתרחשים סביב ובתוך המגדלים, על שגרת יומם ולעתים גם עליבותם. הצילומים צולמו על ידי החוג לצילום עיתונאי של "מסע אחר". את הספר עיצבה דינה שהם והוא דו-לשוני.

 

 

…………………………………………………………………………………………………………………………………..

"קו לרקיע – אדריכלות מתחם הבורסה ליהלומים ברמת-גן", כתב וערך גיורא אוריין, הוצאת אוריין, 120 עמודים. הספר יצא ביוזמת ובהזמנת העיר רמת-גן

 

 

 

מודעות פרסומת