גיורא אוריין: אני בוחר אמנות שמבקרי אמנות לא מכירים

גיורא אוריין מוכר כיזם נדל"ן, עם פעילות ציבורית מפרגנת בתחומי האדריכלות והעיצוב, אבל הבית שלו מראה יותר מכל את אהבתו דווקא לאמנות. בהתייחסות שלו לכל פריט אצלו, ניכרת גם אהבה רבה לאמנים עצמם. כמעט את כל פריטי האמנות אצלו בבית, הוא רכש ישירות מהאמן עצמו וכל סיפור על פריט אמנות, מתחיל באמן שיצר אותו: "אפשר לראות את האישיות של האמן ביצירה. זה חלק מהקשר הרגשי שלי אליה. אני לא ארכוש עבודה מאמן שלא אתחבר אליו כאדם".

 

.
הבית הצנוע במראה, בשכונה אינטימית ושקטה בשרון, אינו מסגיר את פנימיותו רבת הפנים.
המעבר אל הבית בגינה המקיפה אותו, שם פסלים גדולים ניצבים בתוך צמחיה עשירה, תרמז אולי על חזות הפנים: עושר חזותי, מפעים, אך קשה לפיענוח מידי – עיצוב הפנים אינו מזוהה עם סגנון כלשהו שאנחנו כבר מכירים או מזהים והוא אינו מורכב מרהיטים ממותגים. רוב הרהיטים נעשו במיוחד ובעבודת יד, כל אחד מהם מהווה יצירה בפני עצמה.

 

אוריין נוהג להגדיר את מעלתו של מראה הבית שבנה ובו הוא גר כ"בית שהעורך של מגזין האדריכלות d+a דומוס לא היה מוכן לפרסם אותו אצלו במגזין". סוג של הומור, ממי שהינו המו"ל ועורכו של המגזין, אבל בהחלט יש בו מידה רבה של אמת: החלל לא מעוצב, לפחות לא בצורה שבה אנחנו מגדירים כיום עיצוב פנים, אבל כל החלקים מתחברים זה לזה ליצירה מעניינת, נינוחה, נהנתנית, לא מתאמצת ומעניקה את התחושה הביתית הפשוטה, הרגועה והמענגת, שכה חסרה בבתים החותרים כיום לשלימות עיצובית.

המאפיין הבולט ביותר בבית, הוא עבודות האמנות הרבות המשולבות בחללים רחבי הידיים, הפתוחים והנשפכים החוצה וממשיכות גם בגינה. את בחירת היצירות עושה אוריין בצורה נטולת פניות: הוא לא מתעניין בשושלת היוחסין של האמן ואם עבודותיו מוצגות במוזיאון. הוא לבדו יודע להבחין בכנות ובאיכות של היצירה והוא תולה תכונה זו בכך שהוא עצמו מצייר. לדבריו, הוא יודע לקרוא אמנות, מאחר והוא אמן בעצמו. מעט יודעים, שהאיש שהציג וחשף מעצבים ואמנים בחנויות ובגלריות שלו (כמו "סוהו") או במגזין שלו (דומוס), מצייר בעצמו ועבודות שלו אף נמצאות באוסף מוזיאון ישראל.

אוריין מסביר את נקודת הראייה שלו את שדה האמנות, במילים נוקבות "אמנים נמצאים בפרשת דרכים, בדרך אחת, הממסד האמנותי – מוזיאונים, אוצרים, מבקרי אמנות ובדרך הנגדית – גלריות ותערוכות מסחריות. הם צריכים לבחור בין ההכרה הממסדית בחשיבותם התרבותית, לבין הצורך לשרוד. לרוב, הצלחה מסחרית תביא להם בעיקר רווחה חומרית, אבל הם יהיו 'נגועים' אז במסחריות בעיני הממסד האמנותי ומסורבים על ידו. אני נהנה לעתים לקרוא את התיאוריה והביקורת של הממסד האמנותי על אמן כזה או אחר, זה יכול לתת לי חומר למחשבה, להוסיף עניין – אבל אני תוהה תמיד, האם האמן עצמו, שיקרא את הניתוח שכתבו עליו המבקרים המלומדים, יבין מה הקשר בין האמנות שלו לבין מה שנכתב עליה. לתפיסתי, אתה לא באמת יכול להבין אמנות, אם אתה לא אמן בעצמך. כל זה דומה להבדל שבין לכתוב על סקס או לעשות סקס. אתה יכול לקרוא על סקס ספרים שלמים, אבל תוכל להבין את החוויה אם תתנסה בזה בעצמך".

 

אני בוחר אמנות לפי טעמי האישי, בלי לבדוק את הייחוס שלה בעיני הממסד האמנותי. אני מאושר בפתיחות שלי, שאפשרה לי להיחשף לעבודות מצוינות, של אמנים שמבקרי אמנות לא היו ממליצים לי להכיר

 

תפיסה זו מדריכה את אוריין בבחירותיו "יש אספנים שמעסיקים אוצרת מלומדת אשר בוחרת עבורם את יצירות האמנות, כי היא מצויה בשיח שמכוון את שוק האמנות. אני עושה את הבחירות שלי בעצמי ויודע לזהות עבודות 'טובות', 'מדויקות' וכשרון. אני מאושר בפתיחות שלי, שאפשרה לי להיחשף לעבודות מצוינות, של אמנים שמבקרי אמנות לא היו ממליצים לי להכיר. תארי לך, למשל, שבשנות ה-60 היה בא בחור צעיר בן 20 למנהל חברת תקליטים ומבקש הזדמנות והיה נדחה כי הוא לא למד בקונסרבטוריון ולא מכיר מוסיקה קלאסית. למזלו של פול מקרטני, הוא פגש מישהו שידע להעריך נטו את הכישרון המוסיקלי שלו ואחרת היינו מפסידים את הביטלס. אני מחפש את ה'פול מקרטני' של האמנות. לאסוף אמנות לפי קריטריון של חשיבות ממסדית או ערך שוק, זה בעיני כמו לאכלס ספריה בספרים חשובים, שאתה לא קורא אותם ולא נהנה מהם והם שם רק בשביל הרושם".
במפגש הזה איתו, בחר אוריין 10 עבודות לדוגמא, איתן יש לו סיפור אישי וחיבור רגשי, אותו ביקשנו לחלוק איתנו.

 

אוהד בנית, עיר מקוביות
"אוהד בעיני הוא אחד מהמסקרנים והמרתקים ביוצרים, בינתיים אלה המקומיים ורק בינתיים. מעצבים רבים עולים על רעיון או אפילו גימיק עיצובי וממחזרים אותו באינספור גרסאות. אוהד הוא כשרון רב תחומי. הוא מוכשר בהכל. הוא כה מוכשר, שאין הגדרה טובה מספיק להגדיר אותו כיוצר. לדעתי עם יחליט להפתיע ולרקוד בלט, הוא יהיה פרימה בלרינה.
כשסיימנו לבנות את הבית, התלבטתי איזו יצירה לתלות על קיר האטריום המרכזי שבו. כמו תמיד, אם לא נמצא משהו מושלם, אז אין כלום. ואז יצא גיליון דומוס, עם עבודה של אוהד בנית על השער. פניתי אליו והוא נדלק על האתגר המונומנטלי (3 קומות) והחליט לבנות על הקיר – עיר של קוביות".

 

אורי כהן, החור השחור
"אורי הוא אדם שקט, צנוע ונחבא אל הכלים – והעבודות שלו מרוסנות אף הן, אבל מפתיעות בעצמתן התיאטרלית ובאסתטיקה של הגאומטריה שלהן.
העבודות שלו מביימות בתלת ממד, סיטואציות מהחיים, רגשות ואלגוריות אנושיות. הן ממחישות את הכאוס, הקונפליקטים והאי סדר בחיינו, באמצעות יצירות רגישות ודרמטיות, הנעשות בגאומטריה, סימטריה וסדר מושלמים".

 

סטודיו קנוב, Radial Forest Window
"משרד החוץ הישראלי ומשרד החוץ האיטלקי, יזמו לפני 3 שנים שיתוף פעולה בנושא העיצוב ואני זכיתי להוביל את המהלך מהצד הישראלי. יצרתי תערוכה של מעצבים צעירים באירוע של 'אות העיצוב' באוניברסיטת ת"א והבאתי אליהם משלחת של נציגים חשובים מאיטליה, כמו היו"ר של תחרות העיצוב הבינלאומית compasso d'oro, מנכ"ל allesi ועוד. את המשלחת הוביל השגריר האיטלקי והם ערכו הכרות עם המעצבים הצעירים ועם יצירותיהם. ביניהם, הזוג עדי עזר ויותם שפרוני, אשר הציגו עבודה המורכבת משכבות של פרספקס, עם תאורה פנימית. הגזירה הצורנית של השכבות וההרכבה שלהם לסיפור תיאטרלי, עם שקיפויות שונות שהתאורה יוצרת בשכבות הפרספקס. נוצר קסם תיאטרלי, מהפנט ומפעים. היה לי ברור מיד כשראיתי את העבודה הזו, שהיא תהיה אטרקציה בתערוכה וחייב להיות לה המשך, אצלי בבית".

 

 

מאנה כץ
"זו אחת העבודות הבודדות שרכשתי לא ישירות מהאמן, אלא ממוזיאון מאנה כץ. אני אוהב את התמימות והפשטות שבה".

 

ציפי פריידליך
"ציפי היא אשה פעלתנית ואנרגטית מאד והיצירות שלה, מציגות דמויות כריזמטיות ורבות עוצמה, המסוגלות לעקור ולהזיז הרים וגבעות. מבטי נפל פעם על העבודה הזו שלה, שבה יש דווקא עוצמה בכניעות, של הגבר, הכורע ברך בפני האשה ומנסה להשיג את ליבה. היצירה הפיוטית הזו היא בעיני שיר אהבה מרומם רוח והיא ממלאת אותי רגשות אהבה לאשתי, בכל פעם שאני יושב ומתבונן בה ואני יכול לעשות זאת למשך דקות ארוכות מאד".

 

אלישבע צבר
"אלישבע היא אשה מאד חיובית וזה ניכר בעבודותיה. אני אוהב אנשים חיוביים, בטח בתוך כל הרוע והכאוס שאנשים יוצרים בעולמנו. אני מתחבר ומזדהה עם התמימות וטוב הלב שיש בעבודותיה. זו אמנות שלא באה לזעזע ולהתחכם, אלא סוג של אגדת ילדים טובה, טהורה, עם רוך ורגש אנושי".

 

רונית טסלר
"כפמיניסט, העבודות של רונית נוגעות בי בנשיות שבהן. לעבודה הזו במיוחד יש נוכחות ועוצמה נשית, רכה, מעוגלת ומסמלת משהו מאד בסיסי שהוויה האנושית".

 

דלית טייאר, פסל אשה מקרמיקה
"יש לי אהבה רבה לפיסול הקרמי ולטעמי יש בארץ קבוצת יוצרים מופלאה בתחום זה. דלית מפסלת נשים ענוגות, עם ניואנסים עדינים וברגישות מצמררת. פעם הקנטתי אותה, שנשים אינן כה מושלמות במציאות. הראיתי לה נשים שאני ציירתי, בצורתן הטבעית וללא כחל וסרק. היא בחרה ציור של אשה שציירתי ופיסלה אותו והעניקה לי את הפסל במתנה, אני כמובן, גמלתי לה בציור הזה שלי".

 

ישראל בנקיר
"לפני 15 שנה הוצאתי ספר על העיצוב הישראלי וכמובן כללתי בו גם פרק על הפיסול הקרמי. הצגתי בו בין היתר עבודות של יוצר בשם ישראל בנקיר, אותו לא הכרתי אישית. עבודותיו בטכניקה הטרה-סיגליטה הקדומה, היו נדירות ומושלמות בעיני. יום אחד צילצל אצלי הטלפון, היה זה ישראל שהציג עצמו ואמר שהוא רוצה לבוא אלי הביתה להודות לי על שכללתי אותו בספר. הגיע אלי היוצר המופלא הזה, שמסתבר שהוא עובד לפרנסתו כטכנאי של בזק ועשה את כל הדרך אלי באוטובוס מחיפה. הוא נשא איתו חבילה מגולגלת מעיתונים, והוא קילף אותם בזהירות והוציא את העבודה המושלמת הזו. לא יכולתי להסיר את עיני ממנה – זה היה אובייקט מושלם, מכל היבט. ישראל הושיט לי בפשטות את היצירה ואמר בהתרגשות 'אני רוצה לתת לך אותה במתנה, על שהצגת אותי בספר שלך'. סירבתי בתוקף והסברתי שכתבתי עליו כי הוא ראוי לכך ואיני מצפה לגמול, אלא כתבתי על יצירה ישראלית. הוא התעקש ואני התעקשתי ולבסוף הצעתי לרכוש את העבודה והוא הסכים ונקב במחיר. ברבות הזמן גיליתי את העבודה על השער של קטלוג של סותביס והבנתי שהוא 'סידר אותי' ונקב בסכום מאד מאד נמוך ממה שהעבודה אכן שווה".

 

אהרלה בן אריה, פסל קרמיקה
"אהרלה הוא איש מאד מיוחד, עם הומור וצורת הסתכלות מאד מיוחדת על החיים. הוא למשל פיסל סדרה של פסלים שאפשר להפעיל אותם מכנית כמו מכונות, אשר בעצם לא מייצרות כלום. הוא מפסל בעיקר פסלי חוצות, במרחבים ציבוריים. הוא אומר שהוא מבקש ביצירותיו להשפיע על אנשים ולעשות להם טוב ואני חושב שהוא מצליח בכך. מעבר לכך, שזה מעורר הערכה ליצור בשביל ציבור ולא בשביל דלת אמותיו של בעל הון כזה או אחר. בגינת הבית שלי יש גן פסלים והצבתי בו כמה מעבודותיו, המושפעות ממורהו משה ('ג'וק') שק".

 

לאה ניקל
"את הציורים של לאה אני אוהב אהבה עזה ויש לי אוסף לא קטן של ציורים שלה. כשהקמתי את חנות העיצוב 'סוהו' בדיזנגוף סנטר, היא הגיעה יום אחד לבקר אותי – אשה בת 90 פלוס, שהגיעה מתנשפת מהדרך. הודתי לה על המאמץ שעשתה והיא אמרה: 'ברור, אתה פותח מקום כזה ואני לא אבוא לברך אותך? אני עוד זוכרת איך התחלת לרכוש ממני ציורים כשהיית צעיר. אין מישהו שפרס לי את התשלום לכל כך הרבה תשלומים, כעסתי אז מאד, אבל לא יכולתי לעמוד בפני התשוקה שלך לציורים שלי'. הסברתי לה שהברירה שהייתה בפני אז, זה או לשלם שכר דירה או לרכוש ציור שלה ובחרתי תמיד באפשרות השנייה".

 

מיכל רוטמן לאור, אקריליק על קנבס
"מיכל היא אמנית שהיא תגלית שלי. כשראיתי את הציורים של מיכל לראשונה, אמרתי – מה זה, ציור של לאה ניקל שאני לא מכיר ושאין לי באוסף העבודות הגדול שיש לי של ניקל? מיכל היא אוטודידקטית וכל פעם שאני מתפעל מעבודותיה, אני שמח שאני משולל דעות קדומות בנושא זה. היא בעיני מן פול מקרטני שיודע לעשות מוסיקה בלי ללמוד בקונסרבטוריון, הצבעוניות שלה וירטואוזית, מדוייקת, מרגשת ועובדת על החושים. מאחר והאמנות היא השתקפות האישיות של האמן, אזי איזו אישיות נהדרת יש לה למיכל".

 

יוסי וסיד
"יוסי הוא ארכיטקט והוא מצייר בעט ערים דימיוניות, בפירוט מצמרר. הרישום הזה במקור, הוא בגודל של A3. הגדלתי אותו והדפסתי את הרישום על לוח עץ ליבנה ענק (2 על 1.5 מטר) ומיקמתי אותו בחלל המגורים אצלי. העיר מלמעלה ברישום, יוצרת אימפקט של עוצמה מהפנטת והכל בשחור לבן מאופק וללא כל צבעוניות".

 

ליאת לבני
"העבודות שלה הן סמל ליכולת של האמן ליצור מהכאוס, מהאין, משאריות אשפה, מפירורי חיים, מחומרים שיצאו ממעגל החיים – יצירה חיה, מלאת הוד ומשמעות".

 

גלית אלוש
"גלית פיתחה טכניקה אישית של עבודה בפולימרים ודבק חם. היא משכה את תשומת ליבי כבר כסטודנטית לעיצוב ואמנות ב-HIT חולון. כיום היא חיה בפאריז ומצליחה יפה מאד. היא בעיני סמל לכך שהדבקות במטרה של אמן, משתלמת"

 

מירב שר
"מירב היא יוצרת מאד רגישה, שמרסנת את הרגשות שלה בתוך צבעוניות שהיא מציירת בזכוכית, בטכניקה מיוחדת שפיתחה. היא יצרה יצירה בזכוכית, אשר הענקנו לה שימוש כרהיטים אמנותיים, שתי יחידות שיוצרות סיפור ביחד".

 

גיורא אוריין
"אני תמיד מעדיף להציג ולפרגן ליוצרים אחרים. הפעם באופן חריג, אציג שני רישומים שלי. בראשון, תמיד תהיתי איך ציור נולד מקו אחד, קו שזורם וברגע אחד – בשבריר שנייה, הוא הופך לציור. בציור של האשה, הצגתי דמות עצומת עיניים ואטומת מבט, אשר עומדת כניצב ללא כל תנועה או מחוות גוף – ובכל זאת ניסיתי להצליח להוציא ממנה הבעה, תחושה ורגש".

מודעות פרסומת

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: