The Man With Kaleidoscope Eye

הוא ניצח את סלבדור דאלי בתחרות ציור פומבית, השתכר עם אוליבר ריד בקאריבים ודהר עם סטיב מקווין בהרי קאליפורניה. הוא היה חבר קרוב של ג'ימי הנדריקס ועיצב ספרי שירים ועטיפות לאלבומי הביטלס, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רולינג סטונס והמי ואת כרזת סרטו של אנדי וורהול Chalsea Girls.
תערוכה רטרוספקטיבית ל-Alan Aldridge בן ה-65, במוזיאון העיצוב של לונדון, מציגה את אחד ממעצבי המפתח של שנות ה-60 הפסיכדליות ושל הסבנטיס.

 

אלן אלדרידג' כיום, בשנות ה-60 שלו, בביתו בקליפורניה

אלדרידג' בשנות ה-60

התערוכה The Man With Kaleidoscope Eye, שם הלקוח משירם של הביטלס "לוסי בשמי היהלומים", נפתחה במוזיאון העיצוב בלונדון. לראשונה הוצגו בו עבודותיו של אחד מהמעצבים הגראפיים החשובים והמשפיעים במאה האחרונה. ציוריו הקרטוניסטיים באייר-בראש ודימוייו הסוריאליסטיים, הרכיבו הלוציונאציות פסיכדליות בצבעוניות עזה אך רכה ומורכבת, ונטלו חלק ביצירת הסגנון והשפה הגראפית של הסיקסטיז.
אלדרידג' המכנה עצמו "בדרן גראפי", מהווה לדברי האוצר הראשי של המוזיאון, שילוב בין הצייר Aubrey Beardsley וכוכב רוק, ואכן הרזומה שלו מכיל כברת דרך ארוכה בה צעד יד ביד עם תעשיית הרוק הבריטית.

ואחר כך באו הביטלס

הוא נולד בלונדון ב-1943 והחל את הקריירה שלו כפועל נמל בגיל 14, לאחר שנטש את בית-הספר. "אם הייתי שואל אותי אז מיהו פיקאסו, ודאי הייתי מנחש שזהו שחקן כדורגל בנבחרת איטליה", הוא אומר, "אמא שלי גילתה יום אחד רישומים שעשיתי והחבאתי מתחת למיטה ומאז נהגה לספר לי על הדוד סיד שלנו, שהיה אמן ונסע לצייר באפריקה ומת מסיפיליס. 'אם תמשיך לצייר, תסיים את חייך כמוהו', היא נהגה לומר לי".
בכל זאת, חרף חוסר הכשרתו ונסיונו באמנות, בגיל 22 (1965) התקבל כמעצב בהוצאת ספרי הכיס הפופולארית Penguin. "האמת שתמיד חלמתי להיות משורר, והנה מצאתי עצמי מעצב ספרים לפינגוין בשביל הכסף", נזכר אלדרידג', "לא הייתה לי כל הכשרה בעיצוב ולכן הייתי עם המון חוסר בטחון בהתחלה כשביקשו שהאייר עטיפות לספרים".
אחרי אתנחתא קצרה כארט דירקטור בעיתון סנדיי טיימס, הוא שב לפינגווין כארט דירקטור של ההוצאה והמשיך לעצב רבות מעטיפות הספרים שלה. הוא הצליח לנער אותה מהשמרנות העיצובית שלה והעטיפות הסוריאליסטיות שלו יצרו התאמה בין פינגווין והתקופה. כך למשל עיצב את עטיפת ספרו של ג'ון לנון The Penguin John Lennon, ב-1966.

העטיפה שעיצב אלדרידג' לספרו של לנון בפינגווין

שיתוף הפעולה עם ג'ון לנון הוביל להזמנות נוספות מתעשיית הפופ: בדצמבר של אותה השנה (1966) אייר את אלבומם השני של להקת The Who, A Quick One (בארה"ב שונה שם האלבום מטעמי צניעות מ"חפוז", ל"ג'ק המאושר", כשם אחד מהלהיטים שבאלבום).

האלבום "חפוז" של להקת "המי", בעיצובו של אלדרידג'

שלוש שנים אחריו באה עטיפת האלבום Goodbye Cream, שם אירוני לאלבום האחרון שהוציאה להקת הקצפת, שחבריה אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס כבר לא היו חברים כל כך טובים זה עם זה ופירקו את הלהקה זמן קצר אחר-כך.

שלום ללהקת הקצפת

"זה התחיל בלהקת The Who שהזמינו ממני עבודה, אחר-כך באו הקצפת, הרולינג סטונס ואז הגיעו הביטלס", הוא מספר, "באותו זמן כבר הייתי יועץ העיצוב של חברת אפל של הביטלס, היה לי מוניטין טוב וגם סגנון מגובש, שהתאים והיה 'חם' באותה תקופה. כינו אותי 'Beardskey in blue jeans'".
אלדרידג' לא היה מהמעצבים שעבדו מאחורי הקלעים של סצנת הרוק, אלא היה אחד מיקיר בניה. בשנות ה-60 יצר הבמאי הבריטי Peter Whitehead סרט תעודי על הסצנה, ואלדרידג' כיכב בסרט לצד מיק ג'אגר, מייקל קיין וג'ולי כריסטי.
בסבנטיס (1975) הייתה זו עטיפת אלבומו האוטוביוגרפי של אלטון ג'ון Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy שאלדרידג' עיצב באינספור דימויים מצויירים. מבחינת המשקל הסגולי של אלדרידג' בעיצוב השפה החזותית של מוסיקת הרוק, ניתן להשוות אליו רק את Roger Dean, אף הוא מאייר בריטי בן גילו של אלדרידג', שהחל משנת 1968 ואילך לקח חלק דומיננטי יותר מאלדרידג' בתחום ועיצב עטיפות בסגנון ריאליסטי פנטסטי ללהקות הדור הבא – שיצרו מוסיקה מורכבת ומתקדמת יותר ממוסיקת הפופ, כמו Yes, Atomic Rooster, Uriah Heep, Gentle Giant. אלדרידג' ניסה להשתמש בהצלחה של אלבומו של אלטון ג'ון, שעבור עיצובו זכה הוא עצמו בפרס הגראמי, כפלטפורמה כדי להמריץ את הקריירה שלו ובאמצעות קשריו של אלטון ג'ון באמריקה, הצליח להתחיל בהפקה של סרט ילדים בכיכובו של ג'ון המבוסס על האלבום. אלא שבאותה עת יצא ג'ון מהארון והתקשורת האמריקאית רעשה מהגילוי על הביסקסואליות שלו, וכך רעיון הסרט נגנז, כיוון שהמפיקים החליטו שלא זה הגיבור הראוי להופיע בסרט ילדים.

העטיפה הכפולה לאלטון ג'ון

הוא הפך לאייקון של עידן הפופ לא רק בזכות עטיפות תקליטים שאייר, כך למשל ב-1966 במקביל לעבודה עם לנון ולהקת המי, הוא הוזמן על ידי אנדי וורהול לעצב את כרזת סרטו "נערות צ'לסי", בו כיכבה ניקו לצלילי הפסקול של הוולווט אנדרגראונד. אלדרידג' מספר שהעיצוב הקונטרוברסלי שנתן לכרזה, מזכה אותו עד היום בתגובות כועסות, אך הוא שלם לחלוטין עם העבודה שעשה. עיצוב דומה הוא הציע אגב לביטלס, עבור האלבום הלבן שלהם, אותו הם דחו ונשארו עם עטיפה חסכונית אך מיתולוגית באמירה ובנועזות שלה.

כרזת הסרט "נערות צ'לסי" של וורהול

נשף הפרפרים

 

הוירטואוזיות וטביעת החותם האישית שלו, באו לביטוי במיוחד בשני ספרים שאייר ושהוא זכור בעיקר איתם: ספר שירי הביטלס שאייר ב-1969, The Beatles Illustrated Lyrics, בו איוריו תפסו בעצם את מהות הקסם והמשיכה של תופעת הביטלס בעצמה והיוו חלק מממה שהרכיב את תדמיתם של הביטלס. האיורים היו חלק בלתי נפרד מהשירים שבספר ויחד התחברו למקשה אחת של עולמם הציורי, הלירי והפיוטי של הביטלס.
השפעתו על השפה החזותית של הביטלס, קיבלה משנה תוקף כשלנון מינה אותו פורמלית ליועץ העיצוב של הלהקה.
ב-1973 יצא לאור ספר ילדים עטור פרסים Butterfly Ball and the Grasshoppers Feast, שאלדרידג' אייר בהתבסס על ספרו של ויליאם רוסקו מ-1802, על נשף של חבורת חרקים וחיות קטנות. על הספר נאמר שהוא ספר הילדים היפה ביותר שיצא במאה האחרונה, והוא עמד לצאת לאקרנים כסרט אנימציה ואפילו נכתב לו פסקול עם שיר נושא של רוג'ר גלובר (לשעבר מלהקת סגול כהה), אך הפרויקט בוטל לבסוף. ספר זה, לצד עבודותיו ללהקת הביטלס, הקנו לו את המוניטין הבינלאומי שלו כמעצב.

לנון בצורת זחל

כשאני מבקש מאלדרידג' לתאר את תהליך העבודה שלו עם אמני הפופ הידועים ואיך הוא תרגם את הטקסטים שלהם לתמונות, הוא אומר "זה ישמע יומרני, אבל יש לי עין שלישית, אני אמן מאד חזותי ואני לא עושה סקיצות. כשוורהל נתן לי את הבריף של הספר שלו 'נערות צ'לסי', ידעתי מיד איך תיראה הכרזה לסרט. או שהיה לי דימוי ברור של לנון לשיר שלו וכשהראיתי לו אותו, מצוייר כמו זחל, הוא הראה לי את המילים של השיר ואמרתי, לעזעזל, זה בדיוק מה שדמיינתי".
אלדרידג' משתמש הרבה בפוטושופ ביצירת האיורים שלו ומגלה שהוא מתחיל תמיד כל איור בפינה הימנית התחתונה של דף הציור וממלא את הציור בכיוון הפינה השמאלית העליונה שלו, זאת גם כשיש לו דמות מרכזית שניצבת במרכז הנייר. כמעט תמיד הוא יודע בדיוק מה יהיה מצוייר בתמונה שהוא יוצר.

קצת נחת

בד בבד עם פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה שלו, יוצא ספר המסכם את עבודתו (בהוצאת Thames and Hudson). כשהוא נשאל איזו תקופה הוא זוכר בהכי הרבה געגועים, הוא מתרווח בכסא ומצביע על עבודתו עם הביטלס וחברת אפל ועם ג'ון לנון. כשמבררים איזו עטיפה של אלבום הוא הכי אוהב, הוא מתלהב דווקא מהעטיפה שעיצב לדיסק "רקוויאם מלחמה" של הקומפוזיטור בנג'מין בריטן, "אני חושב שפשוט עיצבתי את העטיפה של האלבום שאני הכי אוהב", הוא אומר. "הכירו אותי כאומן פסיכדלי, מסצנה שיצרה בהשפעת סמים. אבל היו בתוכי המון חלקים פסטוראליים ושלווים שרציתי לגלות. התקופה השתנתה, הסגנון ההזוי שעשיתי לביטלס, לרולינג סטונס וללד זפלין ואחרים, השתנה. כשאפל התקפלה, קניתי בית מקסים בנורפורק והשלווה הכפרית הפסטוראלית התאימה לי מאד", הוא אומר בנחת. כיום הוא מתגורר בארה"ב, לאחר ששעזב את בריטניה לפני 28 שנים. "כשהתחלתי לאסוף חומר לתערוכה הזו במוזיאון בלונדון, הרגשתי גם חוסר נחת", הוא מתוודה, "ניזכרתי כמה שעות אינסופיות ובודדות הקדשתי לצייר את כל העטיפות האלה, במקום להיות עם משפחתי ועם הבן שלי מיילס, (צלם אופנה מפורסם בזכות עצמו) שאמר לי פעם שזה בדיוק מה שהייתי צריך באמת לעשות בחיי".

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “The Man With Kaleidoscope Eye”

  1. מכיר את רוב האיורים והעבודות הללו, אמן טוב ומעניין, וזה נהדר שלא למד בכלל, ובכל זאת השתתף, עשה, יצר, המציא ושירבט דברים נהדרים. תודה רבה על הפוסט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s