Archive for the ‘הגיגים’ Category

גיורא אוריין: התרבות שלנו של יזמי נדל"ן ולא אדריכלות

21 בינואר 2018

 

 

 

כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ"תרבות" – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב. אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל"ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות. מעצבי הפנים הם ועדת קישוט של מבוגרים. עיצוב מוצר נתפס בתקשורת כעניין למדורי הצרכנות, לייפסטייל. חדשה על עיצוב מדליק של מסעדת שף ידוע או וילה לאלפיון, תזכה לקדימות, לשטח נרחב ודשן יותר בכרומו צבעוני, על פני ידיעה על אדריכל שזכה בפרס ישראל או תכנן מבנה לציבור. בביקורת בתקשורת על מסעדות חדשות כבר מתייחסים כיום גם לעיצוב שלהן, אבל לרוב עדיין לא נוקבים בשם המעצב, אלא אם כן יש לו ערך שיווקי. העיצוב הוא לא ערך תרבותי בפני עצמו, אלא הוא חלק מלייפסטייל. עיצוב של מוצרי צריכה שאף אחד לא באמת צריך, יזכו מיד לפרסום תקשורתי ואילו עיצוב פורץ דרך של מכשור רפואי, מתקן עזר מהפכני המשפר את איכות הנכים, נתפס כנושא מקצועי שלא מעניין את הקהל הרחב.

 

בסוף השנה מסכמים העיתונים בארץ את הישגי השנה בתחומי התרבות ואפילו הבידור, מהם נפקדים הישגי המעצבים והאדריכלים, כאילו לא היו כאלה. במקרה הטוב הם זוכים לביקורת סרקסטית. למבקרי המסעדות לרוב דעות שונות ואפשר לקרוא אצל האחד ביקורת המהללת מסעדה מסוימת, בעוד מבקר אחר מקטרג עליה. לעומתם אצל קומץ עיתונאי האדריכלות שבנמצא, תמימות דעים וכולם ניראה שמאוחדים בדעה שהאדריכלות שלנו גרועה.

האדריכלות נתפסת יותר כעניין כלכלי מאשר תרבותי. על ישראל הבנויה והנבנית מנצחים היום יזמים ובעלי הון, שהאדריכל הוא כלי בידיהם, כדי לדעת לנצל ולמקסם עבורם שטח של בניין ולהעלות את מחירו של כל מטר רבוע. אין לאדריכל ערך מוסף יותר מהמהנדסים, יועצים וקבלנים, ששמם מוצג בשלט החיצוני של הבניין שבבנייה. שלא כמו אמן החתום על עיצוב מונומנט סביבתי כמו פסל חוצות, זהות ושם האדריכל והמעצב חשובים בשוק הנדל"ן הישראלי, רק אם יש להם ערך שיווקי וכוח השפעה על מחיר המ"ר.

תרבות של יזמי נדל"ן

 

בעולם, שמו של האדריכל נרדף לשמם של בניינים נודעים: את כנסיית סגרדה פמיליה מציינים בנשימה אחת עם שמו של גאודי, ואת כנסיית ROMCHAMP עם לה-קורבוזייה, איש אינו יודע מי היה אדגר קאופמן, בעל הבית של "בית המפל" בפנסילבנייה, אבל כולם יודעים שפרנק לוייד רייט תכנן אותו. ואילו אצלנו כל ילד מכיר את שם היזם שמאחורי הבניין – מגדל שלום מאיר (משה), מגדל אביב (משה), מרכז השלום שמתעקש לכנות עצמו עזריאלי (דוד), דיזינגוף סנטר (אריה פילץ), גן העיר (שלמה אליהו) – אבל כמה יכולים לנקוב בשמו של האדריכל שתכנן אותם? (י. פרלשטיין וגדעון זיו, אמנון ניב ואמנון שוורץ, יסקי-סיון, עטיה ועזריאלי, ישר וטולדו, אלחנני, בהתאמה). כי היזמים הם גיבורי התרבות האמיתיים שלנו, הקהל סקרן יותר לדעת מה בונה יצחק תשובה או האחים גינדי ופחות מה מתכננת עדה כרמי או ברכה חיוטין. בניית הארץ היא רק עסק של נדל"ן. ארוסטרטוס היווני ביקש להתפרסם ולכן שרף את בית המקדש באפסוס, אחד משבעת פלאי עולם. הוא לא טעה במשימתו: את שם האדריכל שהגה אותו פלא אדריכלי איש כבר לא זוכר, אך הפירומן זוכה בתהילת עולם.

מספרים על האורח מגרמניה שחשב שהיכל התרבות התל אביבי קרוי על שמו של הסופר תומס מאן וגילה שהבניין קרוי על שמו של פרידריך מאן. "פרידריך? מה הוא כתב?" התעניין האורח "את הצ'ק", הסבירו לו המארחים. בכל העולם נוהגים בעלי הון להנציח את שמם ולהטביע אותו במבנה שהקימו ביוזמתם ובכספם, כמו גוגנהיים שבנה את המוזיאון הידוע בעולם ורוקפלר את המרכז שהקים בניו-יורק. העיר תל אביב בחרה כמחוות תודה לקרוא לשדרה היפה בעיר (ואולי בארץ כולה) על שמו של פרנסה, הברון דה-רוטשילד. היו שביקשו להנציח את רעייתם האהובה, כמו הקיסר שאח ג'אן שטרח ובנה במשך 23 שנים טאג' מאהל שלם לאשתו. אבל רק בישראל יכול היה בעל הון לבקש לקנות תהילת אינסטנט ולהטביע את שמו על מבנה שלא עשה בו דבר, כמו המיליונר עופר על מוזיאון תל אביב.

המפורסמים שאף אחד לא מכיר את עבודותיהם

למרות כל זאת, בעשור האחרון חל שינוי כלשהו במעמד האדריכל בארץ, חלק מהאדריכלים והמעצבים, במיוחד אלה המעצבים וילות לאלפיון, הצליח להפוך – לא סתם לגיבורי תרבות, אלא לסלבס. בחירת האדריכלים "המשפיעים", הפכה להיות אצל מגזינים לעיצוב וחברות מסחריות דרך לקדם עסקיהם. אלא שהכבוד הנרחש למעצבים הללו, מבוסס כנראה בעיקר על מידת הפרסום והמוניטין שלהם והקשרים של משרדי יחסי הציבור שלהם. הם מפורסמים בגלל שהם מפורסמים. רבים כבר יודעים כיום מיהם המעצבים והאדריכלים הכי טובים בישראל. אבל כנראה, למיצער, שאף אחד לא מכיר את העבודות של המעצבים הללו.

 

רבים מאלה שידעו לומר שפלוני אלמוני מעצב מוביל, ככל הנראה לא יוכלו לתת אפילו דוגמא אחת של עבודה שלו, שלא לדבר על תיאור סגנון העיצוב שלו, בכדי לנמק את דעתם. כל אחד כבר מכיר את אילן פיבקו, ורובם יתארו אותו – בצדק, כאדריכל ומעצב מוביל, משפיע, נחשב, מצליח, מבוקש, סלבריטאי של ממש ומצד שני אפילו שנוי במחלוקת. רובם הגדול לא מכיר אף עבודה שלו, מעבר למגדל שתכנן על נתיבי האיילון. אם נראה להם למשל, את מרכז הקליטה שפיבקו תכנן לקהילה האתיופית ביבנה, שהיא מהטובות שבעבודותיו, הרי שאף אחד לא ידע לזהות את טביעת היד שלו בה. כך מתפתחת לה תרבות נבובה, המתייחסת לקליפה וממשיכה לשים בצד אדריכלות ועיצוב מצויינים ואיכותיים, צנועים גם במידותיהם וגם בתקציבים העומדים לרשותם.

עמוס עוז של האדריכלות

לאדריכלות בארץ אין עדיין את העמוס עוז, הדוד גרוסמן וגם לא הרם אורן שלה. היא לא תרמה לעולם את הדניאל ברנבויים, אייזק שטרן ויצחק פרלמן שלה. היא אפילו נעדרת מן הטריוויה הישראלית. בכל משאל אקראי ברחוב, ינקבו הנשאלים לפחות עשרה ספרים או סופרים ישראליים ידועים, אבל לא ידעו לציין מבנה אדריכלי או אדריכל ראוי אחד. השיממון הזה בתחומים אלה, לא נושא הבטחה להצמיח בחברה ערכים של יחס לסביבה, לזולת, לקהילה, לדורות הבאים ולא ערכים אסתטיים ואחרים, ודווקא מאלה החסרים לנו כל-כך. השיממון הזה מונע גם מתחומי יצירה אלה להתפתח, שלא כמו מקצועות הרפואה ומשפטים – שם נדרש בעל המקצוע לידע והבנה טכניים מקצועיים, תחומי האדריכלות והעיצוב היצירתיים זקוקים לויכוח מפרה, לביקורת בונה, לשאר רוח, להשראה, לכימיה עם הסביבה, למחיאות כפיים של הקהל.

האנשים שנקבצו כאן באולם סמולארש, בכדי לקבל את אות העיצוב, הם אלה שיקבעו איך יראה בעתיד הנוף העירוני והבנוי של ישראל, איכות החיים בה ופועלם ויצירתם תשפיע על חיינו ועל חיי ילדנו ועתידם. אמנם, כנראה, שהאירוע לא יעורר עניין ציבורי כמו זה שמעוררים שוקי אופנה וירידי אוכל. אך זה הזמן להתכנס ולהראות לחברה הישראלית שיש לה גיבורי תרבות אמיתיים, שהיא יכולה להתגאות בהישגיהם. זה הזמן לטפוח על שכמם ולא על פניהם של המעצבים, שמתייחסים אלינו כלקוחות גם ודווקא בגיל ה-3, להעלות על נס את הבתים והבניינים שתכננו האדריכלים, אשר לא פוגמים בנוף, לא מסתירים לנו את הים, לא מתנשאים תרתי משמע ומסתכלים מגבוה על ביתנו הקט בשכונתנו הותיקה וזוכרים שהם בתל אביב ולא במנהטן, ואפילו נותנים לנו לשמוח ולהתגאות בכך.

מודעות פרסומת

אנונימיים בארץ, כוכבים בחו"ל

20 באוקטובר 2012

מדוע האדריכלים ומעצבי הפנים הישראליים מצליחים יותר בארץ מאשר בעולם ומדוע מעצבי המוצר מצליחים יותר בעולם מאשר בארץ?

המעצב דן יפת החי ועובד בפאריס (עם שותפתו הצ'כית לוסי קולדובה): נפגשו בסטודיו של אריק לוי

תחומי עיצוב המוצר והעיצוב התעשייתי בארץ, לעומת תחומי האדריכלות ועיצוב הפנים למשל, חסרים בבעלי מקצוע "כוכבים". אין בארץ מעצבים תעשייתיים אייקונים המהווים גיבורי תרבות. לאדריכלות הישראלית, למשל, יש לא מעט גיבורים מקומיים, מעוררי השראה ועטורי תהילה כמו עדה כרמי או שנויים במחלוקת כמו רם כרמי, מיתולוגיים כמו אריך מנדלסון או סלבריטאים כמו אילן פיבקו. על עבודתה של מעצבת הפנים דורה גד לומדים בבתי הספר לעיצוב ומגזיני הכרומו ותכניות הטלוויזיה מלאים בגיבורי הלייפסטייל של עיצוב הפנים. מעצבת הפנים דורה גד כלת פרס ישראל ואדריכלים ישראלים חתני פרס ישראל יש לרוב – יסקי, כרמי את כרמי, יער, מנספלד, רזניק, רכטר ועוד וגם אדריכלי נוף כדן צור וליפא יהלום. אפילו מעצבים גראפיים, תחום לא "זוהר" ונטול חשיפה תקשורתית, זכו בפרס ישראל – טרטקובר, רייזינגר וורדימון. לעומת זאת בעיצוב התעשייתי הישראלי, המלווה כ-50 שנה את התעשייה הביטחונית ושותף מלא להצלחת ההיי-טק הישראלי בעולם, לא מצאה ישראל חתן ראוי לפרס. התחום נשאר לוט באפילה, אי שם בין מעצבים תעשייתיים אפרוריים כהנדסאי בנין, לבין מעצבי מוצר המציגים מרכולתם המשובבת בירידים בנמל תל אביב ובחוצות העיר.
מציאות זו משתנה כשמדובר בשוק העולמי. בעוד האדריכלות הישראלית ורוב תחומי העיצוב בארץ, לא הצליחו לייצא לזירה הבינלאומית "כוכבים" מקצועיים, הרי שבעולם מצליחים לא מעט מעצבי מוצר שייצאה הארץ. מישראל לא יצאה אף זהא חאדיד לעולם. חוץ אולי ממשה ספדיה, אין במועדון הבינלאומי של כוכבי אדריכלות, אף אדריכל ישראלי, גם לא, סליחה, שום מעצב פנים ישראלי. לעומת זאת בשורה הראשונה של מעצבי המוצר הבינלאומיים יושבים לא מעט דוברי עברית: רון ארד, אריק לוי, דרור בן שטרית, רון גלעד, רפאל נבות, הזוג יעל מר ושי אלקלעי, דן יפת, ואפילו איילה צרפתי שפועלת מתל-אביב ונמכרת בכל העולם. ועוד לא הזכרנו את מעצבי התכשיטים מצורי גוואטה ועד למיכל נגרין.
אנחנו מתייחסים כאן למשאב מקצועי אחד, שהוא כישרונם של האדריכלים והמעצבים. לכן עובדת קיומה או חוסר קיומה של תעשייה תומכת בארץ, יכול אולי לתרץ מציאות של שוק ישראלי שלא מאפשרת ייצור מקומי, אבל כשרון הוא משאב חסר גבולות והעולם מעניק הזדמנות שווה לאדריכלים ולמעצבים הישראליים בכל תחום.

גופי תאורה של דן יפת

גופי תאורה של דן יפת

 

 

עיצוב הוא נאורוזה תרבותית

6 בינואר 2012

עיצוב הוא פעולה תרבותית וזה חלק מההשפעה הרעה והמזיקה שיש לתרבות.

מהי "תרבות" וכיצד היא פועלת? האנתרופולוג קליפורד גירץ מגדיר תרבות כ"מנגנון לקביעת התקנות הנורמטיביות של ההתנהגות". אלפרד קרובר, אנתרופולוג מהחשובים בעולם, הגדיר אותה: "כל הפעילויות והתוצרים הלא פיזיולוגים של האדם, שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים". היינו, רוחניות ושאר רוח של הטבע האנושי, לעומת הטבע הבסיסי והפיזיולוגי של האדם, משולח הרסן.
על התרבות להשתלט על היצרי ואימפולסיבי, לתעל אותו לפעילות נורמטיבית ולייצר את "מותר האדם" – להעניק לו ערך מוסף הנישא מעל הגשמי. תפקידה של התרבות ודרך פעולתה, בין היתר, הינם לרסן, לסדר, לגדר. מה היא מרסנת התרבות? יצרים, מאוויים, תשוקות, דחפים, פרצי שמחה, רגשות גואים, משיכה מינית החורגת מנורמה לוקאלית, חריגה משגרה או מהסדר הציבורי של פרט או קבוצת פרטים ועוד. בחברה המערבית,"אדם תרבותי" נתפס בין היתר כמרוסן ומאופק. לדוגמא, בזמן לוויה או אבל על מת, עמים אירופאים רבים יגדירו עמים כ"לא תרבותיים" את אלה הנוהגים לזעוק ולקונן, לעומתם "עמים תרבותיים", כמו הבריטים למשל, מזילים דמעה בשקט ומקנחים אותה בממחטה לבנה.
מלאכת העיצוב, בין היתר, מהנדסת, מבייתת ומעבדת את הטבעי או מייצרת בתוכו אובייקטים שונים, בכוונה להתאימם לנורמות התרבותיות שלנו, לצורת חיינו, התנהלותנו, לטעמנו. היא מתערבת בטבע על מנת להעניק לו את הערך המוסף התרבותי. התרומה התרבותית שלה היא במתן ותחימת צורה, חלק משליטת האדם בכאוס. העיצוב הופך את הטבע הפשוט ונטול מגע יד אדם (ואיתו את צרכינו הבסיסיים), ליפה יותר, הולם, יוקרתי, עכשווי, אופנתי, מבוית לצרכינו.
כשמחניקים או מדכאים רגשות, יצרים וצרכים רגשיים בסיסיים, כשמתרחקים מהטבע הבסיסי שלנו ומתנהלים בתוך מציאות כפויה, כשמאמצים ערכים כפוים ומדומים הנוגדים את צרכינו האמיתיים, אז כך נוצרות נאורוזות.
ביקרתי לאחרונה במפעל אוסטרי לייצור רהיטים "ירוקים" מעץ טבעי, למען אלה המבקשים לרהט את סביבת המגורים שלהם בריהוט לא תעשייתי, אלא מחומרים טבעיים וידידותיים לסביבה. העצים הירוקים והרעננים נכרתו והובלו מהיערות האוסטרים, אל מפעל הייצור ושם בקפדנות ויסודיות אוסטרית הם יובשו, הוקצעו, שויפו, לוטשו, נחתכו בקווים ישרים וגיאומטריים, מורקו ונמשכו בלכה, טבעית כמובן, והכל בכדי לייצר בסופו של דבר רהיטים מעץ טבעי, הכי קרוב לטבע ורחוק מהתיעוש המודרני. זו חלק מהתרבות האוסטרית, המנומסת, מרוסנת, קפדנית, השולטת ביצריה, חלק מהסדר הציבורי. חלק מהמוסר הנוצרי דתי בעל ערכי האמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות. מהעבר האוסטרו-פרוסי ומזג האוויר הסקנדינבי. אין ברהיטים הללו מאום מההתלהבות הצבעונית שבעיצוב האיטלקי, מקריאת התגר על הנורמטיבי שבעיצוב ההולנדי, מהפרימיטיביות והאותנטיות שבקראפט האפריקאי.
תפיסת המונח "בית", הינה בעיקר רגשית. איך נתאר "בית"? – ריח הקציצות שאמא מבשלת, ריח עץ ההדר שליד חלון חדר השינה, קולו של השקט המרגיע של הבית המגונן, גרגור החתול ונביחות הכלב, הנעליים מלאות בוץ שהונחו במפתן דלת הכניסה, האופניים שנזרקו בסלון, משחקי הצבעים בשמיים המשתקפים בחלון מדי ערב. אלה המרכיבים שמהם מעוצב בית המשפחה שלנו, של ילדינו. אלה החומרים מהם מורכבים זיכרונותינו מהבית שלנו, לאלה אנחנו מתגעגעים כשאנחנו רחוק מהבית. הבית של היום, עם זאת, מעוצב תוך בחירת צורות אינסטנט מעוצבות מתוך מגזיני כרומו ודימויים אסתטיים נטולי רגשות, שנועדו לסמל טעם טוב, מעמד, מעודכנות ועוד כהנה וכהנה. היעד אינו ליצור מרחב רגשי, אלא לעצב פוזה מרשימה – לא פעם על חשבונו של המרחב הרגשי. חדר מגורים כה מעוצב שכזה נוח למגורים או אינטימי ואישי, כמו שחליפה מחויטת ונעלי עקב דק נוחות ללבוש ביתי וללבוש בכלל. הפשוט פשוט מדי, והעיצוב הוא ערך בפני עצמו, עצם הימצאותו של "עיצוב" בבית, כבר מעלה את ערכו של הבית ואת מעמדו של בעליו. מה יהיו אם כך זיכרונות הילדות של ילדינו – החלונות הענקיים שעיצב אילן פיבקו או הסלון העשיר שעיצבה אורלי שרם? ישראלים רבים שעוברים דירה, ממהרים להיפטר מחפציהם הישנים עמוסי הזיכרונות, לטובת רהיטים וחפצים חדשים וכמובן מעוצבים, התואמים את המעמד המשודרג שאליו הגיעו.
גם אנחנו עצמנו, גם היופי הנשי והגברי מקבל טיפול עיצובי: ליופי הטבעי מזריקים בוטוקס, ממלאים אותו בסיליקון, מטפלים בו בלייזר, ובסכין מנתחים מהקצעים את הבשר החי.
אנחנו וסביבת חיינו מצווים כיום להיות מסוגננים, מעוצבים, מהונדסים, צריכים להיראות טוב, נכון, אופנתיים, תואמי סביבה ומקום, ניחנים בתדמית נכונה למעמד ומקרינים אותו, מצוידים באביזרים ומקושטים בסמלים הנכונים, מסורקים, ללא קרחות אך נטולי שיער במקומות הנכונים, מטופחים, מריחים טוב וללא ריח הגוף שלנו, גבוהים, רזים, הילדים שלנו צריכים להיות יפים והמכוניות חדשות ומבריקות, לסטייק שאנחנו אוכלים (במסעדה הנכונה שעיצב אותה מעצב ידוע) צריך להיות טעם צרפתי או עשיר בטעמים שהטביע בהם השף, והעגבנייה שבסלט של רשת "ארומה", צריכה להדיף ניחוח רומנטי של שדה כפרי. אנחנו מעצבים אפילו את כלי המשחית שלנו, את מטוסי הקרב, הטנקים, הצוללות, הרובים והפצצות.
כולנו והכל מסביבנו צריך להיות מעוצב ומסוגנן והצורך לעצב, מסתבר, גם הוא אובססיבי, כפייתי ונאורוטי, אבל תרבותי.

נגד עיצוב ואדריכלות אופנתיים, בעד הסגנון של הפועל העני והבתולה הזקנה

6 בינואר 2012

"מה שפר חלקם של האיכר הטיפש, הפועל העני והבתולה הזקנה. לא היו להם דאגות של סגנון. לא היו להם רהיטים מסוגננים. הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו". אדולף לוס

"אנו לרוב מניחים שהאובייקטים שייכים לנו ולרוב אנו צודקים. אבל יש זמנים בחיים שאנו שייכים לחפצים שלנו", כתבה הסופרת והפילוסופית אקיקו בוש (Akiko Busch). העולם ממשיך לנהות אחר המעוצב והמסוגנן ובה בעת ממשיך למרוד בו: מחפש אחרי האישי בתוך ההמוני, הלוקלי במקום הגלובלי, מעדיף עבודות-יד וארט-דיזיין במקום המוצר המתועש ועוד. המרד הזה נגד המעוצב, האופנתי, הטרנדי, המלוטש והבון-טון, שזור לאורך ההיסטוריה של העיצוב והאדריכלות ומהווה ניגוד משלים שלו.
האדריכל והתיאורטיקן אדולף לוס (1933-1870), ממנסחיה העיקריים של הארכיטקטורה המודרנית, חווה את התמוטטותה של הדוקטרינה הקלאסית, המכתיבה לארכיטקטים כללים מנוסחים וברורים של קומפוזיציה ושל פרופורציה (המעניין הוא שלוס עצמו זירז במידה רבה את ההתמוטטות הזו, אולי יותר מכל אחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית שבאו אחריו). מעבר למאמריו הידועים על ארכיטקטורה ואורבניזם, התבטא לוס גם במגוון נושאים כמו עיצוב אופנה, הליכות ונימוסים ואורח חיים. "עכשיו לכל אחד יש זכות להתלבש כמו מלך", הוא מצהיר "מה שפר חלקם של האיכר הטיפש, או של הפועל העני או של הבתולה הזקנה. לא היו להם דאגות כאלה (של סגנון). לא היו להם רהיטים מסוגננים. הכל בערבוביה. הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו". לוס קורא למרד "עכשיו נמאס לנו. אנחנו רוצים שוב להיות אדונים בד' אמותינו. אנחנו לא מוכנים יותר לכך שהחדרים שלנו ישעבדו אותנו". ("דיבור לריק, למרות הכל", הוצאת בבל).
אבל מטיף הפשטות המתסיס והמשפיע מכולם היה ארכיטקט מודרני (שרכש את המקצוע בכוחות עצמו) בשם שארל אדואר ז'אנרה, שהופיע תחת הפרסונה לה קורבוזייה (1887 – 1965). ספרו השני "לקראת ארכיטקטורה" (1923, בארץ הופיע בהוצאת בבל) נחשב לטקסט המשפיע ביותר שנכתב אי פעם על הארכיטקטורה המודרנית. בעיניו לארכיטקטורה אין בכלל כל קשר עם סגנונות העיצוב השונים. "סגנונות ה'לואי' למיניהם או הסגנון הגותי, הם לארכיטקטורה כמו נוצה על ראשה של אשה. לעתים זה נחמד, אך לא תמיד", הוא אומר בלעג. "החיים הטובים" היו בעיניו שמש, נינוחות, סדר, הרמוניה כשמילת המפתח היא "טהור". הפונקציונאליות של המבנה צריכה לכלול בתוכה גם את הרגש של המתגורר אל חלל מגוריו, המושג באמצעות פשטות, סדר וצורות טהורות. המבנים שתכנן הניחו לאור הטבעי ולצמחיית הגינה לחדור אליהם ברוחב לב ואפשר היה לראות אצלו חלל הבנוי מסביב לעץ הצומח ומבקיע בעד לתקרה. הריהוט הפנימי במבנים שתכנן היה זול, מייצור המוני ונטול קישוטים. לה קורבוזייה שאף לעשות סדר בשלל הרעיונות שנפוצו באירופה בשני העשורים הראשונים של המאה וקרא לבניית "מכונות מגורים נטולי אסתטיקה". בדומה לפוטוריסטים, הוא גרס שאדריכל צריך בכלל להשליך את מטענו התרבותי.
המינימליזם אמור היה לקחת חלק במרד נגד האקספרסיבי והמהודר, ולהטיף לסגפנות חומרית ועיצובית. אצלנו כיום העיצוב המינימליסטי, של בתים ורהיטים – הוא סמל לשפע. ככל שמסך הטלוויזיה או האייפד יותר דק, ככל שעיצוב המטבח יותר מאופק, ככל שחזות הבית יותר נקייה מרגש – כך הם מפגינים יותר יוקרה מתנשאת. לעומתם, אני מוצא משהו כובש באסתטיקה של ה"אנטי עיצוב", זה שביטאו הרדיקלים האיטלקים של שנות ה-60 וגם הרהיטים של Martino Gamper ולאגרטלים של הלה יונגריוס כיום: באומץ של ה"אנטי עיצוב" לבטא רגש, בשיחרור שלו מכבלי המוסכמות החברתיות, חפשי משייכות לז'אנר או סגנון, אך בה בעת מעניין, אסתטי, מרגש ומשפיע.

תמונות מועידת ישראל לאדריכלות ועיצוב

15 במאי 2009

 

9,807 (!) מבקרים סקרנים, 130 מציגים נרגשים, כ-1,300 פועלים, צוותי הפקה ועיצוב תערוכות עמלים כנמלים, מפיקה טרוטת עיניים (עדי), תור מציגים ארוך לפני מעצבת האירוע (מירב), מפיק טכני מרגיע (אילן וחגי לצידו), 27 דיילות, סדרנים ואנשי אבטחה נחושים, משרד יחסי ציבור חד עין, חברת תאורה כבדת ציוד, חברת מערכות מולטימדיה יצירתית, מפיק מולטימדיה (אביעד), מנחה נמרץ (איתי מאוטנר), מנחי פאנלים מלומדים (דוד קנפו, ג'ניה ברגר), מתחם עסקים מפנק, ספונסרים נדיבים, ריהוט במה יוקרתי, ריהוט לאירועים, ריהוט חוץ, גרפיקה אנינה, שילוט, צמחיה ירקרקה, קייטרינג ומזנון איטלקיים, מנכ"ל היכל מודאג, מנהל אחזקה רב תושייה, שוזרת פרחים, מהנדס בטיחות קפדן… … … … … וגם יפעת גולן הצלמת הייתה שם:

 

 

קישור לתמונות מועידת ישראל לאדריכלות 09 הראשונה

היכל התרבות ת"א, 7.5.09

הסצנה נבובה

29 באוגוסט 2008

 

מפורסמים בגלל שהם מפורסמים

 

 

נעשה ניסיון, רשמו נא על דף נייר שלושה מעצבים ישראלים שאתם מכירים, שלדעתכם ולידיעתכם הם המעצבים הכי טובים בארץ. במי בחרתם? באילן פיבקו? אריק בן-שמחון? יעקב קאופמן?

לפני כחודש פנו אלי ממגזין עיצוב כלשהו וביקשו שאשתתף ב"פאנל מומחים לעיצוב", ואשלח להם רשימה שכזו, עם עשרת המעצבים שאני ממליץ עליהם. סיפרו שהבחירה שלנו "המומחים", תתפרסם בגיליון מיוחד וחגיגי של עשרת מעצבי הפנים המשפיעים ביותר בארץ. מסיבות שונות סירבתי לבקשה, בעיקר בגלל קוצר זמן וגם בגלל שאיני מוצא עשרה מעצבים ברשימה כזו, אולי שלושה. בכלל, בחירת האדריכלים "המשפיעים" הפכה להיות לאחרונה אצל מגזינים לעיצוב המבקשים לקדם עסקיהם, מילה נרדפת ל"נבחרים" ול"מומלצים", בתעשייה המפוקפקת שרווחה לאורך שנים, של הנפקת תעודות "בית העסק הנבחר/המומלץ" לעסקים שהיו מוכנים לקנות אותן בהרבה כסף. לאחר כמה ימים, טלפנו אלי כמה אנשים שאני מכבד, שסיפרו שהם משתתפים באותו פאנל מומחים נכבד של המגזין, וביקשו להתייעץ איתי לגבי שמות המעצבים שהם כללו ברשימה שהכינו למגזין. שמתי אז לב, שהכבוד הנרחש למעצבים הללו, מבוסס בעיקר על מידת הפרסום והמוניטין שלהם. אם נבצע סקר של "דעת הקהל" – קהל מקצועי של מעצבים מחד, וחובבי עיצוב מן השורה מצד שני, נגלה שכולם יודעים מיהם המעצבים הכי טובים בישראל. מן הסתם הרוב ימנו את אריק בן-שמחון, את אלכס מייטליס, אילן פיבקו וכדומה. אין לי ספק שאחוז קטן מאד בהם, אם בכלל, מכיר את העבודות של המעצבים הללו. רבים מאלה שידעו לומר שאריק בן-שמחון מעצב מוביל, ככל הנראה לא יוכלו לתת לנו אפילו דוגמא אחת של עבודה שלו, שלא לדבר על תיאור סגנון העיצוב שלו כדי לנמק את דעתם. כמה מאלה המשננים את המנטרה ש"יעקב קאופמן מעצב מוערך", מכירים משהו ממה שהוא עיצב? כל אחד בסצנת העיצוב מכיר את אילן פיבקו, ורובם יתארו אותו כמעצב מוביל, משפיע, נחשב, מצליח, מבוקש, סלבריטאי של ממש ומצד שני אפילו שנוי במחלוקת. רובם הגדול לא מכיר אף עבודה שלו מעבר למגדל שתכנן על נתיבי האיילון. אם נראה להם למשל, את מרכז הקליטה שפיבקו תכנן לקהילה האתיופית ביבנה, שזו אולי העבודה הכי טובה ומובהקת של סגנונו, הרי שאף אחד לא יזהה את טביעת היד שלו בה. ולא רק אזובי הקיר, גם אם ירכיבו פאנל מומחים, שיכלול פרופסור המלמד על עיצוב באקדמיה, מעצב פנים או אדריכל, עיתונאי לעיצוב וכדומה, יסתבר שרובם לא מכיר מספיק את עבודות העיצוב של המעצבים שהוא יבחר כ"משפיעים ביותר / הכי טובים", ולא יוכל לנתח ולנמק את בחירתו. מה שלא ימנע אותם מלפרגן למעצבים הנודעים הללו שכולם ימנו, בגלל שהם מפורסמים וידועים כידועים: "אוייש, כמה שהוא מוכשר. מעצב מבריק". 

 

 

המדיום הוא המסר

 

 

יוצא בארץ כתב עת נכבד ומרשים העוסק בתיאוריה בתחומי האדריכלות. כדי למנוע דין ומדון אכנה אותו לצורך הדיון בשם הבדוי: "בלטה". ובכן, בכל פעם שאני מקבל בדואר את המגזין "בלטה", אני מתמלא כלפיו ברגשי כבוד. מגזין אינטיליגנטי. אני מתפעל מהגראפיקה המרשימה שלו, יותר נכון מהפעלולים של הגראפיקה. העיצוב של המגזין נראה מאד מעניין ומעיד על תוכן איטיליגנטי. כמו שמשקפיים וצדודית כסופה מקנות לפרצוף מראה אינטיליגנטי. יש בו הרבה טקסט, וזה כבר נראה אינטיליגנטי. עם זאת אני מודה שאני אף פעם לא קראתי אותו. לא את המאמרים על "רטוריקת האינדקס של הזמן", לא את ה"חקירה טופו-ריתמו אנליטית של חדר הטיפול" ואף לא את "סדקים באוטופיה". אבל כל זה אינו רלוונטי לדיון ועובדה זו אינו מעידה על מאום, מלבד היותה תעודת עניות שלי. בודאי ובודאי שאיני בא ללעוג למי שעשה עבודה טובה וראוייה, כך אני מאמין. כדי לא לסטות מהנושא, אספק הסבר אישי להתנזרות שלי מהמגזין, בסוף הפוסט (*).

לפני שבוע נכחתי בדיון בו השתתפו קומץ אדריכלים נכבדים ונושא המגזין "בלטה" עלה לדיון, מסיבה כזו או אחרת. והנה כולם שיבחו את המגזין במילים חמות ואמרו כי הוא מגזין ברמה גבוהה, מעורר, מזיז, משנה ועוד כהנה וכהנה. "אודה על האמת", הפרעתי מעט למסיבה, "אני לא קורא ולא קראתי את המגזין. אך שמתי לב, שכל מי שמכיר את המגזין ואני שואל את דעתו לגביו, מודה שגם הוא אינו קורא אותו. יש פער גדול בין מספר האנשים שמכירים ואף מעריכים את המגזין, לבין מספרם של אלה שקראו אותו". ומאחר ואני ידוע לשמצה כמפרגן חסר תקנה, ביקשתי בקשת תם, שרק יסבירו לי במה מצטיין המגזין ומה גודל התרומה שלו לתחום (שזה בעצם היה נושא הדיון). הסתבר לי אז, שכרגיל, גם במקרה זה אף אחד לא קרא את המגזין והממליצים הסתפקו רק באוסף סיסמאות על תרומתו של המגזין לאנושות, מבלי שיכלו לבסס את דבריהם על ולו חצי מאמר אחד שהם קראו והם מכירים מתוכו. 

(*) יבורך כל מי שטורח ויוצר משהו במדינה הזו והעניין שלי כאן אינו עם המגזין. "בלטה" פשוט לא מעורר בי את הרצון ולא מושך אותי לקרוא אותו, הטיפוגרפיה שלו עסוקה מדי עם עצמה ופחות מיטיבה עם הקריאה השוטפת של טקסט רציף וקולח. נושאי המאמרים לא נגעו לי, שלא לומר שיעממו אותי. הדגש בו הוא על הטון, שרק מזוהה עם מוסיקה טובה, אבל שאתה לא יכול להאזין לה וודאי לא להנות ממנה. היינו, המגזין אכן מצליח להראות ולעשות את הפוזה של פורץ דרך, באמצעים גראפיים. אם כבר אני מקבל גרפיקה של ספר רם קולהסי, המעורר השראה בלוק שלו, אז אני מעדיף תמונות דשנות ופחות טקסטים. כשמדובר בתחומי העיצוב והאמנות, אני בכלל מעדיף תמונות ופחות טקסט, סוג של אינפנטיליות. לעניין הטקסט: כל איש של מילים הלמוד ניסיון טוב וגם מר, מודע לכוחן הרב של מילים (רב מדי לטעמי). ולכן כשהוא כותב במטרה להשפיע, הוא בוחר מילים שנוגעות בקורא ושהוא מקווה שיפעילו אותו. נראה לי שבמקרה זה, ביקשו המו"לים לא לומר משהו מעבר לעשיית רושם ולפאר עצמם ומקוריותם.

 

 

 

רק דבר קטן

27 בפברואר 2008

 

 

 

 

Little Fly

Thy summers play,

My thoughtless hand

Has brush'd away.

 

Am not I

A fly like thee?

Or art not thou

A man like me?

 

For I dance

And drink and sing

Till some blind hand

Shall brush my wing.

 

If thought is life

And strength and breath;

And the want

of thought is death;

 

Then am I

A happy fly,

If I live,

Or if I die.

 

William Blake

 

תלוי

28 ביולי 2007

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הו התמימות הקדושה!

29 במאי 2007
 
 

 

 

התמימות הקדושה

 

סיפור עתיק מספר על הוגה הדעות ההוא, שיצא בכל מיני אמיתות שלא תאמו את אמונותיהם של בני עמו והם העלו אותו על המוקד. בעודו כבול לעמוד במרכז הכפר, ראה בין בני הכפר המתלהמים גם אישה זקנה אחת, סבתא טובה המקוששת ומוסיפה זרדים למדורת המוקד, בארשת פנים מלאה בתום לב ונחישות צדקנית, של אזרחית הממלאת את חובתה. הוא נשא פניו השמימה וקרא: "הו התמימות הקדושה!"

 

הו התמימות הקדושה של כל החיילים, באשר הם, שרק ממלאים פקודות.

הו התמימות הקדושה של האמהות ששולחות את בניהן להיות שהידים ומברכות את אללה על מותם.

הו התמימות הקדושה של כל המתנחלות תכולות העיניים וטובות הלב, המחזיקות עוללים בזרועותיהן, בלבוש דתי, אדוק, אפופות קדושה ומוסריות, החושבות בצורה טהורה שיש להרוג את כל הערבים.

הו התמימות הקדושה של כל הנערים, מלח הארץ, שיוצאים להקריב את עלומיהם למען בוש / אולמרט / נסראללה ודומיהם.

הו התמימות הקדושה של כל אנשי הדת, המצווים עלינו לעשות את מה שאלוהים מבקש מאיתנו, כי יש להם שיג ושיח יומיומי איתו.

הו התמימות הקדושה של כל הנשים המשרתות את גבריהן.

הו התמימות הקדושה של כל הנערות הפרנסות בגופן את משפחותיהן במזרח.

הו התמימות הקדושה של כל הילדים המנוצלים לרעה על ידי הוריהם.

הו התמימות הקדושה של פקידי הבנקים, אשר מוצאים את כל הדרכים המתוחכמות הללו כדי לשאוב מאיתנו את הפרוטה שאנו אוספים לפרוטה בעמל רב, כדי ששרי אריסון, זאב נחמה ודומיהם יוכלו לטבול בשמן ולהמשיך לנצל את אותם פקידים במשכורות רעב.

 

 

 

 

                 לא תרבות                            תרבות

      אגרטל בעיצוב מיכל פיקל     אגרטל פרחים בציור שמן 

                ותמי פמפנל

 

 

למה עיצוב לא נחשב כתרבות?

 

בקשו מישראלי ממוצע מן הישוב, חושב ומשכיל, לציין תחומי תרבות הוא יפרט: תיאטרון, מחול, ספרות, מוסיקה, אמנות, הוא אולי גם יגיע לקולנוע, אך הוא לא יציין עיצוב ואדריכלות כתחומי תרבות.

מדינת ישראל טרם הפנימה שקיים ערך כזה בתרבות הנקרא "עיצוב". אפשר לראות זאת בקלות, למשל במוספים החגיגיים של העיתונים בראש השנה, האוהבים למפות את תחומי התרבות החשובים בארץ ולסכם את תרומתם בשנה החולפת. הצגות תיאטרון, ספרים, סרטים, אפשר לקרוא שם על הצגת הבידור של השנה ועל תכנית הטלוויזיה עם הרייטינג הכי גבוה. הם יתעלמו מתחום העיצוב, שיוותר יתום ממדור או התייחסות כלשהי לתרומתו. כמו לא נעשה מאום בתחום זה בארץ, כאילו לא געשו ורעשו עשרות רבות של מעצבים ישראלים, קיימו תערוכות, עיצבו מוצרים עם אמירה גלובלית, הציגו ומכרו בחנויות בארץ ובתערוכות בינלאומיות. העיתון האינטליגנטי של המדינה, יעניק לתחום העיצוב בראש השנה, פינה צרכנית המסכמת את הקומוניקטים האחרונים על הכיסאות וגופי התאורה החדשים שהגיעו מחו"ל. בשבועון טיימאאוט בו אני כותב, יש מדור אמנות, כמו שיש מדור ספרים, תיאטרון וקולנוע. אין בו מדור עיצוב. בטיימאאוט המגניב והסקסי, העדכני, שנון וחוצפן, כתבות העיצוב שלי מופיעות עד היום במדור "החיים הטובים", לצד מידע על חזיות, חומרי איפור והסיילים האחרונים בחנויות האופנה. טבעי לעורכי העיתון שיהיה מדור "אמנות", זה הרי ערך מוכר וחשוב בתרבות, אבל אחיו התאום, ה"עיצוב" אינו ערך, אלא חלק מלייפסטייל, כמו אופנה, איפור ועיצוב פנים בסבבה, שהוא וילונות וספות תואמים לואזה. במדור האמנות יהגגו על "המיצב של לורנה סימפסון או הקלואקה של וים דלבואה" ויעסקו ב"אמנות שעניינה קדמה, טכנולוגיה ועתידנות וביחסים המרתקים בין מדעי הרוח למדעים המדויקים". במדור העיצוב שלי אסור לי לכתוב שהמודרניזם האופטימי נינטש על ידי כלכלה לא ודאית ושמרנות תרבותית וגם המודרניזם הדמוקרטי נחשב ככישלון והייתה חזרה לפוסט מודרניזם ההיסטורי ושמרנות ולכן המעצבים דחו את הפוסט מודרניזם הקיטשי שהפך למודרני יותר. עלי להסתפק בתיאור הרהיטים הטרנדיים לעומת אלה שהם פאסה. כי האמנות אינטלקטואלית ואילו העיצוב הוא סך הכל אופנה, האמנים יוצרים תערוכות והמעצבים יוצרים קולקציות.

 

 

 

שעשועיה הסודיים של פנינה זלצמן

23 בדצמבר 2006

 

 

 

פנינה זלצמן ז"ל

 

  

 

זלצמן תופסת את רבין על חם

 

שבת בבוקר, החווילה של משפחת קני בעלי איסטרוניקס, קיסריה. שמנה וסלתה מתכנסים להאזין לרסיטל נגינה בפסנתר של תלמיד של פנינה זלצמן (עזר וייצמן, מוטי הוד, שמעון פרס, אסתר רובין…). האורחים ישובים חגיגית בגינה הענקית שמחוץ לבית, לצד בריכת השחייה. בתוך הבית ממתינים בשקט המטעמים שהכינו הטבחים לאורחים, ערוכים על שולחנות ארוכים. הנגן הצעיר מתפתל על המנענעים, הקהל המטופח מאזין לו בשלווה אצילה, סופר בינתיים את צמרות העצים ואת האחוזים שעושות השקעותיו. פנינה מחליפה איתי מבטים ורומזת בניד ראש על הכיבוד המחכה בפנים. אין ספק שמה ששבר אותה היה הדג המלוח. מה שחיבר בינינו לא היה מעולם האהבה למוסיקה או ענייני תרבות. אלא בעיקר האהבה לשוקולד מריר, שקדים ובראש ובראשונה אבדן העשתונות וכל המעצורים מול נתח דג מלוח, על פרוסת לחם מרוחה בחמאה …. בעוד כולם מרוכזים באירוע, אנו קושרים קשר וקמים חרש, מתגנבים על בהונותינו לתוך הבית, עוברים במסדרון שומם ונכנסים במהירות לחדר בו ערוך הכיבוד, מצחקקים במשובה ונכונים לעוט עליו – ונתקלים במישהו שהקדים אותנו: מישהו שהתגנב לשם לפנינו, גוחן שם על הכיבוד וחומס ממנו במבט שובב. יצחק רבין נתפס על חם, שלל גסטרונומי בידיו ומבט מבויש של אשמה בעיניו. פנינה מרגיעה אותו ושלושתנו שותפים לדבר עבירה חומדים מן הכיבוד בהנאה ושבים אחר כך למקומותינו, לפינאלה.

 

 

 

יאשע חפץ קונה לי תקליט רוק

 

ב-artforum בישרו על תקליט חדש של לורי אנדרסן. כדי לא להמתין שבועות עד שיגיע ארצה, ניצלתי את ההזדמנות שפנינה נוסעת לניו יורק לקונצרט וביקשתי ממנה להביא לי אותו. "אמנם לא היה לי כח לצאת מבית המלון", התוודתה כשחזרה "אבל ביקשתי מיאשע חפץ והוא הלך במיוחד לחנות תקליטים לקנות אותו עבורי". כך בכל הזדמנות שהשמעתי את התקליט בפני חברים והם שאלו אותי מאיפה השגתי אותו, אמרתי בפשטות שיאשע חפץ קנה לי אותו. הם התייחסו לזה כבדיחה לא מובנת.

 

 

 

המלצר ופנקס השיקים

 

פנינה הייתה מזהה אנשים כתרבותיים או בורים במבחן פשוט: מי שזיהה אותה היה איש תרבות, מי שלא זיהה אותה, כנראה אינו שומע מוסיקה קלאסית והוא בור ועם הארץ.

אחת מגחמותיה המרובות של פנינה הייתה התעקשותה לשלם בשיק, גם ואולי במיוחד היכן שלא קיבלו שיקים, לרוב במסעדות. שם זה היה ריטואל קבוע, היינו מזמינים את החשבון, פנינה הייתה רושמת שיק בנחישות של צבא הנערך לאורך הגבול ומחכה שהאויב יתן לו תירוץ לשטוף אותו באש וגופרתית. התירוץ הזה תמיד הגיע. מלצר או מלצרית אומללים, שלא זיהו אותה, היו נופלים תמיד למלכודת וחוזרים ומודיעים: "סליחה, אנחנו לא מקבלים שיקים". בדקות הקרובות היינו זוכים להכיר את מנהל המשמרת, בעל המסעדה, אשתו, צוות המלצרים, הטבחים, שוטפי הכלים והמאבטח שבחוץ. פעם אחת זכה אינסידנט שכזה לידיעה בעיתון, אשר תיארה מלצר שרדף אחריה אל מחוץ למסעדה, עד שהתברר שהיא הגברת הראשונה של הפסנתר ובעל המסעדה התנצל בפניה עמוקות. פנינה גזרה את הידיעה מהעיתון ושמרה אותה בארנקה. בפעמים הבאות זה היה נגמר בכך שהמלצר שבישר שלא מקבלים שיקים, נשלח על ידה עם גזר העיתון לבעל המקום והיה שב אחרי דקותיים ומרגיע שזה בסדר, את יכולה לשלם בשיק. פנינה הייתה מחייכת חיוך מנצח ואנו היינו נושמים לרווחה.

 

 

 

על מה השופטים חושבים

 

באחת מהתחרויות הרבות בהן שימשה פנינה כשופטת, ניגן לפני חבר השופטים נגן צעיר שנגינתו הייתה סתמית ולא ראויה לציון. פנינה העבירה פתק לאריה ורדי ששפט לצידה: "מה דעתך עליו?" כתבה בפתק. ורדי החזיר לה פתק עליו כתב: "הוא יושב רחוק מדי מהפסנתר". פנינה השיבה לו מיד וכתבה בפתק: "לא רחוק מספיק".

 

 

 

 

 

יהודית לוז ז"ל

 

     איבדתי שתי חותנות החודש. ילדי, כולם ביחד וכל זוג מהם לחוד איבדו סבתא. אשתי ואישתי לשעבר איבדו אמא. יהודית ופנינה ז"ל.  

     בלוויה שלהן הבנתי שהלוויה היא סיכום חיינו כבני אדם, של כל מה שהגענו אליו באמת בחיינו. האם משנה אם וכמה שורות נקבל באנציקלופדיה, או כמה אנשים הגיעו כדי להפרד ממך בלוויה שלך? האם משנה אם ובאילו מילים שיבחו אותך בטכס קבלת פרס ישראל, או באילו דברים הספידו אותך מעומק הלב? האם חשוב יותר ששר יספיד דמות חשובה שניטלה משדה עשייה ישראלית שחסרים לה שכמותך, או שילדיך יעידו על קברך שתהום נפערה בחייהם ואתה כהורה, כאדם אהוב, חסר להם?