הבית הישראלי: סדרת מפגשים על מקומיות – סיביל גולדפיינר

 

 

 

1  סיביל גולדפיינר – איך נולד הקונצפט של comme il faut

 

 

מה משמעות שם המותג שלכם ומה הוא מקפל בתוכו?

המונח comme il faut פירושו בצרפתית "כמו שצריך". זה ביטוי שאומרים על כל מיני דברים טובים – יין טוב, אוכל טוב. דני זקהיים (בעלה של קרול גודין, מעצבת בית האופנה, אמן מיצב שנפטר מאיידס ב-1994. ג.א.) נתן לנו את השם הזה. הוא מצא אותו בספר "בת השחף" של צ'כוב. כל מה שקרה במשך השנים, התחיל מזה שהיינו עושים את הדברים comme il faut – עד הסוף, בדיוק, כמו שצריך – הפוך מתרבות החפיף הארצישראלית (שנוצרה אני חושבת בתקופת חומה ומגדל, כשהיינו צריכים תוך יומיים להרים ישוב ולא היה זמן). התפתחנו עם השנים וגם המובן של הכינוי הזה השתנה יחד עם הצמיחה שלנו, כשפיתחנו מודעות לסביבה ובמיוחד לנושא של נשים, והיום משמעות השם לגבינו היא "כמו שהיית רוצה שזה יהיה". באופנה ובעיצוב בכלל, ניתן בשנים האחרונות יותר ויותר דגש על האינדיבידואליות של הצרכן. זה שהוא יכול לעשות בעצמו חיבורים שונים, מכל מיני תקופות ולשים את כולם ביחד. במובן זה האשה יכולה להרגיש מספיק בטחון – היינו רוצים שהיא תרגיש מספיק בטחון, כדי להגיד: אני אקח את זה ואת זה ואת זה ואשים אותם ביחד. כמו בסטיילינג, באופנה ובעיצוב – כך גם בחיים, את אחראית לחיים שלך, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אפשר למצוא ביטוי לזה בהצהרות שבכל הקטלוגים האחרונים שלנו: "הכל אפשרי, אני מאמינה בי".

 

 

 

 

זו הצהרה חברתית או שיווקית?

אמרתי לך פעם, שאני מרגישה מאד ברת מזל שאני יכולה לחבר את העבודה, את הביזנס, עם משהו שאני מאמינה שיכול לעשות איזה שינוי, קטן אפילו, מבחינה חברתית, לתרום במשהו לנשים: אולי במודעות, בהסתכלות. בגלל שהצרכניות שלנו הן נשים, זה ממש מזל שזה גם הקהל שמעניין אותנו מבחינה קהילתית וחברתית.

איך הכל התחיל?

קרול גודין שותפתי (לשעבר. ג.א.) הייתה המעצבת ואני הייתי מהתחלה מופקדת על השיווק, הניהול והפיתוח של הקונצפט של העסק. שתינו חזרנו מחו"ל, היא הגיעה הנה ממונטריאול, צרפתייה קנדית, שבאה לארץ מזרח תיכונית שתופרים בה אטיקטות בחוט שחור ואומרים "מה זה משנה לה", ואני חזרתי אחרי מספר שנים מארה"ב. התחלנו לייצר בגדים לנשות עסקים. זה היה אחרי עידן שנות ה-80, כשהלבישו נשים במה שנקרא פאואר בלייזינג, כאילו כדי שתהיינה סמכותיות, שמו להן כריות גדולות בכתפיים, שיהיו לבושות כזה כמו גברים. שתינו החלטנו שנעשה לנשים האלה בגדים שירגישו בהם טוב והסמכותיות שלהן תבוא מפנימן, לא בגלל שהן דומות לגבר, אלא משהו אחר – אני יכולה להיות אשה וגם להיות סמכותית, אני לא צריכה להתחפש. מזה התפתחנו, הבנו שכדי להתפתח אנחנו צריכות להקשיב לעצמנו וללקוחות שלנו ואכן כך עשינו והעסק התפתח והתאים עצמו לענות על צרכים של נשים כאלה. בהתחלה עיצבנו עוד בגדים לערב, לבוקר ולפנאי ואז הבנו שהקושי האמיתי של הנשים, זה שהן מאד עסוקות, אין להן הרבה זמן, יש עליהן הרבה יותר לחץ מהממוצע, מגבר: היא גם רוצה להתקדם בקריירה וגם יש לה ילדים והיא גם אחראית על הבית. אז אמרנו, ניצור לה מקום שהיא תוכל לבוא אליו ותמצא בו מענה גם לבגדים ולאביזרי האופנה, לספרים שיכולים לעניין אותה, מתנות שהיא צריכה לחברים, לילדים, נשים את כל זה ביחד תחת קורת גג אחת, נעשה לה ליד זה קפה משובח עם אוכל בריא, נהפוך את זה לבית בשבילה, בועה כזו מהעולם. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו בונים בית שהוא מקור השראה לנו ולנשים אחרות, וזה משמש איזשהו מקור להעצמה. כשהיא באה אלינו היא מקבלת יחס מאד חם ומאד אחר, מתוך הקשבה למה שהיא צריכה. החזון רשום אצלנו במקום: אנחנו מאמינות שכל אחת היא יחידה ומיוחדת וכל אחת יכולה, החזון הוא לבנות בית לנשים מתוך אהבה, בית שהוא מקור השראה להתפתחות וקידום אישי ומקצועי וחברתי, בית שבו נשים ירגישו מיוחדות שוות וזקופות קומה.

 

 

פיתחנו יחסים כאלה עם הלקוחות, שאנחנו יכולות להמליץ להן, כל דבר שאנחנו נכניס לחנות, מתוך הבית, זה משהו שהיא יכולה לסמוך שזה עשוי טוב, מעוצב, מעודכן והיא יכולה לקחת אותו. סומכת עלינו, זה מין יחסים כאלה שבנינו במשך השנים.

על אילו נשים את מדברת?

בנות 25-30 ומעלה, רובן עצמאיות, עומדות בזכות עצמן. אני מאמינה שאנחנו עובדים עם עשירון עליון, למרות שאנחנו עושים עכשיו הרבה מאמץ לפתוח את זה ולהכניס יותר נשים, אבל העיסוק באיכות ובגלל שעבודה איכותית בארץ עולה הרבה כסף, לצערי אנחנו עדיין נשארים בעשירון עליון. עם זאת, הבעיות שיש לנשים, קיימות בדיוק באותה רמה בכל עשירון חברתי, אפילו בעשירון שהקהל שלנו בא מתוכו.

 

 

מערכת כמו שלכם יכולה להתאים לכל סביבה תרבותית, למשל בחו"ל, או שהיא מתאימה רק לישראל?

אני מאמינה שחוסר זמן של נשים היא בעיה כלל עולמית.

אתן מנגידות את המותג המבקש שלימות שלכן לתרבות החפיף הישראלית. איפה אתם משקפים תרבות ישראלית לאשה ישראלית? אפילו השם שלכן זר.

האמת שבהתחלה הרגשנו לא נוח עם זה שהשם הוא "משם", אבל הוא היה מאד מדוייק והיה קשה לנו לוותר עליו, חיינו איתו. שם כזה קשה גם להחדרה, לא פשוט, אבל הוא מאד מאד נכון וגם השתבח עם השנים. הבעיות של נשים אוניברסאליות ואני חושבת שהתרומה הארצישראלית בקשר עם הלקוחה שלנו, הוא מאד אחר, ממקומות אחרים: גם עסקים נוספים ולא רק אנחנו נותנים שרות ברמה מאד גבוהה, אבל יחסית לאחרים, אצלנו הוא לא קורקטי, אלא חם ואישי. הלקוחות מעורבות עם הצוות במה שקורה להן בבית, היחס מאד חם והמקור לכך בהחלט נובע מהישראליות שלנו. עשינו סרט ושאלנו נשים מה זה comme il faut בשבילן. הבמאית התלוננה כל הזמן: אני רוצה שיגידו לי בגדים, אני רוצה שיגידו לי בגדים. כי האסוציאציות הראשונות שנשים אמרו על השם – זה בית, חום, והדבר הזה נוצר מתוך החיים במדינה שלנו. זה לא היה קורה אם היינו במקום אחר.

מה סגנון העיצוב שלכן?

בבגדים ובדברים אחרים – מאד פונקציונאלי, שהבגדים לא יהיו סתם קישוטיים, אין סתם כפתור, כל דבר יש לו מטרה וגם בבגדים ובאביזרים לא תמצא דברים של גאדג'טים שלא צריך, הכל דברים שאפשר להשתמש בהם. אנחנו תמיד מאד מאד חושבים על נוחות, שיהיה נעים, למשל בעיצוב חנויות – שאשה תוכל להיכנס עם עגלה. היופי לא נמצא בסדר עדיפות, הדגש יותר על משהו נעים וחם ונוח ופונקציונאלי.

איך אפשר לזהות ביגוד שעוצב על-ידכן או רהיט מבית המותג שלכם?

הייתי אומרת לך קווים נקיים, אבל זה נורא משתנה באופנה, בשנות ה-90 הקווים היו כל כך נקיים, שעכשיו יש איזושהי כמיהה לדברים אחרים. עוד מאפיין שלנו, זה שהפסקנו להשתמש בדוגמניות וגם זה בגלל הקשר האישי והמתחשב עם הלקוחות, שהרגישו מאד נוח כשהן ראו נשים כמוהן בפרסומות. המסר שמשודר זה – שזה יכול להתאים גם לי, הרגשנו פחות נוח עם נשים כקולבים ורצינו נשים שיש להן משהו מעבר, משהו בחיים שהן עשו, יש רבות כאלה.

 

 

אתן מתבלות את המוצרים שאתן מוכרות בשאר רוח ובאידיאולוגיה. למשל, מצמידות לבגדים פתקאות קטנות עם ציטטות משירים. מה המטרה?

 

 

נכון, גם להן יש מטרה, אנחנו קוראים לזה פתקאות למחשבה. יש לנו סיי, המדיה היא המסר, יש לנו מדיה ואשה פותחת את הארון וכתוב משהו – הכוונה שלנו לגעת. להעביר איזשהו משהו.

אתן עובדות על הרגש, מספקות רגש. הצד העיצובי הוא לא העיקר, המוצר שלכן הרבה יותר רחב.

זה מאד מדוייק מה שאתה אומר, אם קרול הייתה פה, היא הייתה מספרת איך היא מתחילה לעצב קולקציה, היא קודם שואלת: מה אני מרגישה? מה חסר לי? איך אני מרגישה כרגע כאשה בעולם? כל ההתחלה של העיצוב הוא באמת מהקטע של רגש, מה חסר, מה אני רוצה להרגיש.

אתם מוכרים גם נרות ריחניים וסבונים.

בגלל שאנחנו חושבים על הלקוחה, אנחנו חושבים על העשרת החוויה שלה, איך לעזור לה לנצל את הזמן, לאסוף את הכל ביחד, אם היא רוצה לערוך ארוחת ערב ריחנית, זה יהיה שם בשבילה.

תארי לי איך נראים חייה של האשה – הלקוחה שלכם.

האמת אנחנו הרבה ניזונים מהחיים של עצמנו. זה התחיל מקרול וממני, כשקרול הייתה עד לפני חודשיים אשת קריירה עצמאית, בלי או עם בני זוג, שעובדת כל היום ואין לה זמן ואני שיש לי ילדות ועסק ובית ומסביבנו צוות שהוא היה מקור השראה לכל הבנייה של הקונצפט. מדובר בנשים שדורשות מעצמן הרבה, יוצאות בבוקר וחוזרות בערב, צריכות לארגן את חייהן בצורה מאד יעילה, יש עליהן הרבה לחצים ומשימות, יש להן הרבה ציפיות מעצמן, יש להן רצון גדול להגשמה עצמית.

האשה שתיארת מאד מאד פרקטית, לא נשגבת. אין כאן גם התייחסות לנשים ממעמדות אחרים.

כל זה בא מתוך רצון להעצמת נשים. לאחרונה אימצנו הוסטל ברמת השרון של נערות בגיל 14-15, גיל בו הן עדיין יכולות לעשות שינוי בחייהן. אנחנו עסק עצמאי, לא תנועה שיכולה להרשות לעצמה להתמסר לשנות את החברה. במסגרת מה שאנחנו עושים, אנחנו גם רוצים להרגיש שאנחנו תורמים משהו. אנחנו תורמות, תומכות, הוצאנו מגזין תוכן שהוא תרומה לחברה, ניסיון להגיד את הדברים אחרת.

מאד חשוב לי להדגיש, בכל מה שקורה זה לא תוצאה רק שלי ושל קרול, זו תוצאה של כמה אנשים… לא, באמת… שוב פעם אתה חושד בכוונות שלנו… זה כל האנשים שלנו שעושים את הקסם הזה. אי אפשר שבן אדם אחד או שניים יעשו את זה. זה משהו שבא מתוך קבוצה של נשים שמחוברות לדבר הזה.

 

השיחה התקיימה באפריל 2001.

 

5 תגובות בנושא “הבית הישראלי: סדרת מפגשים על מקומיות – סיביל גולדפיינר”

  1. "הכל אפשרי אני מאמין בי!” משפט חזק! היה תלוי על הקיר אצלי בחדר תקופה ערוכה מאוד! זה פסיכולוגי! וזה עובד חברים, תתפלאו אבל עובד! אתה מסתכל עליו כל בוקר לפני שמתחיל את היום וכל ערב שהולך לישון.. וזה קורה! ויש הרבה סדרות משפטים פסיכולוגיים כאלו.

  2. חגית יקרה,

    לשאלתך קום איל פו מייצרת בארץ- http://192.118.73.5/hasite/spages/1108502.html

    לייצור בארץ ולהקפדה על משכורות הוגנות ותנאים ראויים לכל העובדות בשרשרת הייצור,בתוספת להקפדה יתרה על איכות החומרים (ראי כתבה) יש מחיר.
    אופציה אחת היא שהמחיר הזה, יתגלגל "מאחורי הקלעים" על התופרת, הגוזרת או שאר העושות במלאכה ויגיע אל צרכנית הקצה במחיר זול. אופציה שניה, בה בוחרת קום איל פו לאורך השנים, היא להקפיד על תנאיהן של כל העובדות ולגלגל את המחיר על הלקוחה.
    לחולצה זולה יש מחיר שבקום איל פו אנחנו בוחרות באופן עקבי, לא לשלם.

  3. . מה בדיוק חברתי ופמיניסטי (כי היום קום איל פו גם מכריזה על עצמה כרשת פמינסטית) במכנסיים שעולים אלפי שקלים בתקופה של מיתון היסטרי, ומעניין אותי לדעת מי מייצר את הבגדים האלו (סיניות קטנות או שמא פלשתינאיות? ) הממ.. בעיניי, זו בהחלט גאונות שיווקית ותו לא, כי העובדות בעצם אומרות שנשים קונות את הבגדים שלהן. רק בלי שקרים, גבירותיי ורבותיי, תמכרו בגדים, תשחטו במחיר, אבל אל תקשקשו לי שהם
    fine, comme il faut,
    כי הם בסהכ בגדים נחמדים ברמה בינונית שעולים המון כסף…

  4. הכי הכי נשגב
    לעבוד עם הרשת הזאת שאני כל כך מתחברת לעיצוב שלה, לסטייל שהיא מייצגת, או שכך זה נראה…
    מצאתי את עצמי מייצרת (god אני מוכנה לייצר גם בלי תמורה, זאת הבעיה החמורה של האומנים, חלק מהם) תכשיטים, כמעט לפי הזמנה, כמובן ללא תשלום מראש,המחשבה שצמיד שלי
    או שרשרת, או ענק שהכנתי במו ידיי יונח על בובה בחלון הראווה סחררה את ראשי
    אז קיבלתי הזמנה מראש
    של כמויות של סחורה שלא קיבלתי עליה כסף מראש, כמובן
    רק לפי מכירות
    המחירים שקום איל פו ביקשו על התכשיטים שלי
    בחנות עצמה הוכפלו , לדעתי ביותר מאשר פי-3 מה שאומר שזה מאוד מאוד יקר…בקיצור
    עבדתי בחינם
    (אבל כבר אמרנו שאני כל כך אוהבת את העבודה שלי, שלא זה מה שמפריע לי…)
    הכי נורא
    הכי מזעזע בעיני, היה שבאיזשהו שלב
    התכשיטים ירדו מהמדפים, (כאמור לא קיבלתי עליהם כסף, הם שלי…)
    ולא דווח לי על זה…הם שכבו במחסנים של קום איל פו כמה חודשים טובים, אני לא ממש זוכרת
    וכשהתקשרתי וביקשתי שישלחו לי אותם הביתה, או לסטודיו שלי…נעניתי בתשובה ש"אנחנו לא נוהגים כך עם ספקים…"
    ממממ
    אז נסעתי לשם לקחת אותם
    ואני חושבת, אני לגמרי חושבת
    שאם עד סוף חיי החברה הזאת תצליח להיות בשבילי רק עוד חברה של אופנה שפועלת כדי להרויח וזהו…אז אני בן אדם נורא שמח , עשיר(עשיר בשפע פנימי כמובן) ואופטימי…
    וכן, אני כל כך אוהבת לראות תכשיטים שאני עשיתי הרכבתי המצאתי יצרתי חלמתי
    על מישהי אחרת…על כל אחת שמתחברת לזה בדרכה שלה…

  5. אג'נדה לחוד ויישום לחוד. מכנסיים ב1200 שקל? האם זו האג'נדה החברתית שאתם מוכרים? מי יכולה לקנות בגדים שלכם? רק נשים מאוד עשירת. מה שמחדד את הפער. היתה לנו שיחה במשרד -אדריכלים- על הזיוף של קום איל פו והחוצפה שלהם
    ברמת המחירים המאודלאחברתית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s