להיות עם סטייליסטי בארצנו

"עיצוב פנים הוא קודם כל מכשיר סימון ואפיון. בעולם הדחוס ב-6 מיליארד בני אדם ובמדינה קטנה שאוכלוסייתה מונה 6 מיליון, יש הכרח לצעוק את הזהות הפרטית, שהיא כנראה ההוכחה היחידה שהאדם אכן חי וקיים". פרופסור רן שחורי

 

בראשית הייתה הרומנטיקה. העולה האירופאי שחי כל חייו על אדמה לא שלו וישב על מזוודות מפחד לפוגרום, העריץ את הפלח הערבי שחרש את נחלתו בקשרי אבות עבותים והעתיק ממנו את השפם העבות, הכפייה, החומוס והפינג'אן יחד עם כלי נחושת ורקמת-יד ומילים ערביות שהסתחבקו עם העברית. צמחי צבר קוצניים, סנדלים תנ"כיות ובגדי חאקי, השלימו את דמות הצבר הנועז והחוצפן, במקום היהודון הגלותי הנתון לחסדי הגוי הגברתן. לסגנון הישראלי קראו אז "אוריינטליזם". אבל אז פרצו המאורעות והערבי הפך להיות מחבל עם סכין מאיימת והבתים הפכו להיות מובלעת אירופאית. בגלל המצב הכלכלי הירוד, הופנו המאמצים למעטפת החיצונית ונבנו "בתי החלומות" של שנות העשרים בבן יהודה או הטירות המעוטרות במגדלים ברחוב מאפו. מהתנ"ך נשארה רק ארכיאולוגיה בתל מגידו, ותל אביב הייתה אירופה נוסח מגידוביץ'. 

לאחר מלחמת 6 הימים, תחושת המקומיות הצנועה התחלפה בתחושת גדלות של מעצמה ותיאבון להמשיך ולפרוץ החוצה מגבולות הארץ. תחילה בטיולי שבת מעבר לקו הירוק אז הבאנו מזכרות מהעיר העתיקה. אחר כך הבאנו רהיטים מהמזרח הרחוק בקונטיינרים. ובסוף הבאנו אלינו את החנות עצמה – את איקאה, את חוץ לארץ. החברה הישראלית התעשרה והמהפך ועליית הליכוד (1977), סימנו גם את המהפך מהצו של הצנע לכת, ל"חטוף כפי יכולתך" ולתחרות ראוותנית אצל מי הסלון נוצץ יותר. הסכמי השוק המשותף, בתחילת שנות ה-60, הציפו את הארץ במיטב מוצרי יבוא נטולי מס, אך הנחיתו מכת מוות על ייצור העיצוב הישראלי שנכנע בתחרות ליבוא.

מתוך הבלבול הזה, כשאנו נוכחים במזרח וליבנו במערב, נוצרו הבתים בנוסח טוסקנה ופרובאנס, בסגנון ים-תיכוני אבל אירופאי ורומנטי. ממשיכים לסלוד מ"טעם ערבי", אבל כולנו רוצים לגור בבית ערבי.

 

דורה גד: העליות האמידות, כמו העלייה הרביעית מפולין והעלייה החמישית מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה, הביאו איתם ארצה רהיטי עץ כבדים ווילונות עבים שאטמו את החלונות בפני האור הים תיכוני (שציירי הארץ ידעו להעריך). מעצבת הפנים דורה גד שעלתה ארצה ב-1936, הקדימה את דורה והייתה מהראשונות שהשתמשה בחומרים מקומיים כמחצלות ושרפרפי קש, תלתה את השידות הקטנות על הקיר, פתחה לרווחה חלונות נטולי וילונות וצבעה את הדירות בצבעים בהירים המגיבים לשמש ולאור. 

 

 

 

 

ג'ף ותמרה טולמן: רהיטים בשנות ה-60 יצרו נגרים מקומיים. העולם ומנעמיו היו מעבר לערי החושך והיציאה לחו"ל הייתה פריבילגיה של מתי מעט. ג'ף טולמן, אז עולה חדש מדרום אפריקה, ניצל את זכויות העולה שהיו לו וייבא ארצה רהיטים מחו"ל וגילה את התשוקה הישראלית "להרגיש בחוצלארץ". החנות שהקים "דניש אינטריורס" (1961), צמחה מ-40 מ"ר לרשת שהביאה את העיצוב הכי עולמי לפרובינציה, כשתמרה מצטרפת אליו לחנות ואחר כך כשותפתו לחיים ומביאה לייפסטייל אנין טעם באקססוריז לבית. את "דניש" בלעה ועיכלה רשת "רים" ובשנות ה-80 פתחו בני הזוג את רשת "טולמנ'ס" והראו לישראלים מה האיטלקים יודעים על עיצוב, באדיבות קפליני (ג'ספר מוריסון, טום דיקסון, רון ארד), אדרה (האחים קמפנה), אלסי (סטפאנו ג'יאובנוני), קאסינה (פיליפ סטארק, פיירו ליסוני), מג'יס (קארים ראשיד), פאולה לנטי (פטרישיה אורקיולה). ב-2006 מכרו בני הזוג את הרשת והתמסרו לנכדיהם.

(פרט מעניין על שנות ה-60 המהפכניות: בערך באותו זמו ובמקביל, נפתחה בישראל חנות "דניש" שיצרה מהפכה בעיצוב הישראלי, קונראן פתח את "הביטאט" בלונדון ושינה את טעם הקהל האנגלי אם לא האירופאי ובאוסלו נפתחה חנות "איקאה" הראשונה).

 

 

 

קסטיאל: חנות משפחתית זו, שלפני 63 שנים שכנה מתחת לגג אזבסט רעוע לצד סיטונאים ומסעדות פועלים קשיי יום, הפכה להיות הסמן הימני בסגנון עיצוב הפנים שלנו. קסטיאל הם אמרגנים בעלי טעם טוב של עיצוב מכל העולם. הם אינם מוכרי רהיטים, כסאות או שולחנות – הם מוכרים סגנון חיים ואגב כך גם את כל המרכיבים שהזכרנו. הצלחתם נבעה מיכולתם לפתח שפה עיצובית שזוהתה עם הבון טון הישראלי. "החיים על פי קסטיאל" עשויים מחומרים פשוטים וטבעיים, המרכיבים פריטי ריהוט לאניני טעם ועתירי ממון: פעם אלה היו אבן ציפחה (קסטיאל החלו את הטרנד בארץ) לרצפה וגם למשטחי שולחנות, עץ טבעי, מתכת חתוכה בלייזר, פרקט מאריחי פח, בד ואחר כך ריהוט צבוע לבן, זהב או חלודה. מרקחת אקלקטית של עיצוב פנים שכיף לגור או לארח בה ואינה מוזיאון מקודש. בחנות כמו במסעדה: המנות צריכות להיות גדולות ולעגבנייה יש טעם אחר אם שילמת עליה הרבה וחתך אותה שף מפורסם.

 

 

 

אילן פיבקו: בציבור הרחב הוא ידוע כמי שתכנן את המגדל שלא משאיר איש אדיש, ברמת-גן לצד נתיבי איילון. אילן פיבקו הילד רופד בתרבות אירופאית בעלת גינונים פאריסאיים, שהיו זרים לארצנו המחוספסת, החמה והצחיחה. מתוך האאוטסיידריות הזו הוא יצר חיבור – אישי פנימי, בינו לבין הישראליות, וכאדריכל – גם חיצוני, על ידי מתן סגנון ואלגנטיות לנוף הבנוי הישראלי. בעוד אדריכלים מנסים לעזור לנו לברוח מהארץ החשופה ואוכלת יושביה, באמצעות דיסנילנד של מבנים ממחוזות רחוקים ועם תפאורה נוסח הוליווד – פיבקו התחבר למקום דווקא בחומרים הבסיסיים שבשורשיו: לפשטות החומר, לרוח המלטפת, לחול הראשוני, לשמש המענגת, לעירום ולסקס שלחוף הים התיכון. הנגיעה האדריכלית שלו קלה, הטיפול שלו חושני, כמו להזליף שתי טיפות לימון על ירק עסיסי ולהבליט את טעמו. הוא לא כפה על הבתים שלו את נוכחותו, אלא חשף את קסמם הראשוני של הדברים מבלי שיהיו מעובדים ומתוכננים מדי. "בית הצדף" שתכנן ובנה ביפו מכיל את הקסם של הריגוש המופק כאילו מכלום, מסביבה העשויה מחומרים ראשוניים. בארץ צעירה שבה אפילו המטאטא יורה, פיבקו נאלץ להמציא חומרים שהפכו אחר כך למילון הצורני של אדריכלות הבתים של האנשים היפים: הטיח הפיגמנטי צמח מנסיונות שעשו בחול מהמכתש בערבה וקטישת רעפים ורודות. במקום האלומיניום החדשני שחיקה את תריסי הפלדה והעץ, הוא החזיר למפתחי הבתים את מסגרות הפלדה ("פרופיל בלגי") משכונות ישראל של פעם, בירושלים, חיפה הערבית, צפת ויפו. אבן חברון בעלת מראה מתפורר ומחורר ריצפה את הבתים שלו. סגנון המשלב בית ערבי עם בית במושב, חיבור הרמוני בין ניגודים – הענקת תחושה מפעימה שכאילו גדולה מהחיים, הוד והדר אירופאים, רומנטיקה, נהנתנות – למשהו פשוט, דל, מקומי ולא פורמאלי.

"זה הצורך הפסיכולוגי הנפשי העמוק של ילדי תפר כמוני להורים אירופאים בישראל, לחבר וליצור הרמוניה בין ניגודים", מסביר פיבקו.

 

 

 

איקאה: בשנה שעברה גדל מחזור מכירותיה של איקאה בארץ בכ-10% לשיא של 469.3 מיליון שקל, 2.65 מיליון מבקרים פקדו את החנות, המסתכמים ב-15 מיליון מבקרים מאז פתיחתה. שני שליש ממכירותיה הם רהיטים ושליש אביזרים. בתוך 3 שנים בכוונתה לגדול לרשת של 3 חנויות בפריסה ארצית. יגידו מה שיגידו (ותסמכו על הישראלים שתמיד יגידו), איקאה תרמה תרומה ממשית וחיובית לעיצוב פנים משופר סגנון וטוב טעם בבתים של כ-ו-ל-ם ולא רק לקוחות דורה גד, קסטיאל, טולמנ'ס ופיבקו.

 

 

 

מודעות פרסומת