אופניים בעבודת-יד איטלקית

האופניים של Italia Veloce הם אייקון איטלקי: כל פרט בהם נעשה בעבודת-יד, העושה אותם ייחודיים ונבדלים מכל השאר

באחד מביקורי האחרונים במילאנו, רכשתי ארנק עור באחת מהחנויות באזורי הקניות המרכזיים של העיר. ביקשתי לוודא את איכות הייצור של הארנק והזבנית מיהרה להרגיע אותי: "הו, בוודאי אדוני, זה ארנק באיכות גבוהה – הוא עשוי באיטליה".

להמשיך לקרוא אופניים בעבודת-יד איטלקית

מודעות פרסומת

שופוני

 

"מוזיאון העיצוב בחולון – מוקד פעילות בינלאומי – מוביל לחדשנות בעולם העיצוב – מקום של התנסות, גילוי ויצירה – מקיים ומוביל זירת עיצוב פעילה, חווית עיצוב כוללת, דיאלוג פורה"

 

לחיים! יש או אין עיצוב ישראלי, העיקר שיש מוזיאון לעיצוב. מימין לשמאל, לימור לבנת, חנה הרצמן, רון ארד, פואד בן אליעזר, מוטי ששון

 

"מוזיאון העיצוב בחולון –"

תחום העיצוב הגיע אצלנו לבשלות, למנוחה ועתה לנחלה – כי הנה יש לנו מוזיאון לעיצוב בארצנו. היכל בו אפשר יהיה להנציח גם את נכסי צאן הברזל של העיצוב הישראלי שנוצרו לאורך שנותיה הארוכות של המדינה, ועדיין נוצרים כיום ביתר שאת, בגלל הביקוש הגובר והולך של התעשייה המקומית. לא ברור מה קדם למה, העיצוב הישראלי למוזיאון העיצוב בחולון, או שהמוזיאון החולוני קדם לעיצוב הישראלי, או שבכלל מדובר בעיר שלא רק מקדימה את זמנה, אלא מקדימה את זמננו כולנו. אולם שלב כזה של הקמת מוזיאון ישראלי לעיצוב, היה רק צפוי, טבעי ומתבקש, בכרוניקה המפותחת של תחום זה אצלנו. עוד משורשיו של הגן היהודי, שתמונה אצלו קדמה למילה הכתובה וטעם טוב כבר סומן בטעמי המקרא, ועד לערים ולשכונות המטופחות בארצנו, לתושבים המהלכים שם בלבושם המוקפד ולסדר העדיפות העליון שמעניקה המדינה לחזות הכל. כי אם כבר אנחנו הולכים מחייל אל חייל, אז רצוי בסטייל.

"מוקד פעילות בינלאומי – מוביל לחדשנות בעולם העיצוב –"

וכשאנו אומרים "יש לנו מוזיאון", כוונתנו כמובן לעיר חולון ותושביה. חולון, שהפכה לעיר לפני רק 60 שנה, הצליחה לבסס לעצמה עם השנים מעמד, אם לא של ערש התרבות הישראלית אזי ודאי לנושאת הדגל של הקדמה החברתית שבה. ככזו, חפצה העיר להאיר מאורה גם לגויים, לאפשר להם ליצור אצלה מוקד פעילות, למתוח את בשלותה התרבותית של העיר והמדינה עד לכך, שהעיר חולון בת ה-60 תוביל את החדשנות, לא רק בישראל, אלא של עולם העיצוב כולו: חלון לחולון ולהזדמנויות התרבותיות החדשניות שהיא מזמנת, לאיטליה, לצרפת, לאירופה בכלל, ליפן, סקנדינביה ואמריקה. כיום העיצוב אינו סקנדינבי או איטלקי וגם לא גלובלי, הוא חולוני. לפיכך, יטה ויתן המוזיאון החולוני-ישראלי במה גם למעצבים מהעולם ויוביל לחדשנותם.

"מקום של התנסות, גילוי ויצירה – "

תהליך מלאכת העיצוב בישראל, כידוע, כמו כל תהליך קבלת החלטות ופעולה בישראל, כולל בתוכו שלב מקדים של מחקר יסודי, לימוד ופיתוח, לפני כל פעולה או מעשה. בזה אנחנו מצטיינים ובזה אנחנו רוצים לשתף את מעצבי העולם, ניסוי, תהייה והפקת לקחים, כמו שנאמר, "נעשה ונשמע". כי עיצוב, ילמד כעת המוקד החדש, איננו רק הברקה אמנותית והוא גם לא נוצר בידי סטארים, סטארקים וסלבריטאים וגם לא בידי יח"צנים שמפיקים ממנו עטיפה שיווקית, קליפה, אליטיזם נדל"ני. זהו נושא כבד ראש והראש היהודי כבד יותר.

"מקיים ומוביל זירת עיצוב פעילה, חווית עיצוב כוללת, דיאלוג פורה"

אז הבה נעלה כולנו על הקרונות ונצטרף לרכבת הנוסעת, לסצנת העיצוב היצירתית והתוססת המזומנת לנו ולדיאלוג הפורה שנוכל להאזין לאורחים מחו"ל המקיימים אותו.

יום חג לנהגים – כביש 6 חוצה את תל-אביב

 
 

בניגוד למעמדו כציר תנועה מרכזי בתל-אביב, חזותו של רחוב אבן-גבירול הייתה לאורך השנים מוזנחת, מרופטת, מאובקת. זהו תמיד רחוב המשמש כציר שרק עוברים בו בדרך למקום אחר. הוא מתנהל בשגרת יום עמלנית, של אלה שרוצים לחטוף משהו בפיתה או לשכפל מפתחות.

 

 

רחוב אפרפר של בתי עסק קטנים: סנדלרים, מעדניות עממיות, חנויות צילום ופיתוח תמונות ומסעדות של ארוחות עסקיות לצהריים – מעוף בגריל ועד לכל המצאה קולינארית בז'אנר האוכל המהיר. כל זה מתרכז ברחוב במקטעים: בצהריים הומה המקטע הדרומי של הרחוב, בלונדון מיניסטור ובית ציוני אמריקה, מאכיל חיילים מהקריה ועורכי-דין מעומלני צווארון וכולם לועסים תוך כדי דיבור בסלולארי. לעת ערב מתגודדים מבלים במרכז הרחוב, במסעדות היותר מעודכנות סביב מסעדת הבראסרי, סמל המעודכנות התל-אביבית. זהו מתחם הבילוי הלילי הפעיל היחיד ברחוב הענק הזה כולו, בעיר "ללא הפסקה", שכל מטר בה רווי בבית קפה, מסעדה, פאב או מוסד נהנתני אחר. עבור כל תל-אביבי מעודכן, למשל, הרחוב מסתיים בצומת ארלוזרוב וממנו צפונה אין לו מה לחפש שם, אלא אם הוא בדרכו למתחם באזל, מרבצן של מסעדות, בתי קפה וחנויות עיצוב נחשקות, או לרחוב בתי הקפה של יהודה המכבי או בדרכו לצאת מהעיר (גם זה קורה מדי פעם לתושבי העיר, שיש בה הכל ובטווח הליכה).

 

 

מתחם מסעדת בראסרי. מתחם הבילוי המרכזי והיחיד ברחוב, מקורה, מכונס בעצמו ומסתגר מפני הרחוב

 

שיפוץ הרחוב (מוריה – סקלי אדריכלי נוף) ניער אותו וניקה את האבק מעליו. חזותו החדשה משדרת חזות מעוצבת, מסופרת קצר ומסורקת. מראה רענן ומסודר המרחיב את הלב. הנה הגיעה העת להחיות את הרחוב, לשחרר את עורקיו הסתומים ולחבר אותו ללב הפועם ללא הפסקה של העיר.

 

 

תמצית חזותו של הרחוב המשופץ מתמקדת בכביש שבו: כביש אספלט שחור, רחב כמנחת מטוסים, עם חוט שדרה של עצי דקל, ממותן יותר מערוגת הבטון הגבוהה שחצתה אותו. תמצית חזותו של רחוב דיזנגוף, לשם השוואה, מתמקדת בחנויות ובחיים השוקקים על מדרכותיה. התנועה בכביש של רחוב דיזנגוף מצייתת לקצב האיטי והנהנתני בו מתנהל הרחוב, העוברים ושבים חוצים את הכביש בנחת בין המכוניות, שנהגיהן עסוקים בסקירת היושבים בבתי הקפה והיפיפיות המטופפות על המדרכות. הפיתוי רב לעצור את הרכב ולצלול למכמניו של הרחוב הרוחש. הכביש הרחב של רחוב אבן גבירול, מאפשר יציאה מהעיר זריזה ועמוסה פחות, בה חולפים ביעף וללא שום סקרנות או פיתוי, מחיי המסחר, הבילוי והפנאי הטמונים ברחובות העיר. התחושה היא שדחקו את כל אלה הצידה, כדי לפנות מקום לכביש הרחב. גדות הרחוב, המערבית והמזרחית, נראות עתה כשני חלקי עיר שהופרדו.

 

 

שני ידידים אם יצאו זה לקראת זה, האחד מצפון רחוב דיזנגוף והשני מדרומו, הסיכוי שיפגשו או לפחות יבחינו זה בזה, כמעט ודאי וזאת גם אם הם צועדים כל אחד בגדת הרחוב הנגדית לרעהו. בסיור דומה ברחוב אבן גבירול, אין שום סיכוי לאיחוד ביניהם. האפשרות לחצות בשלום את הכביש שלא במעבר חציה, זהה לסיכוי להצליח בכך בבולבארד רחב נתיבים בלוס אנג'לס.

 

 

התחושה, שעירית תל-אביב סללה סוג של כביש 6 החוצה את העיר. זהו יום חג, אם כך, לתנועת הרכב שבעיר, זו שהכל בה במטווחי הליכה. חג גם לרוכבי האופניים, שזכו לנתיבים משלהם, לצד כביש 6 עירוני זה. הולכי הרגל זכו למדרכות משופצות ונקיות. הכלבים זכו לעצים דקי גזע, שעוד יצמחו ויגיעו למימדים של העצים העבותים והזקנים, שהיו נטועים שם בעבר וכיסו את החזיתות המשמימות של הבתים.

 

 

רק ההומלסים נותרו שוב מקופחים, ואין להם ספסלים ראויים לשמש כיצוע ללינת לילה, מלבד צמדי ספסלים קטנים וצרים, הפונים זה לזה בתמיהה, כאילו שואלים: מה אנחנו בדיוק עושים כאן? מי אמור בדיוק לשבת בספסל מולי? איזה מבט מהרחוב בחרו לי מעצבי?

 

 

 

חזיתות בתים חשופות וערומות

 
 

מרבדי אספלט שחור

 

 

פה יהיה כביש רחב, נתיבים לאופניים ומרצפות רחוב חדשות

הבית הישראלי: סדרת מפגשים אישיים על מקומיות – יהושוע נויישטיין

 

 

שיחה עם יהושוע נויישטיין, אמן, יליד 1942, החי ומתגורר בניו-יורק. הפגישה נערכה בבית הקפה של "תולעת ספרים" בתל-אביב

 

יהושוע: שאלתי עצמי פעם, למה לא יכול לצמוח כאן בארץ אמן מייסטר. התשובה היא, כי אמנים מייסטרים צומחים מתוך מרכזים גדולים, מתוך אנרגיה מאד גבוהה של תרבות שמתקיימת בהם. כשאני רואה תערוכה כאן של קופרמן, אני מתחיל להבין מה הבעיה. אותו קופרמן ואותו ציור שלו, אילו הוא היה יושב בניו-יורק, יש לי תחושה שגורלו של קופרמן היה אחר. מה הופך אמן למייסטר? זה לא שהוא נחמד, או טוב או שאוהבים את האמנות שלו – אלא בעיקר כי הוא מעורר שיח מעניין. פולוק עורר שיח מעניין, אני לא רואה שום דבר אחר באמנות שלו. אפשר לנתח את קופרמן ולגלות שהערך הדומיננטי אצלו, המעפיל על כל שאר הערכים, זו השייכות. אנחנו, גם כשיושבים פה כעת, אנחנו רק מודאגים אם אנחנו שייכים.

הבסיס הזה של 'החבר'ה' שאמנים זקוקים לו, תמיד מושך למינימליסטיות, לקונצנזוס, לקומוניקטיביות. אמנים דואגים כבר מגיל נורא צעיר להיות קומוניקטיביים, שיבינו אותי. זה מרכיב מפתח. אמנות שעשו בעבר, תמיד יותר מתקבלת לעין, לאוזן, לאף, לגרון. תמיד. מה שכבר ראית בעבר יותר נוח לעיכול. יש שם ערכים שכבר התקבלו. כשאומן הולך אחורה, בדרך כלל הוא יקבל יותר הכרה חיובית.

ציור טבע פוביסטי, צבעוני, לא קשור לשום אופנה, ותמיד יהיה אהוב בכל העולם. הדבר שהכי אהוב על אנשים זה הקונבנציה, זה הקאנון: קנדינסקי, מטיס. החשיבות של אמן זה לא אם הוא משפיע על הקהל, אלא אם הוא משפיע על אמנים אחרים, או על אנשי המקצוע. לא האמן שהוא הכי אהוב על הקהל. ניקח לדוגמא כאן בארץ את איציק טרקאי, שגם מוכר יותר מכל אמן ישראלי אחר בחו"ל. אם זהו הערך וזהו המדד שלך, אז אתה לא תגיע לפיקאסו ולמטיס, בארכיון הזה לא תיווצר היסטוריה של אמנות.

זבוב: אז הקהל שאתה עובד בשבילו הוא קהל האמנים והאוצרים, לא הקהל הרחב המבקר בגלריות?

יהושוע: אני יוצר בשביל 4-5 אנשים. אגב, זלי גורביץ הוא אחד מהם. אני יכול להגיד שכשאני עושה עבודה, אני עושה אותה במידה מסוימת בשבילו ואף אחד אחר לא חשוב בעיני. גם כשאיתמר כותב בעיתון, יש לו בראש קהל של עשרה אנשים.

זבוב: כי הם קובעים את הסטנדרטים שלך.

יהושוע: הקונצזוס כאן מגיע מהר מדי. האמנים הצעירים מגיעים לגבעות התהילה מהר מדי, ואז יש תסכול. אין כאן מחנות של אמנים ולכן אין פרקטיקה. זה לא אומר שיש פחות מריבות כשיש קונצנזוס, הרי במשפחה תמיד יש יותר מריבות. זה כמו הרובעים בירושלים, כולם גרים בעיר הקודש, ללא ריב כי אין דיסקוס ביניהם, אין שפה משותפת. אוצר יאצור היום אומן אימפרסיוניסטי ומחר מינימליסטי. הוא אוצר את השייכים ואוצר אחר אוצר את הלא שייכים.

זבוב: אני מופתע לגלות מי הקהל שמעניין אותך ושאתה מכוון אליו. יש כאן אגוצנטריות של האמנות. האמן מתגלה כחסר אחריות ציבורית.

יהושוע: יש לך הנחות מוטעות – למי צריכה להיות לנו אחריות?

זבוב: הרי החברה מושפעת מהאמנים ומדעותיהם, היא פונה במפורש לאנשי רוח ומבקשת מהם תשובות, הם סוג של מנהיגים. יש להם היכולת להשפיע והם יכולים לנצל זאת.

יהושוע: כשאמן הופך להיות דובר של עם, אז הוא גמור. אמן הוא צנחן שקופץ לבד ומרחף לבד. כמו שאמרנו, הוא פונה רק ל-4 אנשים, הוא לא דובר של עם. גם כשארכיטקט הופך לדובר של עם, זו קטסטרופה.

זבוב: אולי הבעיה היא שארכיטקטים הם לא מספיק דוברים של העם?

יהושוע: כמו שאמר 'גרון עמוק' בפרשת ווטרגייט: follow the money. אתה יכול לדעת מהו הדגש בכל דבר, לפי כמה כסף שמשקיעים בו. יש לי חבר אומן ידוע, שאמר פעם שליהושוע יש סטודיו של 150 מטר ולי סטודיו רק של 50 מטר. אבל ליהושע יש דירה של 50 מטר ולי של 150 מטר. זה הכל עניין של דגש. הכל אמיתות שכולם יודעים, זה הכל עניין של דגשים וסדרי עדיפויות שאנחנו נותנים לדברים.

זבוב: הרי בסופו של דבר האמן ניזון ממה שקורה בחברה שמסביבו ומגיב לדברים האלה. אני מסכים איתך שזו שאלה ישראלית בנוסח 'מה הקשר בין הירח ליהודים'.

יהושוע: זה כמו הבחור הזה שיושב עם בת זוג וכל הערב מדבר רק על עצמו. כשהבחורה מפהקת וכבר לא יכולה לסבול את זה יותר, הוא מתנצל 'בטח דיברתי יותר מדי על עצמי, אז בואי נעבור לדבר עליך. מה דעתך עלי?'. אני חשבתי שכל הזמן אנחנו מדברים על אותו הנושא.

 

 

יהושוע: צץ כאן איזשהו דיון כמו בדיקה של מקומות ללא שם, שכונות הפקר. בעולם, האופנה הזו כמעט מיצתה עצמה וכאן זה טרנד לוהט. אבל כשקהילת האמנים לוקחת משהו כדי לבדוק אותו, אין ערך לדבר אותו בודקים, אלא יש ערך ליצירת לקסיקון של מונחים כלפי הדבר. זה המוקד. אם אתה עושה את זה בזמן, אז אתה מצליח להוסיף ללקסיקון, אם אתה מאחר אתה לא יכול להוסיף, כי הטקסטים החשובים כבר נכתבו. קח למשל את קלמנט גרינברג, מבקר אמנות של ההפשטה אקספרסיוניסטית. הוא כתב בסוף שנות ה-40 כמה מונחים כדי לתאר את מה שקרה אז בשדה האמנות. זה הכל. הוא לא עשה יותר מזה, הוא עצמו לא גילה שום דבר, את זה עשו הגלריסטים. הוא רק גילה שפה. לכן חשוב לכתוב טקסט המתאר את התנועה, הזרם, וזה גורלי לעשות את זה מוקדם, כי השפה שתכתוב את הטיעון הזה, זו השפה שאני מוכרח להשתמש בה, כי אתה לא יכול לתאר את הדברים בשפה אחרת. עד היום מי שכותב בגרמנית, יכתוב טקסט שהוא חושב עליו באנגלית, כי הדברים נוסחו לראשונה באנגלית.

 

 

 

 

 

 

 

פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה

  

שער הגיליון הראשון של מגזין DOMUS ישראל

 

מאת אדריכלית ד"ר הדס שדר

עורכת האדריכלות במגזין DOMUS ישראל

 

במה נבחר? האם נבחר לנו את הדיון ב"מקום הקטן" שמצמצם עצמו לאסתטיקה ולחומר, אן שמא נבחר להיכנס לדיון ב"מקום הגדול" והאינסופי של יחסי הגומלין בין החומר לרוח, לתרבות, להיסטוריה, לאידיאולוגיה? שאלות אלו אפפו את השולחן מסוגנן הרגליים שבמרכזון השכונתי שבשכונת "מורשה"

 


חברי מערכת '
domus' ישראל, הצוות המייסד: אדריכלית עדנה לרמן (עורכת תכנון עירוני ואזורי), אדריכל ד"ר מיקי חיוטין (קיצוני משמאל, אדריכלות), אדריכל פרופסור זאב דרוקמן (במרכז, בגבו, אדריכלות), אדריכל יוסי קליין (משמאל, בגבו, אדריכלות), אדריכלית היידי ארד (במרכז, עיצוב פנים),  אדריכלית ד"ר הדס שדר (האשה באדום, עורכת אדריכלות), פרופסור רון נבארו (עיצוב תעשייתי), חגי שודרון (קיצוני מימין, עיצוב תעשייתי), רותי דירקטור (אמנות), חגי שגב (ימני בשורה הרחוקה, אמנות), דינה שהם (משמאלו, מעצבת המגזין), גיורא אוריין (זבוב על הקיר).


א.

שכונת 'מורשה' ברמת השרון היא שכונת גבול. מבלי להתכוון לכך מלכתחילה, היא נושקת לכביש מספר 5. בתיה הקטנים פעורים כלפי מבני התעשייה או כלפי חומת הבטון הטרומי שחוצצת בינה לבין הכביש. תוואיה מתפתלים. רחובות קטנים חד סטריים מכונסים בינם לבין עצמם. עדות לכך שמדובר בשיכון ציבורי משנות החמישים. בטבורה כמה מבנים טוריים, בני 4 קומות, עם התרחבויות ושינויים לרוב. בתים טוריים שאנחנו מכנים "שיכונים", מבלי לדעת שגם הבתים האחרים בשכונה נבנו על-ידי השיכון הציבורי. בתים קטנים בחצרות גדולות שהיו אמורות להוות משקי עזר. לבתים הקטנים הללו כמעט שאין זכר בשכונה. יש שהם גדלו, טלאי על טלאי, ויש שהם נהרסו על-ידי בעל אמצעים,  שבנה על הקרקע בית פרטי גדול, המשתלט על המגרש והמקיף את עצמו בחומה. הפרטיות מקודשת.

באחד מהפיתולים הפנימיים חבוי מרכזון שכונתי. לא ה-מרכז השכונתי, אלא מרכזון קטן של אחת מתתי השכונות המרכיבות את שכונת 'מורשה' הגדולה. למרות הקרבה הרבה לכביש מספר 5, הפיתולים חובקים את המרכזון המוקף בתים ועצים, כך שהקרבה לגבול הגועש ולתנועה המהירה אינה מורגשת. שם נפגשנו.

חנות הירקות או המכולת, שתוכננה להרבות חיים במקום כבר אינה קיימת. במקומה נותרו חללים קטנים במבנה חד קומתי, שחוברו ליצירת מבנה "המערכת". בחלל, רצפת פרקט ושולחן ארוך ומסוגנן רגליים, "מעוצב". אלו מנוגדים לצבע הלבן והפשוט של הקירות הישנים. התכנסנו במבנה המערכת כדי לדבר על תכניו של DOMUS העברי.

 

 

הפרופסור דרוקמן (שני מימין) מאתגר את הצוות. מולו (באדום) פרופסור נברו 

ב.   

אנחנו עוסקים בסביבה המלאכותית של בני האדם – הסכמנו. מכנה משותף רחב ובלתי מחייב, שטומן בקרבו את החומרים שאנו יוצרים מהם חפצים, ואת החומרים הגדולים שסוככים עלינו מפני המרחב האינסופי של היקום: הבית, הרחוב, השכונה, העיר. נעים בחופשיות בין תכנון אזורי, בינוי ערים, ארכיטקטורה, עיצוב המוצר ואומנות.

העיסוק בחומר משחרר. לחומר יש קיום משלו ואפשר לדבר רק על הקיום הזה. אפשר לדבר על המפגש בין הקל לכבד, בין הרך למוצק, בין האטום לשקוף. אפשר לדבר על ה"מה" ולא על ה"למה". בניגוד למדעים אחרים, משמעות נקודת המבט של החוקר או הכותב – אינה קריטית. כתיבה ומחקר של תרבויות מתקיימת במילה הכתובה בלבד, ולכן זהותו, אמונותיו, ותרבותו של החוקר עצמו קריטיים להבנת נקודת המבט שלו. לעומת זאת, לארכיטקטורה, לחפצים או לאומנות יש קיום עצמאי, המאפשר להתייחס רק אליהם, גם בנפרד מהשאלות הגדולות על הקשר בינם לבין התרבות שהפיקה אותם.

במה נבחר? האם נבחר להתייחס למוצר כמות שהוא? האם נבחר לדוש במשמעויותיו? או בלשון אחרת: האם נבחר לנו את הדיון ב"מקום הקטן" שמצמצם את עצמו לאסתטיקה ולחומר, או שמא נבחר להיכנס לדיון ב"מקום הגדול" והאינסופי של יחסי הגומלין בין החומר לרוח, לתרבות, להיסטוריה, לאידיאולוגיה? האם נבחר להתייחס לרצפת הפרקט ולשולחן המעוצב, או שמא נבחר לדבר על השיכון הציבורי שמסביב?

שאלות אלו אפפו את השולחן מסוגנן הרגליים שבמרכזון השכונתי שבשכונת 'מורשה'.

 

 

הדס שדר (באדום) תוהה, מיקי חיוטין (מימינה) מתחבט, או אולי מנמנם?

ג.

בשנות החמישים, בכנס היסוד של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים באוהלו, נשא בן גוריון נאום. הוא התוודה שחלם להיות מהנדס. גילוי לב זה אינו צריך להרעיש עולמות. מסתבר שבנאומים שלו לפני אגודות מקצועיות היה נוהג להתוודות שחלומו היה להשתייך לאותו מקצוע ממש של האנשים אליהם פנה. אולם לא בכך עסקינן, אלא בהמשך דבריו. הוא תיאר את התחום הנשאף ותוך כדי כך צמצם אותו. אין ארכיטקטורה בדבריו, יש בנייה. טכנולוגיה בלבד.

אולם דווקא אז, בשנות החמישים הרזות, הארכיטקטורה הייתה הכל מלבד בניין. הארכיטקטורה שרתה את האומה. בניית הערים החדשות, השיכונים הציבוריים, כמו גם מבני הציבור – לא עמדו לבדם – חומר וצורה, אלא שירתו אידיאולוגיה: את אידיאל בניית האומה. את האידיאולוגיה שרטטה האליטה החברתית והתרבותית של אז: יהודים ציונים ממוצא אירופאי. לרוב מדובר באנשי תנועת העבודה.

האדריכלים, כחלק מאותה אליטה, נטלו אחריות: אחריות שהיא מעבר לטכנולוגיית הבניין. האדריכלים נטלו על עצמם אחריות לאומית. מתכנני השיכון הציבורי תכננו סביבת חיים, לא רק את הדירות. חשיבתם החברתית האוטופית התוותה לשכונות דמות של גנים (גם כשתנאי האקלים לא התאימו בעליל), כמו גם תכנון כולל של מבנים לשירות הציבור: בין אם מרכזים מסחריים ובין אם בתי ספר וגני ילדים. השאיפה ליצור קהילה אנושית בריאה ומגובשת – ניבטת מבין קוים שעל נייר השרטוט. מתכנני מוסדות הציבור עשו זאת בדרכם. שילוב יצירות אומנות "כנעניות" על קירות האוניברסיטה העברית, או בחירת "הכפר הערבי" כתקדים הראוי למוזיאון ישראל – מלמדים ללא מילים על השאיפה ליצור לנו כאן מקום. להיות חלק ממרחב.

עם השנים השתנתה החברה הישראלית ואיתה הארכיטקטורה. הויתור הקודם על ה"אני" לטובת ה"אנחנו" התהפך. ה"אני" כבש את מקומו כאידיאל החדש. והארכיטקטורה? גם היא ארכיטקטורה של "אני". כזו שיודעת לספר על חומרים איכותיים, כזו שמשתלבת בדיונים דלים על "לייף סטייל", כזו שיודעת להרים את החומות אל מול הרחוב, במקום שפעם היו בו משקי עזר פתוחים ויחידות דיור זעירות.

באין אידיאולוגיה לאומית – מדינית כמו גם חברתית – יש שהאדריכלים ויתרו על האחריות. האובייקטים האדריכליים היו לאובייקטים סופיים שאינם חורגים מהקונקרטי. כל מבנה לעצמו, הרבה סגירות, הרבה עיסוק ברושם חיצוני ולא בתוכן, הרבה "אני". אם נחזור לבן גוריון, הרי שבאופן אבסורדי הלכה הארכיטקטורה וצמצמה את עצמה לבניין.

 

מימין לשמאל: אדריכלית עדנה לרמן, אדריכל יוסי קליין, אדריכל זאב דרוקמן
 

ד.

DOMUS האיטלקי מציג הרבה בניינים יפים. הרבה תמונות צבע. הטקסטים, ברובם רזים. קצת ניתוח, קצת קונטקסט, קצת תיאור חווייתי, וזה מספיק. בעבר הלא רחוק, הייתה הארכיטקטורה באיטליה כלי אידיאולוגי ראשון במעלה. הארכיטקטורה הפאשיסטית, השכילה לנוע בין שני הסעיפים: בין החדשנות המודרניסטית לבין ההדר הקלאסי. בין הסגנון הבינלאומי לבין מורשת העבר הרומאי המפואר. הארכיטקטורה, עמדה אפוא בלב ליבו של ויכוח חברתי קרדינאלי לפני כמה עשרות שנים.

אבל היום זמנים אחרים. האיטלקים רואים עצמם חלק מהעולם. הם לא מנסים לפרש לעצמם את הארכיטקטורה, הם לא מנסים לפרש את עצמם דרכה, או בכלל. הם כאן וזהו. עובדה קיימת. אין התעסקות בשאלות של זהות, אין הכברת מילים. יש עשייה.

אנחנו, לעומתם, מצויים בחיטוט פנימי. מעקמים את האף בחוסר נחת. שוזרים בארכיטקטורה תכנים אידיאיים, שאלות של זהות. מדוע לא נהיה גם אנחנו "חלק מהעולם"? מדוע לא נשכיל להבין שגם אנחנו יכולים להראות בניינים יפים ודי לנו בהם? מדוע לא נקבל באהבה את המצב הנוכחי בו הארכיטקטורה צמצמה את עצמה לבניין? ככלות הכל, הארכיטקטורה שלנו היא מראה חברתית ותרבותית. מדוע שלא נביט עליה כך, כפי שהיא, ללא שיפוטיות? מה יש להם, שם באיטליה, שעושה אותם נינוחים ושבעים, ומה אין לנו כאן?

 

אדריכלית עדנה לרמן מביאה מובאות מספרות עולמית

 

ה.

לאיטלקים יש מורשת מבנית. יש להם "מקום". עם הפאשיזם או בלעדיו, יש להם בסיס אדריכלי ואורבאני שאין לנו. לכן הם יכולים להקל ראש במה שברור מאליו. הם יכולים לוותר, ויתור של עשירים, על מילים נוקבות. מילים ששואלות, שמחפשות, שרוצות לדעת. מילים שבודקות את זהותם העצמית דרך הארכיטקטורה. והרי מדוע יש לבדוק את מה שאינו מוטל בספק? האיטלקים חיים את היש האדריכלי, כמו שאנו חיים את האין.

לנו, בתחושתנו, אין עדיין "מקום". אין לנו זהות עצמית אחידה ומבוססת, אין לנו שורשים ארוכים והמשכיים בטריטוריה אחת, אפילו הנרטיב ההיסטורי שלנו משתנה חדשות לבקרים, נע בין הציונות לפוסט ציונות. אנו תוהים מהי זהותנו כישראלים, מהי הגדרת ה"מקומי" שלנו, מה מאורחותינו נובע מאיתנו ומה אנו נוטלים מתרבויות אחרות: אלו הקרובות ואלו שמעבר לים.

כנגזרת מכך: לנו, בתחושתנו, אין עדיין מקום אדריכלי. אנחנו מחפשים. מרבית ערינו חדשות: מושבות עבריות שהיו לערים (כ'ראשון לציון' או כ'חדרה'), שכונות עירוניות שהתעבו (כשכונת 'אחוזת בית' כשהייתה ל'תל אביב'), ערים חדשות שהוקמו עם קום המדינה (כ'קריית שמונה' וכ'דימונה'). מעט מאוד ערים מעורבות של ערבים ויהודים (כ'חיפה', כ'טבריה'), שמערכת היחסים בין החלקים החדשים שלהם לאלו ה"עתיקים" עדיין לא נפתרה.

והמקום הקודם שלנו – מהו? האם מדובר בשטייטל (עיירה) במזרח אירופה? בערים המרכז אירופאיות המעטירות של לפני מלחמת העולם השנייה? ואולי בערי המזרח התיכון ובכפרי הברברים בדרום מרוקו?  כל המקומות שלנו – ואף לא אחד.

אנו ערב רב של תרבויות ומקומות, הבונה לעצמו מדינה, ללא תקדים מבני נוכח להסתמך עליו. אנו חברה בהתהוות ובתנועה מתמדת: חברה שבונה תוך כדי הגדרה עצמית, חברה שיוצרת ארכיטקטורה. לכאורה: יש מאין. בריק הזה קל לתכנים אחרים לחדור אל תוך המקצוע. האידיאולוגיה של שנות החמישים חדרה ישירות ליצירה האדריכלית, כיוון שהתכנון והארכיטקטורה שחיפשו את  דמותם – הותירו לה מקום.

האידיאולוגיה, כמו גם האדריכלות, חיפתה על הבעבוע הפנימי. היא צבעה בצבע אחיד אוכלוסייה שלא היתה אחידה כלל ועיקר. כור ההיתוך, כמו המודרניזם הרזה והממלכתי ביקש לצקת אחידות תרבותית. השונויות הועלמו אל מתחת לפני השטח. כך עד לשלהי שנות השישים.

משנות השבעים ואילך הלכה החברה הישראלית והחצינה את ההטרוגניות החברתית. השלטון הממלכתי הלך ונחלש והסגרגציה החברתית והמעמדית הרימה את ראשה: מתחים עדתיים, פערים סוציו-אקונומיים, התארגנויות פוליטיות שקבעו עובדות בשטח מילאו את הואקום שהותיר השלטון המרכזי, כמו גם התרופפות האידיאולוגיה. והארכיטקטורה? – גם היא התנהגה בהתאם. הרזון המודרניסטי פינה את מקומו לצבעים, לעיטור, לקווים מתעגלים. הפרויקטים הגדולים של משרד השיכון פינו את מקומם לבנייה הפרטית של הקבלנים.

לכאורה, הסגרגציה החברתית מגוונת כמו הארכיטקטורה שהיא מייצרת. לכאורה, הגיוון המבני אינו אלא בבואה של החברה האנושית הפלורליסטית שלנו. לכאורה, גם אנו, היינו צריכים, כאיטלקים, להביט על עצמנו מתוך שביעות רצון ולמלא את הדפים ב"בניינים יפים".

אולם הסיפור שלנו אחר. בכל זאת ולמרות המגוון אנו חסרים: חסר לנו המסד האורבאני, הארכיטקטוני והדמוגראפי שקיים באיטליה. באין מסד שכזה, גם הארכיטקטורה המגוונת שלנו דלה. היא דלה במשמעות. את החסך שהותירה האידיאולוגיה, באובדנה, לא מילאה משמעות אחרת. באין משמעות, מתייחס האובייקט האדריכלי אל עצמו, מתכנס, מאבד עומק ונסגר.

כך, ההתייחסות העצמית של הארכיטקטורה ב- DOMUSהאיטלקי נובעת מביטחון עצמי וממלאות פנימית, שמותירה את הבחירה ב"מקום הקטן" קרי: בשיח המצמצם עצמו לפרויקט בלבד – בחירה הגיונית ומניחה את הדעת. אולם אצלנו, העיסוק ב"מקום הקטן" אינו אלא סימפטום להיעדר תוכן. סימפטום לריקנות.

 

 

אדריכל פרופסור זאב דרוקמן, חגי שודרון

 

ו.

כחברה הישראלית המתהווה, גם מערכת DOMUS ישראל מחפשת את דרכה, מחפשת את זהותה ואת תכניה. סוגיית הבניינים היפים לא נפתרה. כפי הנראה קשה להתנגד ליופי, בייחוד כשמדובר באדריכלים. מי יקבע מהו בניין יפה? או יתרה מכך: מהו יופי? על כך ראוי לקיים דיון נוסף, שלא נערך עדיין. אולם, מעבר לשאלת הבניינים היפים, קרי: לאובייקטים האדריכליים, היה ברור כי אנו רוצים בשיח. אנו רוצים לדבר על הדברים שהם מעבר לאובייקט האדריכלי. אנו רוצים את המשמעות. אנו רוצים את "המקום הגדול".

מהו אותו "מקום גדול"? האם הוא כולל שאלות אלמותיות כ"מי אנחנו ולאן אנו הולכים?" או כ"ציונות אז והיום"? – לא בהכרח. המקום הגדול כולל את כל מה שהוא מעבר לאובייקט. אנו רוצים בשיח על הקונטקסט. ומהו הקונטקסט? – כל מקום והקונטקסט שלו.

יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט ההיסטורי: זה השואל מהי משמעותה של היצירה האדריכלית ביחס לעברה שלה, או ביחס לעבר של סביבתה. יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט האורבאני: זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לרחוב – האם הוא תורם לרחוב או מסתגר ממנו; זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לעיר כולה: האם הוא מחייה אותה או תחום בדל"ת האמות של קירותיו; זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לרקמה האורבאנית הקיימת: האם הוא משתלב ברקמה הקיימת מתוך ענווה או מתריס כנגדה, משתרר עליה ומאבד מדקויותיה.

יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט התרבותי: זה השואל מה משמעותו של המעשה האדריכלי ביחס לתרבות של מתכנניו, וגם של מאכלסיו. יש שקיים פער בין תרבות המתכננים לבין זו של המאכלסים, והתנגדויות קטנות ובלתי מוצהרות חותרות תחת הקווים הנוקשים של הארכיטקטורה. תוספות בנייה, עיטורים וצבעים, שינויי תפקוד של חללים, הגדרות חלליות מחודשות וחלוקות טריטוריאלית אחרות מאלו שנקבעו על שולחן השרטוט – מרמזות על הפער. יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט האידיאולוגי: זה השואל מהן האידיאולוגיות הסמויות שנטענות במעשה האדריכלי על-ידי מתכנניו ועל-ידי מאכלסיו – אלו שחווים אותו ואולי אף שמממשים את היצירה התכנונית בגופם.

לארכיטקטורה, כפי שכבר נכתב, יש חיים משלה. יש בה חלל, יש בה חומר, יש בה אור – יש בה – במקרה הטוב, גם יופי. תמונות מאירות עיניים, שרטוטים ותוכניות מביעות אותה במגבלות העיתון, שאינו אלא סוג של מתווך בין האדם לבין החלל שבו הוא אינו נוכח. אולם התמונות אינן ממצות את הדיון בארכיטקטורה. הדיון בה קיים גם במילים.

המילים הינן חלק משמעותי ב- DOMUSהישראלי, אותו אנו רוצים לייסד. מילים שתדענה לנתח את הארכיטקטורה דרך פרמטרים שאינם ברורים מאליהם בתמונות. שתדענה ללכוד את הנקודה הארכימדית, הנובעת מתוך היצירה הארכיטקטונית. לכן, משמעותם של הכותבים אינה נופלת מזו של היוצרים. הכותבים, מבחינתנו, יוצרים גם הם: הם יוצרים את השיח.

כתיבת השיח מיועדת, בראש וראשונה, לנו – ליוצרים את הסביבה המלאכותית של בני האדם. אולם כיוון שאנו רוצים בדיונים שהם מעבר לעיסוק באובייקט עצמו, נגיע מן הסתם במהרה גם לדיסציפלינות אחרות: נדבר על סוציולוגיה, על אנתרופולוגיה, על היסטוריה, על תפיסה קוגניטיבית, על תפישה חושית וכן הלאה. לפיכך, השיח מיועד לכל אדם הרואה עצמו חלק מההוויה התרבותית כאן, גם אם אינו עוסק בתחום. ככלות הכל, כולנו חווים ארכיטקטורה, עיצוב תעשייתי ואומנות.

הכתבות יכולות לנבוע מתוך מקום או פרויקט אדריכלי ספציפי, ולצאת ממנו אל הדיון המופשט, או ההיפך: מתוך דיון בנושא מופשט – לגעת בספציפי. מערכת יחסי הגומלין בעלת ערך רק כאשר השלם גדול מסכום חלקיו, קרי: כאשר הטקסט מאיר באור אחר את היצירה האדריכלית – אור שתמונות צבע דלות מלהכיל, או כאשר המילים האבסטרקטיות מתנקזות אל תוך משמעות חומרית וחללית ספציפית.

אם בעידן הראשון שלנו הארכיטקטורה ביטאה אידיאולוגיה ובעידן הנוכחי, יש שהיא מצטמצמת ל"בניין", הרי שאנו רוצים ליצור עידן שלישי: עידן בו תחזור הארכיטקטורה למקומה, כחלק מהיצירה התרבותית -חברתית שלנו כאן. אנו מבקשים למסד את השיח על הארכיטקטורה כיצירה תרבותית. במילים אחרות: אנו מבקשים למסד את השיח על הארכיטקטורה כדיסציפלינה השייכת למדעי הרוח.                                 

 (הכותרת: מתוך 'שיר החירות'. מילים: יצחק שנהר)

 

 

אדריכלית עדנה לרמן, אדריכל יוסי קליין

 

 

משמאל לימין: חגי שגב, דינה שהם, אדריכלית היידי ארד

 

 

הבית הישראלי: סדרת מפגשים אישיים על מקומיות – זלי גורביץ

 

מודיעין. צילום: אלכס ליבק

 

פרק 4: זלי גורביץ'

משורר, פרופסור לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומתרגמם לעברית של המשוררים צ'ארלס אולסון וג'ון אשברי. בין השאר עוסקים מחקריו בשיחה ושתיקה, כתיבה ופואטיקה, ובמקום היהודי-הציוני-הישראלי. קובץ שיריו "דבל קליק" ראה אור ב-2008 (הוצ' עם עובד), קובץ המסות "על המקום" ראה אור ב-2007 (הוצ' עם עובד). ספרי שירה נוספים שפרסם: "יום יום" ו"זמן בָּבָּ" (עם-עובד, 2002, 2005). נולד ב-1949. חי בתל אביב.

 

 

 

 

נוכל להתחיל מכך, שמושג של 'בית' הוא מושג של 'מקום'. זאת אם מדברים על 'בית' לא ממקום של הבניין עצמו. איך בנאדם מעצב אותו לעצמו והאדריכלות הכללית – home. אני אתחיל מ'בית' בהקשר של 'מקום', כמושג יותר כללי. בארץ כל המושג של 'הארץ', שאומרים אותו ב"ה" ידיעה, הוא מושג של 'בית' בעצם. יש בו 'בית' בהגדרה שלו: בית לאומי, בית לעומת מצב של חוסר בית. גם אנשים שהיו במצב של חוסר בית, מה שקוראים גלות. זה לא אומר שאנשים לא גרו בתוך house, וגם לא אומר שהם לא הרגישו בבית, אבל יש מושג כללי יותר של – אם הם היו בבית בתחושת הזהות שלהם, בבחינת הקשר שלהם למקום ואלה דברים מורכבים וסבוכים, כי אנחנו יכולים לדבר על העם היהודי בגלות ועל ההגעה לפלסטינה מתוך ניסיון להקים בית ואיזה מן בית הקימו ומתוך איזה רעיון ותחושות וכדומה, ואפשר להגיע גם לעניינים כלליים, האם בכלל בנאדם מרגיש בבית? מה זה בכלל להיות בבית בעולם, בטבע, בסביבה? והאם אין – ושוב תלוי בתקופה, באדם, בתרבות המאוד מסוימת – אבל האם אפשר לדבר גם על מצבים של גלות פנימית כחלק ממצבו של האדם? נאמר שגורש פעם אחת מגן עדן, שהוא המושג האולטימטיבי של בית, ומאז לא חזר לשם, אולי גם לא יחזור אלא במושגים אוטופיים, שהם באמת מושגים של חזרה לתחושה הרמונית של אדם בבית בעולם, בחברה, ביחסיו עם זולתו וכולי, תלוי באוטופיות השונות, אז בין העניין האוניברסאלי של בית ובין העניין היותר – נקרא לו חברתי-לאומי- יהודי של בית, נתמקד דווקא בעניין שאני מניח מעניין דווקא אותך, שהוא העניין השני. אבל אם תרצה אפשר ללכת לעניין הראשון, היותר כללי.

 

מיכאל סגן כהן

 

נתחיל מעצם הרעיון של ליצור מקום ליהודים, וכאן המושג של 'מקום' והמושג של 'בית' הם מושגים שאפשר לצרף ולקשר ביניהם, כי 'מקום' במובן האנתרופולוגי שלו ולא במושג הגיאוגראפי שלו, הוא לא רק נקודה על פני המפה והארץ והנוף, אלא זו תחושה של מישהו שהוא במקום. ויכולה להיות נקודה מסוימת שמישהו מרגיש בה במקום ומישהו אחר ירגיש בה לא במקום. אפילו אותו בנאדם באותה נקודה, מרגיש בה פעם במקום ופעם לא במקום. והרעיון של שיבה לארץ ישראל הוא רעיון של שיבה למקום, רעיון של שיבה לארץ שמלכתחילה מהמיתוס המקראי, היא הייתה מקום שבני ישראל לא נולדו בו, לא באו ממנו, הם באו ממקום אחר, מהסיפור בבראשית י"ב של אברהם, שנאמר לו: "לך לך מארצך, מולדתך ומבית אביך", כלומר לך מהמקום שהוא בפרוש ביתך, בית אביך, מולדתך, כלומר הנוף שלך והארץ שנולדת בה, ולך למקום אחר שהוא יהיה מקומך. מלכתחילה מקום שהיה ערש העם העברי, הוא לא היה מקום אוטוקטוני, לא מקום שבני אדם נולדו מתוכו, אלא מלכתחילה היה מקום זר, והזרות הזו של המקום בין האדם למקום, בין העם למקום, שאפשר גם לקשר אותה לתיאולוגיה מסוימת, לתפיסת מקומו של האל, תפיסת המקדש ומקום קדוש, זה מעין קוד שמלווה את העם היהודי מתחילתו. בתוכו יש היסטוריה של שיבה למקום, התערות והתיישבות, ישיבה במקום, לפעמים אף בתקופות 'תחת גפנו ותחת תאנתו', ויש תקופות אחרות של גלות, של תקופות של עזיבה וחזרה. אבל הקוד הזה, הוא קוד שהפך להיות במרוצת ההיסטוריה לקוד פנימי מאד מאד קובע, ובתקופה הישראלית במאה ה-20, מתחילת המאה ה-19 ועד ימינו, אני חושב שבמידה רבה (ומן הסתם לא רק בתחושה שלי), הקוד הזה מאד פעיל. ולא במובן הזה שהוא בהכרח קוד גנטי, או איזה כרומוזום יהודי שאי אפשר לשנות אותו, יכול להיות שהדברים האלה ישתנו במהלך הדורות הבאים, אבל כפי שזה נראה כרגע הקוד הזה הוא מאד פעיל. מה מתרחש כאן? הייתי אומר שיש איזו תחושה של כפילות ביחס למקום ולכן כפילות שגורמת ליחס אמביוולנטי כלפי הבית הישראלי. באופן כללי בתקופה הישראלית החדשה, הציונית, בצד אחד המקום הזה מוכרז כביתו של העם היהודי, המקום שבו העם היהודי עשוי ואכן בפועל מתערה בארצו ומולדתו בבית אביו, במובן של אברהם, אבל באותו מקום שאברהם כוון אליו, הובל אליו, ועל כן העניין הוא שאנחנו מלכתחילה – 'אנחנו' אני אומר, אותם צאצאים של יהודים שהובאו או שבאו ביוזמתם או שלא ביוזמתם מארצות אחרות, ואמרו: זו מולדתנו, כאן אנחנו אמורים להרגיש בבית, כאן אנחנו מתיישבים ואוהבים, או אמורים לאהוב את הנוף, את המולדת ולדעת את הארץ מבחינת ידיעת הארץ, לשמור עליה, להפוך אותה לשלנו ולהפוך את עצמנו לשלה, וליצור זן חדש של מה שנקרא 'צברים'. של אנשים, שגם השם שניתן להם 'צברים', של מעין צמחים שהם לא שתולים: לא זיתים ותמרים, דקלים וכולי, אלא מעין שיח שהוא צומח מאליו, מאובק בצידי הדרכים, וזה היה הדימוי שלנו בדור קודם ולפני כמה דורות.

אולי בגלל שרצו לתאר אותנו כקוצניים מבחוץ ומתוקים מבפנים?

זה נראה לי הצד הפחות מרכזי, היותר מרכזי הוא דווקא מאליות של שיח הצבר, זה משהו שהוא מאליו בנוף, זה לא אורנים או איקליפטוסים שמביאים אותם ממקום אחר ושותלים ונוטעים אותם ולא ברור איך הם שייכים לנוף. צברים אף אחד לא הביא, הוא כאן ממילא. אז הממילאיות הזו היא הייתה אולי איזו שאיפה שביטאה את הרעיון של ביתיות, של מקומיות, התערות בנוף, נהיה אנחנו כמו השיחים בצידי הדרכים. נכון, קוצניים, מתוקים, אבל לא משהו מפואר בהכרח. אבל מצד שני, התחושה שזה לא בדיוק מקומנו, והייתי אומר אפילו היחס החשדני כלפי המקומיות, וכלפי עצמנו כבני המקום הזה, הוא גם כן מלווה אותנו לדעתי עד היום. שזה ויכוח, יכול להיות שהמקומיות הולכת ומשתנה, ויש יותר ויותר תחושה של מובנותו מאליו של המקום הזה, ומובנותה מאליה של הישראליות באופנים שונים, אבל התחושה שלי שזה לא דבר פתור בכלל, והאופן שנראה לי שהתרבות הישראלית ועל כן גם האדריכלות הישראלית ברובה וגם עיצוב הנוף הישראלי וגם תחושת הזמן הישראלית, ותחושת ההווה הישראלית והיחס לעבר והיחס לעתיד והיחס לטבע ועוד מיני דברים, הם קשורים במידה רבה לאמביוולנטיות הזו, לכרומוזום הכפול הזה, של תפיסת המקום.

עד כמה כל זה שונה מאצל עמים אחרים?

עד כמה שאני יודע, היחס של פלסטינאים למקום, למשל, הוא הרבה יותר לוקלי, כלומר הוא קשור לכפר, לעיר, למסורת מסוימת של ישיבה בחלקת קרקע מסוימת, והזהות קשורה לזה, אם אתה חברוני או ירושלמי.

האדמה של פלסטין אצלם היא קדושה

השאלה איך אתה מגדיר את המקום הזה, כלומר, אצל הפלסטינים 'המקום' הוא לא 'הארץ'. הוא לא כל הארץ, זה סיפור קצת יותר מאוחר. ה'מקום' הוא במידה רבה האזור המסוים שבו חיית, הוא יותר באמת מה שאנחנו קוראים לוקלי, כלומר, זה מקום שאפשר לקרוא לו מקום קטן, לא רק במובן של הגודל שלו, אלא במובן של שכונה, של עיר, של נוף מסוים שאתה מכיר, בית ההורים, ארצך, מולדתך ובית אביך. עבור היהודים הרעיון בדרך כלל – למרות שהוא היה פה ושם ממוקד במקומות מסוימים, ברור שיש יחס מיוחד לירושלים אולי יחס מסוים לחברון ויחס מסוים למקומות אחרים אולי – אבל בסך הכל כשציונים באו לארץ הם לא באו לעיר מסוימת או לכפר או לחלקת ארץ מסוימת, כי לא הייתה להם זיקה לדברים האלה אלא כמפה מקראית, או כמפת זיכרון של אירועים או של אנשים או של דברים שקרו פה בזמנים קדומים יותר. הרעיון היה שהארץ כמושג כולל קדם להתייחסות הלוקלית. זאת אומרת, שאדם קודם היה לו הרעיון של ארץ ישראל, של ארץ ציון ירושלים, של איזשהו מושא, ארץ חפץ, ארץ שאתה רוצה ומשתוקק להגיע אליה והרעיון היה שמתוך הזיקה האידיאולוגית הנוסטלגית לפעמים המיסטית, המיתולוגית הזו, האם נצליח ליצור כאן יחס לוקלי. להיות תל אביבי, ירושלמי, מפתח תקווה, מדגניה, מבאר שבע או מאילת. אבל המתח נשאר בין מה שנקרא 'מקום גדול', באמת הרעיון של הארץ, שהוא טעון כבר ביסודות מיתיים לפעמים אפילו מיסטיים, וגם באידיאולוגיה ציונית של רעיון לאומי ממש, המתח בין זה – נקרא לו 'מקום גדול', שיש לו גם צד תיאולוגי ממש, האלוהים עצמו נקרא 'מקום', לבין השייכות המאוד ספציפית למקום שבו אתה גר ושל מסורת מסוימת, שכאן היו הוריך וכאן וכאן וריחות ולטעמים ולשפה ולצורת נוף ולהליכה בנוף ולצורת לבוש ולשפת גוף, המתח הזה לא פתור. ועיצוב הנוף במידה רבה, כפי שאני בעיניים בלתי מזוינות, לא עיניים של אדריכל, אלא בעיניים של תושב הארץ הזאת ומסתכל, אחד הרשמים החזקים ביותר זה שהנוף האורבאני, הבנוי הישראלי, לא צמח מלמטה מ'המקום הקטן', במשך זמן – אלא הוטל מלמעלה. כלומר הוא מין 'מקום גדול' שניסו לתרגם אותו בבת אחת להרבה מקומות קטנים. אבל הצורה הכללית של שיכון מכוער בדרך כלל, של השתלטות על קווי נוף, של חיתוך גבעות כדי להוביל דרכים או כבישים בתוכן, של חציבה בצלעות ההרים ומצד שני אפילו גם דברים לאו דווקא מכוערים, של נטיעת יערות ושל שינוי הנוף, שימוש בזבזני בשטחים, נראה לי שזה איכשהו קשור בתפיסת מקום, שמה שמכריע בה זה לא עקב בצד אגודל, של בניית נוף עם איזה טווח ארוך של חשיבה של מסורת אדריכלית מסוימת, של מסורת אסתטית מסוימת, אלא איזו דחיפות של פרויקט, יש פרויקט: צריך ליישב יהודים, צריך להקים ארץ, צריך ליצור מין מבצר רב אוכלוסין וחזק, צריך לפזר את האוכלוסייה, צריך ליישב עלייה, למצוא פתרונות דיור ועוד עניינים אחרים, אינטרסים כלכליים וכאלה ואחרים, ועל כן יש מין תחושה שקשורה לכפילות ולאותו מתח שדיברתי עליו קודם, שכשאתה נוסע בארץ ואתה מסתכל מסביב אין לך תחושה שאנשים יושבים בארץ, אלא שאנשים התיישבו בארץ, התחושה היא של עדיין אקט ההתיישבות, כלומר הם עדיין לא הניחו את התחת שלהם על האדמה, באותו מובן שהם מרגישים שהם באו מתוך הארץ ומסתכלים מסביב, אלא הם עדיין באופן כזה או אחר – זה תמיד מורכב וזה אחרת למי שהגיע זה עתה מרוסיה או ארץ אחרת, אתיופיה, דרום אמריקה או מקום אחר, אבל לגביו הוא ודאי עדיין מתיישב – אבל אני מדבר מעבר לתחושה של מהגרים, 'עולים' כמו שאנו קוראים להם, אלא תחושה כללית של התרבות – שהיא כולה מהגרת, כולה עדיין לא יושבת, כולה מתיישבת, ועל כן קיים מתח, קיימת צרימה, הנוף האורבאני הבנוי המעוצב, לא תמיד ובכל מקום אבל במידה רבה הוא נוף צורם ושורט את העין.

 

 

האכלוס הזה של הארץ ובנייתה הוא במובן מסוים הצלחה.

ראה את הבית הזה בו אנחנו יושבים, ברחוב יהושוע בן נון בירושלים. הוא נבנה בשנות ה-40 על ידי הערבים. בתקופת המנדט הוא היה הבית האחרון, כל זה לפנינו היה שדות, כאן היה פתוח לגמרי, בריטים היו משחקים כאן פולו על סוסים בשדות האלה, עד כמה שזה קשה להאמין או לדמיין. ברחוב הזה במושבה היוונית היו בתים יפיפיים, בתי אבן, ברור שהייתה התקדמות של הרחוב ורואים את שינוי סגנונות הבנייה, מהטמפלרים והלאה, אבל מהצד השני של הרחוב אתה רואה פשוט שיכונים, שכולם אוסף של קופסאות מכוערות, שניבנו מן הסתם בתחילת שנות ה-50 בצורה חפוזה כדי ליישב אנשים ולהשתלט על שטח מהר ולהכריז עליו כעל שלנו. אתה יכול להסביר את המראה הדלוח הזה של השיכונים האלה (וזו לא דוגמא אחת, אלא חלק גדול מהארץ נראה ככה), גם במונחים טכניים שהיה צריך לעשות את זה מהר. אבל גם בתרבות, מאד יכול להיות שאם המחשבה הייתה אחרת – אסתטית, אז גם את המהר הזה היו עושים אחרת. זה מקום למחקר אדריכלי ואני מניח שעושים אותו.

עמים אחרים היו עושים את זה אחרת?

זו שאלה. אם זה אכן כך, אז זו לא שאלה של תרבות, אלא עניין פונקציונאלי ואפשר להסביר אותו במונחים פונקציונאליים טכניים של מידת הזמן שיש לך להגשים מטרה מסוימת, לבנות דירות לכך וכך אנשים. אבל תראה, גם בתל אביב של שנות ה-20-30 ואפילו ה-40, תל אביב יפיפייה. וכשאתה מסתכל על מה שעשו בשנות ה-50 וה-60, ואני לא יודע כמה רצו לעשות את זה מהר: עם השיכונים, התריסולים  הסגורים, חסרי החן, זאת שאלה שאני במובן האדריכלי לגמרי לא יכול לענות עליה. אבל הייתה כאן התדרדרות אדריכלית ברורה של יצירת עיר מקולפת, מכוערת, לא נעימה, חסרת חן לא במובן החברתי של היחסים בין אנשים והתסיסה התרבותית שיש והייתה בה, אלא במובן של המראה. מה שאני רואה ברובו זה לא מרשים, אולי זה תרבות יהודית של חוסר מסורת אסתטית, אין מסורת בנייה יהודית אדריכלית אמנותית ושל יחס לנוף ולכן יש תחושה כללית של חאפ-לאפ, מתוך איזה חוסר יחס לאסתטיקה, לנוף, הוא לא כל כך חשוב ולא כל כך חשוב איך נראה הבית והסביבה. אני לא יודע עד כמה אפשר לקשור את כל זה למתח שבין ה'מקום הגדול' ו'המקום הקטן', אבל היכולת ליצור מקום קטן במובן של הסביבה המיידית שבה אתה חי, שהיא למשל נקייה, אני כבר לא מדבר על עיצוב קווי המתאר של הבית, זה דבר שקשה מאד לקיים אותו בחברה ובעיר הישראלית, קשה מאד לקיים רחוב נקי. מבחינתי, אתה יכול להגיד שזה גם קיים במקומות אחרים, אני לא אומר שיש כאן גזע או זן מסוים של אנשים מלוכלכים בטבעם, אני חושב שזה מבטא יחס לנוף ולסביבה, שיש ערך לדבר שהוא סביבך, זה לא חוסר ערך, כי זה שזה לא חשוב זה גם סוג של ערך. זה לא חשוב איך שזה נראה, זה גם קשור במחשבה של זמן, באורך הזמן, כי כשאתה חושב על אסתטיקה יש לך מחשבה על כפר או על עיר, ואתה חושב איך זה יראה בעוד 50 שנה 100 שנה. יש תחושת ארעיות מאד גדולה, דחיפות גדולה, עכשוויות גדולה מאד, אבל התחושה של הווה רחב שגם מסתכל על צדדים, לא רק הולך קדימה להגשמת רק מטרה מסוימת, אלא שהוא נמצא בתוך זמן רחב עם הסתכלות מסביב עם סוג של נחת, במובן של מנוחה.

עד כמה כל זה טבעי או כורח המציאות בחברה כזו ובנסיבות כאלה?

קשה מאד להגיד. ברור שיש כאן חברה של מהגרים ושבתוך חברת המהגרים הזו היו בתחילת הדרך דווקא כמה הבלחות אסתטיות שהיו מאד מעניינות. אפשר לחשוב על האסתטיקה של ההתיישבות העובדת, בנייה של בתים בנוסח אירופי עם גגות רעפים, שמתאימים לאזורי שלג, ושזה קבע במידה רבה את המראה של הקיבוצים והמושבים. הייתה שם מחשבה אסתטית, אפשר להתווכח עליה, מאד מערבית והעתקה של אסתטיקה מסוימת, אבל היה ועדיין יש בה יופי. גם בנייה עירונית, גם בתל אביב, בחיפה בירושלים במקומות מסוימים, הייתה כאן בנייה יפיפייה. אבל על גבי זה – וזה דבר שכמעט קבר את זה, במידה רבה בתל אביב, בירושלים פחות בסך הכל – זה באמת איזה שילוב של חברת מהגרים של חאפ- לאפ שצריך לעשות מהר, פונקציונאליות על חשבון מחשבה אסתטית, של תחושת זמן בלי מבט ארוך קדימה, שהוא מאפיין לא רק אדריכלות אלא בכלל. האם זו חברת מהגרים, או שיש כאן מטען או יחס יהודי למקום, אבל לא מבינים מספיק את הצד של האסתטיקה, של עניין הצד הסביבתי, לא רק במובן האקולוגי, גם במובן הרגיל שאדם חי במקום בתוך סביבה, הוא לא חי בתוך רעיון, בתוך המדינה, בחברה הישראלית בין דתים וחילונים וערבים, אלא הוא חי בתוך רחוב, שכונה, סביבה. הדברים האלה היו בעלי חשיבות משנית ושלישית ורביעית במערכת השיקולים או מערכת היחסים, לא רק שיקולים שאפשר באופן רציונאלי להעמיד אותם, כאילו אנשים הם פתוחים לכל ורק מעמידים מה יותר חשוב לנו עכשיו, אני מניח שזה גם לא כל כך חשוב – וכאן יכול להיות, עצם זה שזה לא כל כך חשוב, ולא מעמידים את זה כעניין טבעי כמעט גופני – שאולי בחברה אחרת זה כן מועמד בצורה כזו, כי יש מסורת של בנייה ומסורת של יחס, אתה לא תופס אחרת את הדברים, כמו שחייה בונה בית אז יש לה אסתטיקה מסוימת של בנית הבית, זו קונפיגורציה גנטית אצל חיה, אבל כאן "הקונפיגורציה הגנטית" הזו של יחס לסביבה, פשוט אינה קיימת כי אין לה מסורת. אז בשילוב זה בין מהגרים ליהודים הוא קטלני.

האדריכלים הם לא הסיבה אלא המסובב. מה זה אומר על החברה שמצמיחה אותם?

יש כאן תחושה של השתלטות ולא של השתלבות, של כפייה של נוף עירוני ונוף של בנייה מסוימים ולא של צמיחה מתוך הנוף, של חיתוך של הנוף ולא של החלקה שלו, זו התחושה הכללית. היא לא, בערכים אבסטרקטיים של יופי וכיעור, מושגי היופי של הנוף הישראלי הם מקולקלים, אנשים לא רואים שלא יפה.

שוב, זו לא בעייה אדריכלית אלא חברתית

לאדריכלים יש השפעה מורכבת או מסובכת: עד כמה אדריכלים עצמם עם כל הידע שלהם, עם כל הכוונות הטובות, ואני מניח שאדריכלים חושבים את המחשבות האלה, אם הם התייאשו אז יש אפשרות שהם חושבים אחרת מאיך שזה נראה ומנסים לתקן אבל אין להם את הכוח לכך, אין להם השפעה, בגלל שהם בסך הכל משרתים צרכים של אנשים פרטיים, למשל, ואז הם בונים את מה שאנשים רוצים, הם לא יכולים לעשות כלום, כי אחרת לא ישכרו את שירותיהם, או שהם משרתים את המוסדות שאומרים להם כאן תבנה לי 500 יחידות דיור ותעשה את זה בכמה קומות ויש לך תקציב כזה וכזה ואז יכול להיות שכדי להשתכר וכדי לקבל את התכנית, הם לא יכולים להשפיע, מה שבאמת הם היו רוצים לעשות, כי אז הם היו צריכים תקציב יותר גדול או יותר זמן או היו צריכים לעצב אחרת את המרחב עם פחות יחידות דיור על מרחב כזה ולהקדיש יותר זמן ויותר כסף לעניינים, שהם אולי נחשבים על ידי המוסדות בתור מותרות. אז יכול להיות שזה העניין, בגלל שאדריכלים משרתים צרכים פרטיים או מוסדות, אז הם צריכים להיכנע לטעמים של אחרים. אבל יש כאן גם אפשרות אחרת: שאדריכלים, אולי לא כולם ואני לא יודע מי הם בעצמם, חדורים בתפיסת הזמן הזו והמקום ולפעמים זה מפתיע אותי, אנשים שנוסעים באירופה או גם במזרח ורואים, אתה מסתכל על הדברים שם ואתה רואה שזה נראה אחרת. אז אתה יכול להסביר את זה במונחים של מסורת ארוכת שנים, אבל גם המסורת הזו נוצרה וכאן יכול להיות שאדריכלים, עם כל זה שהם נחשפו ליופי אחר, הם לא ממש מצליחים להפנים את זה. וזה גם בהתנהגות, אתה חושב שאם אנשים נוסעים למקומות אחרים ושוהים שם ורואים איך אנשים מתנהגים, הם אומרים לעצמם: למה אנחנו לא יכולים למשל לסגל לעצמנו יותר שקט, טיפה יותר סובלנות, טיפה פחות קוצר רוח כלפי אחרים, פחות תוקפנות, גסות? רואים ובאים הנה וכאן יש כוח מערבל שהוא מחזיר אותך מיד ל"תקנך". אולי זה גם קורה לאדריכלים.

אתה מזהה מאפיינים ספציפיים אדריכליים שנקשרים לחברה שלנו?

זה תלוי, יש מקומות כמו הקמפוס בהר הצופים, שאני מלמד בו, והוא כולו מבצר נוראי אחד. אבל מצד שני יש את גבעת רם, שזה גם קמפוס בירושלים והתחושה שם היא לגמרי אחרת: יש בה שלווה ושקט, דשאים ויש בה מה שקמפוס צריך – שדה, כפי המילה קמפוס, שאתה יכול ללכת ולשוח ולהשיח בו. בילדותי ביליתי בגבעתיים, שאני זוכר אותה כמקום שיכוני עם חצרות. בתור ילד זה מלא אוצרות, אתה לא רואה את מה שאני אומר עכשיו. הייתה שם גבעה ושדה ואיזה בית חרושת והכל היה עולם מלא כל טוב וכל דבר זרוק נראה כאוצר ולא לכלוך או סוג של רשלנות ואי אכפתיות. אחר כך גרתי בצהלה שהייתה סיפור אחר. שם דווקא הייתה אסתטיקה של בתי רעפים קטנים, החברה הייתה הומוגנית יותר, היה מקום לחצרות, לרחובות, היה שדה גדול ופתוח. עכשיו הכל בנוי שם, רוב הבתים שם ניקנו על ידי אנשים עשירים מכיוון שערך הקרקע עלה מאד. הבתים פעם היו סטנדרטיים והיה סוג של שקט בזה, כי דווקא בצהלה שהבתים צפופים היה בסטנדרטיות שלהם משהו שמשקיט את הנוף. עכשיו כל אחד הקים לו מין מבצר גדול עם ארבע קומות וסוגי שיש ומגרשי חנייה, אז הנוף של צהלה השתנה לגמרי, הבתים הודפים אותך יותר ממה שמזמינים. התעשרות הפגנתית כזו. לי ברור שאין כאן הענווה בפני מסורת.

אם אין מסורת לשאוב ממנה, אז מחפשים רעיונות במגזינים של אדריכלות מחו"ל.

מקובל עלי, אני לא חושב שכשאתה בונה בית אתה צריך לחשוב על מה זה ישראליות, השאלה היא איך אתה חושב ואז יכול לבוא מישהו ולראות את התוצאה של המחשבה שלך. במקרה הזה סוג המבט לא בוחן אם זה ישראלי או לא, אלא את התחושה הכמעט הגופנית של סוג השריטה או הצרימה, אם אתה רואה נוף מסוים, שכונה או בית, איך עושים דרך, איך כובשים כביש, איך בודקים שטח ירוק, איך בונים גשר. התגובה שלי לדברים האלה היא לא קונצפטואלית, אם זה ישראלי, יהודי, או לא שייך, זה אולי דברים שבאים לאחר מכן. התגובה שלי גופנית, ובמובן הזה לו לא שאלה פילוסופית גדולה, בדיעבד אפשר לשאול שאלות יותר פילוסופיות אסתטיות כאלה, בפועל אתה רואה את השיכון הזה ולבך לא מתרחב, אתה יכול להיות עם תחושת חמלה מסוימת במובן שזה נוף מוכר, נוף ילדות, אבל אתה רואה את הסמרטוטים האלה מול הפרצוף, הגיגיות, החלונות האלה, הזגוגיות של הטיח שאנשים לא חשבו אף פעם לסייד אותו כדי שיהיה יפה, אתה רואה את הדברים שזרוקים בחצר שלהם, הם מניחים את זה ככה בערימות, התחושה בנוף הישראלי שהיא גם כן תחושה מעניינת, היא של שטחי ההפקר, של חצר אחורית, במובן מסוים הכל נראה כמו חצר אחורית, גדרות, אתה נוסע מתל אביב לחיפה, רוב הדרך גדרות חלודות שמוטות שמי יודע מי תקע את ברזלי הזוית האלה והתיל בצידי הדרך. זה לא משרת אף אחד אגב, אין שם עדרי פרות ורועים סימון יעיל של טריטוריות. הדרך שאתה נוסע בה ואתה רוצה שהמבט שלך תוך נסיעה יפתח לנוף וירגיע אותך, שיהיה לך יפה להסתכל – שום דבר, גדרות ותיל, ערימות ואשפה, ניקית את החצר שלך אבל מעבר לקו שלך אתה זורק ושופך. התחושה הזו של נוף במושג הגבול הוא מאד חשוב כאן. מהו הגבול, לא רק בינינו ובין הערבים, אלא בין הטריטוריה שלך לסביבה איפה אתה נגמר ומתחילה הסביבה וזה שוב היחס אל הסביבה.

 

 

לכלוך ביער של קק"ל. מתוך אתר YNET. צילום: אילן טוויג

 

ממה זה נובע?

שאלות של סיבתיות והדטרמיניזם היהודי, איך לחקור דבר כזה? זה חיבור משונה, מצד אחד בתי עשירים חדי זויות ומלאי רעיונות אדריכליים מפוצצים שגורמים לך להתכווץ, ומצד שני ערימות וגדרות שתקועים סתם. כשאתה חושב על מה היה עולה לעייריה לקחת שבוע עבודה ולהוציא את זה, אף אחד לא חושב על זה כי זה מחוץ לשטח השיפוט העירוני שלי, או שפשוט חלק גדול מהאנשים לא רואים את זה. חלק מהחוויות המעניינות של הנוף הישראלי, זה איך אתה רואה את הנוף כשאתה חוזר מנוף אחר. באוניברסיטה יש קפיטריה שכשאתה נכנס אליה אתה חוטף מכת ריח, אחרי חמש דקות אתה שוכח את הריח ואתה יוצא ולמחרת נכנס ושוב חוטף מכת ריח, יש תופעה שאתה נבלע בנוף מסוים ואתה לא כל כך רואה אותו. הרגע המסוים הזה שמתגלים אליך המראות האלה, כשאתה מגיע ועוד לא נבלעת, אז חוסר הגימור של הנוף, דברים נעזבים באמצע, לא מגיעים לידי סיום, שפוכים, הצד הערמתי של הנוף, החתוך, אלה ערכים של מקום, אין תחושה של בית בנוף. אלה תחושות שלא צריך להעלים אותן. צריך לומר אותם ולהעמיד אותם בפתחם של אותם אנשים שבסופו של דבר מעצבים בפועל את הנוף.

כשאתה קורא ביוגרפיה של אמן דגול, נניח פיקסו, האלבום מתחיל משירבוטים, קישקושים, סקיצות, ניסיונות של תחילת הדרך. ככל שאתה מתקדם ומדפדף הלאה באלבום, אתה מגלה ציורים מגובשים יותר ואז נגמר המבוא של האלבום, ומתחיל החלק הארי שלו – ושם נפרסים בפניך על דפי כרומו צבעוניים, אותם ציורים אשר בזכותם זכה אותו אמן לתהילת עולם. אנחנו עדיין בשלב הסקיצות וגיבוש הטיוטא של החיזיון האדריכלי. האם אתה מזהה כבר כיום משהו יפה שהגענו אליו בנוף הישראלי?

בתוך הבית הישראלי יש משהו מאד נוח מבחינתי, סטנדרטיזציה מאד מסוימת, כל אחד מנסה לעשות את זה אחרת ובסוף זה נראה אותו שדבר. בהרבה בתים שאני מבקר בהם יש משהו מאד נינוח. בנוף הישראלי יש משהו לא מאיים ולא מרחיק. חלק מזה זה ה'שלוכיות' הזו, שמישהו הוא כזה אז יש לו תחושה נוחה עם זה. כשאתה מקים מחנה צבאי של מילואימניקים עם ה'שלוכיות', אז מי שמכיר את הריח, הפיזור של האנושי והחפצים, אז הוא מרגיש שם נוח. כמו כשהייתי ילד בתוך החצרות הרגשתי נפלא, אהבתי את זה. מרגע מסוים יש מבט שמתרחק קצת, הוא ראה מקומות אחרים, מסתכל על זה אחרת. העניין שלי הוא לא הבית הישראלי בפנים, לא המבנה של החדרים, יש כאן גם אילוצים של גודל. אני מדבר בעיקר על הנוף, על התחושה של הסביבה. תחושת המקום ותחושת הזמן, כפי שמתבטאים בנוף באופן כללי, יש בהם מידה לא מעטה של צרימה.

הישראלים הרבה יותר עסוקים בפרויקט הציוני ובפונקציונאליות שלו ובמהירות הגשמתו ובישוב של הרבה אוכלוסיה בזמן קצר בארץ שרוצים וצריך להשתלט עליה ולקבוע בה עובדות ולפזר בה אוכלוסיה ולישב בה אנשים, הרבה יותר עסוקים בזה, מאשר באיך נראית הארץ הזו ואיך זה לגור בה. לא במובן של קניונים ונוחות התעבורה, אלא פשוט היופי במובן של שקט, נינוחות, ניקיון, תשומת לב, רוחב, של מה שמסביב לך. הערכים האלה נראים לי אולי שהם הדבר הבא שצריך לשים אליהם לב ואולי כמו שאמרת, כל אלה תרגילים ראשוניים של ציירים ואם לפי זה אפשר לקבוע שהנוף הישראלי הוא טיוטא למשהו שאולי בעוד 50 שנה יראה אחרת, עדיין אקספרימנטאלי בסך הכל. אני מודה שלעתים בפנטזיה שלי יש אזורים שאני מדמיין שאפשר למחוק אותם לחלוטין ולהתחיל מחדש ואני מאמין שאני לא היחידי שחושב מחשבות כאלה. ויש אזורים יפים וחלקים של העיר שהם מאד יפים וחלקים של הנוף שאני מאד אוהב. אני מדבר על דברים שעומדים על הפרק וגם קשורים לעידן השלום שבו תשומת הלב לסביבה אחד הדברים הראשונים שדורשים תשומת לב שלטונית אפילו. להבדיל מהדוגמא שנתת של פיקסו, כאן הדברים נורא קשה לתקן אותם, חתכת הר והעברת בו דרך אתה לא תוכל לשקם, זו לא טיוטא. או שיכונים שממלאים את הערים, אתה לא יכול לגלח ולבנות מחדש, יכול להיות וסביר שזה יקרה שבמרוצת השנים לאט לאט יורידו פה ושם בית ויבנו אחרת ועוד 300 שנה הארץ תיראה כמו שאני לא מסוגל לדמיין לעצמי.

 

  

 

DOMUS בירושלים – מאת Andrea Branzi

 

DOMUS  הישראלי יכול לשרת לא רק אתכם בישראל, אלא את העולם כולו, במאמץ להעביר מן העולם את המודלים הישנים של מודרניות ולהפיץ גם בין היהודים החיים מחוץ לישראל, את הפילוסופיה החדשה של ארכיטקטורה שהיא פחות אקסהיביציוניסטית ומתייחסת לעצמה בלבד ופחות פיגורטיבית.

 

מודל של אורבניזציה רכה: יער עצי אורן בארכיטקטורה, ברנזי, 2007

 

אני שולח ברכה לידידי בישראל. אני מאחל לכם שהמהדורה החדשה של הירחון DOMUS לא תהווה אך ורק הזדמנות לפרסם ולהציג את הפרויקטים מעשה ידיכם, אלא הזדמנות להתמודד עם הסוגיות והבעיות הנמצאות "מאחורי ולפני" הפרויקטים*. אני מאמין שרק כך מתבטא התפקיד של הארכיטקט ושל הארכיטקטורה, שהיא פעילות אשר מטרתה אינה רק להקים בניינים ולממש מוצרים.

 מטרת הארכיטקטורה והעיצוב היא לבטא את העולם, את ההיסטוריה, את החברה האנושית. מי שלא מבין זאת, בונה ומייצר דברים מיותרים ואכן עולמנו מלא בדברים מיותרים.

 

גן פנימי. מתוך הביאנלה התשיעית לארכיטקטורה בונציה. ברנזי, 2004

 

אכן כך, מאז ומתמיד התפקיד שלקח על עצמו DOMUS באיטליה, היה לפתח מחשבה ביקורתית בנושאי הפרויקט הארכיטקטוני, העיצובי והאומנותי, לא רק פרסומם. הארכיטקטורה, העיצוב והאמנות באיטליה, הם תוצאה לא רק של היצירתיות או של הפעילות הכלכלית, אלא מעל הכל הם ביטוי לאנרגיה של מדינה ושל היכולת שלה לדמיין עולם שנעים יותר לחיות בו. באיטליה קיימים ירחוני ארכיטקטורה ועיצוב חשובים ביותר אף ברמה בין-לאומית, אך כולנו, במובן מסוים הננו "בנים של DOMUS" וזאת בגלל שכאשר הירחון נוסד, על ידי ג'ו פונטי בשנת 1928 הרחוקה, איטליה הייתה עדיין רחוקה מהמודרניות והירחון הצליח להחדיר לחברה האיטלקית של אז את הרעיון שהזמנים משתנים, שקיימות שפות חדשות, הנוצרות על ידי הקידמה הטכנולוגית אך גם על ידי תרבות שונה ואתיקה שונה.

התפקיד של DOMUS לא היה תרבותי בלבד אלא מעל הכל אזרחי. הירחון צלח תקופות רבות ושונות, עונות קשות, והתפתחויות חברתיות שונות אך תמיד ידע ללמד על הצורך לדון, לחשוב ולשפוט עוד לפני התחלת עבודת התכנון והעיצוב.

גם מדינתכם עוברת עתה (אולי מאז ומתמיד) תקופה קשה, כשהיא עסוקה בקונפליקט הנראה ככזה שלא יגמר לעולם  ותהיה זו טעות להאמין שמה שמתרחש אינו קשור לתחום ולפרויקט ושעיצוב וארכיטקטורה אינם מעורבים בעימות זה. להערכתי ההיפך הוא הנכון,

עיצוב וארכיטקטורה מהווים את המרכז האמיתי של העימות, היות ומעבר לבעיה הטריטוריאלית, קיימת גם בעיה הקשורה לתרבות הפרויקט, בעיה היוצרת עימות בין חברה הדוחה אותו (היות וכנראה הייתה רוצה לחזור אחורה, לימי הביניים שלה ואולי זה לגיטימי), לבין חברה כמו זו שלכם, שלעומת זאת, באופן לגיטימי בהחלט, מיישמת תפיסה דינאמית של העתיד.

       בין שתי עמדות אלו, עמדות לגיטימיות אך מנוגדות ובלתי מתפשרות, חייבת להימצא דרך שלישית היות ופתרונות מוחלטים (כמו גם פרויקטים חד משמעיים, "סגורים") אינם מתקיימים יותר בעולמנו. אכן, יש להכיר בכך שרעיון המודרניות, שלנו ושלכם, נכשל לגמרי, היות וניסה לממש פתרונות נצח, מנגנונים ייעודיים אך קשיחים, שהתגלו כלא מתאימים אל מול השינויים התמידיים הנוצרים על ידי המודרניות עצמה. הכלכלה הגלובאלית, הטכנולוגיה האלקטרונית, היזמות המכוונת אל המסות, צורת פעילות העבודה הגמישה ומעל הכל, האסטרטגיה הרפורמיסטית של החברה העכשווית (אשר בכדי לשרוד את חוסר המושלמות וחוסר ההתאמה שלה, חייבת להחליף תדירות את המנגנונים המפעילים אותה), כל אלה הביאו הגיונות חדשים ומודלים של פרויקט, השונים מאלו שהתקיימו במאה העשרים.

הגיונות אלו הולידו רעיון של מודרניות יותר גמישה, פחות קשיחה, הפועלת דרך מנגנונים הפיכים, מודרניות המפתחת מודלים שאינם שלמים ואינם מושלמים, שהם המודלים היחידים האפשריים בכדי להתמודד עם "החדש והבלתי צפוי".

מודרניות המצריכה הגיונות פרויקט הנוטים לטשטש את גבולות התחומים וההתמחויות והיוצרת אורגניזמים שאינם מפסיקים להתפתח וטריטוריות הנמצאות במצב קבוע של תסיסה אנזימטית. אורגניזמים וטריטוריות העוברים טרנספורמציות בחופשיות רבה.

 

עיר ללא הפסקה, ברנזי יחד עם ארכיזום, 1969

 

למודרניות חדשה זו, חזקה פחות ואלסטית יותר, קיים מקור חשוב במחשבה היהודית, צורת מחשבה המתאפיינת בתפיסה גמישה המקבלת שינוי כשהוא תוצר של מחקר מתמשך וחופשי, מחשבה המעודדת אינטרפרטציה חופשית של התכנים הנובעים מן המסורת. מסורת, אשר כפי שלמדנו מתוך פרשנויות התלמוד של עמנואל לוינס, אינה מהווה מערכת של מנהגים ורעיונות מקובעים ומקודדים אלא מהווה מאגר של ידע שאותו ניתן להמשיך לחקור, לגלות ולפרש בכדי להתמודד עם המצב העכשווי הקשה.
המהדורה החדשה של
DOMUS יכולה לשרת לא רק אתכם בישראל, אלא את העולם כולו, במאמץ להעביר מן העולם את המודלים הישנים של מודרניות שהיא יותר מדי אירופאית, מודרניות המתבססת יתר על המידה על המסורת הקלוויניסטית ולהפיץ גם בינינו, בין יהודים החיים מחוץ לישראל, את הפילוסופיה החדשה של ארכיטקטורה שהיא פחות אקסהיביציוניסטית, פחות כזאת המתייחסת לעצמה בלבד ופחות פיגורטיבית, יותר קרובה למסורת ה"אנאיקונית" הוותיקה של תרבותכם שלכם (מדובר בגישה תרבותית ופילוסופית חשובה התומכת ברמה הקונספטואלית של התיאולוגיה ונוגדת את זו הפורמאלית ומבוטאת ברמה פרקטית מסוימת בדיבר השני).

 

אגרוניקה, חקלאות וטכנולוגיה

 

במהלך המאה העשרים, הפך המערב את העולם למודרני, דרך יצירת שפה צורנית של המודרניות שלו, כאשר הוא מחזיק ממנה כאמת האבסולוטית היחידה הקיימת.

עתה זקוק המערב לעדכן את המודרניות של עצמו דרך צורות חשיבה של ארצות אחרות. אני מאמין שזוהי המשימה של המהדורה החדשה של DOMUS, משימה שאינה מיועדת אך ורק לטריטוריה הזעירה שלכם אלא לעולם כולו, משימה המוכיחה פעם נוספת שהיהודים אכן יכולים להיות "מלח הארץ" ולא רק עם חמוש בנשק. אך אחרי הכל, האדם העוסק בתרבות הפרויקט, חייב לחשוב על עולם עתידי שונה ולא להפציץ את העולם הקיים…

המשבר הכלכלי, הפוליטי והסביבתי העובר על העולם, יוצר דחיפות יתר ליצירת מודל התפתחותי שונה, אשר ידע, בד בבד עם הצלת הסביבה, להציל גם את האסתטיקה של העולם הבנוי בידי אדם ויחד עם זאת ידע גם להפיץ מחדש את האיכות של הסביבה מתוך גישה סוציאלית. הטרנספורמציה הזו חייבת להיות מושגת כיום, לא דרך "מגה-פרויקטים" המתאפיינים באחידותם (ולכן גם, בהיותם בלתי אפשריים), אלא דרך האנרגיה החלשה והמפוזרת, אשר את אופייה החלש מבטא העיצוב העכשווי (העיצוב כתופעה כללית). טרנספורמציה זו היא תוצאה של מיקרו-פרויקטים רבים, ביטוי לפעילות של אנשי עשייה רבים, המייצרים סוג של "באז דזיין", עיצוב אשר כמו פלנקטון מולקולארי הנמצא בתהליך אבולוציוני תמידי, עובר בתוך הערים שלנו, אינו מקים מונומנטים, אך מחדש למעשה את הערים תוך פעולה פנימית מתוך תוכן.     

בדומה ל"מיקרו-קרדיטים" של מוחמד יונוס (פרופסור כלכלן מבנגלדש, זוכה פרס נובל, יוזם שיטת ה"מיקרוקרדיט" – שיטה שבה מוענקות הלוואות זעומות, של בין 50 דולר ל-100 דולר, לסוחרים ועסקנים השרויים בעוני ואינם מסוגלים לעמוד בתנאי הלוואות בנקאיות רגילות, שיטה שאומצה בידי בנקים בעולם כולו), ששינו את המצב הכלכלי של 170 מיליוני בני אדם כשהם חודרים לתוך הכלכלה המשפחתית הביתית שלהם, כך גם העיצוב יכול לחדש את היקום הבנוי בידי האדם כשהוא חודר אל חללי הביניים, אל הבתים הפרטיים, אל מקומות העבודה, להיכן שהארכיטקטורה (קשיחה ו"סגורה") אינה מצליחה לחדור.

כמו ש- DOMUSלימד תמיד כשהוא עוסק בארכיטקטורה, ביקורת, עיצוב ואמנות, האיכות של העיר אינה נוצרת אך ורק על ידי המבנים שבה, אלא על ידי איכות בני האדם המתגוררים בה, על ידי הסביבות הפנימיות שבה, מערכות השירותים, דרכי האינפורמציה והמסחר. איכות סביבתית זו אינה תוצר העבודה של "מאסטרואים" הפועלים לבד או של "ארכיסטארים" אלא של דור שלם של מתכננים המתבוננים במציאות, רואים את חוסר השלמות או את הכיעור ומחליטים לשנותה. שינוי כזה מתחיל באובייקטים היומיומיים, באמצעי העבודה ובאביזרים חסרי התועלת (למראית עין לפחות). אלו הם מתכננים (ארכיטקטים, אדריכלי נוף, מעצבים וכדומה) שמונעים על ידי תחושה של דחיפות "רפורמיסטית" המביאה להחלטה לשנות את העולם. לשנות את העולם, אך לשנותו החל מלמטה, מהיומיומי ואף החל מהדברים המיותרים דווקא. אכן צריך להיזהר מלשפוט מה הוא הדבר המועיל ומה שאינו מועיל כי כל הציביליזציות התפתחו דווקא על ידי השקעה של מיטב האנרגיות במטרה לממש את מה שנחשב "חסר תועלת", כמו האמנות, המוסיקה, ספרות, הדקורציה והיופי, הוויות  משניות אולי, אך הוויות שבלעדיהן לא יכול להתקיים שום קונסורציום אנושי.

במובן זה, הירחון חייב למצוא מקום לפרסום פרויקטים מבוצעים, אך גם (ומעל הכול) "פרויקטים לא מבוצעים", כלומר רעיונות, מחקרים,עבודות ניסיוניות ופרויקטים תיאורטיים, אשר לעיתים הם בעלי חשיבות יותר מאלו האמיתיים… בזמני חרום או מלחמה חשוב לעמוד על כוח הרצון החיובי הזה, על הדחיפות הזו לשינוי שחייבת להיות חלק מאותה רוח בוגרת הפועמת בקרבו של אותו אדם המעורב במלחמה. כי מי שמנצח חייב לסלוח ולהסתכל קדימה אחרת כל מלחמותיו תהינה לשווא.

  

*הביטוי "פרויקט" מתייחס באיטליה למכלול העשייה האנושית הכרוכה בתכנון ועוסקת בהתערבות המלאכותית של האדם בסביבתו ובאמצעי מחייתו וקיומו.

 

 

Andrea Branzi

 

 

ארכיטקט ומעצב, חוקר ותיאורטיקן, פרופסור לעיצוב תעשייתי ב-Politecnico di Milano. נולד ב-1938 והתחנך בפירנצה, חי ועובד במילאנו. ממייסדי תנועת הארכיטקטורה הרדיקלית האיטלקית Archizoom Associati, אשר הובילה לתפיסת האנטי-עיצוב. מעצב למיטב חברות העיצוב הבולטות בעולם: alessi, artemide, cassina poltronova, vitra, zanotta. עבודותיו מוצגות במוזיאונים החשובים בעולם. פרסם ספרים שתורגמו לשפות שונות ומאמרים שפורסמו במגזינים לאדריכלות ולעיצוב החשובים בעולם. ערך את המגזין MODO (1983-1987). ממייסדי DOMUS ACADEMY, בשנת 1983, האקדמיה הבינלאומית הראשונה לעיצוב עבור בוגרי בתי-ספר לעיצוב. ב-1987 זכה בפרס מיוחד מטעם compasso d’oro על תרומתו לעיצוב והתיאוריה של התחום.