שיחה פתוחה: למה אנחנו אומללים במשרדים שלנו

אם אתם נוהגים להסתיר את מסך המחשב שלכם, עם החצי העליון של הגוף, כך שעמיתיכם לא יוכלו להבין עד כמה אתם לא חלק מעבודת הצוות – סימן שאתם עובדים במשרד פתוח.

אתם במשרד פתוח, אם אתם מנסים לכתוב דוא"ל רגיש, כשעמיתכם החביב נעמד לצדכם, בכדי לשתף אתכם במשהו וזה גם יכול להיות בדיוק, כאשר אתם מנסים לנסח תובנה מבריקה שבדיוק הבזיקה במוחכם ועוד רגע תתאדה לה.
כולנו הרי מבינים שהתכנון הזה של המשרד לא בדיוק משרת אותנו, כאשר אנחנו מנסים לנהל שיחה פרטית או לקבוע פגישה עם הגניקולוג. לכן, לא ברור מה תורם לנו הרעיון הזה של משרדים פתוחים, אשר למשל, כ-70% מהמשרדים בארצות הברית, הארץ אשר אשמה במחדל הזה, בנויים בצורה זו.

להמשיך לקרוא שיחה פתוחה: למה אנחנו אומללים במשרדים שלנו

המציאות החדשה של מרכזי הקניות

מרכזי קניות ותעשיית הקמעונאות המסורתית, מתמודדים עם מציאות חדשה, לאור התפתחות המסחר המקוון ושינוי התנהגות הצרכנים. קניונים מובילים ברחבי העולם, משדרגים את המודלים העסקיים שלהם באמצעות סוגים שונים של חידושים. שטחים זמינים בקניון הופכים לפעילויות מגוונות הכוללות פעילויות חברתיות, פעילויות המיועדות לילדים ואפילו פונקציות קהילתיות.

במאמר שפורסם בחודש שעבר בדיילי צ'יינה, מציין ניל וואנג, נשיא אזור סין של שוק מחקר סוכנות Frost & Sullivan, שקניונים צריכים להפעיל יותר פונקציות של שרות לאזרח, כגון מרכז לרישום נישואין, שירות טעינה למטרו, חדרי אירועים לקשישים, מרכזי ייעוץ פסיכולוגי ועוד: "על הקניונים לנצל ביעילות את הזמן של הצרכנים, ולמקסם את היתרונות הכלכליים והחברתיים שלהם".

להמשיך לקרוא המציאות החדשה של מרכזי הקניות

למה נעלבתי מחמינאי ומהאיראנים

אני מודה שאני מודאג מכל העניין הזה סביב סוריה. בעיקר הורסת אותי ההצהרה הזו של איראן, שבמקרה של עימות עם ישראל, היא "תחריב את תל-אביב". זה לא רק מפחיד, זה פשוט מעליב. שוב ישראל זה תל אביב? אין חיים מחוץ לעיר הזו?

אנחנו גרים כבר שנים בהוד השרון. העיר הזו התפתחה ממושבה, לעיר גדולה ושוקקת. אז למה לא לאיים למחוק את הוד השרון? למה לחזור שוב על מנטרות, במקום להיות יצירתיים ולהראות גם שאתם מעודכנים במה שקורה בארץ. בשביל זה לא צריך את המוסד, צריך פשוט לבוא לכאן בשקט ולהתרשם מהעשייה ומההצלחה של העיר.

להמשיך לקרוא למה נעלבתי מחמינאי ומהאיראנים

אב יחיד הלך רגלי כל בוקר 11 ק"מ לעבודה, עד שעמיתיו לעבודה גילו זאת

רגליו של טרנטון לואיס כאבו מן ההליכה של 11 קילומטר, שעשה כל בוקר, כדי להגיע למשמרת בארבע לפנות בוקר. ובכל זאת, בן ה -21 עשה זאת בצייתנות במשך עשרה חודשים ארוכים. הוא לא חיסר אף יום ולא איחר למשמרת מעולם. הוא לא סיפר על כך לאיש. אף אחד מעולם לא שמע ממנו שום תירוץ – במיוחד כשמדובר היה בפרנסה לבתו בת ה -14 חודשים, כרמן.

להמשיך לקרוא אב יחיד הלך רגלי כל בוקר 11 ק"מ לעבודה, עד שעמיתיו לעבודה גילו זאת

גיורא אוריין: התרבות שלנו של יזמי נדל"ן ולא אדריכלות

כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ"תרבות" – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב.

אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל"ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות. מעצבי הפנים הם ועדת קישוט של מבוגרים. עיצוב מוצר נתפס בתקשורת כעניין למדורי הצרכנות, לייפסטייל. חדשה על עיצוב מדליק של מסעדת שף ידוע או וילה לאלפיון, תזכה לקדימות, לשטח נרחב ודשן יותר בכרומו צבעוני, על פני ידיעה על אדריכל שזכה בפרס ישראל או תכנן מבנה לציבור.

להמשיך לקרוא גיורא אוריין: התרבות שלנו של יזמי נדל"ן ולא אדריכלות

גיורא אוריין: אני בוחר אמנות שמבקרי אמנות לא מכירים

גיורא אוריין מוכר כיזם נדל"ן, עם פעילות ציבורית מפרגנת בתחומי האדריכלות והעיצוב, אבל הבית שלו מראה יותר מכל את אהבתו דווקא לאמנות ישראלית. בהתייחסות שלו לכל פריט אצלו, ניכרת גם אהבה רבה לאמנים עצמם. כמעט את כל פריטי האמנות אצלו בבית, הוא רכש ישירות מהאמן עצמו וכל סיפור על פריט אמנות, מתחיל באמן שיצר אותו: "אפשר לראות את האישיות של האמן ביצירה. זה חלק מהקשר הרגשי שלי אליה. אני לא ארכוש עבודה מאמן שלא אתחבר אליו כאדם".

הבית הצנוע במראה, בשכונה אינטימית ושקטה בשרון, אינו מסגיר את פנימיותו רבת הפנים.

להמשיך לקרוא גיורא אוריין: אני בוחר אמנות שמבקרי אמנות לא מכירים

שלך ובשבילך – אדריכל הנוף פרופסור גדעון שריג

הלקוח של שריג הוא האזרח הישראלי, מכל תרבות, דת, מין וגיל. כל מי שחי בארץ, נהנה והשתמש במרחב ציבורי שהוא תכנן עבורו: אם זה מתחם התרבות גולדה הנושק למוזיאון תל אביב, או שדרות רוטשילד, או המתחמים למנגלים שדאג לתכנן בפארקים שלו – אם זה פארק הירקון או פארק רעננה. בגיל 80, הוא לא מוצא שום טעם להגדיר או לסכם את עשייתו, כשהוא בעיצומה של עשייה ויצירה של פרויקטים רבים ומבט אל העתיד.

DSC_4884-a
שדרות רוטשילד

פעם ישבתי עם אדריכל נוף וביחד בחרנו תמונות של פרויקטים שביצע, עבור ספר שעמדנו להוציא לאור. מצאנו שתי תמונות של גינה ציבורית שתכנן, באחת מהן נראו אנשים מסתובבים בגינה ובתמונה השנייה הגינה הייתה ריקה מאדם. הוא הציע לי לפרסם את השנייה "כי זהו צילום נקי, שמראה את האדריכלות, בלי אנשים שיסתובבו בו, מתאים לאלבום".

להמשיך לקרוא שלך ובשבילך – אדריכל הנוף פרופסור גדעון שריג

אנחנו החלודים

האדריכלות הישראלית אוהבת ליישר קו עם עצמה: אחרי פסי העץ בחיפויי הקירות הצחורים וקירות הבריקים – קבלו את משטחי החלודה. בעבר החלודה הייתה התלבושת האחידה של הפיסול הישראלי (למשל, האנדרטה של תומרקין בככר רבין וקדישמן מול הבימה), כיום הם הולכים נהדר, איך לא, עם קירות הבטון האפור של המבנים, וגם עם טרסות צמחיה ירוקות בכיכרות ציבוריות.

Hyde+Hyde Architects1

הוילה של צלם ידוע באנגליה, Hyde+Hyde Architects

בואו נודה בזה, אדריכלים מתייחסים בחשדנות, אם לא בקצת פחד לצבע. אחרת איך אפשר להסביר את ההעדפה של האדריכל העכשווי, בברירת המחדל של גימורים חשופים כמו בטון, לבנים, COR-TEN פלדה, אבן, ועץ? אולי זה טעמו של האדריכל, טהור ופשוט, או אולי חוסר אמון שלו בהיבט שלא נימצא בשליטתו, לאור העובדה שצבע הוא אחד האלמנטים המשתנים ביותר בבניין, גם פיזית וגם אופנתית. אחרי הכל, אדריכלים טובים מונחים להתמקד בהחלטות אדריכליות "חשובות יותר", כמו צורה, חלל, חומרים, תכנית, וארגון. לצבוע קיר זה עניין קל משקל יותר.

להמשיך לקרוא אנחנו החלודים

חיים בסרט

באמסטרדם נפתחה חנות ראשונה  ליצרנית מי השתייה הנקיים  MARIE-STELLA MARIS, שקמה לפני כשנתיים, כשהיא נושאת על דיגלה את החלטת מועצת זכויות האדם באו"ם (64/292) – שכל אדם זכאי למים נקיים לשתייה והיגיינה.

MSMCAFE_FRONT

היצרנית הזו גורסת, שלא רק שמגיע לכל אחד מים נקיים – מגיעים לו בכלל מיים מינראליים עם מרכיבים אורגניים, בניחוח ארומטי של גרניום וקוקוס, המפנקים את הושט ועור הגוף.

להמשיך לקרוא חיים בסרט

Black Hand – באנקסי האיראני?

על קירות וחללים ציבוריים בטהרן, נחשפים בשבועות האחרונים ציורי גראפיטי, נושאים ביקורת חברתית ופוליטית והזוכים לתהודה רבה בקרב התושבים. אלה ציוריו של אמן גראפיטי, גיבור
מקומי בנוסח באנקסי, המתכנה Black Hand.

.untitled
הציור של היד השחורה משמאל, ומימין הציור אחרי שצונזר על ידי הממשלה

אחד הציורים של הצייר האיראני Black Hand ("יד שחורה"), מציג תמונה של אישה איראנית צעירה, לובשת חולצה של הנבחרת הלאומית בכדורגל של איראן ונושאת אל על בגאווה בקבוק של סבון לשטיפת כלים (שנקרא Jaam, שפירושו גביע אליפות בפרסית). הגרפיטי מתייחס לאיסור על נשים איראניות מללכת לאצטדיונים, בכדי לתמוך בקבוצות הספורט שלהן ומשרת את התרבות הפוליטית שמעודדת את הנשים להישאר בבית.

להמשיך לקרוא Black Hand – באנקסי האיראני?