יפו, 2006. הראיון הראשון עם הבמאי קופטי, החולם לצלם סרט על עג'מי

יפו, 25 באוגוסט 2006, שיחה אינטימית עם הבמאי הכמעט אלמוני סכנדר קופטי, המספר על חלומו לצלם סרט על עג'מי.
3 שנים אחר-כך יוצא הסרט לאקרנים, זוכה ב-5 פרסי אופיר, מוזמן לפסטיבלי קולנוע בכל העולם ונשלח לייצג את ישראל בתחרות האוסקר.

http://www.notes.co.il/giora/22469.asp

 

 

מודעות פרסומת

The Man With Kaleidoscope Eye

הוא ניצח את סלבדור דאלי בתחרות ציור פומבית, השתכר עם אוליבר ריד בקאריבים ודהר עם סטיב מקווין בהרי קאליפורניה. הוא היה חבר קרוב של ג'ימי הנדריקס ועיצב ספרי שירים ועטיפות לאלבומי הביטלס, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רולינג סטונס והמי ואת כרזת סרטו של אנדי וורהול Chalsea Girls.
תערוכה רטרוספקטיבית ל-Alan Aldridge בן ה-65, במוזיאון העיצוב של לונדון, מציגה את אחד ממעצבי המפתח של שנות ה-60 הפסיכדליות ושל הסבנטיס.

 

אלן אלדרידג' כיום, בשנות ה-60 שלו, בביתו בקליפורניה

אלדרידג' בשנות ה-60

להמשיך לקרוא The Man With Kaleidoscope Eye

סיפור אהבה

 

 

 

 

     Design Art הוא עיצוב אמנותי המנהל כיום שיח גלריאני במרכזי התרבות הבינלאומיים: העבודות נמכרות במחירים מופלגים והמעצבים הצעירים בכל העולם כיום חותרים להגיע לגלריות הללו, המהמרות ומשקיעות ברכישת עבודותיהם כשהם על סף התהילה והסלבריטאיות. בעין הסערה נמצא סטודיו לעיצוב בשם Rew Edges (קצוות גולמיים) של יעל מר ושי אלקלעי (31).

 

 

 

                                                 יעל מר: כורסה מקרטון ונייר

 

     מר נמרצת ויעילה עם עיניים בורקות מהתלהבות, אלקלעי הצנום שקט ומופנם ויחד הם משדרים יצירתיות מבעבעת ומשוחררת. "אנחנו מציגים כעת בקלן, משם נמשיך לתערוכה הבינלאומית במילאנו, אחר כך נציג בלונדון ובספרד", אומר אלקלעי בביישנות. רבים מהמעצבים הצעירים המתגלים ומתפרסמים בסצנה באים כיום מהולנד, המייצרת ומייצאת עיצוב בצורה דומיננטית ומרשימה. מעצבים צעירים מישראל יש מעט והצמד מר ואלקלעי החי ועובד בלונדון, זוכה יחסית לתשומת לב נאה ומייצג אותנו ברוב כבוד.

 

                                               שי אלקלעי: מגירות בתנועה. שידת מגירות הנפרשת למשטח אחד

 

     מר בת למשפחה מבוססת שבבעלותה קבוצת טלקומוניקציה עולמית הנסחרת בבורסה ואלקלעי בן למשפחה "מן הישוב". הם התאהבו במקצוע העיצוב וגם זה בזו כשלמדו עיצוב תעשייתי בבצלאל ועם סיום לימודיהם לפני 6 שנים, יצאו יחד וכבשו את RCA, הרוייאל קולג' אוף ארט הנודע בלונדון, הוסיפו אותו לרקורד שלהם ולפני שנתיים הקימו בלונדון סטודיו משלהם כדי לכבוש את עולם העיצוב, ביחד כמובן. "בארץ כולם מכירים את כולם, באירופה צריך לדאוג שיכירו אותך", הם משווים "סטודנטים עובדים בחינם בסטודיו של מעצבים ידועים רק כדי להתחכך ולהיחשף. זה נקרא 'אינטרשיפ'. עם זאת, כל מה שמייצרים סטודנטים בבצלאל נשאר בין כתלי בית-הספר, בלונדון יש לעבודות הסטודנטים חשיפה גדולה, גם בתקשורת וגם קהל גדול מגיע לתערוכות ומתקיים דיון על העבודות שלהם, שזוכות להדים רבים".

 

 

 

                                יעל מר: Head Handbag תיקי לבד עם דיוקנאות ראשים

 

 

     הזוג המשדר סימפטיה צעירה ותמימה, ניחן בהמון אנרגיה סקרנית ותעוזה "המחשבה של שי גיאומטרית ומתמטית ואילו שלי יותר סיפורית, מעוגלת ונשית" מתארת מר. עבודותיהם מאופיינות בכך שהן אינן סטטיות אלא נמצאות בתנועה "אני אוהב שהדברים זזים, עוברים משלב אחד לשני ומשנים צורה. אני מגשים תשריט של אנימציה למציאות ממשית. מגירות למשל מסקרנות אותי כי הן זזות", מסביר אלקלעי, שמוצרים שלו נרכשו עתה לייצור ולמכירה בעולם על ידי היצרנית ההולנדית "ארקו". "והכי חשוב זה שיש הומור בעבודות שלנו, אנחנו לא אוהבים את החשיבות העצמית שיש למוצרי העיצוב" הם מסכמים בהנאה.

 

www.raw-edges.com

 

 

 

המיצב "יום בחיים" של שי אלקלעי: "דמיינו חלל מגורים בו החפצים נעים, מגיבים לגרביטציה, מתהפכים, ומשנים

כל הזמן את מצבם, הרהיטים קבועים בקיר מסתובב וכשאתם זקוקים להם אתם פשוט מביאים אותם אליכם".

 

 

 

 

    יעל מר: צלחת פירות המשנה את הנפח שלה לפי כמות הפירות שבתוכה

 
 
 
 

                                                                        יעל מר: נעלי בית מתנדנדות

 

 

 

                                               שי אלקלעי: שקית זבל בצורת דובון חביב וידידותי

 

 

 

                                           מדבקות הנדבקות על כתמים שעל בגדים והופכות אותן מאסון לקישוט משעשע

 

 

הנזיר במטוס הפרטי – פגישה עם פיליפ סטארק

"הסתובבתי בתל אביב ושאבתי ממנה אנרגיה והשראה. אני בדרך כלל עובד מול הים והייתי נהנה לעבוד בה. זו עיר יוצאת דופן שאוהבת את החיים ויודעת ליהנות מהם", מפרגן סטארק.

אנחנו יושבים בסוויטה מול Lumiere-YOO, שאמור להיות מהגבוהים בבנייני אירופה, קרוסלה צבעונית ונהנתנית של מתכת, זכוכית ופלסטיק, המשקיפה על בתי הלבנים האדומות המסורתיות של לידס, מהאפורות, גשומות וקשות היום שבערי התעשייה של אנגליה. סטארק נהנה להשתעשע, מתנהג בזחיחות שובבה, אוהב להתפלסף על החיים המטפיזיים ומעדיף לא לדבר על עיצוב.

הוא משתף במפגש שלנו את שותפו, הנדל"ניסט הבריטי ג'ון היצ'קוקס ואותי ברזי גידול הצדפות שהוא מגדל בחוותו בדרום צרפת. אני מתוודה בפניו, שכל שאני יודע על צדפות, זה שהן מוצלחות יותר כשמזליפים עליהם לימון. זה עובד. סטארק מוציא מהמקרר הכסוף שלל צדפות והתיאור שלו הופך להרבה יותר פלסטי, מוחשי ובעיקר טעים. אני מותח את מזלי ומנדב לו טיפ, שמה שמשביח אותן באמת, זה שמפניה. סטארק מוזג אותה ושלושתנו מסכימים על כך בפה מלא.

הוא מחליט להרים כוסית לחיי האהבה ואחרי שבקבוק השמפניה מתרוקן, הוא מתמקד פחות באהבה ויותר בסקס. "חשבתי שהאהבה היחידה שלך נתונה לעיצוב", מקניט אותו היצ'קוקס.

להמשיך לקרוא הנזיר במטוס הפרטי – פגישה עם פיליפ סטארק

חלומות שמביאים הביתה – מאיקאה

 

 

 

לפני 32 שנה עבד לארס אנגמן (Lars Engman) כמעצב בחנות רהיטים שבדית, כשאיקאה, אז יצרנית רהיטים עולה, שבה ונידנדה לו לבוא וליטול לידיו את ניהול העיצוב שלה. הפעם הזו הוא נעתר ולמרות אזהרתו של חברו הטוב שהוא עושה טעות חמורה ומצטרף לחברה ללא עתיד – ארז את עפרונותיו ויצא לעזור לאיקאה לכבוש את העולם.

     לאורך השנים השקיף בסיפוק ממקומו בפסגת החברה כמעצב הראשי שלה, כיצד איקאה מגשימה את יעדיה וצומחת לאימפריה אימתנית. עתה החליט לפרוש בשיא ולהוכיח לעצמו שיש גם חיים מחוץ לחממה של איקאה. "אני אנהל את האוניברסיטה לעיצוב ואומנות בגוטבורג, שהיא המוסד העתיק ביותר בשבדיה, בן מאות שנים. יום אחד בשבוע אייעץ לחברות, יום אחד אעבוד באיקאה, אבל גם אעצב לחברות אחרות מלבדה", הוא פורש את תכניותיו לעתיד "אבל אני רוצה להתמקד יותר בניהול העיצוב. זה לא פשוט לדעת לארגן את מערך המכירה של הרהיטים. אנחנו נמצאים כיום באובר פרודקשן בכל התחומים, יש לנו יותר מדי מהכל, בעיקר בעולם המערבי וצריך ללמוד איך לעבוד נכון ולייעל את שיטות המסחר. זו אסטרטגיה מורכבת ומתוחכמת. זה ממש לא מספיק כיום לייצר את השולחן הכי יפה בעולם".

     אנגמן (61) גבה הקומה מתגלה כטיפוס פורמלי משהו, המתאים להנחות את טכס הענקת פרסי הנובל בשבדיה, מודה שגם התעייף ומיצה את תפקידו "עסקתי בעיצוב כל חיי, הגעתי להיות המעצב הראשי, אני נוסע יותר מדי, 120 ימים בשנה אני מבלה בנסיעות מסביב לעולם, באיזה שלב זה נמאס לך וגם להיות דמות ציבורית זה מעייף. כל שנה אני מעניק 80 ראיונות למגזינים, 10 לטלוויזיה, עשרות הרצאות מול עשרות אלפי אנשים. רובם מעוניינים בעיקר ללמוד על תהליך העבודה שלנו".

     זהו אם כך זמן מתאים לתפוס את אנגמן בביקורו הקצר בארץ, להתרווח איתו בכורסאות הרכות של מלון אינטר קונטיננטל מול הים, להביט איתו אחורה ולשאול אותו כמה שאלות של חשבון נפש.

 

 

 

 

 

נתונים

איקאה קמה לפני 64 שנים (1943) כעסק שמכר שמונצעס בזול, אחרי מספר שנים החלה למכור גם רהיטים ולאחר כעשר שנים  (1955) החלה לייצר רהיטים בעצמה, מאחר ומתחריה הפעילו לחצים על יצרני הרהיטים ומנעו מהם למכור לה מתוצרתם.

מייסד איקאה החל עם עסק שמכר באמצעות הזמנות בדואר (מייל אורדר), של מוצרים מקטלוג בלבד ורק אחרי עשרים שנה פתח חנות ראשונה (1963) באוסלו נורבגיה. הקטלוג של איקאה מודפס כיום ב-175 מיליון עותקים בשנה ובארץ הוא מחולק למיליון בתי אב, בהשקעה של 9 מילון שקל, מחצית תקציב השיווק של איקאה בארץ.

לאיקאה 235 חנויות ב-35 מדינות, בהן מבקרים מעל חצי מיליארד אנשים בשנה. בסין המאיימת לכבוש את תעשיית העיצוב בעולם, איקאה מחזיקה ב- 43 אחוז משוק הרהיטים המגלגל 15 מיליארד דולר בשנה. באיקאה בישראל ביקרו בשנה החולפת 2,4 מילון מבקרים, 300 אלף מתוכם בחודש השיא, ביוני בזמן המלחמה בלבנון. לפי הסטטיסטיקה, כל אזרח שני בישראל ביקר כבר באיקאה.

 

 

 

 

 

 

טיפ לחיים

 

 

 

1. מה השיעור המקצועי החשוב ביותר שאתה לוקח איתך?

"שמור על הילד בנשמתך. אל תאבד את הסקרנות ואל תפסיק לחיות. אני אוהב חברה ונהנה לפגוש ולהכיר אנשים וזה היה נחמד להכיר אנשים שונים ומעניינים בכל העולם. מעצבים צעירים עובדים כיום רק מול המחשב, זה מפחיד. אני לא אוהב מחשבים. כולם עובדים עם האינטרנט ולכן מגיעים לאותן תוצאות. עשינו ניסויים, ניסחנו בריף לייצור גוף תאורה ומסרנו את אותו בריף בדיוק לסטודנטים לעיצוב תעשייתי בשנחאי שבסין, בולנסיה בספרד ולעוד שבע מדינות. כולם הגיעו לאותן תוצאות ויצרו דבר דומה, כי כולם יונקים מהאינטרנט. עליך לינוק מהסביבה ומהתרבות שלך ולתרגם את זה בשפה משלך".

 

 

 

 

הנוסחה הסודית

 

 

  

2. כולנו רוצים לדעת – מה סוד ההצלחה של איקאה? עולם העיצוב מושפע משינויים תכופים, מאופנות ומטרנדים. חברות נעלמו, או החליפו ידיים (קפליני) או שינו אסטרטגיה (אלסי) כדי לשרוד. איך אתם מצליחים לשמור על הצלחה ולשלש את המחזורים שלכם כבר 64 שנים?

"האמת שאין לנו סודות, אנחנו חברה שקופה, נותנים ומקבלים ובאמת מנסים ליצור עולם טוב ונעים יותר, זה לא הכל רק קשור לכסף. אנחנו שורדים בגלל שאנחנו מאד מאורגנים ומשקיעים הרבה מאד מאמץ וידע בייעול תהליך העבודה. זה הכרחי כשאתה בצמיחה כה מהירה ומתעסק עם כל כך הרבה גורמים ואנשים. בשנים הראשונות שלי היה המחזור השנתי שלנו 810 מיליון יורו וכעת הוא 70.3 מילירד יורו. חברות רבות מוכרות עיצוב איכותי, אבל הניהול שלהן לקוי והן קורסות. שים לב שאנחנו תמיד מתייחסים בפתרונות שאנחנו מספקים לצרכים הכי בסיסים של האדם ואלה לא מתחלפים".

 

 

 

 

 

חלומות

 

 

 

3. הסיסמה של איקאה בישראל היא: "חלומות שלוקחים הביתה". אילו חלומות אתם מוכרים לנו?

"זו שאלה קשה. תלוי מי אתה כי לכל אחד יש חלומות משלו. אנחנו מראים אפשרויות איך אפשר להגשים חלומות. היינו הראשונים שהצענו תפריטים של סגנון חיים, חללי מגורים גדולים שלמים על כל הפרטים שלהם ואנחנו מעסיקים מעצבי פנים שעובדים בחנויות ומייעצים ללקוחות. בחנות בישראל יצרנו חדרים השונים מאלה שבניו יורק או בשטוקהולם. ביקשנו גם להעביר את המסר שאנחנו מציעים פתרונות לעיצוב הבית ולא רק סט כלים למטבח. אנחנו רוצים לגרום לאנשים להיות מאושרים ופתרונות שימושיים יהפכו את חייהם למאורגנים, קלים ונעימים. אנחנו מעסיקים מומחים וחוקרים המתחקים אחרי הרגלי החיים שלנו ולומדים אותם. אנחנו לא מוכרים סתם פנסי סטף. ביריד העיצוב במילנו זה נחמד להסתובב ולהנות מהעיצוב המוצג שם, אבל לא הכל שם שימושי. זה ההבדל בינינו לבין חברת קפליני למשל, שהאוריינטציה שלה היא אופנה. הדגש שלנו הוא על השימושיות. לאנשים יש תקציב מוגבל והם צריכים להוציא אותו בחכמה ואנחנו לא מציעים להם מוצרים מנקרי עיניים אלא דברים שימושיים ויעילים שיעשו את חייהם נוחים. קהל היעד הוא בעיקר נשים. כשזוג עובר לגור ביחד, בהתחלה רוב החפצים הם של הגבר, אחרי שנה היא מעיפה אותם ומעצבת את הבית עם דברים שהיא מביאה. אנחנו מתרכזים במצבי חיים של זוגות ומלווים אותם מהיותם סטודנטים תפרנים ועד לבגרותם ולהתבססותם בחיים ומנסים להתאים את הפתרונות שלנו למכלול הצרכים שלהם ולצורת חייהם".

 

 

 

 

הצלחה

 

 

 

 

4. באיזו מדינה אתם הכי מצליחים?

"בהתחלה זה היה בשוויץ, אבל אפשר לומר שכיום השוק בגדול שלנו הוא בגרמניה. במקום השני בארה"ב, ששם אנחנו גדלים מהר מאד, אחר כך אנגליה וצרפת. אנחנו מאד מצליחים גם בספרד, רוסיה ויפן. ליפנים יש ענק משלהם, את מוג'י שזו רשת זולה כמונו, אבל הם גדולים בעיקר ביפן, זולים רק שם ויקרים באירופה, כשבארה"ב הם נחשבים ממש למותרות. בשונה מאיתנו הם מחזיקים בעיקר אביזרים ובכלל, יש לי דעה לא טובה על האיכות שלהם".

 

 

 

 

 

מקומיות

 

 

  

5. בשנות התשעים הייתה איקאה חלוצה בשילוב זוגות בין גזעיים בפרסומות שלה. חשוב שיהיה עיצוב מקומי בכל מדינה או שנראה את אותו עיצוב באפריקה, יפן ושבדיה?

"אנחנו לא מכריחים אף אחד לקנות איקאה, יש לנו גם מתחרים, זה עולם חופשי. בעולם העיצוב אין גבולות והם לא קיימים גם עבורי. הצוות שלי מונה 16 מעצבים משמונה לאומים והתוצאה הסופית נהדרת. בכל עיצוב פנים תמיד יהיו מאפיינים מקומיים, אני לא מאמין שמישהו מעצב את הבית כולו רק באיקאה, יש לו מיקס המערבב דברים הבאים מהתרבות שלו. אנחנו רגישים לצרכים מקומיים. עיצבנו ליפנים צ'ופ סטיקס ולאמריקאים דאגנו למידות קינג סייז למיטות בחדר השינה, כמו שהם אוהבים ולא במידות האירופיות".

 

 

 

 

הזכות להיות שונה

 

 

 

 

  

6. בכל העולם יש כעת שובע מעיצוב תעשייתי והעדפה של מוצרים בעבודת יד, היצרניות מכוונות פחות לממוצע ומנסות לספק עיצוב אישי שמדגיש את ייחודם של הפרטים בכפר הגלובלי. אתם ממשיכים לספק פתרונות לאזרח הממוצע, המיוצרים בתיעוש מתוכנת בקפדנות ומכריחים את הקונים שלכם לעבור מסלול קניות שאתם מובילים אותם בחנויות שלכם, הבנויות בלי חלונות כדי לנתק אותם מהעולם החיצוני. בארה"ב הקונים התמרדו ונכנעתם לדרישתם לפתוח חלונות בחנות. אתם לא הולכים נגד הזרם?

"זה לא נכון שאנחנו הולכים נגד הכיוון. יש לנו עשרות אלפי מוצרים. לפני מספר שנים הכנסנו מה שאנחנו מכנים עבודת יד תעשייתית, למשל עבודות ייחודיות ויוצאות דופן של מעצבת העל ההולנדית הלה יונגריוס. לא הייתי מכנה זאת עיצוב תעשייתי. היא אגב שמחה מאד לעבוד איתנו. מעצבת שלנו מצאה בכפר קטן בוייטנאם קליפות עצי בננות שהנשים המקומיות קילפו וזרקו ואימצה אותן לייצור כורסא שעיצבה והיא מאד מצליחה אצלנו. ראה את שוק המוצרים האלקטרוניים, מפיצים אותם במיליוני עותקים בכל העולם, והם נראים אותו דבר בכל מקום. אז ברוך הבא למועדון. קשה להגיד שזה הטבע האנושי להצטרף לעדר. מצד אחד בני אדם באמת רוצים להיות אינדיבידואלים, אבל מצד שני הם צועדים כמו צבא. אנחנו מתאימים עצמנו בגמישות לחיים כיום, לעתים מצטרפים למועדון ולפעמים יוצרים מוצרים מאד אינדיבידואלים. אנחנו מצליחים כי אנחנו מייצרים הרבה מוצרים בסיסיים ואתה יכול לשנות אותם בעצמך פחות או יותר, לשים אותם יחד עם כל דבר אחר שעובד איתם טוב ביחד וליצור את הבית האינדיבידואלי שלך. אני לא חושב שקוני איקאה חיים בקטלוג תלת מימדי".

 

 

 

 

 

טרנדים

 

 

                                                                  

7. מהם הטרנדים הבאים?

אנחנו מאד מתרחקים מטרנדים ולי עצמי יש סלידה מהמונח. לפני עשור הכנסנו את המושג 'עיצוב דמוקרטי' ושאלנו למה לשלם כל כך הרבה על מוצר? השקענו הרבה מאד כסף כדי לייצר מוצרים זולים וללכת בדרך הפוכה מהכיוון של שוק העיצוב והרגזנו מעצבים כשהראינו שאפשר למכור עיצוב יפה במחיר סביר לכל אחד. אני מאמין שהעשור הנכחי יתרכז בעיקר בעיצוב, יותר מכל שאר ההיבטים כמו שירות או איכות המוצר והטכנולוגיה. אנחנו מתוכננים קדימה עד סוף כל עשור ולוקחים את העיצוב בקדימות בתכניות שלנו".

 

 

 

 

אינטרנט

 

 

 

8. אנו חיים כעת בעולם האינטרנט. האם אתם נערכים וכוללים את האינטרנט בתכניות העבודה של איקאה של העתיד? למשל, למה להשקיע הון עתק בהדפסת קטלוג במקום להפיצו באינטרנט?

"אפשר להזמין מאיתנו גם כיום במייל אורדר. אולי יום אחד נפיץ את הקטלוג באינטרנט, אבל כל עוד מייסד איקאה בחיים זה לא יקרה. הוא חושב אחרת. אנחנו אכן מקדישים לעתיד הוירטואלי הרבה מחשבה אבל זה סודי. אנחנו לחלוטין מאמינים שאנשים יקנו מוצרי עיצוב דרך האינטרנט. כיום אנשים מעדיפים לגעת במוצר ואנחנו מעניקים חוויה כוללת של קנייה, הילדים יושבים במסעדה שלנו והורים חופשיים לקנות, או מפגישים אתכם עם מוצרים שלא תכננתם לקנות, יש בזה הרבה שמחה לגלות כך פתאום משהו שאתה אוהב, באינטרנט זו לא אותה תחושה".

 

 

 

 

 

חוקי המשחק

 

 

9. איקאה השפיעה לרעה על חנויות הרהיטים הקטנות יותר וגם האיכותיות, חלקן נסגרות בגלל שהן לא יכולות להתמודד איתה. העיצוב האיטלקי למשל אינו שולט יותר בעולם, הרבה בגלל הקושי שלו להתחרות באיקאה הענקית. איקאה גם משעבדת הרבה מפעלים לייצור בלעדי עבורה. זה דומה לקניון שפוגע בחנויות ובחיי המסחר ברחובות שמסביבו.

"חנות הרהיטים שעבדתי בה לפני שעברתי לאיקאה, נסגרה בגלל התחרות איתה. זה קורה, אתה לא יכול לתאר את זה כמלחמה, כל חברה מנסה לגדול, אחרת היא תמות. זה חלק מהמשחק בעסקים לדעתי ואני לא ביזנס מן בכלל. זו החלטה שלך אם להשתעבד לאיקאה או לספק לה רק עשרים אחוז מכח העבודה שלך. אנחנו מעסיקים יותר מחמישים אחוז מתעשיית הרהיטים השבדית והם שורדים, אחרת הם לא היו מייצרים עבורנו. עליך להיות חכם ולפזר את הסיכון שלך. גם מעצב לא עובד רק עבור לקוח אחד. אנחנו אגב עזרנו להרבה מעצבים להצליח, שמנו שמם בקטלוג שלנו ועזרנו להם לקבל הכרה בעולם דרכנו".

 

 

 

ילדים מייצרים רהיטים מרטאן במזרח הרחוק, עבור איקאה (מתוך אתר החברה)

 

 

גם זו גמזו

 

 

"כפה אדומה", שמלה מסקוצ'ברייט וטמפונים

 

לגלריה 'ג'ולי ארטיזנ'ס גלרי' www.julieartisans.com במדיסון אבניו בניו יורק, ה"מכה" של האמנות, נכנס בחור צעיר עם קופסת קרטון וביקש להציג לג'ולי, בעלת הגלריה, צילומי עבודות אמנות של אימו. "באמריקה אתה לא נכנס סתם עם פורטפוליו לשום גלריה, נהוג קודם להתכתב איתה באימייל שמונה שנים ואז מזמנים אותך לפגישה של שלוש דקות בשנה הבאה"  מסבירה מיכל גמזו את גודל ההעזה של בנה יואל "במקום כזה מיוחס וסנובי לא מוכרים עבודות אמנות, אלא מאפשרים לך להסתכל עליהם ואם אתה מאד מאד מעוניין לקנות, אז הם אולי מוכנים למכור. אבל ג'ולי התעשתה מהר, נדלקה מיד על העבודות שלי והזמינה כמה מהן לגלריה שלה". כך החל מתגשם החלום האמריקאי של גמזו בתפוח הגדול, שם היא מוכרת למיטב המוזיאונים היוקרתיים והאספנים האנינים, בגדים אמנותיים ותכשיטים עשויים יריעות סקוצ'ברייט במקום בד, ליפה פשוטה במקום פרווה, כריות ניקוי במקום צמר ושבלולים במקום כפתורים. כעת היא שבה משיקגו, שם יצגה את ישראל בתערוכה הבינלאומית "Sofa", מהחשובות בארה"ב ומסכמת בסיפוק נוכחות של עבודותיה בשני מוזיאונים נוספים.

 

     פרסומה המתגלגל של היוצרת יוצאת הדופן בארה"ב, זימן אליה את חברתו של האבן המתגלגלת מיק ג'אגר שרכשה עבורו שרשרת צוואר צבעונית, מגומיות תעשייתיות וסקוצ'ברייט אדום כאש "הוא מת עליה ועונד אותה בהופעות שלו" דיווחה החברה לגמזו. "ביקשתי ממנה לשלוח לי צילום של ג'אגר עם השרשרת שלי והיא אמרה לי 'השתגעת? הוא ידרוש ממך הון עבור זה, את לא יודעת איזה קמצן הוא'", מספרת גמזו.

 

 

 

שמלת ליפא כמחווה לוולסקז

 

     כמו שהיא אוספת חתולים מהרחוב (חמישה עד כה), כך גמזו נמשכת אל האשפה שבחצרות ויוצרת את הקסם המביא אותה מפח הזבל אל המוזיאון. היא יצרה קימונו מכריות ניקוי כלים מסריג מתכת כסוף וקימונו אחר מסירות קטנות מנייר עיתון יומי. משפורפרות ריקות של סיגרים, יצרה חגורה המשלבת בין חגורת כדורי רובים של שודד מכסיקני, לבין חמת החלילים של פפאגנו. ולסקז וקלטראווה זכו אצלה במחווה בצורת שמלה מליפות, בצבע שחור ולבן, עם גלמים של תולעי משי, רימון פרסי ותבליני אורז. שמלה עשויה מרשת פלסטית כתומה בה משתמשים באתרי בנייה, הקדישה לעובדת זרה ולכן מוצמדים לה אזיקונים וכרטיסי טלפון. בתערוכה "על גדות הירקון" ב"מוזיאון תל אביב", הציבה מיצב גדול בשם "געגועים", עם חמישה ברושים שנעשו מסירות נייר קטנות שעושים ילדים, כמטפורה למשאלות לבם. בד בבד יצרה חלוקי קימונו משקי קפה, חלה ענקית בגודל ארבעה מטר, בנתה בתי שיכונים ממלכודות עכברים וסדרת עצי דקל מנעלי עקב של נשים.

 

     כל זה רחוק מאד מלהיות סתם גימיק – מאחורי העבודות עומדת ביקורת חברתית נוקבת: כך שמלה לכפה אדומה, מסקוצ'ברייט אדום המעוטר בטמפונים, הוא אצלה "סמל לילדה על גבול המותר והאסור והכניסה לעולם הסקס האסור. הקימונו מכריות הניקוי היפניות בא מעולמה של הגיישה העומדת לרשות הגבר. רוב המסרים קשורים למעמד האישה, מה אשה צריכה לדעת שמגיע לה, לעומת מה שהיא מקבלת בפועל". יש המון חוצפה בבחירת זבל לעשיית תכשיטים ובגדים ומכירתם לנשים עשירות המחשיבות עצמן. "זו בסך הכל קריצה אירונית", מרגיעה גמזו "היהודים קנו תכשיטים יקרים כדי שיוכלו לברוח איתם כשהיו פוגרומים, לנו כצברים יש פריבילגיה למשהו יותר פרוזאי, מקשט עם הומור. זה משעשע שזבל יכול להיות מקור להרבה שמחה". לא צריך ללכת רחוק כדי לנחש מהיכן ירשה גמזו את נטייתה לביקורת חברתית. אביה, הד"ר לפילוסופיה חיים גמזו ז"ל, מיסדו ומנהלו של בית הספר למשחק "בית צבי", ניהל את "מוזיאון תל אביב" במשך תקופה ארוכה ויותר מכל צרוב בתודעה התרבותית שלנו כמבקר התרבות הקטלני של עיתון "הארץ", על שמו הטה אפריים קישון את הפועל "לגמוז", על ביקורת סופנית. "אני מרגישה שאני הולכת בדרכו של אבי שהלך עם אמונתו. צריך הרבה אומץ לעשות מה שאני עושה כיום. זו מחאה, לא גימיק", מדגישה גמזו.

 

 

 

 

שמלה ואביזרי אופנה מליפה, גומי תעשייתי, שבלולים, פרווה וקפיצים

 

 

 

שסמי עופר יבנה לו מוזיאון פרטי

 

     גמזו מתגוררת בחלק המחצין תרבות ולא חומרנות ברמת אביב הישנה. דירתה גדושה ספרים, דברי אמנות רבים בעלי ערך אישי, סט של ארבעה כלבים מטופחים ותואמי מראה ומדי פעם מגיח מאחת הנישות המרובות שבדירה הרב שכבתית, גם חתול נוסף, מדושן ומפוהק. היא עצמה עסוקה כדבורה, קדחתנית, ישירה מאד ולעתים אף מדי, מפוכחת ונחרצת, לא משאירה מקום לניחושים ביחסיה, אך בה בעת בלתי חדירה לליבה האישית בפרטיותה. קל מאד לסחוף אותה לשיחה דעתנית, להצית אותה לביקורת אש נוקבת, בשפה עשירה ורהוטה, בעיקר על עוולות וקיפוח בשדה התרבות שלנו, אך בלתי אפשרי לערטל אותה וללמוד על אישיותה.

 

"כסף מסובב את העולם", מחרוזת מדולרים מזוייפים ומטבעות

     דוגמא לכך היא המאבק שניהלה השנה בניסיונו של המיליונר סמי עופר לקרוא ל"מוזיאון תל אביב" על שמו. "המאבק החשוב הזה היה סמל, כי אין כאן מאבקים למען תרבות, אין אנרגיה לדברים שהם לכאורה שוליים", היא שוצפת "הבן שלי ניהל את הקמפיין הזה ואסף אלפי חתימות באינטרנט. זו הייתה שערורייה, נהיינו שלולית מסואבת של אנשים עשירים שמכתיבים כאן מה שקורה. 'מוזיאון תל אביב' מתקיים כבר עשרות שנים באותו שם. זה לא שסמי עופר קם בבוקר ואמר 'תשמעו יש לי הרבה כסף, אין לי ילדים ואני רוצה לבנות מוזיאון על שמי'. בבקשה, מישהו אמר לו לא לבנות? מדברים על מוסד קיים הבנוי על כספי משלם המיסים. מה לאיש הזה ולו? אגו מניאק שיש לו המון כסף, לאשתו יש הכול והוא רצה לתת לה מתנת יום הולדת אחרת ממה שהיא רגילה. אנחנו לא יכולים להיות פיונים על מגרש השחמט של סמי עופר, עם כל הכבוד לכסף שלו – שכמה חודשים אחר כך הוא קנה ציור של ואן גוך במחיר גבוה פי ארבע. אנחנו עניים מסכנים שהוא זורק לנו עצם – קחו עשרים מיליון דולר וקראו למוזיאון על שמי? זה עניין עקרוני, כמו שחשבתי שלא צריך לקרוא ל'מוזיאון ארץ ישראל' על שם גנדי, איזו סיבה שיקראו לו על שם עופר? הוא בנה את המוזיאון? זה היה החזון שלו? איפה הוא היה כשבנו את המוזיאון? הוא ראה פתאום שהמוזיאון מאד סקסאפילי לעיר תל אביב ומצליח ורוצה עכשיו שינכסו את זה לכרטיס ביקור שלו. שילך לבנות מוזיאון פרטי, עם כל התמונות שלו שנמצאות במונקו, שהוא לא יתן אותן אף פעם לארץ".

 

 

 

אבא שלי ממשיך להרגיז אנשים

 

     מעקב אחר קורות חייה של גמזו, רק יוסיף לבלבול אצל כל מי שינסה להגדיר אותה. "אני מגיעה לאמנות ממוסיקה ואני נזרקת אליה בעל כורחי", היא מנסה למצוא קצה חוט "רציתי בעצם להיות רקדנית בלט. למדתי בסטודיו של מיה ארבטובה ובמקביל למדתי מוסיקה והיא נעשתה כל עולמי. למדתי פסנתר וצ'לו. רציתי ללמוד מוסיקולוגיה אבל לאבי לא היה כסף והלכתי ללמוד ספרות כללית, שזנחתי מחוסר עניין. קיבלתי מלגה ממשפחת רוטשילד ונסעתי לשווייץ ללמוד רסטורציה. הייתי בת 23 והעיקר היה לעזוב את הארץ ולנשום אירופה. לא חשבתי שרסטורציה יהיה מקצוע חיי, אבל זה היה כמו שאישה מתחתנת עם גבר עשיר כפשרה,  אחר כך גיליתי שיש לו טחורים ואין לו שיניים, אבל החתן הזה על פניו נראה כפרנסה מובטחת. זהו מקצוע מאד נחשב שלומדות אותו רק בנות של עשירים הכי אצילות, שלא צריכות כסף אלא רק מכובדות. באירופה אדם צריך להיות קודם תרבותי. אצלנו בבית אנשים נשפטו לפי מידת היותם בני אדם ומשכילים. המון פעמים אבי נאלץ, בגלל ניהול 'מוזיאון תל אביב', לדבר עם אנשים לא משכילים אבל עשירים וזה היה משגע אותו שבעלי המאה יכתיבו לו. זו הייתה מלחמה מאד קשה, כי הוא היה איש מאד עקשן וללא דילמות בעניין הזה, חד וחלק. אנחנו די נגועים בכך, גם אני וגם אחי רפי שעובד בצומת הכי משמעותי במשרד החוץ, הוא בחיים לא יביא אלי לסטודיו אנשים או יעזור. חד משמעית. זה בכלל לא עלה אצלנו אף פעם על הפרק".

 

     ד"ר גמזו הוא גם אביו של הפזמונאי יוסי גמזו (מנישואים ראשונים) ורפי גמזו, לשעבר מנהל מחלקת ספרות ואמנות במשרד החוץ וכיום מנהל מחלקת תרבות וכלכלה בנציגות ישראל בטייוואן. "אבי היה איש נורא בודד. היה לו שני חברים, האחד שעבד בעסקי דלק וההובי שלו היה לחקור שמות משפחה יהודיים בצרפת במאות שעברו והאחר היה המתרגם חיים אברבייה, יליד תורכיה ואריסטוקרט אמיתי. לא היה לו חבר צייר ולא משורר, לא שחקן ולא פסל. אצל אבי היו גבולות נורא ברורים, שחור לבן, הוא היה מוכן להקריב את חברותו עם המשורר אלתרמן, אך לכתוב עליו את האמת. העימות שלהם נוצר במחזה 'פונדק הרוחות', שהוא לא אהב למרות שהיה עשרות שנים חבר נפש של אלתרמן וחלק איתו מיטה אחת כשהיו סטודנטים תפרנים בפאריס. מדי פעם אלתרמן בא אלינו שיכור מ'כסית', מקיא אצלנו בבית השימוש. הייתי בורחת ממנו כי לא יכולתי לסבול אותו, בגיל שמונה לא עניין אותי שהוא משורר לאומי, הוא הגעיל אותי וגם זה שהוא ישב עם המאהבת שלו ואשתו נשארה בבית. אבי היה אומר לי: 'משורר צריך לקרוא, צייר צריך לראות – לא צריך לחיות איתם, הם לא אנשים מתאימים לזה' ויש בזה המון אמת".

 

קימונו מכריות מתכת לניקוי

     בזירה של בני הזוג הדומיננטיים חוה וחיים גמזו, ניסתה הבת לגבש זהות שפויה משלה, עם תג משפחתי שהיה בלתי נפרד ממנה וממשיך לחיות וללוות את חייה עד היום. "אבי היה בעמדת כוח כזו, שאנשים רבים היו ממציאים שהם חברים שלו ושלי. שנים אחרי שנפטר, פגשתי מישהו שסיפר סיפורי בדים איך הוא מתרועע עם גמזו. הוא כעס עלי כשאמרתי לו שגמזו נפטר ומי אני שבכלל מתערבת. התנצלתי שאני מנפצת לו את הרושם וגיליתי לו שאני בתו של גמזו והוא נפטר מזמן. סושיאל קליימרס אני מתעבת. בחיים לא ריכלו אצלנו ובכלל לא ידעו מה זה. אמי הצפינה בארון גיליונות של 'העולם הזה' שהרבה לכתוב על אבי רק רכילות. אמי אישה מאד דומיננטית ומאד אשתו של אבי, מאד מאד נוכחת, שתמכה ועזרה לו באופן מאד משמעותי. היא לא עבדה בעבודה שהביאה לידי ביטוי את האישיות שלה. בעצם חייה נבעו ממנו, כל עולמה היה מה שקורה לו. זה נראה לי לא נכון. כשיש קשרים סימביוטיים בין בני זוג זה בסדר אבל לא כשכל הישות והקיום תלויים במישהו. מצד שני היו לה חיים מרתקים ליד אבי. היא פגשה את אנשי התרבות הכי מעניינים בעולם, כמו הצייר שאגל והפסל הנרי מור, הצטלמה עם כל המנצחים הגדולים בעולם. זה לא נחשב בעיננו סיפור להתפאר בו אלא זה חלק מהביוגרפיה. אני ברחתי מכל זה, הלכתי לישון כשכל החשובים הגיעו לביתנו, אותי זה לא סיקרן. שרדתי בתוך הפגזה אטומית. קודם כל צריך למצוא את עצמי. תראה כמה שנים לקח לי לגעת בבטנה של האישיות האמנותית שלי. כל הזמן הרי יצרתי אבל תראה כמה שנים עברו עד שהעזתי לומר שאני אמנית. יש אנשים שידעו את זה עלי מזמן. לא כל כך פשוט להיות מישהו שהוא לא 'בן של', כל אחד חושב שזו מילה כל כך מיוחדת, אך זה אוברווייט בלתי רגיל שאתה משלם עליו כל החיים. אבא שלי לא מפסיק להרגיז אנשים, עברו שנים אחרי שמת עד שהחלו להתרפק עליו. אמנים בכל מיני הערות סוגרים איתי עד היום חשבונות פתוחים איתו. זו אחת הסיבות שרציתי לנסוע מפה. אני מתעבת את הפתיחות של המוזיאונים. לאבי היה חשוב שכל המשפחה תהיה איתו, אבל הייתי עומדת וכל הזקנות האלה מקשקשות ביניהן ולא מקשיבות למה שאמר, בשביל מה באתן? כל הטקסיות המטומטמת שמישהו יושב וכותב שעות כדי לומר את דבריו והם באים במסווה שהם רוצים לשמוע".

 

 

 

 

"אשת העכביש", מחרוזת מגומי תעשייתי, כריות ניקוי, חרוזי זכוכית וכפתורים ו"עלי באבא", מפנינים וכריות ניקוי

 

 

 

 

סמי באמת היה צריך למות בחמש

 

     לאחרונה הוציא לאור "מוזיאון תל אביב" ספר המקבץ את הביקורות של ד"ר גמזו. "אני קוראת בו כל ערב, מאד שמחה שהוא יצא, ספר שכתוב בכל כך הרבה אהבה ואכפתיות ואומץ לב" מגיבה גמזו "אני מרגישה שאני הולכת בדרכו של אבי שהלך עם אמונתו. צריך הרבה אומץ לעשות מה שאני עושה כיום". יותר מכל הביקורות שכתב ד"ר גמזו, זכורה ביותר זו שכתב על ההצגה של עידו בן גוריון "סמי ימות בשש" והסתכמה בשורה אחת: "לדידי הוא יכול היה למות בחמש". האם זו ביקורת מזוקקת וחדת עין או מבקר המתפאר בשנינותו? את הד"ר גמזו בתפקיד מבקר האמנות של עיתון 'הארץ' החליפה מאוחר יותר הדה בושס, שביססה את דימוי המבקר הקטלני בביקורות מרות נפש משלה. האם  הד"ר גמזו יצר ז'אנר של ביקורת גומזת? "אבי תיעב 'חוכמס' וטען שהסכנה הכי גדולה לחוכמה זו ההתחכמות", מגינה גמזו בלהט "לא הבריקה לו כאן פתאום הברקה. זה שעות של עבודה, מחיקת עשרות עמודים עד שיוצא משפט אחד שמחליטים להסתפק בו. הוא לא היה מישהו ששולף מהשרוול חוכמות. זה נשמע כאילו גמיזה של שתי שניות שבאה לו בקלות וכך הרס את החיים למישהו. זה לצאת מזה בזול, לא להבין את האדם, התהליכים, הבגז' התרבותי שהוא בא ממנו, המחויבות והאחריות הבלתי רגילה שהיו לו לזה. זה נשמע משעשע אך זה היה לו מאד קשה, הם גם ידע שיתכן והוא מחסל קריירות של אנשים ויכול להיות שהוא חשב שזה לטובתם, במקום שיבזבזו עשרות שנים על קריירה צולעת, במקצוע שלא מתאים להם. הייתה המון חשיבה ולא איזו ביקורת מקסימה תצא, זה ממש לא העסיק אותו".

 

הוא היה ביקורתי גם כלפיך?

"אני באה מהבית הכי ביקורתי שאני מכירה. אבל הוא לא היה מנדב ביקורת, אם לא הייתי מבקשת ממנו. הביקורת אצלו לא הייתה קו אופי, אלא משלח יד. אבא שלי לא היה אדם ביקורתי, אבל הוא לא חס ממני. מגיל מאד צעיר הראיתי לו שירה שכתבתי והוא בעדינות היה אומר לי: 'ראי, זה נורא קל להתאהב בצירופי מילים, יש בזה קסם, היזהרי כי זו מכשלה, יש בזה מוקש. זה נורא נכון. כל האמנות היא בעצם סדרת מוקשים שהאומן צריך לדעת איך לא ליפול בהם. הפיתוי הכי גדול זה לעשות משהו שיתפוס ויצליח. הוא אמר 'נסי לוותר, שימי בצד ותגידי אולי אני אשתמש בזה פעם אחרת ואולי לא'. זה מקלקל את חוש המידה".

 

מה אביך היה אומר על העבודות שלך היום?

"הוא כל הזמן יושב לי בראש ומדריך אותי, אני מודה. מישהו אמר לי: 'אל תפחדי מהיפה'. זה משהו שהמון אומנים בארץ פוחדים ממנו ומשתדלים במכוון שעבודותיהם לא יהיו יפות. יש תסביך איך להיות אומן ולא לעשות אמנות יפה שמתחברת ישר עם דקורטיבית. כשדני קרוון התחיל את הקריירה שלו כולם קראו לו 'דקורטור'. העבודות שלי עשויות לעורר ביקורת כי הן יפות. אני קוראת את זה בעיניים של אנשים, שזה לא נחשב כי זה 'אובייקטים דקורטיביים'".

 

אביך גמז בזמנם מה שהפך עם הזמן לאושיות תרבות אצלנו, כמו המחזה "מלכת האמבטיה". הוא לא טעה?

"חנוך לוין הוא מחזאי ענק עם מעט מאד אמפטיה למין האנושי. אתה יוצא מהצגה שלו ואומר האיש הזה שונא בני אדם. אין לו חמלה, הכל כל כך קשה אצלו, החיים הם שחור ולבן ומאד נבזיים, אין דמות אחת חיובית".

 

הוא גמז גם את אפריים קישון. מה אביך אמר על המושג שהמציא 'לגמוז'?

"הוא לא עשה מזה כל כך עניין. לא התבשם בזה. רק אותי העמידו מול הלוח בכיתה לעשות הטיות של הפועל".

 

אחיך המשורר והפזמונאי יוסי גמזו כתב שירים שהם נכסי צאן ברזל, כמו "אילו כל האוהבים", "זוהי יפו", "כל הכבוד", "סימן שאתה צעיר" ו"סתם יום של חול". אין ביניכם אחוות יוצרים?

"הוא חצי אח, מנישואים ראשונים של אבי. אני לא בקשר איתו. הוא ניתק קשר עם המשפחה וכל סוג של מגע איתו נהיה מורעל בסופו של דבר ומזיק. משפחה זה לא דבר קדוש בעיני. קיבלתי כל מיני ריקושטים ממשפחה ואני לא סוגדת לעגל הזה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כיסוי בקידוש לשבת וחג מליפה וריצ'רצ'ים, שרשרת מעלוני פרסומת

 

 

 

 

בדידותה של הרצה למרחקים

 

 

 

     התא המשפחתי של גמזו בנוי ממנה ומבנה כאם חד הורית. זוגיות כזו שתדע להכיל אותה וגם לאפשר לה חופש ליצירה אמנותית אינטנסיבית, היא אצלה יותר משאלת לב מאשר יעד. "יש לי חברה איטלקית דתייה שאני שואבת הרבה כוחות ממנה", היא מגלה "היא אדם מאושר עם יכולת אותנטית להיות מאושרת. היא נשואה כבר מאתיים שנה, זו חוויה משפחתית אצלם והיא ובעלה מסתכלים זה בזה בהערצה אמיתית. זה מופלא בעיני. אני בשום גלגול לא יכולה להיות כך כי יש לי המון אגו, כי אני רוצה שמה שאני אגיד שיהיה חשוב ומשפיע, לתקן את העולם, לשנות ולהיות משמעותי".

 

בן זוג משמעותי פוגע בזוגיות?

"כמה גברים יכולים להיות ליד נשים חזקות? שלא אהיה האישה הקטנה בפינה שאומרת רק מה שמתאים. אני צריכה מישהו שיכול להכיל אותי. אני אדם אוטרקי, מספק לעצמי כוחות נפש ועניין. המוכנות לזוגיות אצלי נוצרה רק עכשיו כשהבנתי שגברים ונשים הם שני עולמות שונים לגמרי, שאם יש ביניהם חיבור זה נס. בצעירותי ציפיתי לדיאלוג במישור הטלפתי. יש את זה הרי רק בספרים. הציפיות שלי מגברים היו מנותקות מהמציאות – הרגישות, התובנות, השיתוף, אמפתיה. יש כאלה, אך זה נדיר ואני לא רוצה להיות עם הרוב שהדברים הלא נדירים קורים להם. אני לא בטוחה שבארץ דברים כאלה יכולים לקרוא. האנרגיה שבמקומות אחרים יכולים להוציא על טיפוח אהבה וזוגיות, לא נמצא כאן לאנשים, אין לזה כאן מקום, החיים בארץ שוחקים, אנשים מצולקים ומבותרים. אני לא רואה את מה שאני קוראת אהבה בשום זוגיות כאן. אהבה זו טריטוריה, אנחנו עסוקים בלכבוש טריטוריות אחרות. אני לא רוצה שיהיה לי 'גם חבר' או 'גם בעל', אלא משהו מאד משמעותי, לא באמצע".

 

הרי רוב חברותיך נשים דעתניות ומצליחות – ונשואות.

" לא הייתי רוצה להיות בעלה של אף אחת מהן".

 

     שיחה עם גמזו נקטעת כל כמה דקות בשיחה טלפונית עם הבן באירופה וניכר כי השניים מעורבים זה בחיי זו, כאילו אין מרחק גיאוגרפי המפריד ביניהם. "נסעתי הרבה לחו"ל ותמיד חזרתי. אני מאמינה במקום הזה", היא אומרת "הבן שלי יואל לא חיי כאן מגיל 15. לא רוצה שיקראו לו אחי ויסתחבקו איתו, הוא לא נראה מכאן לא בחזותו, לא באוצר המילים שלו ולא מנטלית. מאד קשה לו כאן, אני מבינה אותו אבל פוחדת שהוא יקים שם משפחה רחוק ממני, למרות שאני לא רואה אותו חוזר הנה".  

 

www.mikigamzou.com

 

 

 

פינק ליידי

 

 

     היא לובשת בגדים ורודים ונעלים דמויי עור נחש ורודות (שעיצבה בעצמה) וחובשת כובע אדום על שיערה הורוד. "עכשיו אני אוהבת ורוד" היא מצהירה "זה משתנה. הייתה לי לא מזמן תקופה כחולה".

המראה של קאתי גרנייר Katie Greenyer, כולה בת 34, ורוד כמו העתיד  שלה. הג'ינג'ית הזו שכיהנה כמעצבת הראשית של מותג האופנה Red or Dead, לא עצרה באדום והמשיכה לתפקידה הנוכחי כמעצבת הראשית של הקונצרן האנגלי Pentland המחזיק במותג Red or Dead לצד מטילות ביצי זהב נוספות כמו Kickers,Speedo, Lacoste, Kangaroos

לפני שבוע נחתה בבית הספר לעיצוב שנקר, לדלות משם את הכוכב שישתתף בתכנית ייחודית למעצבים צעירים שמקדמת קבוצת פנטלנד עם שנקר. הכוכב הנולד השנה הוא מנשה בן יוסף, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה, שיעבוד כשנה במחלקת העיצוב והפיתוח של אחת מחברות הבת של הקונצרן בפיתוח מותג. בשנה שעברה השתתף בתוכנית רן מרכזי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר והיה מעורב בפיתוח משקפי MP3 חסין למים, צעצועים לילדים ועוד. "אנו מעסיקים מעצב ישראלי אחד בכל שנה שאנחנו בוחרים משנקר. רן נשאר וממשיך איתנו הלאה אחרי שנת החונכות הזו והוא נחשב סיפור הצלחה", קובעת גרינייר.   

 

 

 

אוהבת זבל

 

 

 

 

     כשגרנייר נשאלת אם מדינה צעירה ומתגבשת כמו שלנו יכולה לנפק מעצבים למדינה כאנגליה לה מסורת עתיקת יומין בעיצוב, היא עונה "לונדון נחשבת כרב תרבותית, לעומתה אתם בישראל רב לאומיים. יש ביניכם רוסים וגרמנים ומעט צרפתים ופולנים, מעט מכל דבר. זה לא שבלונה של אבא ואמא מאותה ארץ. אני שומעת מכם המון סיפורים על המסורת מהבית והשפעותיה. הסבירו לי שהמכונה לקניית שוקולד במסדרון בשנקר נועדה כדי שברגעים קשים יהיה לך גם מתוק. לכל דבר יש אצלכם פירוש עמוק יותר. אפילו לשוקולד מזורגג יש אצלכם סיפור".

 

     כשמתחקים אחרי טעמיה והדברים המשפיעים על הקו העיצוב שלה, לא מוצאים שם שום דבר מהקטלוג של האופנה העכשווית בעולם, נוסח פרדה או מקווין. "יש לי טעם אקלקטי, אני אוהבת דברים ישנים, קלאסיים, רהיטי רוקוקו, את בקינגהם פאלאס, מבנים עתיקים שהם אולי הכי מכוערים בלונדון. בעבר לא אהבתי את כל זה, אבל הטעם שלי נעשה מורכב יותר. אני מתה על קיטש וכל מה שקשור למשחקי צבעים. יש לי בובה של גמד המחזיק מכונת ירייה בפתח החווה שלי", מתמוגגת גרינייר, המתגוררת במשך השבוע בבית צף על נהר התמזה ובסופי השבוע שוהה עם משפחתה בחווה כפרית בקאנטרי סייד האנגלי. "אני אוהבת את מעצבות האופנה סוניה דלוני וויויאן ווסטווד שמבינות נשים, אצלן את לא צריכה להיות רזה או עם שדיים שטוחות, לכל אשה יש להן בגד. אני לא שוכחת שאני מעצבת עבור החברה והלקוחות, חלק ממה שאני מעצבת אולי לא אלבש בעצמי אבל תפקידי הרי לא לעצב לעצמי". אז מה באמת אנשים ירצו כעת ללבוש, אנחנו מנסים לגלות ממי שמכתיבה את סגנונם של מיליוני לבשנים ברחבי העולם. "זו השאלה הגדולה", צוחקת גרינייר ולאחר דקת מחשבה אומרת "אני חושבת שהדפסים גיאומטריים, טקסטורה, צבע. המינימליזם הוא אאוט כעת, יותר זה יותר והוא יותר טוב, מעולם לא הייתי בחורה של מינימליזם. אני אוהבת זבל ואין דבר אהוב עלי יותר מאשר לאסוף אותו בשווקים בימי ראשון".

 

 

 

 

 

מצחיק בפסגה

 

      גרינייר סיימה לפני שלוש עשרה שנים בית ספר לעיצוב ואמנות בליוורפול ועיצבה כעצמאית ללקוחות כמו רד-אור-דד, כריסטיאן לקרואה, ד"ר מרטין. "מצאתי עצמי עובדת כל יום כמו פועלת עד הבוקר. אמרתי לעצמי שאני צריכה מקום עבודה שנסגר בערב ומגרש אותי הביתה", היא אומרת. מקץ שנה כעצמאית היא ניצלה את קשרי העבודה שלה עם רד-אור-דד בקונצרן פנטלנד המחזיק במותג והגיעה למשרדי הקונצרן לראיון עבודה. בחזית בניין המנהלה חתכה את דרכה לימוזין מפוארת נהוגה בידי נהג במדים. הג'ינג'ית לא היססה להסביר בעגה ליוורפולית עסיסית לנוסע כסוף השיער החנוט בחליפה שבלימוזינה, מה היא חושבת על תרחים שכמותו ונכנסה כרוח סערה לבניין. שם עברה את ראיון העבודה שלה אצל אותו מבוגר כסוף שיער, שהסתבר כי אינו אחר מאשר נשיא הקונצרן. הרוח המרדנית שלה מסתבר השתלמה והוא מינה אותה כמעצבת הראשית של המותג רד-אור-דד, כדי לתעל את אותה רוח נועזת ולהדביק בה את לקוחותיו הצעירים.

 

     "תמיד הייתי מאד בטוחה בעצמי, יש בכלל מעט דברים שאני לא בטוחה לגביהם. אין לי הרבה סבלנות. כשיש לי רעיון אני רוצה שהוא יבוצע כעת ובדיוק בדרך שאני רוצה את זה ואני מאבדת את הסבלנות אם זה לא כך. חלק גדול מיעדי הגשמתי. כל דבר שרציתי כילדה קטנה, החלטתי להשיג והשגתי. רציתי להשתתף במרוץ המרתון בלונדון השנה. בתחילת השנה התחלתי לרוץ מדי בוקר, בשבועיים הראשונים חשבתי שאמות ועכשיו אני רצה בקלות 20 ק"מ כל בוקר ואני יודעת שלאט לאט ובביטחון אגיע לכך שאוכל לרוץ מרחק כפול".

 

     ניסיון לברר איתה מה מקור השם רד-אור-דד והאם נבון להשתמש במוות כחלק ממותג זוכה לתשובה אסרטיבית "אתם הישראליים יותר מדי עמוקים בקשר להכל וחושבים שלכל דבר צריך להיות פירוש. תפסיקו ללעוס, רד-אור-דד זה פשוט מה שזה, אין כאן שום סוד". לעומת זאת היא מוכנה לגלות מהיכן קיבלה את ההשראה לאתר האינטרנט שעיצבה בעצמה למותג: "אני מתה על אוכל הודי. יש מסעדה בליוורפול בשם 'המסע להודו', העיצוב שלה מזייף אווירה הודית, אבל האוכל מדהים, כל ארוחה שלי שם מסתיימת בזה שנהג מונית נאלץ לשאת אותי למונית. המסעדה הייתה ההשראה שלי לאתר. המבוא להודו הוא המבוא לרד אור דד, עם מקדשים של רד-אור-דד ופיפ שואו. כל הרעיונות באתר באו ממסעדה הודית".

 

     כמעצבת הראשית בקונצרן, מובילה גרינייר את סגנון הקבוצה והקו העיצובי שלה, מזהה הזדמנויות עסקיות וממלאה תפקיד של שגרירה באירועים חשובים בעולם. עליה להתמצא בעיצוב טווח אדיר של תחומים, מעיצוב פנים, מוצרים, קוסמטיקה, נעליים, טלפונים סלולריים, אתרי אינטרנט, בגדים ועד לטכסטיל וכל זאת לעשות עבור מספר חברות עם סגנון ומיתוג שונים. המוצר האחרון אותו עיצבה גרינייר בעצמה היה טלפון סלולרי. "אני מאד גאה בזה, כי אני חושבת שרוב מתכנני המכשירים האלה חושבים רק על גברים וכלל לא על נשים ולקחתי את זה בחשבון. הגברים מבקשים בעיקר טכנולוגיה. נשים רוצות שהטלפון פשוט יעבוד, גברים אוהבים לסבך דברים".

 

 

     "אני מסוגלת לא להירדם בלילה ולנסות בשלוש לפנות בוקר למצוא עיצוב שיעבוד טוב יותר", היא מודה "אני כל הזמן רושמת רשימות בפנקס ורוד (אלא מה?) ולא יכולה לעזוב את המשרד לפני שעשיתי קו על כל המשימות היומיות. אני בקשר עם המעצבים של המתחרים, כמו נייקי, פומה ודיזל ואנחנו מדסקסים כקולגות רעיונות עיצוביים ומביעים דעה זה על זה, כולנו רוצים להיות יותר טובים מיום ליום". היא מביטה בשעון היד שלה בעל הרצועה הורודה בחוסר מנוחה ומסכמת בעליצות "זה נהדר להיות מעורבת בכל כך הרבה היבטים בעיצוב, בחברות כאלה נהדרות, עם כה הרבה אנשים מופלאים ומוכשרים. זו פריבילגיה ואני לא שוכחת את זה, אני לעתים צובטת עצמי כדי להיות בטוחה שזה לא חלום וכולם יעלמו לפתע. הייתי ברת מזל, אבל אני לא חושבת שאני בפסגה עדיין. אני צריכה אתגר חדש. אבל בסך הכל הייתי רוצה להיזכר כמישהי שהייתה מצחיקה, אמינה והייה כייף לבלות איתה ביחד בימי שישי".

 

פורסם ב-TimeOut, נובמבר 2006

www.redordead.com