עשרת שירי הרוק החזק ההורסים של כל הזמנים

 

 

 

Baby Please Don't Go – Them (Van Morrison)   /  Aerosmith

  להמשיך לקרוא עשרת שירי הרוק החזק ההורסים של כל הזמנים

מודעות פרסומת

הבית הישראלי: סדרת מפגשים אישיים על מקומיות – יהושוע נויישטיין

 

 

שיחה עם יהושוע נויישטיין, אמן, יליד 1942, החי ומתגורר בניו-יורק. הפגישה נערכה בבית הקפה של "תולעת ספרים" בתל-אביב

 

יהושוע: שאלתי עצמי פעם, למה לא יכול לצמוח כאן בארץ אמן מייסטר. התשובה היא, כי אמנים מייסטרים צומחים מתוך מרכזים גדולים, מתוך אנרגיה מאד גבוהה של תרבות שמתקיימת בהם. כשאני רואה תערוכה כאן של קופרמן, אני מתחיל להבין מה הבעיה. אותו קופרמן ואותו ציור שלו, אילו הוא היה יושב בניו-יורק, יש לי תחושה שגורלו של קופרמן היה אחר. מה הופך אמן למייסטר? זה לא שהוא נחמד, או טוב או שאוהבים את האמנות שלו – אלא בעיקר כי הוא מעורר שיח מעניין. פולוק עורר שיח מעניין, אני לא רואה שום דבר אחר באמנות שלו. אפשר לנתח את קופרמן ולגלות שהערך הדומיננטי אצלו, המעפיל על כל שאר הערכים, זו השייכות. אנחנו, גם כשיושבים פה כעת, אנחנו רק מודאגים אם אנחנו שייכים.

הבסיס הזה של 'החבר'ה' שאמנים זקוקים לו, תמיד מושך למינימליסטיות, לקונצנזוס, לקומוניקטיביות. אמנים דואגים כבר מגיל נורא צעיר להיות קומוניקטיביים, שיבינו אותי. זה מרכיב מפתח. אמנות שעשו בעבר, תמיד יותר מתקבלת לעין, לאוזן, לאף, לגרון. תמיד. מה שכבר ראית בעבר יותר נוח לעיכול. יש שם ערכים שכבר התקבלו. כשאומן הולך אחורה, בדרך כלל הוא יקבל יותר הכרה חיובית.

ציור טבע פוביסטי, צבעוני, לא קשור לשום אופנה, ותמיד יהיה אהוב בכל העולם. הדבר שהכי אהוב על אנשים זה הקונבנציה, זה הקאנון: קנדינסקי, מטיס. החשיבות של אמן זה לא אם הוא משפיע על הקהל, אלא אם הוא משפיע על אמנים אחרים, או על אנשי המקצוע. לא האמן שהוא הכי אהוב על הקהל. ניקח לדוגמא כאן בארץ את איציק טרקאי, שגם מוכר יותר מכל אמן ישראלי אחר בחו"ל. אם זהו הערך וזהו המדד שלך, אז אתה לא תגיע לפיקאסו ולמטיס, בארכיון הזה לא תיווצר היסטוריה של אמנות.

זבוב: אז הקהל שאתה עובד בשבילו הוא קהל האמנים והאוצרים, לא הקהל הרחב המבקר בגלריות?

יהושוע: אני יוצר בשביל 4-5 אנשים. אגב, זלי גורביץ הוא אחד מהם. אני יכול להגיד שכשאני עושה עבודה, אני עושה אותה במידה מסוימת בשבילו ואף אחד אחר לא חשוב בעיני. גם כשאיתמר כותב בעיתון, יש לו בראש קהל של עשרה אנשים.

זבוב: כי הם קובעים את הסטנדרטים שלך.

יהושוע: הקונצזוס כאן מגיע מהר מדי. האמנים הצעירים מגיעים לגבעות התהילה מהר מדי, ואז יש תסכול. אין כאן מחנות של אמנים ולכן אין פרקטיקה. זה לא אומר שיש פחות מריבות כשיש קונצנזוס, הרי במשפחה תמיד יש יותר מריבות. זה כמו הרובעים בירושלים, כולם גרים בעיר הקודש, ללא ריב כי אין דיסקוס ביניהם, אין שפה משותפת. אוצר יאצור היום אומן אימפרסיוניסטי ומחר מינימליסטי. הוא אוצר את השייכים ואוצר אחר אוצר את הלא שייכים.

זבוב: אני מופתע לגלות מי הקהל שמעניין אותך ושאתה מכוון אליו. יש כאן אגוצנטריות של האמנות. האמן מתגלה כחסר אחריות ציבורית.

יהושוע: יש לך הנחות מוטעות – למי צריכה להיות לנו אחריות?

זבוב: הרי החברה מושפעת מהאמנים ומדעותיהם, היא פונה במפורש לאנשי רוח ומבקשת מהם תשובות, הם סוג של מנהיגים. יש להם היכולת להשפיע והם יכולים לנצל זאת.

יהושוע: כשאמן הופך להיות דובר של עם, אז הוא גמור. אמן הוא צנחן שקופץ לבד ומרחף לבד. כמו שאמרנו, הוא פונה רק ל-4 אנשים, הוא לא דובר של עם. גם כשארכיטקט הופך לדובר של עם, זו קטסטרופה.

זבוב: אולי הבעיה היא שארכיטקטים הם לא מספיק דוברים של העם?

יהושוע: כמו שאמר 'גרון עמוק' בפרשת ווטרגייט: follow the money. אתה יכול לדעת מהו הדגש בכל דבר, לפי כמה כסף שמשקיעים בו. יש לי חבר אומן ידוע, שאמר פעם שליהושוע יש סטודיו של 150 מטר ולי סטודיו רק של 50 מטר. אבל ליהושע יש דירה של 50 מטר ולי של 150 מטר. זה הכל עניין של דגש. הכל אמיתות שכולם יודעים, זה הכל עניין של דגשים וסדרי עדיפויות שאנחנו נותנים לדברים.

זבוב: הרי בסופו של דבר האמן ניזון ממה שקורה בחברה שמסביבו ומגיב לדברים האלה. אני מסכים איתך שזו שאלה ישראלית בנוסח 'מה הקשר בין הירח ליהודים'.

יהושוע: זה כמו הבחור הזה שיושב עם בת זוג וכל הערב מדבר רק על עצמו. כשהבחורה מפהקת וכבר לא יכולה לסבול את זה יותר, הוא מתנצל 'בטח דיברתי יותר מדי על עצמי, אז בואי נעבור לדבר עליך. מה דעתך עלי?'. אני חשבתי שכל הזמן אנחנו מדברים על אותו הנושא.

 

 

יהושוע: צץ כאן איזשהו דיון כמו בדיקה של מקומות ללא שם, שכונות הפקר. בעולם, האופנה הזו כמעט מיצתה עצמה וכאן זה טרנד לוהט. אבל כשקהילת האמנים לוקחת משהו כדי לבדוק אותו, אין ערך לדבר אותו בודקים, אלא יש ערך ליצירת לקסיקון של מונחים כלפי הדבר. זה המוקד. אם אתה עושה את זה בזמן, אז אתה מצליח להוסיף ללקסיקון, אם אתה מאחר אתה לא יכול להוסיף, כי הטקסטים החשובים כבר נכתבו. קח למשל את קלמנט גרינברג, מבקר אמנות של ההפשטה אקספרסיוניסטית. הוא כתב בסוף שנות ה-40 כמה מונחים כדי לתאר את מה שקרה אז בשדה האמנות. זה הכל. הוא לא עשה יותר מזה, הוא עצמו לא גילה שום דבר, את זה עשו הגלריסטים. הוא רק גילה שפה. לכן חשוב לכתוב טקסט המתאר את התנועה, הזרם, וזה גורלי לעשות את זה מוקדם, כי השפה שתכתוב את הטיעון הזה, זו השפה שאני מוכרח להשתמש בה, כי אתה לא יכול לתאר את הדברים בשפה אחרת. עד היום מי שכותב בגרמנית, יכתוב טקסט שהוא חושב עליו באנגלית, כי הדברים נוסחו לראשונה באנגלית.