המציאות החדשה של מרכזי הקניות

מרכזי קניות ותעשיית הקמעונאות המסורתית, מתמודדים עם מציאות חדשה, לאור התפתחות המסחר המקוון ושינוי התנהגות הצרכנים. קניונים מובילים ברחבי העולם, משדרגים את המודלים העסקיים שלהם באמצעות סוגים שונים של חידושים. שטחים זמינים בקניון הופכים לפעילויות מגוונות הכוללות פעילויות חברתיות, פעילויות המיועדות לילדים ואפילו פונקציות קהילתיות.

במאמר שפורסם בחודש שעבר בדיילי צ'יינה, מציין ניל וואנג, נשיא אזור סין של שוק מחקר סוכנות Frost & Sullivan, שקניונים צריכים להפעיל יותר פונקציות של שרות לאזרח, כגון מרכז לרישום נישואין, שירות טעינה למטרו, חדרי אירועים לקשישים, מרכזי ייעוץ פסיכולוגי ועוד: "על הקניונים לנצל ביעילות את הזמן של הצרכנים, ולמקסם את היתרונות הכלכליים והחברתיים שלהם".

להמשיך לקרוא המציאות החדשה של מרכזי הקניות

מודעות פרסומת

גיורא אוריין: התרבות שלנו של יזמי נדל"ן ולא אדריכלות

כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ"תרבות" – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב.

אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל"ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות. מעצבי הפנים הם ועדת קישוט של מבוגרים. עיצוב מוצר נתפס בתקשורת כעניין למדורי הצרכנות, לייפסטייל. חדשה על עיצוב מדליק של מסעדת שף ידוע או וילה לאלפיון, תזכה לקדימות, לשטח נרחב ודשן יותר בכרומו צבעוני, על פני ידיעה על אדריכל שזכה בפרס ישראל או תכנן מבנה לציבור.

להמשיך לקרוא גיורא אוריין: התרבות שלנו של יזמי נדל"ן ולא אדריכלות

אנונימיים בארץ, כוכבים בחו"ל

מדוע האדריכלים ומעצבי הפנים הישראליים מצליחים יותר בארץ מאשר בעולם ומדוע מעצבי המוצר מצליחים יותר בעולם מאשר בארץ?

המעצב דן יפת החי ועובד בפאריס (עם שותפתו הצ'כית לוסי קולדובה): נפגשו בסטודיו של אריק לוי

תחומי עיצוב המוצר והעיצוב התעשייתי בארץ, לעומת תחומי האדריכלות ועיצוב הפנים למשל, חסרים בבעלי מקצוע "כוכבים". אין בארץ מעצבים תעשייתיים אייקונים המהווים גיבורי תרבות.

להמשיך לקרוא אנונימיים בארץ, כוכבים בחו"ל

עיצוב הוא נאורוזה תרבותית

עיצוב הוא פעולה תרבותית והוא חלק מההשפעה הרעה והמזיקה שיש לתרבות.

מהי "תרבות" וכיצד היא פועלת? האנתרופולוג קליפורד גירץ מגדיר תרבות כ"מנגנון לקביעת התקנות הנורמטיביות של ההתנהגות".
אלפרד קרובר, אנתרופולוג מהחשובים בעולם, הגדיר אותה: "כל הפעילויות והתוצרים הלא פיזיולוגים של האדם, שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים". היינו, רוחניות ושאר רוח של הטבע האנושי, לעומת הטבע הבסיסי והפיזיולוגי של האדם, משולח הרסן.

להמשיך לקרוא עיצוב הוא נאורוזה תרבותית

נגד עיצוב ואדריכלות אופנתיים, בעד הסגנון של הפועל העני והבתולה הזקנה

"מה שפר חלקם של האיכר הטיפש, הפועל העני והבתולה הזקנה. לא היו להם דאגות של סגנון. לא היו להם רהיטים מסוגננים. הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו". אדולף לוס

adolf loos – villa-moller
Le-Corbusier-Pierre-Jeanneret-Maison-Planeix

סלון מתוך קטלוג רהיטים עכשווי

להמשיך לקרוא נגד עיצוב ואדריכלות אופנתיים, בעד הסגנון של הפועל העני והבתולה הזקנה

תמונות מועידת ישראל לאדריכלות ועיצוב

 

9,807 (!) מבקרים סקרנים, 130 מציגים נרגשים, כ-1,300 פועלים, צוותי הפקה ועיצוב תערוכות עמלים כנמלים, מפיקה טרוטת עיניים (עדי), תור מציגים ארוך לפני מעצבת האירוע (מירב), מפיק טכני מרגיע (אילן וחגי לצידו), 27 דיילות, סדרנים ואנשי אבטחה נחושים, משרד יחסי ציבור חד עין, חברת תאורה כבדת ציוד, חברת מערכות מולטימדיה יצירתית, מפיק מולטימדיה (אביעד), מנחה נמרץ (איתי מאוטנר), מנחי פאנלים מלומדים (דוד קנפו, ג'ניה ברגר), מתחם עסקים מפנק, ספונסרים נדיבים, ריהוט במה יוקרתי, ריהוט לאירועים, ריהוט חוץ, גרפיקה אנינה, שילוט, צמחיה ירקרקה, קייטרינג ומזנון איטלקיים, מנכ"ל היכל מודאג, מנהל אחזקה רב תושייה, שוזרת פרחים, מהנדס בטיחות קפדן… … … … … וגם יפעת גולן הצלמת הייתה שם:

 

 

קישור לתמונות מועידת ישראל לאדריכלות 09 הראשונה

היכל התרבות ת"א, 7.5.09

הסצנה נבובה

 

מפורסמים בגלל שהם מפורסמים

 

 

נעשה ניסיון, רשמו נא על דף נייר שלושה מעצבים ישראלים שאתם מכירים, שלדעתכם ולידיעתכם הם המעצבים הכי טובים בארץ. במי בחרתם? באילן פיבקו? אריק בן-שמחון? יעקב קאופמן?

לפני כחודש פנו אלי ממגזין עיצוב כלשהו וביקשו שאשתתף ב"פאנל מומחים לעיצוב", ואשלח להם רשימה שכזו, עם עשרת המעצבים שאני ממליץ עליהם. סיפרו שהבחירה שלנו "המומחים", תתפרסם בגיליון מיוחד וחגיגי של עשרת מעצבי הפנים המשפיעים ביותר בארץ. מסיבות שונות סירבתי לבקשה, בעיקר בגלל קוצר זמן וגם בגלל שאיני מוצא עשרה מעצבים ברשימה כזו, אולי שלושה. בכלל, בחירת האדריכלים "המשפיעים" הפכה להיות לאחרונה אצל מגזינים לעיצוב המבקשים לקדם עסקיהם, מילה נרדפת ל"נבחרים" ול"מומלצים", בתעשייה המפוקפקת שרווחה לאורך שנים, של הנפקת תעודות "בית העסק הנבחר/המומלץ" לעסקים שהיו מוכנים לקנות אותן בהרבה כסף. לאחר כמה ימים, טלפנו אלי כמה אנשים שאני מכבד, שסיפרו שהם משתתפים באותו פאנל מומחים נכבד של המגזין, וביקשו להתייעץ איתי לגבי שמות המעצבים שהם כללו ברשימה שהכינו למגזין. שמתי אז לב, שהכבוד הנרחש למעצבים הללו, מבוסס בעיקר על מידת הפרסום והמוניטין שלהם. אם נבצע סקר של "דעת הקהל" – קהל מקצועי של מעצבים מחד, וחובבי עיצוב מן השורה מצד שני, נגלה שכולם יודעים מיהם המעצבים הכי טובים בישראל. מן הסתם הרוב ימנו את אריק בן-שמחון, את אלכס מייטליס, אילן פיבקו וכדומה. אין לי ספק שאחוז קטן מאד בהם, אם בכלל, מכיר את העבודות של המעצבים הללו. רבים מאלה שידעו לומר שאריק בן-שמחון מעצב מוביל, ככל הנראה לא יוכלו לתת לנו אפילו דוגמא אחת של עבודה שלו, שלא לדבר על תיאור סגנון העיצוב שלו כדי לנמק את דעתם. כמה מאלה המשננים את המנטרה ש"יעקב קאופמן מעצב מוערך", מכירים משהו ממה שהוא עיצב? כל אחד בסצנת העיצוב מכיר את אילן פיבקו, ורובם יתארו אותו כמעצב מוביל, משפיע, נחשב, מצליח, מבוקש, סלבריטאי של ממש ומצד שני אפילו שנוי במחלוקת. רובם הגדול לא מכיר אף עבודה שלו מעבר למגדל שתכנן על נתיבי האיילון. אם נראה להם למשל, את מרכז הקליטה שפיבקו תכנן לקהילה האתיופית ביבנה, שזו אולי העבודה הכי טובה ומובהקת של סגנונו, הרי שאף אחד לא יזהה את טביעת היד שלו בה. ולא רק אזובי הקיר, גם אם ירכיבו פאנל מומחים, שיכלול פרופסור המלמד על עיצוב באקדמיה, מעצב פנים או אדריכל, עיתונאי לעיצוב וכדומה, יסתבר שרובם לא מכיר מספיק את עבודות העיצוב של המעצבים שהוא יבחר כ"משפיעים ביותר / הכי טובים", ולא יוכל לנתח ולנמק את בחירתו. מה שלא ימנע אותם מלפרגן למעצבים הנודעים הללו שכולם ימנו, בגלל שהם מפורסמים וידועים כידועים: "אוייש, כמה שהוא מוכשר. מעצב מבריק". 

 

 

המדיום הוא המסר

 

 

יוצא בארץ כתב עת נכבד ומרשים העוסק בתיאוריה בתחומי האדריכלות. כדי למנוע דין ומדון אכנה אותו לצורך הדיון בשם הבדוי: "בלטה". ובכן, בכל פעם שאני מקבל בדואר את המגזין "בלטה", אני מתמלא כלפיו ברגשי כבוד. מגזין אינטיליגנטי. אני מתפעל מהגראפיקה המרשימה שלו, יותר נכון מהפעלולים של הגראפיקה. העיצוב של המגזין נראה מאד מעניין ומעיד על תוכן איטיליגנטי. כמו שמשקפיים וצדודית כסופה מקנות לפרצוף מראה אינטיליגנטי. יש בו הרבה טקסט, וזה כבר נראה אינטיליגנטי. עם זאת אני מודה שאני אף פעם לא קראתי אותו. לא את המאמרים על "רטוריקת האינדקס של הזמן", לא את ה"חקירה טופו-ריתמו אנליטית של חדר הטיפול" ואף לא את "סדקים באוטופיה". אבל כל זה אינו רלוונטי לדיון ועובדה זו אינו מעידה על מאום, מלבד היותה תעודת עניות שלי. בודאי ובודאי שאיני בא ללעוג למי שעשה עבודה טובה וראוייה, כך אני מאמין. כדי לא לסטות מהנושא, אספק הסבר אישי להתנזרות שלי מהמגזין, בסוף הפוסט (*).

לפני שבוע נכחתי בדיון בו השתתפו קומץ אדריכלים נכבדים ונושא המגזין "בלטה" עלה לדיון, מסיבה כזו או אחרת. והנה כולם שיבחו את המגזין במילים חמות ואמרו כי הוא מגזין ברמה גבוהה, מעורר, מזיז, משנה ועוד כהנה וכהנה. "אודה על האמת", הפרעתי מעט למסיבה, "אני לא קורא ולא קראתי את המגזין. אך שמתי לב, שכל מי שמכיר את המגזין ואני שואל את דעתו לגביו, מודה שגם הוא אינו קורא אותו. יש פער גדול בין מספר האנשים שמכירים ואף מעריכים את המגזין, לבין מספרם של אלה שקראו אותו". ומאחר ואני ידוע לשמצה כמפרגן חסר תקנה, ביקשתי בקשת תם, שרק יסבירו לי במה מצטיין המגזין ומה גודל התרומה שלו לתחום (שזה בעצם היה נושא הדיון). הסתבר לי אז, שכרגיל, גם במקרה זה אף אחד לא קרא את המגזין והממליצים הסתפקו רק באוסף סיסמאות על תרומתו של המגזין לאנושות, מבלי שיכלו לבסס את דבריהם על ולו חצי מאמר אחד שהם קראו והם מכירים מתוכו. 

(*) יבורך כל מי שטורח ויוצר משהו במדינה הזו והעניין שלי כאן אינו עם המגזין. "בלטה" פשוט לא מעורר בי את הרצון ולא מושך אותי לקרוא אותו, הטיפוגרפיה שלו עסוקה מדי עם עצמה ופחות מיטיבה עם הקריאה השוטפת של טקסט רציף וקולח. נושאי המאמרים לא נגעו לי, שלא לומר שיעממו אותי. הדגש בו הוא על הטון, שרק מזוהה עם מוסיקה טובה, אבל שאתה לא יכול להאזין לה וודאי לא להנות ממנה. היינו, המגזין אכן מצליח להראות ולעשות את הפוזה של פורץ דרך, באמצעים גראפיים. אם כבר אני מקבל גרפיקה של ספר רם קולהסי, המעורר השראה בלוק שלו, אז אני מעדיף תמונות דשנות ופחות טקסטים. כשמדובר בתחומי העיצוב והאמנות, אני בכלל מעדיף תמונות ופחות טקסט, סוג של אינפנטיליות. לעניין הטקסט: כל איש של מילים הלמוד ניסיון טוב וגם מר, מודע לכוחן הרב של מילים (רב מדי לטעמי). ולכן כשהוא כותב במטרה להשפיע, הוא בוחר מילים שנוגעות בקורא ושהוא מקווה שיפעילו אותו. נראה לי שבמקרה זה, ביקשו המו"לים לא לומר משהו מעבר לעשיית רושם ולפאר עצמם ומקוריותם.