שרת הטבעות

גיורא אוריין

 

 

     היא החלה דרכה במדרחוב בנחלת בנימין בסוף שנות השמונים. באותם ימים התכשיטים בארץ היו עשויים מכסף וזהב, מעוצבים בקו מודרני, נקי, מאופק ומכובד. שתי תכשיטניות מרדו במוסכמות של אז ושתיהן הציגו במדרחוב: מיכל נגרין, שהציעה תכשיטי תחרה, חרוזים וזכוכית, שלא פחדו מצבעוניות עזה ומלאת חיים, כמעט קיטשית ואיילה בר עם התכשיטים המלודיים שלה. "הייתה לזה דרישה עצומה ומאד מהר נזקקתי לעזרה, לא יכולתי עוד לייצר אותם בעצמי", מעידה מי שהחלה כילדה בשיכון אפרורי בבת-ים ובנתה בעקשנות הצלחה בינלאומית, בעשר אצבעותיה וללא כל עזרה או תמיכה. תכשיטיה של בר נמכרים בהצלחה גוברת ברחבי העולם: בסקנדינביה, אנגליה, רוסיה, איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה, אוסטרליה ויפן. בארה"ב, היא מופיעה ב-24 תערוכות מדי שנה ונחשבת מהמעצבות הבולטות, הנחשבות והנחשקות ביותר. גווינת פלאטרו, מעריצה קבועה של בר, רכשה אצלה תכשיט זו הפעם החמישה עשר. קייט מוס הצטלמה לשער המגזין וניטי-פייר עדויה בתכשיט צוואר ענק של בר, בעת שבילתה בחופשה. בריטני ספירס ידועה כאספנית נלהבת של תכשיטיה של בר והיא עונדת אותם תדירות בהופעותיה. אפילו הזמרת סאממי מהונג-קונג, שהיא תואמת "מדונה" הנערצת ביותר במזרח הרחוק, ענודה תמיד בתכשיטים של בר.
    

     התכשיטים שבר מעצבת הם יצירה מוסיקלית שבה הצבעים מחליפים את הצלילים, בסימפוניה שהיא לעתים אביבית וקלילה, לעתים פילהרמונית ומכובדת, לפעמים צוענית, מסתורית, בשפה כפרית אתנית ובפעם אחרת היא מתחברת לסביבה אורבנית, בתוך רחובות תוססים והומי אדם. אך היא תמיד מהפנטת, מרגשת, כובשת. קשה לראות תכשיט של בר ולא להחסיר פעימה. המותג שלה מציע שני ליינים: הראשון אתו התחילה את דרכה, צמח ממוזאיקה ביזנטית כבדה שהתפתחה לקלאסית וממשיך בדיאלוג עם האופנה העכשווית. הליין השני עושה שימוש בבדים צבעוניים התפורים בתכשיטים. היא יצרה אותו לפני שש שנים ובהשפעתו רק בשנתיים האחרונות החלו להופיע במגזיני האופנה תכשיטים משובצי בדים. "בעוד זמן לא רב, גם זה יהיה בתוך איזה זרם כללי של תכשיטים מבד וישכחו שאני המצאתי את זה". היא אומרת.

     בר (47) נולדה וגדלה בבת ים, לאבא שוטר ואמא עקרת בית. עוד בביוגרפיה שלה, תיכון בכפר הירוק, שרות בחיל הים בשארם-א-שייח ולימודי אמנות במדרשה ברמה"ש. בימים אלה נפרדה מבעלה ואתה שלושה ילדים. "שילמתי בפירוק הזוגיות. אני לא חושבת שזה רק בגלל ההצלחה, אך זה הוסיף. היכולת של גבר לחיות לצד אשה מצליחה, נורא תלויה באישיותו. בתכלס רוב הגברים ממש לא מתים על זה שהאשה שלהם תצליח", היא אומרת. הדמות שמאחורי המותג המצליח והמוערץ, היא אשה רזה הנראית כאילו בשנות העשרים שלה, לא גבוהה, שחומה בגוונים אקזוטיים, לטיניים. שקטה, מקרינה פשטות נינוחה, חפה לחלוטין ממניירות, נבלעת בסביבה ונראית כמי שקפצה לכאן מהבית השכן. חבר קרוב שלה הגדירה באזני כמי "שלא תפספס שום הזדמנות לפספס חשיפה".

זוהי החשיפה הראשונה שלך בארץ לתקשורת. למה סירבת להתראיין עד היום?
"אני אדם מאד פרטי. אני נמצאת במבוכה כשאני בפוקוס ומצביעים הנה 'איילה בר'. במקום כזה קטן כמו המדינה שלנו, מספיק להופיע כמה פעמים בטלוויזיה והלך החופש שלך. כייף באנונימיות, למרות הפיתוי בכבוד שהסביבה נותנת לך כמעצב מוערך ויתרונות הפרסום, אתה משלם מחיר. בחו"ל זה פחות בעייתי, קשקשת משהו ואחר כך שכחו אותך. שנית, אני לא חושבת שאני בשואו ביזנס. מה שצריך להיות מעניין זה התכשיטים שלי, וכל השאר מבחינתי זו רכילות. שלישית, אני פשוט ביישנית".

 

     לכן סיפורה של נגרין מוכר וידוע ושל בר לא. שתיהן החלו את הקריירה שלהן בסוף שנות השמונים, במדרחוב נחלת בנימין, שתיהן נחשבות לתכשיטניות הישראליות המצליחות ביותר בתחומן ושתיהן עדיין גם קולגות וגם חברות. "הכרנו עוד לפני תקופת המדרחוב, היה לי רומן עם אחיה הגדול והיא גרה אז באוטובוס בנביעות, שנראה כמו אחד התכשיטים שלה, או כמו הבית שלה היום… התחברנו ונסענו יחד לחפש חומרים בחו"ל, יש לנו חוויות מצחיקות נורא מאותה תקופה. שתינו ליווינו את האופנה בענף, באיזשהו שלב כל אחת נעשתה מאד עסוקה ונפרדו הדרכים".

מה המצב והמגמות כיום באופנת התכשיטים בעולם ובארץ?
"האופנאים מייצרים הכל – מבושם ועד לאקססוריז. הכל הולך. נורא כייף שאנו בתקופה כזו, אף אחד לא כבול לשום חוק או גבול יצירתי ויכול להחצין את מה שהוא ולהרגיש אופנתי. הביטוי האישי ניתן כיום למימוש, מה שלא היה בעבר. אין שום בעיה ללכת עם תכשיטים אתניים כיום. נכון שיש טרנדים, אבל יש את השוליים המעניינים וגם הם באופנה. בארץ נורא טרנדיים. כצרכנית זה נורא קשה לי. אם יש משהו שהוא באופנה – אז זה בכל החנויות. צריך לשלם הרבה כסף למעצבים כדי ללבוש משהו ייחודי, כי כולם לובשים אותו דבר. אם באופנה מכנסיים נמוכים, אז לא משנה שזה פשוט לא מתאים לגוף שלך, כל מה שתמצאי זה מכנסיים נמוכים. זה נורא חבל, כי אנו בתקופה שהכל נכון ויפה. בפאריס לכל חנות יש מבחר מיוחד משלה וכל אחת יכולה למצוא ולהתאים לעצמה בגד. כאן לועסים ויורקים מהר ורצים לדבר הבא. הקצב פה נורא מהיר".

     עיקר מכירותיה של בר בחו"ל, שם היא מגלגלת מחזור של מיליוני דולרים עם קצב גידול של 20% בשנה, אשר גרם למשרד המסחר והתעשייה לכנותה: "פנומן ישראלי בכל קנה מידה". בארץ מחזיקה בר חנות ייצוגית צנועה אחת, ברחוב שבזי בנווה-צדק, שהיא מעין שגרירות מקומית. כל ייצור ושיווק התכשיטים נעשה בארץ, במפעל גדול, מרווח ומודרני, המעסיק יותר משישים עובדים, רובן נשים. לאחר שהיא פותחת את הבוקר בהליכה של שישה ק"מ ושולחת את הילדים לביה"ס, היא מגיעה למפעל. "מכיוון שאני גם אמא ורוצה להגיע בשעה סבירה הביתה, אני כמעט ולא קמה מהכסא, אני עובדת נורא בלחץ. יש פגישות ונסיעות לחו"ל, שלוקחים מהזמן נטו של העיצוב. זה מכניס למשמעת שעות עבודה. אני פועלת שחורה. מדי פעם בין הקולקציות אני מתמרדת ויכולה פתאום לא להגיע לעבודה שבוע שבועיים. משמעת העבודה מאד מתסכלת, כי לפעמים הרעיונות הכי טובים באים לך בשלוש וחצי בלילה. מוזה יותר מרדנית מאתנו, היא עושה מה שהיא רוצה. נורא קשה לרתום אותה לשעות עבודה. בעשייה שלי אני מרגישה שזהו המקום היחיד שבו אני יכולה להתבטא, לעשות את השטויות שלי, להתנחם, להוכיח את עצמי, להתנסות".

מה עושה המעצבת בר עם המוזה שלה, כשבר היא גם תעשייה המשלמת, בחשבון מהיר, חצי מליון ₪ משכורות לחודש, לעובדים שהיא מקור פרנסתם?
"יש המון אחריות להצליח לחדש תמיד, לכן אני נעזרת בצוות. לי בא לעשות מה בראש שלי, אך זה מפעל ענק, שווקים ענקיים, כל טעות קטנה הופכת לענקית. כל חצי שנה אני הולכת על כל הקופה כמו ברולטה. תכשיטנים אחרים לא עושים את זה, הם רק מרעננים מדי פעם צבעים בקולקציות שלהם ומוציאים כאלה שלא הולכים. לא עושים את ההתאבדות הזו שאני עושה: למחוק את כל הקולקציה ולעשות שוב שלוש מאות ויותר דגמים ח-ד-ש-י-ם וזאת כפול שתי קולקציות שיש לי. ולכל קולקציה לבנות סיפור, חוט ששזור בין הדגמים. בעבר, כשהיו לי עשרים עובדים קרו נפילות, אני הייתי משוגעת על קולקציה שאהבתי אהבה עזה, אך הקהל לא יכל לעכל אותה ולא קנו אותה. אז זה קרה, עוברים הלאה, לא עושים עניין גדול. כיום דבר כזה יכול, אמנם לא להפיל אותי, אבל לתת לי ללקק פצעים מדממים קשה".

     הצוות הנאמן והקרוב של בר, כולל את יואל רון (48), המנהל את עסקיה ואת השיווק העולמי כבר 13 שנה. יש לו עוזרת המנהלת גם את היבוא והיצוא של המפעל. יד ימינה של בר היא מאייה בינדר (30) מנהלת הייצור. "היא חייה את העסק כאילו הוא שלה, רודה בנו ואני כל הזמן אומרת שאם היא הייתה יכולה, היא הייתה מפטרת אותי, כי אני מפריעה לה בחיים", מתבדחת בר. לצד בינדר, משמשת מיכל ניב כאסיסטנטית של המעצבת. המפעל מחולק למחלקות: מחלקת הבדים, מחלקת הנדסת המוצר, מחלקת הייצור, מחלקת בקרת איכות קפדנית ביותר "חבורת מכשפות הדוקרות את התכשיטים בדוקרנים, ומה שלא בסדר חוזר מיד לייצור", מעידה בר. העיצוב שלה עושה את הצעד הראשון שלו במחלקת הנדסת הייצור לבדיקת התכנות. "מעצבנים אותי כשאומרים לי שמשהו בלתי אפשרי, או שמנסים למצוא פתרונות לרעיונות שלי שמייקרים את התכשיט".

     שיווק תכשיטים הוא מלאכה מורכבת. לכל שוק בעולם דרישות וטעם שונים ומיוחדים למקום ואפילו עונות שונות של השנה – כשבאוסטרליה קיץ, בארה"ב בכלל עדיין מודדים את קולקצית החורף. "אנשים מאד אוהבים לקבל את מה שמוכר להם והם רגילים לו ושלא ישנו להם דברים – וגם מצפים תמיד לשינויים", משתוממת בר, "לי יש עניין לשנות, אבל אני צריכה למצוא את המינון הנכון, לא ללכת רחוק מדי עד איפה שאנשים לא רוצים שישנו להם. למצוא את המיקום המדויק הזה, זה נורא קשה והרבה פעמים נגמר בדמעות. הצוות אומר לי לפעמים, תשמעי אבל לא אוהבים את זה ואני עונה 'חברים, אני לא יכולה לתת ללקוחות רק את מה שהם רוצים, מעצב טוב צריך גם לחנך את הקהל שלו, להיות צעד אחד לפניהם, כדי לסקרן אותם ולתת להם תחושת הרפתקנות, חדשנות, אחרת סופו שהוא ישעמם'. הרבה פעמים אנחנו מתפשרים. אני נותנת לצוות שלי קצת ממה שהם רוצים, ובתמורה הם מרשים לי להשתולל עם איזה פריט. העוזרים שלי הרבה פעמים אוסרים עלי להשתמש בחרוז מסוים. תמיד אני מרגישה בעונש, אבל קולקציה הפכה פשוט מאד למשהו נורא גדול, עצום ואחראי. יש בהתחדשות המתמדת משהו מאד מאתגר, לפרוץ בכל פעם את הגבולות שלך. בכל קולקציה אני פורצת איזושהי מסגרת, עולה רף. אחרת לא הייתי שורדת 17 שנה. התגובות שאני מקבלת תמיד הן: איך היא מצליחה עוד לחדש אחרי כל כך הרבה שנים, ועדיין עם אותם חומרים וטכניקה. כשאני מסיימת לעצב קולקציה, היא בעיני בו ברגע ישנה ומיושנת ואני חושבת על הדבר הבא. זה מצחיק, הקולקציה מתיישנת לי בידיים".

     בימים אלה מפתח המפעל של בר ליין של מוצרים בעיצובה של בר – תיקים, נעליים ואביזרי אופנה שונים והיא מתכוננת לקראת תערוכה גדולה בארה"ב, שם הביקוש לתכשיטיה מגיע כמעט לממדי היסטריה. "אתה יודע שהוזמנתי למועדון מעריצים של תכשיטי בממפיס? גיליתי שהם אוספים באדיקות תכשיטים שלי וכתבות אודותי. זה קטע מביך, מרגש, מצחיק. בבוסטון הגיעו אלי מעריצים והייתה אחת עם תכשיט שלי מתקופת המדרחוב, בן חמש עשרה שנה, ארוז באריזה שנהגתי לארוז פעם. זה היה מרגש איך שהיא שמרה עליו. תמיד מרגש שנשים טורחות לשלוח אלינו לכאן תכשיט לתיקון מכל מיני מקומות בעולם, זה הרי לא תכשיט מזהב ויהלומים, אלא תכשיט אופנה שאפשר להעיף לבוידעם, אבל מסתבר שאנשים קשורים אליו מאד".

מודעות פרסומת

עשיתי זאת בדרכי

 

     היא מעצבת תכשיטים רבי הבעה וכבדי משקל, רהיטי ברזל גרומים או משויפים עם מכניקה המנענעת אותם, מפסלת, מציגה לראשונה קולקציה של בגדי עור יוניסקסים בעיצובה, מציגה בפרגון אומנים שהיא בחרה ומעריכה לצד אומנותה ומציגה גם את עצמה, במוזיאון ייחודי שהיא הקימה ביפו כמעט במו ידיה והנושא את שמה: אילנה גור. באפריל נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד לעיצוב ולאמנות שלה. שוב עולים הקולות והדעות השנויים במחלוקת בין ההערכה וההערצה לה היא זוכה, לבין ההסתייגות והדחייה, כלפיה אישית ולאומנותה. "התערוכה הייתה צריכה להיפתח בראש השנה שעברה ונדחתה לפסח", מגלה גור "ראשית, בגלל שהספר שרוצים להוציא עלי לקראת התערוכה לא היה גמור. שנית, לא רציתי לפתוח תערוכה בזמן ההתנתקות, כשאנשים היו קבורים בטלוויזיה. שלישית, למנשק'ה קדישמן הייתה תערוכה ורציתי שכל הבמה תהיה שלו".

 

פשטות ויופי

     היצירה האחרונה של גור הנקראת 'פשטות ויופי', היא מחרשה חלודה משנות ה-20, אותה כיסתה בעלי זהב "פשוטים ויפים" בני 22 קראט.  "שעלו לי 7,000$", מפרטת גור "הלבשתי לה כתר זהב שמגיע לה, כי המחרשות הם מלכות האדמה, הן מכשירות אותה להיות פורייה". את התערוכה אוצרת צופיה דקל, השוהה בשנים האחרונות בניו-יורק ופועלת משם. דקל אצרה לפני שנה לגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, תערוכת רטרוספקטיבה לדוד רזניק, אייקון באדריכלות הישראלית וחתן פרס ישראל, בתום מחקר בן ארבע שנים. דקל היא גם זו שכתבה את המחקר על גור לספר אודותיה. דקל, הנחשבת לאוצרת רצינית ויסודית וגם בעלת מעוף ותפיסה משוחררת, מודעת לדעות המשבחים וגם המקטרגים לאומנותה של גור, למשל בטענה שיש בעבודותיה יותר מרמז מעבודת מאסטרים אחרים "לאילנה הרבה מאפיינים יחודיים הן בגישתה לסביבה בכלל והן בגישתה לחומר", אומרת דקל "כמו כל אומן ומעצב גם אילנה מושפעת מהסביבה הקרובה והרחוקה – מהחיים. אם נחפש היטב בציציותיו של כל אמן, נגלה את מקורות ההשראה שלו. בכל שלב הקרבה למקור ההשראה שונה ומדי פעם משתנה מקור ההשראה ומוסיף נדבך בתהליך ההתפתחות. משום מה מתמקדים אצל אילנה תמיד במקורות ההשראה ולא במה שהיא עושה. השאלה היא, כפי שאמר פיקאסו (שהרבה לעשות כמו מאסטרים גדולים שאהב), מה עושים עם זה. האם הצליח האמן לצאת ממקור ההשראה שלו למקום חדש או לא. אילנה היא יוצרת ייחודית, אוטודידקטית וטוטלית, שאין להתייחס לשלב קטן מאד בתהליך היצירה שלה".

     גור מארחת אותי בחדר השינה שלה, הנחבא במוזיאון מאחורי דלת עץ כבדה עליו כתוב: "פרטי". זהו חדר ענק המוקדש ברובו למיטה רחבת ידיים, המשקיפה אל הים. מעליה שני מקלטי טלוויזיה ענקיים, בתוך זרועות הנשלחות מהקיר. אין בנמצא עיתונים, רמז לדיסלקטיות בה לוקה בעלת הבית והמקשה על התרכזות בטקסטים ובארון הצד שבחדר מעט ספרי אמנות. מטבחון עם אוסף ענק של ספלי קרמיקה יפיפיים. שירותים. על שידת המיטה תמונות אהובים, בבולטת בהם נראים גור וכלבה ויסקי ז"ל. "אני אוהבת את הכלבים שזה למות", מתמוגגת גור ומלטפת את שני כלבי הבוקסר שלה. הם נאספו ממכלאת צער בעלי חיים והם תואמים בצבעם החום זה לזה במדויק, כאילו מתוך קטלוג ממוחשב. התכונה הבסיסית ונקודת המוצא בהתנהלותה של גור היא אהבתה ליופי. אהבה אינטואיטיבית, אוטודידקטית, משוללת דעות קדומות, חדת עין כתער ומופלאה באנינותה וכרוכה ברדיפת שלמות בלתי מתפשרת לגביו. כל סנטימטר בשלושת אלפים המטר בבית היפואי היא יצירה מוקפדת, בשפה אישית אך קשורה למקום ולסביבה: ארונות העץ המלא והרוסטי, פרזול הברזל, האבן החברונית המלוטשת או הכורכר הגס, המרצפות המצויירות. אז באות עבודות האומנות, ממוקמות בבימוי רגיש בחללי הבית ועל כתליו: יהודה פוברוכאי, אגם, עוזי קצב, רועי פיורסקי, תומרקין, קדישמן, ביניהם אוסף מחרשות, המייצגות אצל גור את האהבה לאדמה שנעלמה "נבנים בניינים ולא נשאר שום מקום לפרחים ולשורשים", היא מוחה. גור מכבדת אותי בקערת ענבים ומבקשת ליטול את כל האשכול "כשלוקחים רק את הענבים, נשאר גבעול לא יפה שלהם בקערה", היא מסבירה ברצינות.

 

גור בריאליטי

 

     לפני 23 שנה קנתה גור דירה בחלק מהבית היפואי הזה (בה היא מתגוררת עתה), את שאר הבית הענק רכשה שלוש שנים אחר כך ופתחה אותו לציבור כמוזיאון, בדיוק לפני עשר שנים. "יש לי בתים בניו יורק  ובקליפורניה, אני חולה על ניו יורק. הבית שלי שם מול מוזיאון הויטני, עם גן גדול בתוכו, מאד ידוע בניו יורק כמרכז להכרות בין ישראלים, אירחתי בו את רבין ואריק (שרון) והשגתי את הזיכיון לסותביס בארץ במפגש אקראי בין האורחים שלי. לא רציתי לקנות את כל הבית, שהיה ממילא רקוב ולא מטופל ועשר שנים סגור ומלא בילהרציה אך בעליו הקודם, התעשיין אפרים אילין הצליח לשכנע אותי שאני צריכה שואו רום וקניתי את הבית דרך הטלפון בלי לראותו. הבאתי את הערבים שלי מבית ג'אלה ונתתי להם לעבוד ולגור כאן. הוראס רכטר (בעל הגלריה הסמוכה הקרויה על שמו) אמר לי: את הולכת לעשות מזה מוזיאון אילנה גור, כי אין מוזיאונים כאלה. כל מה שאתה רואה כאן אני בניתי. כאן חי האמן עצמו, להבדיל ממוזיאונים קטנים של כל מיני עשירים המושיבים מישהו בדלת ובין ארבע לשש להראות את העושר שהיה להם. יש לי עין טובה ואני קונה אמנים שאני חושבת שהם טובים. המבקר שלי זה לא אחד שכותב בעיתון הארץ ובידיעות אחרונות אלא זה הזמן. אני לא מבינה באמנות, אני מחזיקה פה שתי בחורות שמסבירות על אמנות ולא מבינה על מה הן מדברות. אני מבינה ביופי. המוזיאון שהקמתי הפך אתר התיירות מספר אחד של יפו".

     עוצמתו ויופיו של הבית היפואי הענק שיצרה גור מדברים בפני עצמם והביקור בו מהווה חוויה חזקה ממלים. גור מספרת כי אביב גלעדי, בעל ערוצי הטלוויזיה, מכין סרט עליה והזמין את העיתונאי רון מייברג לביימו. מייברג הידוע כמבקר קטלני ומר נפש, הגיע לבקר באתר והתרצה באחת. גור מעידה כי הוא הודה בפניה במבוכה כי לא תיאר לעצמו שהבית כה יפה. "כשאדם נכנס הנה הוא לא יכול להיות שווה נפש", קובעת גור, המתייחסת למוזיאון כאל יצירה שהיא חתומה עליה וחייה הם חלק ממנו "לא תמצא משהו כמוני. תומרקין למשל מוכשר ואינטליגנטי, האם הוא יכול לעשות את מה שאני עשיתי?". גור לא מבינה מדוע יסתייגו אנשים מאדם הקם ומקים מוזיאון וקורא לו על שמו, מה גם שלטענתה היא מציגה בו יותר עבודות אמנים אחרים משל עצמה "למה הקמת מוזיאון צריכה להרגיז אנשים? הרי לא יכול להיות יותר חיובי מזה. זה נובע אך ורק מקנאה. אנשים עוד מעיזים לומר בחוצפה: למה היא גובה דמי כניסה? לא די שהקמתי את הכל מכספי, בלי לקחת גרוש מהממסד. אני מושקעת כאן במעל תשעה מיליון דולר, לפחות שיממנו את הניקיון והעובדים, זה הרי לא מכסה אפילו את זה". גור מתפעלת את המוזיאון בקפדנות של רס"ר צבאי, עם צוות בן 15 עובדים המונה מדריכות, מנהל אירועים, מנהלת חשבונות, מדריך קבוצות. גור רוצה שיבקרו כאן המון אנשים, אבל יש לה גם בעיה עם זה והיא מעדיפה סלקציה של אנשי תרבות. מדוע אם כן בני תרבות ואמנות, קל וחומר כל אמן ויוצר, לא נוהרים ליהנות מהחוויה החד פעמית של המקום? גור מסבירה זאת בקנאה וצרות העין הישראלית הטיפוסית. "תומרקין לא נכנס לכאן במשך שנים למרות שהוא גר בשכנות. למה? אנחנו נשאל כל הזמן את אותה השאלה לגבי רבים אחרים. כי הרי למה שלאילנה גור יהיה מוזיאון?".
 
     "אביב גלעדי אמר לי, את כשרונית עד אינסוף, מוכשרת כמו שד, עשירה, אשה נאה, למה שמשהו יפרגן לך?", מצטטת גור "יש לך את הכל, את לא צריכה את הפרגון הזה ובלאו הכי הרי תמשיכי לעשות את שלך בדרכך". יש אכן משהו תמוה בקיצוניות בה תופסים את האשה המוכשרת הזו, מתבטלים בפניה או מבטלים אותה, מסייגים אותה או מסתייגים ממנה. בעיני הקהל הרחב היא אילנה גור המיליונרית. "ההמון מעריץ כסף. פונים אלי מכל חור שאתרום להם. למה לי אף אחד לא נתן כלום? שיפסיקו להרים אלי טלפונים, אני מרחמת רק על נכים ופגועי מחלות, כל השאר שילכו לעבוד ולהרוויח בכוחות עצמם".

     לסצנה האומנותית, כהגדרת גור, יש בעיה איתה: "סמדר שפי (מבקרת האומנות של עיתון הארץ) גרה לא רחוק ממני ואף פעם לא ביקרה כאן. היא הגיעה במקרה לארוחה שערך כאן מוזיאון תל אביב לאוצר חשוב והייתה בשוק מיופי המקום והעבודות", מספרת גור "אמרתי לה: הגידי, את יודעת שבלעדינו אין לך מקצוע? אנחנו האמנים, אתם המבקרים חושבים שאתם האייטם. אני הרי לא שמה קצוץ, כי מי היא ומי אני? חנוך לוין השווה מבקרי אמנות למבקרים באוטובוסים, שמחוררים כרטיסים, נוסעים הלוך וחזור לא יודעים לאן ולמה, ובסוף נעלמים. איפה מבקר האמנות אדם ברוך? מעולם לא הכיר אותי אישית ובמשך שנים רק ירד עלי. איפה הוא כיום? חצי מחוסר עבודה ואני במקום הזה שמגיעים אליו כל החברים והאורחים שהיו לו". אבל גור סבורה כי רוב ההסתייגויות ממנה נובעות בעיקר מקנאה. "הכל אישי במקום הקטן שלנו". 
 

 

הייתי טום בוי פרא אדם

     גור החלה לעצב ולייצר רהיטים במקרה "נזקקתי לרהיטים למרפסת שלי ובניתי אותם מברזל לבניין שמצאתי זרוק כאן. איזיקה גאון ז"ל (אוצר העיצוב במוזיאון ישראל) הציע לקיים תערוכה שלי אצלו, לדבריו כי אני נוגעת בחומר שאף אחד לא השתמש בו באמנות. הרהיטים שלי היו אינסטנט סקסס". אין כמו המחרשה שגור משתמשת בה כסמל בעבודותיה, כדי לשמש כאנלוגיה לה עצמה העוקרת אבנים ומפלסת את הדרך שלה, כדי לנטוע, לזרוע וליצור. אך יש קונפליקט תמוה באשה המוכשרת הזו, האוחזת בקבלות על הישגים שאי אפשר לערער עליהם, החושבת מהבטן, בחוזק שהיא מקרינה בישירות מוחצנת ובכל זאת – בצורך המפתיע שלה להוכיח בצורה כמעט נרדפת וחסרת בטחון את הישגיה, כדי לקבל חיזוקים. הניסיון לברר זאת מגלה בטן רכה ופגיעה ומשחרר מונולוג אסרטיבי: "אני נראית לך חסרת בטחון?! זו שאלה טיפשית גיורא. מאד טפשית. מאיפה שאני באה? אני מאד גאה להיות הבת של דוקטור ספיר, הבית שלי נתן לי בטחון, אני לא כמו אסי דיין שרבתי עם אבא שלי, אני חיבקתי ואהבתי את הורי". גור גאה מאד בייחוס המשפחתי שלה, המשמש לה כמקור כוח והיא הנציחה את השושלת ממנו באה בחדר מיוחד במוזיאון שלה. היא נולדה בטבריה לרופא ומיילדת בעלי שם בכל הגליל ולסבתא פסנתרנית. "אמי ילדה את נעמי שמר ואת מנחם גולן, היא הייתה הליידי הראשונה של הגליל העליון והתחתון. דוקטור ספיר הוא שם דבר עד היום הזה, אנשים מגיעים מראש פינה עם הליכונים – לא כדי לראות את אילנה גור, אלא את הבת של דוקטור ספיר. הייתי טום בוי פרא אדם, בית ספר שיעמם אותי, אמי אמרה: אל תגעו לי בילדה, הילדה שלי גאון. על התקן הזה גדלתי, לא הייתה בי אף טיפה של רגש נחיתות. הייתי הספורטאית הכי טובה, אלופת הארץ בשחייה. לפני 48 שנה בבצלאל בירושלים הפכו אותי למלכת הסטודנטים, מנשקה קדישמן פיסל סוס והושיבו אותי עליו, כשהיו תופסים אותו בזין ומנענעים את הזנב הוא היה עולה ויורד ואני עליו מול ארבעת אלפים סטודנטים. כל החיים עשיתי מה שרציתי לעשות ולא כדי להרשים אף אחד". כשהייתה גור בת 11 אמה נפטרה והותירה ילדה שבנתה את עצמה חזקה מספיק כדי לא להודות בחיזוקים שהיא זקוקה להם עד היום. "היה לנו בטבריה בית מדהים בסגנון הבאוהאוס שהיה תמיד מלא באנשים וחברים. בצהרים אי אפשר היה לדבר בבית, כי אמא הרופאה נחה ובארבע הולכת לבית חולים, אבל אמא שהערצתי. ראית את יופייה? אשה עם חוש הומור נהדר, חזקה, אנו מאד דומות באופי, כל החברים אהבו אותה, כי היא הייתה אדם נותן וחלקה את מה שיש לה. כשאמי נפטרה שמו אותי בקיבוץ עין חרוד, הייתי שם שנה וברחתי. אבא שלי הסתובב לו בעולם. הייתי לבד, סלף מייד, החוזק שלי נוצר אז ושם. מכל החברים שהיו לנו, אף אחד מהם אף פעם לא בא לשאול מה איתנו היתומים. אז הבנתי מה זה בני אדם – חיות".
 
     גור מבלה כעת הרבה מזמנה בארץ. בעלה לני איש עסקים המסתובב בעולם "לא מבין באמנות, לא אדם שאוהב לעבוד במיוחד, קורא המון ומחפש באינטרנט נסיעות סביב העולם", מגדירה גור. בנה הצעיר קני החי בלוס אנג'לס, הקים בתל אביב את מועדון "המחוגה" שנסגר בינתיים. הבן הגדול אשלי מנהל רשת חנויות תכשיטים. "לא תראה אותי בשום פתיחה, לא מעניין אותי המינגלינג. אני מתייחסת לאדם ולא לעמדה. חושבים בטעות שאני מאד חברותית. אני אוהבת את הקבוצה הקטנה של החברות שלי, אותן אני מארחת בימי שישי בבוקר: דליה רון הגננת ואחותה התאומה אילנה המורה, מירה באואר שערכה את התכנית 'תחנה מרכזית' בטלוויזיה, צלילה הרקדנית, חברתי ממשמר העמק כבר חמישים שנה, רותי הארכיטקטית, רחל ברנון, רוחל'ה אשתו של דב לאוטמן. נשים שכל אחת עצמאית ובעלת עולם משלה, הן לא יושבות בבית ומרכלות מה כתוב על פנינה רוזנבלום".

 

בובות למבוגרים

 

 

     נכון שזה נשמע מלוכלך, אבל הכוונה אינה לצעצועי מין. מדובר בשוק פורח ומשגשג של בובות המיועדות לקהל מבוגר אך ילדותי בנפשו. מבחר עצום של בובות עשויות בעיקר פלסטיק (שנתן לתחום את השם צעצועי ויניל) ובדים שונים (שנתנו לתחום את השם הנרדף PLUSH, שפירושו בובה רכה). הבובות למבוגרים החלו כמוצרים נלווים בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה, דוגמת בובות פלסטיק של כוכבי הסרט "מלחמת הכוכבים" ויצרו תופעה שפשטה בעולם. בחנויות העיצוב ובאינטרנט נוצר סחר עירני בבובות כאלה, באתר האינטרנט EBAY  מסתערים מעריצים על בובה נדירה בגדול של 5 ס"מ ורוכשים אותה בסכומים המגיעים עד מאות דולרים. היכן שיש ביקוש – יש היצע: מיטב המאיירים, המעצבים הגרפיים ומעצבי המוצר בעולם יוצרים מדי שנה עשרות סדרות של בובות ייחודיות למבוגרים.

 

 

 

     בתחום התמסדו כבר כמה חברות יצרניות ומשווקות מתמחות, כמו CRITTERBOX , TOY2R , KID-ROBOT . האחרונה מציעה מהדורות מוגבלות של 50-500 בובות בסדרה, בגדלים שונים ובמבחר דמויות: בובות זעירות בקפסולה, בובות מכוערות, אסייתיות ובובות מרושעות וזדוניות. יש לכל אלה גם אביזרים נלווים, הנושאים את דמויותיהן, כמו מחזיקי מפתחות, סוגרים לריצ'-רצ' עם בובות קטנות וכמובן חולצות טישירטס וספרות בנושא. אפרופו ספרות, לתופעת הבובות קיימת ספרות ענפה ומגזינים לרוב, הבולט שבהם הוא קלטרמגזין  www.cluttermagazine.com  עורך שותף במגזין הוא בריאן מקרטי (Brian McCarty), היוצר דמויות דמיוניות באמצעות שימוש וירטואוזי בפוטושופ. מקרטי יליד ממפיס טנסי, בוגר ביה"ס פרסונס לעיצוב בניו יורק, חי כיום בלוס אנג'לס ויוצר דמויות בובתיות עבור בנטון ומייקרוסופט והוא חבר פעיל בקהילת יוצרי הצעצועים הבינלאומית.

   

 

     הגרעין הקשה של מעצבי הבובות הללו באו מתחום האנימציה והם שמו לעצמם למטרה לטשטש את הגבולות בין האמנות הגלרינית הנחשבת לאמנות השימושית המסחרית. הבולט בכולם הוא גארי בסמן, 46, Gary Baseman, ללא ספק מהמעצבים המצליחים ביותר בארה"ב כיום. בסמן תרם לפנתיאון הדמויות המצוירות את הדמות DumbLuck (יצרן: Critterbox), ארנב ארוך אוזניים, שסחף את השוק האמריקאי בהצלחה אדירה. הוא גם היוצר הפורה ביותר באותו תחום יצירה אלטרנטיבי שנאבק על מעמדו בלקסיקון האמנות, תחום שבסמן טבע את שמו: Pervasive Art. "נעלבתי כשמוזיאון המומה תלה ברוב כבוד את וורהול על הקיר ואילו את המאייר ג'ורג' הרמן הניח על שולחן תצוגה, באותה דרגת חשיבות כאילו הייתה זו גרפיקה לאבקת כביסה", מתקומם בסמן, הקובע כי "10% מכל האמנויות באשר הן היא אמנות מבריקה, 20% מהן היא אמנות טובה והשאר מחורבנת. היעד שלי, ליצור קצפת בכל התחומים: ציור, מגזינים, ספרים, קולנוע, טלוויזיה, פרסום ומסחר".

 

 

    בסמן לא רק דורש, הוא גם מקיים ובאורח מעורר השתהות: הוא מתכנן צעצועים לסוני ביפן וליצרנית הבובות קריטרבוקס, ("אני רואה בצעצועים פסלים אמנותיים", הוא אומר), הוא מפיק סרטי טלוויזיה אשר זכה בשלושה פרסי אמי על תכניתו Teachers Pet, שהפיקו אולפני דיסני ואשר יצאה כעת לאקרנים כסרט באורך מלא, הוא מאייר למגזינים ניו יורקר, Time, ניו יורק טיימס ורולינג סטון. מחד שולבו הדמויות של בסמן בפרסומי מיטב החברות המסחריות כמו נייק ומרצדס בנז ומאידך הן נמצאות באוספיהם הקבועים של מוזיאונים ידועים. בסמן הטביע חותמו כמעט בכל תחום מדיה ונבחר לאחרונה כאחד ממאה האנשים היצירתיים ביותר בבידור בארה"ב. הוא נאה מראה, בעל אנרגיה מאנית, פתיל קצר ובטחון בלתי מעורער בכישרונו. הארון שלו מלא בראלף לורן ופרדה, שהוא לובש בפתיחות מתוקשרות בגלריות ובאירועים חברתיים נוצצים. "חיי מטורפים, אני עובד על 25 דברים במקביל. כשהתמקדתי באילוסטרציה באו לראות את עבודותי רק סטודנטים לגרפיקה. כיום באים לתערוכות שלי מוסיקאים, בנקאים, רופאים וכמה ערפדים …", הוא מתלוצץ "הורים הביאו אליהן את ילדיהם אבל הזהרתי אותם שחלק מהדמויות שלי לא מתאימות לילדים". לפני שלוש שנים הוא הציג יצור חדש שלו בתערוכה בגלריה ארל מקגארת בניו יורק, בשם The Happy Idiot , שכיכב באינספור מוצרים, חוברות, ספרים ופוסטרים וכעת הוא מגלה שהוא עובד על יצירת הדמות The God of Love: "אני רוצה להטריף אנשים. יהיו לו כמה ראשים, כמה פיות ותיאבון לא מוגדר ובלתי ניתן לשובע. לידו תשב נערת האש, שתתאבד בירייה מאקדח מים לפיה".

  

 

 

למה שתק הברווז?

 

 

     קשה להתעלם מהדמיון המפתיע בין הארנב של גארי בסמן לברווז של דודו גבע וגם בסגנון האיור של שני המאיירים הללו. הדמיון כה רב, עד שניתן לטעות ולחשוב כי דפי קומיקס מסוימים של בסמן אינם אלא דפים של דודו גבע המתורגמים לאנגלית. גבע ז"ל, המבוגר מבסמן בעשר שנים, יצר את הברווז המאויר והמיתולוגי שלו בשנת 1983, עבור פינה שהחליפה את הקריקטורה היומית המסורתית בעיתון חדשות (שהוא נמנה על מיסדיו באותה שנה) ונקראה: "שירת הברווז". על הברווז שלו אמר גבע: "מה שמעניין אותי בברווזים זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג, צעצוע נחמד לילדים ומצד שני אוכלים אותו". שלוש שנים אחר כך כבר זכה הברווז שלו להחליף את נשיא המדינה כמקובל בגיליון יום העצמאות והוא ניבט בחגיגיות מהפוסטר שצורף לעיתון. גבע, בעיקר בערוב ימיו, היה אחד מקבוצת יוצרים חלוציים, שהצליחו להקנות לאיור ולתרבות הקומיקס שצמחה ממנו, מעמד אמנותי מכובד: אם זה בספרים שיצר בצורה ממוסדת עם קובי ניב וחנוך מרמרי ואם זה ב"פרויקט ספרות זולה", במסגרתה נתן במה אלטרנטיבית לזו שבעיתונות ובהוצאות לאור השולטות, ליוצרי שוליים כמו גלנדון ואיזבלה, טינקרבל ו"כלום בפיתה", לצד אמנים ידועים כזאב אנגלמאייר ורוני סומק. גבע יזם עשייה חתרנית מהפכנית, תוך שיתוף פעולה עם יוצרים נוספים כמו רפי פוגל ויובל כספי, איתם הפיץ את חוברות הקומיקס "A4" שנמכרו בשקל אחד ושימשו השראה לכמאה חוברות קומיקס אלטרנטיביות נוספות.

 

 

קרן שפילשר על קיר סלונה לאונג' בר, יפו

 

 

 

     יש משהו מאכזב בעובדה שכל היוצרים הללו, שזכו להיות במרכז המימסד האמנותי ואף להתגולל בשוליו, לא הצליחו לייצר ולו בובה אחת שתצרף אותנו לקבוצת המדינות המתקדמות. אמנם מקצוע האיור זכה למעמד נכבד בתרבות החזותית הישראלית, לבמה רחבה במדיה המוסדית ורשימה ארוכה של מאיירים הצליחו אף להגיע למעמד של כוכבים בארצם (מקרמן ופיבן, דרך אקטוס, אנגלמאייר ושות' ועד לקבוצת דימונה, קרן שפילשר ועוד). אך למרות ובניגוד למהפכנות ולפריצת הדרך בה בורכו רוב המאיירים הישראליים המוכרים הללו, לא צמחה כמעט אף אחת מהדמויות שלהם לתלת מימד ולא הם אשר לקחו את התחום צעד אחד קדימה, כמו רעיהם בארצות אחרות ולא העשירו אותנו בבובות דמיוניות וחביבות, מעבר לספרים וחוברות או מוצרים שימושיים כלוחות שנה, לוחות ממו מחיקים, ספלים וכמובן פלייסמטים. למה לא בובות אמיתיות של חרצופים או איזה ברווז ציני אצלנו בסלון, או איזשהו יוסף בירוקרטי אצלנו במשרד?

 

 

 

זויה צ'רקסי

 

 

   הראשונה שהחלה בשנים האחרונות לייצר בובות שכאלה אצלנו, היא זויה צ'רקסי, שהחלה דרכה היישר בתוך המימסד האמנותי, הבועט אמנם, אך בכל זאת גלרייני וממוסד. תערוכה אקספרסיבית ששורשיה בתרבות הקומיקס של בובות דמיוניות שלה, לצד ציוריה עזי המבע של קרן שפילשר, נערכה בזמנו בגלריה רוזנפלד התל אביבית המעוצבת בעדכנות ובאנינות שלווה וקרירה.

 

 

 

  

 

   השנה הגיע השיגעון גם לארץ ומוליכה אותו קבוצת יוצרים צעירים שהבציר הראשון אצלם הוא בובות: לכל אחת מחמש הבובות שעיצבו שלומי שילינגר

(31) ותמר מושקוביץ (26) – חוזה, דולורס, מיס מוס, ויגו ופינטו – אופי ייחודי, סיפור חיים ועולם פורה והזוי. הבובות שכנות באותו הבניין בעיר ללא שם ומקיימות ביניהן יחסי שכנות. הבובות רכות ובעלות זרועות ארוכות ומחבקות, עשויות פליס צבעוני וסקאי (דמוי עור) עם גרפיקה בהדפסת משי, גודל כל בובה – 40 ס"מ גובה ו- 35 ס"מ רוחב וניתן לקנותן בנפרד או בסט בן חמש הבובות, כשמחיר כל אחת  119 ₪. שילינגר מעצב מוצר וארט דירקטור, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון האקדמי בחולון. מושקוביץ מעצבת, מאיירת ואנימטורית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת ויצ"ו חיפה. www.plushood.com

 

 

 

 

http://www.plushood.com/windows/timeout.html

 

 

תנו לחיות לעצב (לכם את הבית)

קבוצת המעצבות Frontdesign

היא מעוררת תשומת לב בינלאומית כה רבה והיא סך הכל בת שנתיים, קבוצת העיצוב השבדית פרונט (FRONT), המונה ארבע מעצבות תעשייתיות בשנות העשרים שלהן: סופיה לאגרקוויסט, שרלוט וון דר לנקן, אנה לינדגרן וקטייה סבסטורם (Sofia Lagerkvist, Charlotte von der Lancken, Anna Lindgren and Katja Sävström).

 

       גלריות לעיצוב, מטוקיו ועד מיאמי מזמינות אותן להציג בהן. הן פועלות מסטודיו שבמרכז שטוקהולם, בו כל אחת מהן מעורבת בתהליך העיצוב, מסיעור המוחות בו הן מפרות זו את זו ועד למוצר המוגמר. הן חוקרות היבטים שונים במוצרינו היומיומיים ומפריכות קונבנציות בהם שבויים המוצרים, בתפקודם או בחומרים מהם הם עשויים. המוצר הסופי שבוקע ממעבדתן חושף בפני הצופה את תהליך העיצוב הלא שגרתי. כך בשנתיים האחרונות הן ייצרו אוסף רהיטים בשיתוף עם חיות שונות, קולקציה של מוצרים בהם חלק מהעיצוב נקבע על ידי גורמים חיצוניים ואקראיים, עיצוב פנים המשתנה תדירות ועיצבו מוצרים שאפשר להשתמש בהם רק במשחקי מחשב.

 

"מעצב" הטפטים בעבודה

 

   מעצבות פרונט בעיקר בודקות את ההשפעות שיש לגורמים חיצוניים על עיצוב חפצי היומיום שלנו. הן משתפות בזה גורמים שונים ואף משונים ביצירת העיצוב שלהן. חיות, למשל. "ביקשנו מהחיות לעזור לנו לעצב מוצרים. בודאי, הם השיבו לנו מיד בהסכמה. בקשנו מהם לעצב משהו נחמד וזה מה שהן עשו", אומרת לי וון דר לנקן במעט בדיחות ואז מרצינה ומסבירה: "האם חיות יכולות לתרום לעיצוב? נתנו לעכברי מדבר, כלבים, שפנים ונחשים לעצב טפטים, קולבים, מנורות וחפצי יומיום אחרים. ביקשנו להמחיש את תפקיד המעצב על ידי מתן לגיטימציה לתכנים האומנותיים של החפץ. האם מערכת היחסים שלנו עם מוצר תהיה שונה אם חיה עיצבה את צורתו, לעומת אותו מוצר שעיצב מעצב אנושי, למרות שהפונקציה זהה בשני המקרים?". מהקולקציה של פרונט אתם יכולים לרכוש טפטים לקירות הבית, אשר עכברים כרסמו ויצרו את העיטורים שעליהם, נחש שנכרך סביב מוט הונצח בחימר וייצר מתלה לבגדים, שולחן חרוץ ומעוטר בחריטה מסולסלת שיצרו חרקים שאכלו בעץ ואגרטל מקרמיקה שנוצר לפי טביעת רגלו העמוקה של כלב האסקי בשלג.

 

     רבים מהדור החדש של המעצבים האירופאיים הולכים כיום בעקבות המעצב הגרמני המדובר וורנר אייסלינגר, המבסס את העיצוב שלו על שימוש בחומרים ובטכנולוגיות חדשניים, המעניקים צורות חדשות למוצרים קיימים. פרונט לא חוקרות רק את צורת החפצים, אלא גם את החומרים מהם הם עשויים. "מדוע כה קשה להבדיל בין קומפקט דיסק למכשיר וידאו?" מקשה סבסטורם ומציגה את סדרת המוצרים שהן עיצבו כתשובה: רמקולים בצורת אגרטל בדולח, נגן MP3 מגולף בעץ, מזכירה אוטומטית מסיליקון מעוצבת כמנורה התלויה מהתקרה, קומפקט דיסק מזכוכית ושעון דיגיטלי המשתקף מתוך טפטים המודבקים על הקיר. "רצינו ליצור עיצוב יוצא דופן לחפצי היומיום. לפעמים כשמיצרים מוצר מחומר וצורה שונים, זה גורם לנו להתייחס ולהשתמש בהם באופן אחר", היא מסבירה. בתערוכה שהן ערכו לפני כשנה בשטוקהולם, שטחו המעצבות בגלריה רצפת עץ גרום, שהתגלתה רכה כחמאה כשפוסעים עליה והנוף המרהיב שניבט מבעד לחלון הגלריה, התגלה במבט מקרוב כמזויף ואינו אלא צילום חד של נוף צבעוני המודבק עליו. הפילוסופים הסקנדינבים ובמיוחד סורן קירגור הדני בן המאה ה-19, אהבו לתעתע במקובעות המחשבתית על ידי הצגת תזות המבוססות על אמיתות מנוגדות. המעצבות השבדיות יוצאות מנקודת מוצא זהה בעשייתן העיצובית והן רתמו את הטכנולוגיה החדישה לעזרתן. "יצרנו סדרה של אובייקטים בהם חלק מהעיצוב נקבע על ידי גורם חיצוני או אירועים אקראיים", מספרת וון דר לנקן "עניין אותנו לבדוק אם אנו יכולות בכך לבנות להם סיפורים. יצרנו כסא נוח מתפוצץ, שנראה כמגיח מתוך חור לאחר הפיצוץ, שולחן המהלך מסביב לחדר בעזרת פרוססור פנימי, מנורה מעוררת (במקום שעון מעורר) המגיבה לתנודות, עיצוב שנעשה מהשתקפויות מקריות בסורק תלת מימדי". אבל פרונט לא רק משתמשות בניסויהן בחומרים – אלא גם באנטי חומרים "שאלנו האם מוצר יכול להתקיים כמוצר גם מבלי שיהיה עשוי מחומר? כך יצרנו רהיטים בתוך משחק מחשב שעיצבנו. רצינו לברר אילו עצמים אפשר לעצב בעולם בו אין לכוחות הטבע השפעה ואנחנו יכולים לצרוך חופשי חומרים שאינם קיימים".

 

 

נושא נוסף שנבדק במעבדה של מעצבות פרונט, הוא מה גורם לאנשים לאהוב או לשנוא חפצים? "מדוע אתם בוחרים את המוצר הזה במקום אחר שיש לו אותה פונקציה?" מחטטת סבסטורם ומציגה פרוייקט נוסף שערכו "לעתים הסיפור מאחורי המוצר חשוב יותר מהמוצר עצמו. אספנו סיפורים של מאה אנשים בשבדיה על חפציהם האישיים. ייצרנו את החפצים שלהם שוב והדפסנו עליהם את הסיפור שהם סיפרו עליהם ומכרנו אותם לאנשים מכל העולם. כעת הבעלים החדשים ימשיכו את הפרוייקט על ידי כך שיספרו לנו את הסיפור שלהם על החפצים שהם נכסו לעצמם". כך אפשר למצוא אצל פרונט מלחיה עם סיפור אהבה מזיל דמעות ודובון צמרי עם עיני כפתורים ובעל משמעויות נשגבות.

 

     הזדמנות לבדיקת השפעת העיצוב של פרונט על אוכלוסייה תמימה, ניתנה להן כשעיצבו לאחרונה את הפנים של הגלריה לעיצוב טנסטה קונסטול (Tensta Konsthall) בשטוקהולם. את הגלריה הם עיצבו כך שהזמן החולף והשימוש בחלליה משפיעים על העיצוב שלה ומשנים אותו. "הרי רוב המוצרים משתנים עם הזמן", מתממת סבנסטורם "מצאנו כאן הזדמנות לעצב מקום עם השתנות המובנית בו מלכתחילה ובמכוון. הרצפה האפורה מתגרדת היכן שאנשים דורכים ומגלה תחתיה רצפה מזהב. עם הזמן יוצרים המבקרים נתיב מוזהב ברצפה. את בית הקפה שבגלריה מילאנו בצמחים מזן הגדל במהירות. בכל שנה הם יצמחו 7 מטר והם ממלאים אט אט את כל החלל בעלים מטפסים".

 

 

 

     כשפרונט הציגה תערוכה בגלריה הידועה של דרוגדיזיין באמסטרדם

(www.droogdesign.nl), הן לא החמיצו גם הפעם את ההזדמנות לאקשן תקשורתי והתערוכה נפתחה בארוחת פרפורמנס, בה הוזמנו להכיר זה את זה 30 סועדים, שהקשר ביניהם מזכיר את תכניות האירוח של דן שילון בימיו הטובים אצלנו. "קיבלנו מכתב תודה מאחד שדיווח שסעד בחברת עו"ד העובד באו"ם ולהטוטן טרפז בקרקס, איתו הוא יוצא עכשיו לרכב על סוסים", מספרת סבנסטורם ברצינות יבשה "כל אחד מכיר שם ופנים של מישהו, אבל לא ממש יוצא להתוודע לאותו אדם. רצינו לעשות הכרות לאורחי הסעודה זה עם זה. כולם ישבו סביב שולחן אחד ארוך והוגש להם אוכל. בהשפעת הכרויות הבזק, כל ארבע דקות כולם זזים מושב אחד ומחליפים שותף לשיחה. בסוף המיצג יצא לכולם לדבר עם כולם. נושאי השיחה הם לבחירת המשתתפים ויש גם הצעות המודפסות סביב למנות האוכל, לצלחת, למזלג, למפית וכדומה". בפתיחה המתוקשרת נאם שגריר שבדיה שסיפר שארצו הציבה את העיצוב בראש סדר העדיפות הממלכתית שלה והכריזה על השנה רשמית כשנת העיצוב. אחר כך הלכו מעצבות פרונט וחברי דרוג-דיזיין לאכול במסעדה הממוקמת בתחנת רדיו ישנה באמסטרדם ולסגור מעגל היסטורי: דרוג נקבעה בדפי ההיסטוריה של העיצוב בתחילת שנות התשעים, בזכות התהיות שהעלתה על עיצובם של מוצרים יומיומיים, ששינו את הדרך בה אנו תופסים כיום מוצרים כאלה ושינתה בכך את ההיסטוריה של העיצוב. תהליך בחינה מחדש כזה עובר כעת על דור הצעיר של המעצבים השבדיים, שפרונט היא נציגתו הבולטת, היוצרים בהזדמנות זאת זהות לאומית מחודשת, לאחר שזו התערערה לאחרונה. מה מוגדר כיום כעיצוב השבדי? רהיטים בהירים, קלי משקל ופונקציונליים לצרכים אישיים, או רהיטי איקאה שיצרה עיצוב מגוון המתאים לקהל רחב ואוניברסלי?

 

 

 

 

      "אנו רוצות לעבוד עם חברות גדולות בחו"ל ולהמשיך לעשות את מה שאנו אוהבות", מגלה סבנסטורם כשהיא נשאלת על תכניותיהן לעתיד. הן כבר מתכננות תערוכה נוספת עוד השנה, נוסעות אחרי התערוכה הנוכחית לטוקיו לסדנת עיצוב ולתצוגה בינלאומית במיאמי שבארה"ב. בצילום שלהן הן נראות כמו כוכבות להקת אבבא. לדבריהן הן שואבות השראה מאופנה, אמנות, סרטים וחיי היומיום, ממעטות לקרוא ספרים (איפה יש זמן?), שומעות מוסיקה של זמרים שבדיים, בעיקר אצלן בסטודיו (הן בכלל רואות את הבית?) ומתוודות על שנאה למחסור בזמן ובכסף (כמה מקורי). הן החלו עתה לפתח מוצרי עיצוב שימכרו בתחילת השנה לשוק העיצוב האירופאי.

 

באילו מהמוצרים שעיצבתן אתן משתמשות אצלכן בבית?

האמת שרובם נמצא אצלנו במשרד.

 

היה זה הפילוסוף סורן קירקגור שכינה את הפילוסופים "אדריכלים שאף אחד לא יכול לגור בבניינים שהם מתכננים".

 

 

 

 

 

 

צפו בסירטון הממחיש כיצד הן מייצרות את רהיטי הסקיצה הללו

http://www.frontdesign.se/sketchfurniture/

 

 

 

 www.frontdesign.se

 

וידאו של אנה לינדגרן מציגה את הפורטפוליו של מוצרי פרונט

http://vernissage.tv/blog/2007/07/04/front-designer-of-the-future-design-miami-basel-2007-interview

 

 

 

 

 

ברוק ברזילאי מאופק

    
 

 
 
     

     יום שישי קפוא וקר יורד על שכונת רחביה בירושלים ואני ממהר להיכנס למתחם מגורים מגונן, אותו תכנן רזניק ועולה במעלית אחד מהבניינים שבו אל דירת האדריכל. רזניק ואשתו רחל המירו לפני שנים את ביתם הגדול בו נותרו, בדירה חמימה, מאד מסודרת, מעוצבת בסגנון מודרני עם ריהוט באהאוסי משהו, גדושה עבודות אמנות: ציורי ידידיו לואיז ובצלאל "ליליק" שץ, ילדי בוריס שץ מיסד "בצלאל" (שאת ביתם בעין הוד הוא תכנן), אריכא, דדי בן שאול, הפסלים ישראל הדני ופנחס עשת, הרבה קרמיקה של גיתית טן פי "ממש מוזיאון של עבודות שלה. בחורה מוזרה, רוב הקשר אתה כיום הוא רק במכתבים", הוא מספר "ממנה קיבלתי המתנה שאני מעריך יותר מכולן בחיי", ומראה לי קופסת עץ קטנה עם לוחות קרמיקה פיוטיים וכיתוב "עד 120". השילוב השליו ורגוע של כניסת השבת הקרבה, בשכונה הירושלמית העטויה קור ערפילי, ובני הזוג רזניק המקבלים אותי בחמימות משפחתית כמעט – מקנות למעמד איזשהו קסם ספרותי. אחרי שרחל מוודאת שאת מרק הגריסים החם נאכל בתום הראיון, ובינתיים נסתפק בקפה חם ובעוגות שהיא פיזרה על השולחן, היא מניחה לנו ומשתדלת לא להפריע למפגש. אחד מגדולי האדריכלים שלנו יושב איתי אצלו בסלון, כסבא טוב שנכדיו באו לבקרו. רזניק מדבר בשקט, ברוך, גם כשדבריו נוקבים, אבל אסור להתבלבל מהנימה הרגועה, כי לפניך ביקורת חדה וישירה. הוא מתנהג בפשטות ובנמיכות רוח, אך מקרין אצילות וכבוד. חלק מתכונות אלה אנו מזהים באדריכלות שלו. 

 

     "כשבני היה צעיר, הוא שלח לי גלויה מניו יורק עם תמונת האמפייר סטייט בילדינג וכתב לי: איפה האדריכלים בארץ? לא עניתי לו. אחרי שנה, שלחתי לו גלויה מכיכר סנט מרקו באיטליה וכתבתי לו: איפה הדוכסים?". את הסיפור הזה רזניק מספר לי, בתשובה לשאלתי מדוע מעמד האדריכל יורד בארץ. "כשיש דוכסים, יש אדריכלות. כיום כשמחליטים לאיזה אדריכל לתת לתכנן בנין חדש, לא אכפת איכות עבודתו. עורכים מכרז ובוחרים באדריכל שנתן את המחיר הנמוך ביותר. זה מפריע לי מאד. אפשר לעשות מכרז בין ציירים לציור תמונה?". אבל אני פחות מעוניין לדבר אתו על יזמים ומוסדות, ויותר על הקשר שבין אדריכלות לאנשים, לחברה הישראלית, השונה מהחברה היהודית שהייתה נטועה בסביבה המנוכרת והעוינת בגולה. "תרבות הסביבה הישראלית עדיין לא התפתחה, אך זה משתנה עתה", מנתח רזניק "חמי ז"ל סיפר לי שבעיירה ברוסיה בה הם גרו, מותר היה להם לנטוע עץ רק בתוך שטח הבית שלהם. הבהירו להם שהרחוב לא שלהם". מאחר ואנו דנים בסביבות עירוניות, אני מספר לו על החיים התוססים בתל-אביב (אני הרי שליח העיתון התל אביבי בנכר) והוא למרות הכל נשאר נאמן לירושלים "זו עדיין עיר די פרובנציאלית. יתכן שהיא תישאר כך עוד הרבה שנים בגלל מצבה הפוליטי", הוא מודה אך מסנגר מיד "זו עיר מקסימה. או שאתה שונא אותה, או שהיא בשבילך אהבה גדולה, אין כאן אדישות. ההערכה והסנטיפיקציה לעיר פנומנלית. בריו דה ז'נרו (ברזיל), בה נולדתי, הייתה אמרה: סנט פאולו בשביל היופי, ריו בשביל לחיות. ריו היא עיר עם הומור, אין כמותה בעולם, אתה מתאהב בה מיד. אחת מהערים שאין שניה להן – כמו גם ניו יורק, פאריס, לונדון. לירושלים אין שניה באופייה הייחודי, אבל תל אביב היא כמו ריו בעניין החיות. ירושלים מאד עצובה, מאד, אולי בגלל הסנטיפיקציה שלה. אני תמיד מפחד לתכנן בניין בירושלים – שמא אקלקל את הדמות המיסטית הזו. בתל אביב אתה פשוט עושה, הפתיחות בעיר נותנת לך הרבה חופש. יש בהחלט אבחנה בין אדריכלות ירושלמית לתל אביבית. הבניינים שאדריכלים תל אביביים תכננו בירושלים הם תל אביביים. אם אדריכל ירושלמי יתכנן בתל-אביב, הוא יעשה שם ירושלמיות, שזה גם לא טוב. יש אופי לכל מקום".

 

     שיחה עם רזניק על אדריכלות, היא שיחה על החברה הישראלית. "בעם הברזילאי יש פערים אדירים בין השכבות החברתיות, כך זה מתחיל להיות גם בישראל. אין דאגה לעם הפשוט כדי שהוא יוכל להתפתח. מדברים על זה, אבל הכל פלאוורה, אין דאגה אמיתית. יחידים נחלצים מהמצב הזה", מקונן האדריכל התופס את מקצועו כמשרת ציבור, שיעדיו המקצועיים הם חברתיים. אני מנסה לברר אתו מהם המאפיינים החברתיים המקומיים שלנו, אליהם צריך אדריכל ישראלי להתחבר ולבטא. רזניק מסכים לדעה שהחברה הצעירה שלנו לא גיבשה עדיין מאפיינים ייחודיים. לכן אגב הוא מתנגד לגלובליזציה, אותה לדעתו אי אפשר להחיל עלינו "יש לנו דברים ספציפיים. הגלובליזציה תצליח אם היא תיתן לתרבות של כל עם להצליח ובעיקר לעם המוזר שלנו. העם היהודי מתבלט בכל העולם ובכל ההיסטוריה. את הכוח הזה הפנימי המיוחד שלנו כעם – אנחנו כאן בישראל עדיין לא מבטאים". גלובליזציה לדידו היא ניסיון כוחני לכפות תרבות כללית על מקום פרטי. במקום אחר רזניק יאמר "חברה היא חיקוי. בזמנו בנו שכונה בבאר שבע שתתאים לבני עדות המזרח, אך אלה רצו לגור בבניינים כמו של כל שאר התושבים. באותם ימים הם נחשבו כשכבות נחשלות. מאז הם התפתחו באופן פנומנלי ואחרי חמישים שנה בלבד, חצי מחברי הכנסת בני עדות המזרח, כשהנשיא ושר הביטחון מפרס".

לא אחת מטריד אותי רזניק בתפישות אותן מצאתי סותרות זו לזו. אודה על האמת, הוא לא עזר לי ליישב אותן גם אם התעקשתי. הנה אחת: הוא בעד היווצרות אדריכלות ישראלית מקומית, מודה שיש השפעה למוצא האדריכל כמו האבחנה אפילו בין אדריכלות של אדריכלים ירושלמים או תל אביביים – אך בה בעת מצדד בשילוב אדריכלי-על מהעולם (כמו פרנק גרי או ז'אן נובל) בתכנון מבנים בארץ – ואף הוא עצמו שיתף אדריכל בינלאומי בתכנון שלו (במרכז המורמונים). מדוע? "בגלל הילתה העולמית של ירושלים, אני חולם כבר שנים שאדריכלים מהעולם יתכננו כאן ויוצר מעין מוזיאון פתוח לאדריכלות בינלאומית. אני מחייב שיתוף של אדריכלים בינלאומיים בתכנון בארץ, זה סימן של תרבות".

 

יש אדריכלים ישראליים שאתה מעריך?

"הקריטריון שלי לבחירה הוא מי תרם תרומה אדירה לישראל. היו שלושה אדריכלים שהיוו את הבסיס לארכיטקטורה שלנו – זאב רכטר, דב כרמי ואריה שרון. גם מנספלד היה אדריכל גדול ומוזיאון ישראל שתכנן הוא אחד המבנים החשובים בישראל, שלמרות האוניברסאליות שלו הוא מאד ירושלמי".

 

איך אתה מסכם את תרומתך כאדריכל לישראל?

"ניסיתי להיות מקומי. לתכנן את הבניין במיקום המגיע לו. ללמוד באופן מדעי את הטיפוגרפיה, האקלים, הרוחות ואחר כך ללבוש את הטבע בצורה זהירה – כי האדם היכן שהוא נמצא משנה את הטבע. היו כמה עבודות שלי שהצלחתי בזה. במרכז המורמונים (המרכז ללימודי המזרח הרחוק, האוניברסיטה המורמונית, אותו תכנן בשיתוף אדריכל שמעון פובזנר ז"ל. ג.א.), למשל, שם ירושלים נכנסת לתוך הבניין. אבל עבודתי האהובה עלי ביותר היא האוניברסיטה העברית על הר הצופים. תוכן המבנה חשוב בעיני יותר מהערך האדריכלי שלו. האוניברסיטה מפתחת את התרבות והיא נמצאת מעל האדריכלות. זה ריגש אותי עד מאד לבנות אוניברסיטה על הר הצופים, שהוא בעיני סמל יהודי, עוד מילדותי בבית אבי שהיה מורה לעברית".

 

יש עבודות בהן נכשלת?

"כן, הרבה. סופר יכול לזרוק התחלה של כתב יד לא מוצלח, אך אתה לא יכול לעשות כך לבניין שתכננת. השתתפתי בתערוכות רבות ולא זכיתי ועשיתי הרבה בניינים שאין להם חשיבות מיוחדת. הסופרמרקט שתכננתי כאן נכשל (מתחם אמיר בניין השופרסל, 1960, ברחוב אגרון. ג.א.), בעיקר כי לא טיפלו בו והוא נראה רע. ירושלים שנאה אותו בגלל שהיה אחר, מודרני. אמרו לי: צא לתל אביב לעשות מבנים כאלה. יש חושבים שהוא ראוי דווקא כי הכניס את המודרניות לירושלים".

 

     רחל נכנסת לסלון. הגיע הזמן למרק הגריסים החם ולשיחה על שלושת הילדים ועשרת הנכדים. הבן הבכור עו"ד יהושוע רזניק הוא משנה לפרקליטת המדינה, מי שניהל עשר שנים את משפט דרעי. לאה לוריא (51) מחנכת ומרכזת שכבה בבי"ס תיכון. הבן הקטן, אדריכל ברוך רזניק (47) מנהל עתה את משרד האדריכלים.

 

מה היית מעדיף שילדיך יהיו – אדריכלים או עורכי דין?

"מה שהם יעדיפו, שיהיו סנדלרים – אבל טובים, שיעזרו לך אם יש לך נגיד יבלות. בתי כמחנכת ממלאת את כל ציפיותי. יש שני מקצועות שבהם שליחות אמיתית – רפואה וחינוך. היא לא קיימת אצל עורך-דין או אדריכל".

 

     מה סוד הזוגיות הארוכה? אני שואל את בני הזוג הנשואים זה לזה כבר 57 שנים. "יש תשוקת נעורים, אך אם יש גם אהבה, היא מתחזקת עם השנים, יש לה אז צורה שונה", מאבחן רזניק "התשוקה מסתירה ממך את האדם האמיתי. באהבה אתה צריך לראות את האדם השני על מגרעותיו". במה רחל עוסקת, אני מתעניין. רזניק חושב תוך שתיקה ארוכה ואחר כך אומר "כתבתי לה בקטלוג התערוכה הקדשה: 'יחד תמיד יחד בדרך ארוכה'. זה המקצוע שלה, חינוך הילדים, תמיכה, עידוד, מבנה המשפחה". תפקיד האישה זה להיות עזר כנגד? אני מקשה. "במקרה שלי – בטח", מחייך רזניק. "תמיד הייתי מעורבת בעבודתו", נחלצת האישה "הוא שיתף אותי בכל פרוייקט ובניין, הייתי שותפה בלבטים ובכעס על היזמים. הוא תמיד אמר: אני צריך לתרום לחברה, למדינה".

 

כיום בעיקר נשים לומדות אדריכלות והרבה פחות גברים. מדוע?

"אתה תצחק, לדעתי זה נובע מהגלולה (נגד הריון. ג.א.). היא שנתה את המוסר כלפי האישה ואת המנטליות שלה מבחינת חופש ההתבטאות, נתנה לה להרגיש חוסר תלות. עד אז מעט נשים עסקו בפוליטיקה. בפורטוגזית אומרים: 'מי שלא בוכה לא יונק' – האישה החלה להלחם על מעמדה. כשלמדתי אדריכלות בריו ב-1943 היינו 60 תלמידים, מתוכם רק שתי נשים. כשלימדתי בטכניון היו שם כבר חצי תלמידים וחצי תלמידות".

 

     כיום מנצל רזניק את עתותיו בביקור מעת לעת במשרדו שכעת מנהל אותו בנו, קורא ספרים ושומע הרבה מוזיקה קלאסית "התרוממות רוח אני מקבל מהחבר'ה – באך, בטהובן, מוצרט, שוברט, ברהמס", אך גם מכיר את ארקדי דוכין "אני שר לאשתי כל הזמן 'מי אוהב אותך יותר ממני'".

 

מי האישיות הנערצת עליך?

"כשלימדתי בוושינגטון, הגעתי עם תלמידי לביתו ולקברו של ג'פרסון שהיה נשיא ארה"ב וגם אדריכל. על המצבה שלו ראיתי כתוב: הוא השתתף בעריכת מגילת עצמאות של ארה"ב, היה בועדת זכויות האדם ויסד את אוניברסיטת וירג'יניה. אף מילה על כך שהיה נשיא ארה"ב. אמרתי לרחל – האיש הזה נכנס לרשימה שלי. בגלל הערך שאדם נותן למשהו".

 

 

על התערוכה הרטרוספקטיבית לאדריכל רזניק – האוצרת צופיה דקל

 

     "כשנפגשנו לראשונה, מצאתי בו משהו מאד מעניין וראוי למחקר" מספרת צופיה דקל-כספי שאצרה את תערוכת הרטרוספקטיבה על רזניק "הוא האבטיפוס של הדור שלו, מהגר המגיע לכאן במסלול מרתק מרוסיה וברזיל לארץ, עם מטען תרבותי שונה מהצבריות המחודשת שהוא פוגש כאן וצריך לבנות זהות חדשה מבלי לנטוש את העבר. רכטר, שרון כל דור אדריכלי הבאהאוס הכריזו 'עולם חדש נקימה', כזה המנותק מהגלות ומהזיכרון הקולקטיבי היהודי, ומתחבר לסגנון הבינלאומי. למרות שגם התשתית של רזניק מודרניסטית – הוא כן מתחבר למקום. עניין אותי לראות לכן איך הוא יגיב ויתמודד, בקיבוץ למשל, עם שוויוניות וערכים שלא תואמים את המציאות. רזניק מהווה נקודת ציון חשובה ויחידה בהיסטוריה של האדריכלות שלנו, חריג לחבורת אדריכלי הבאהאוס. הוא שמר על הצדדים החיוביים שהמודרניזם הקנה לנו, אך לקח אותו למקום טוב, שאנחנו זקוקים לו. רזניק פיתח סוג חדש של אדריכלות מודרניסטית, שהיא כן משרתת ציבור, מתכננת עבור הפרט – שתהיה לו שמש בדרום הבית, מרחב מחייה מרווח, חצר להסתובב ולתקשר עם חברים. הוא רגיש מאד גם לעיצוב הסביבה והחצרות. יש בהן תמיד למשל פינות חבויות להתבודדות שהן מחוץ לציר המרכזי. הוא מגלה התחשבות בצרכי הקהילה המגוונים וכל אחד יכול למצוא עצמו במרחב שתכנן.

ההיסטוריה שלו משקפת את התפתחות החברה הישראלית, מתקופת מילוי הצרכים, עד לקצת יותר התייחסות לנשמה ולהדר. רזניק נותן אותם מבלי לחרוג לפוסט מודרניזם הלא סביר. אתה רואה באדריכלות של מכון ואן-ליר את הצניעות, או במרכז המורמונים – בארוק ברזילאי, אך מאופק. באדריכלות שלו מרגישים הדר, אך לא נסחפים אתו. הפוסט מודרניזם בונה כיום היכלות וארמונות להמונים, בעוד האצולה חייה בבתים מאופקים. היוצרות התחלפו. אצלו ההדר בא כגורם של הפתעה: אודיטוריום חרוטי ששובר את חלל הכניסה הרחב במרכז ואן-ליר, אודיטוריום בצורת תיבת זכוכית בתוך ההר, במרכז המורמונים. מבחוץ זה נראה בניין צנוע, אך בפנים אתה נותר המום אל מול הנוף שנכנס לתוך האודיטוריום השקוף. ההפתעות הללו הן הנשמה היתרה באדריכלות שלו. רזניק מתכנן במנעד הזה בין המודרניזם והבארוק המאוד מאופק".

 

איך היה לעבוד עם רזניק, איזה אדם הכרת? 

"רזניק אדם מיוחד עם יושר מקצועי נדיר, מעורב ומפרגן לקהילתו, שזה נדיר – וגם לא תמיד רואים אדריכלים אחרים שכה מפרגנים לאדריכל אחר, שיש לו כזו השפעה עליהם". 
 

הכל יותר מדי נחמד

 

 

 

Martine Bedine, Super Lamp

 

     בשנות השישים ועד ראשית שנות השמונים, התרחשה פעילות עיצובית תוססת בעולם, בין היתר באמצעותן של קבוצות רדיקליות שפעלו בעיקר באיטליה. אלה שאפו להפוך חפצים זולים ויומיומיים, לבעלי ערך וליצור עיצוב המערבב למקשה אחת ישן עם חדש, פופולארי עם אריסטוקרטי, מגוחך עם נשגב. הבולטת מכולן הייתה קבוצה של עשרה מעצבים שקראה לעצמה "קבוצת ממפיס". זו יצרה שפת עיצוב חדשה, שהדה העצום התפשט וכבש את העולם: ריהוט לא סימטרי עם מראה ילדותי ועליז, עשוי מחומרים זולים עם קישוטים בנאליים ונראה כמו תפאורה הוליוודית. הסגנון שלהם נפוץ בקרב המעצבים ברחבי העולם והשפיע באופן מכריע על העיצוב כפי שאנו מכירים אותו כיום. הקבוצה מנתה אייקונים מההיסטוריה של העיצוב, כמו אטורה סוטטס, מיקלה דה-לוצ'י, אנדראה ברנדזי, אלסנדרו מנדיני ומרטין בדן.

 

     מרטין בדן הגיעה לפני זמן מה לביקור סטודנטים בארץ ואני מיהרתי לפגוש אותה, בהתרגשות של מעריץ העומד לפגוש פנים אל פנים את פאול מקרטני, המעיד איך יסד את הביטלס.

 

אנרכיסטית סימפטית

 

ספריית קרטון, אטורה סוטסאס

     בדן עזבה לפני שנים את מולדתה צרפת לטובת בית ברומא, שם היא חייה ויוצרת עם משפחתה ושלושת ילדיה בני 26, 16 ו-9, ואשר רק גילם מסגיר מעט את גילה. האנרכיסטית המיתולוגית מתגלה כאישה סימפטית, תרבותית, סקרנית, עם המון הומור, הצוחקת מבדיחות בקול רם ועם כל הלב. היא יושבת מולי בבית קפה תל-אביבי ידוע, בשיער קצוץ, לבושה בג'ינס וחולצת טישירט שחורה. בשנים האחרונות היא ממעיטה להתראיין ואינה מופיעה בכלל בטלוויזיה. "אני מפחדת מטלוויזיה", היא מסגירה "עשיתי עכשיו תערוכה במוזיאון המומה והזמינו אותי לספר עליה בטלוויזיה. סירבתי לבוא ומיד יצרתי בכך משבר עם המוזיאון. לבסוף פתרו את זה בכך שצילמו את התערוכה והשמיעו את ההסבר שלי בפסקול".

 

     אני מתעניין לדעת איך מרגישה כיום מי שהייתה בעין הסערה של עולם העיצוב לפני כשני עשורים. "אני לוקחת חלק במתרחש בסצנה כצופה, לא כמשתתפת, אבל תמיד הייתי אאוטסיידרית לשיח העיצובי. אני יוצרת כחמש עבודות בשנה, לא לוקחת כבר חלק בתעשייה ואני יותר אמנית של רהיטים מאשר מעצבת. אני כן מרגישה אחריות להיות מעודכנת בנעשה. אם אנו מדברים על העיצוב האופנתי, שאנשים לוקחים לקשט את הבית או עיצוב מקומות הבילוי, ריהוט, מנורות – אז לדעתי אנו חיים כעת את הסוף של העיצוב הזה. כי הכל מאד משעמם והוא כך בגלל שהכל כה נחמד. כל דבר חדש הוא עוד משהו נחמד ועוד מוצר נחמד ועוד חפץ נחמד – איני רואה כל המצאה או פיתוח מעניינים וחדשים. העיצוב האופנתי שאנו רואים כעת במגזינים הוא חזרה על רעיונות, צבעים וצורות של הסיקסטיס והפיפטיז, לא ממציאים משהו חדש וזה משעמם. אנשים מעניינים מאד עובדים על אובייקטים עיצוביים כיום והם אינם מעצבים, אלא אמנים, עושי סרטים, שחקני תיאטרון. יש להם יופי של רעיונות ויצירות והם לא בהכרח עושים עיצוב מסחרי. ההחלטה לעשות עיצוב מסחרי אינה שייכת למעצבים, אלא למשווקים ולתעשיות, שהם לא בעלי חזון כמו הנרי פורד, אלא יצאו מבתי ספר לעסקים ורק רוצים לעשות כסף ומהר. במידה רבה אשמים בכך המגזינים והעיתונות. סטודנטים אינם קוראים ספרים כיום, התרבות שלהם היא האינטרנט, טלוויזיה ועיתונות. אלה מציגים עיצוב להמונים בצורה שטחית, מראים כמה אימג'ים מעוצבים ואומרים: זה מה שאתם צריכים לעשות, אם אתם רוצים להצליח כמו הבחור הצעיר הזה שהוא מעצב-על שעשה את זה מהר ובגדול. זה כמו שנדבר על ספרות וכל שבוע אלפי מגזינים של ספרות יתנו חתיכות קטנות מספרות כמודל של הצלחה. זה מה שקורה בעיצוב. בכל הירידים הבינלאומיים במלאנו, פרנקפורט ופאריס, אין בהם שום בשורה ורעיונות חדשים, רק סקיצות, דברים הומוריסטיים, רעיונות אינסטנט, או מיצבי עיצוב. אף אחד לא מתייחס לעיצוב ברצינות כמו שזה היה בימי הבאהאוס, הרציונליזם, או תקופת ממפיס".

 

סך הכל רציתי להתרחק מהורי

 

את היית אחת מהמייסדות של קבוצת ממפיס. ספרי לנו עליה. מה ניסיתם להשיג?

 

קומקום תה, סוטסאס, 1969

     "כשהצגנו את התערוכה הראשונה שלנו, לא היינו מוכנים לכל ההצלחה בה זכינו, שהיא חלק מהיסטורית העיצוב כיום. לא היה לנו כל פחד או מורא ממשהו, היינו צעירים תמימים וטיפשים. אני חושבת שקבוצת ממפיס כתנועת אוונגרד קמה בזמן הנכון עם הדבר הנכון ואנו היינו הראשונים בכך. כנראה זו הייתה תקופה בחוף המערבי באמריקה, שמעצבי מוצר השתעשעו עם צבעים ודקורציות וניסו לצאת מהממסדיות ומהאקדמיה. אך אם כל אחד ישתין באותו זמן בעולם, אנחנו נמות מטביעה. קבוצת ממפיס נולדה במלאנו בסבנטיז (1977), בשנה מאד חשוכה, עם תפיסות מדיניות מאד קונפורמיסטיות עד טוטליטריות וטרוריזם של הצבא האדום. אנשים כמו סוטטס נחשבו חתרניים. הכרנו עוד לפני ממפיס, שתינו יחד בבארים, אך לא עבדנו יחד. הייתי אז רק בת 19 ולא היה לי כל מושג על עיצוב, או אוונגרד, או נגד מה אני, פשוט הצלחתי לחיות רחוק מהורי וזה כל מה שבעצם רציתי. היה לסוטטס אינסטינקט גאוני ליצור קבוצה יוצרת ודעתנית ולהבין מה אנו יכולים לעשות כדי ליצור פסק זמן חברתי-תרבותי, בתוך העצב והחרדה ששררו בחברה וליצור רהיטים מרדניים המוחים נגד הבורגנות. הוא לא באמת חזה מראש במיזם שלו, שעל ידי צירוף אנשים מאד צעירים כמוני, אנשים בגיל ממוצע כמו דה לוקי ובראזי, או זקנים כמו מנדיני, כולנו לקבוצה אחת – תיווצר אנרגיה חדשה. היינו מאד ברי מזל למצוא במה לעבודותינו, ספונסרים ושותפים לרעיונותינו בכל ארץ – והפכנו ממש לכוכבי רוק. הגענו לכל מקום בעולם, קיימנו ועידות והמוני אדם הריעו וצרחו, זה היה פנטסטי".

 

מה שחשוב זה בית קטן וגינה?

 

שידת קאזבלנקה, סוטסאס, הוצג בתערוכה הראשונה של ממפיס, 1981

     את הרוח המרדנית הזו מנסה כיום בדן להנחיל לתלמידים בבתי הספר בפניהם היא מופיעה ומרצה. "לאורך חיי תמיד הסתכלתי על הדברים מהצד המנוגד. אני מלמדת את תלמידי, שתמיד יחשבו שהאדם המדבר אליהם טועה. התחלתי את הקריירה שלי כאמנית אוונגרד, כיום אני כנראה זקנה מדי לזה" … למרות זאת, בדן מודעת היטב ליחסי הגומלין שבין תחום העיצוב לבין מטרותיו החברתיות ונקודת המוצא שלה תמיד היא הומניטרית, חיי האדם קודם ורק אחר כך איך העיצוב יכול לבוא ולשפר אותם. "תמיד עיצבתי קודם אובייקט ורק אחר כך בחנתי מה אני יכולה לעשות אתו. איני עושה ביזנס עם רעיונותי ואני חייה בצניעות. אני רק מנסה למצוא קשר של איכות רעיונית בכל מקום בעולם. יצירה היא תמיד ניסיון לתת תשובה לשאלות קיומיות. אנו משום מה תמיד לוחצים את האדם ליצור נכסים רק למען עצמו, לחיות בבית בודד אחד עם שני מטר גינה, כדי שירגיש שיש לו נכס משלו. יש לי תמיד הרגשה שמישהו משיג בזה שליטה באנשים. אני חייתי בכפר בקורסיקה, בו יכולנו לשמוע תושבים צועקים מצד אחד שלו לשני. אלה החיים, להיות חלק מהחיים של אנשים אחרים וזה אומר שלחיים שלך אין הרבה חשיבות. בית קטן עם גינה קטנה – אלה חיים חשובים ומשמעותיים? הייתי בונה את העיר עם בתים גדולים, בהם אנשים החיים קרוב זה לזה. כך נגרום לקשר בין האנשים, לאהבה וגם לשנאה, כי אלה החיים. בצרפת לא נותנים עכשיו משכנתא למי שהולך לגור בבית בודד".

 

פיליפ סטארק מומחה לשיווק 

 

     אני מקניט את בדן ומעמת את דעותיה מול חבריה מעצבי-העל, הסופר-סטארים של עולם העיצוב הנוצץ, כמו פיליפ סטארק. "פיליפ מאד כריזמטי ומוכר את השם שלו לפני שהוא מוכר עיצוב. עבדתי אתו ואני מכירה אותו היטב. שיווק זה התחום בו הוא מתמחה. מסתבר שכדי להצליח אתה חייב חברים עיתונאים". סטארק הגדיל את העניין בעיצוב, אני אומר ומנסה להציל את כבודו. "אנשים מתעניינים יותר בעיצוב כיום לא בגלל סטארק אלא בגלל ענקים כמו איקאה והביטאט", היא לא מוותרת ומוסיפה "אדריכלים ומעצבים צריכים לשאול שאלות אחרות, על כלכלה שוויונית, על כדור הארץ, על הזיהום הסביבתי, אלה הנושאים הנכונים שאנו צריכים לעבוד עליהם, לא איך להיות מעצב מפורסם". כאן מספרת לי בדן מי המעצבים שבאמת הרשימו אותה: "ראיתי במדריד מופע של מעצב האופנה מריו פוצו, שנטה למות מאיידס. לא היה לו כסף, אז הוא עשה בגדים גדולים ויפיפיים מנייר, עם דוגמנית יפיפיה וצבעונית, הכל בעבודת יד ומנייר. ואז הוא הצית גפרור ושרף את כל התצוגה. זה היה נהדר, כי זה בדיוק מה שתצוגת אופנה הנה – שואו. אתה הרי לא תראה את הבגדים האלה על אף אחת ברחוב".

 

הצרפתים שונאים אתכם כי הם מרגישים אשמים 

 

     בדן הופכת למראיינת ומבקשת שאספר לה על העיצוב בארצנו. אני נענה אבל שואל אם יש משמעות לעיצוב מקומי כיום? "מניסיוני עם סטודנטים בתל אביב או בגלזגו, כולם רצו לדון ולהציג את חייהם וארצם ובאותו זמן הם אינם רוצים להיות יותר מדי לאומיים. הישראלים בודאי עסוקים עם ארצם יותר מאחרים. אתה יודע על איזו ארץ מדבר כל אחד אצלנו בטלוויזיה, בכל ערוץ, בכל יום? על ישראל. מיהו ישראלי? אני באה לכאן ורואה שלושה עשר פרצופים מביטים עלי ברחוב, כל אחד שונה מהאחר. זה לא קרה לי בשום מקום. קניתי את הספר 'אדריכלות לבנה' במוזיאון תל-אביב והבנתי לבסוף שזו לא אדריכלות ישראלית אלא יהודית. תשעים אחוז מהארכיטקטים של העיר היו יהודיים. האם אנו מדברים על עיצוב ישראלי או על עיצוב יהודי?"

מעודד מהפתיחות והישירות של המרואיינת הלא קונבנציונלית שלי, אני מברר האם היא יודעת על היחסים המסויגים בינינו לבין הצרפתים. בדן מסתבר מודעת והיא מסבירה: "אני באה מתרבות מזרח תיכונית, מאיי קורסיקה. אף פעם לא הייתי מעורבת בפוליטיקה ולא אכפת לי אם אני שמאלנית או ימנית, מה שאני יודעת זה שהצרפתים תמיד רוצים להיות שונים, להיות באופוזיציה למשהו, כדי לזכות בתשומת לב. כך היו פני הממשלות הצרפתיות בכל ההיסטוריה. הן תמיד יהיו נגד המצב, כמו נגד מלחמת עיראק. יש מסורת שנאה ארוכה בין צרפת ואמריקה, כי צרפת מעולם לא הודתה שהם היו בצד הנאצים בזמן מלחמת העולם. לא תראה בשום ספר היסטוריה שהם שיתפו פעולה עם הגרמנים, אך הם אכן עשו זאת. הם לא מעריכים שהם שוחררו דווקא בידי אמריקאים, הם גם לא חושבים שהם ניצלו. היחס לישראל מאד מסובך. המוזר ששמונים אחוז מחברי הממשלה הם יהודים כך זה היה מאז לאון בלום עד היום. זה כמו רכבת היוצאת מתחנה לתחנה, אחת האמת והשניה האשמה, אין באמצע. אני מסכימה עם אריק שרון שאומר שהאירופאים שונאים אותנו כי הם מרגישים אשמים".

וונדרסלנד

 

      "אני כאן לייצר סביבה של אהבה, חיים עם תשוקה ולהגשים את החלומות הכי מלהיבים שלי", כך המוטו הפותח את אתר האינטרנט שלו, עם תמונתו כשעל אפו מורכב אף ליצן מזהב. 

     המעצב מרסל וונדרס רב אומן ביצירת באז תקשורתי. בקטלוגים שלו מופיעים מוצריו בבימוי סוריאליסטי, עטויים בלטאות אקזוטיות, בנשר ובנחש והדוגמנים שם הם גמדים, נשים ערומות ושריריות וכלבי פודל לבנים. בת זוגתו היא הכוריאוגרפית המובילה בהולנד נאנין ליינינג (29), איתה יצר וונדרס מופע בשם Happy Hour Chandelier, שבמרכזו השנדליר הפומפיוזית שלו, עליה תלויה במהופך רקדנית מלאך סקסית, המגישה שמפנייה ופטיט-פור.

 

     בתצוגה שעיצב לחברת הפסיפס ביסאזה בתערוכה בינלאומית, הציב מכונית מצופה בעשרות אלפי אבני פסיפס צבעוניות ולידה פסלי נשים בערום מוזהב. לשאלה מה חשוב לך בעיצוב כסא ענה – "הישבן שלי, כדי להצליח לעצב כסא מוצלח, צריך להבין ישבן טוב". הוא אוהב מוסיקה קלאסית, במיוחד את באך, לא קורא עיתונים וגם לא מגזינים לעיצוב, לא צופה בטלוויזיה, לא שומע רדיו, לא הולך לקולנוע וחותם את מכתביו: "דבורים ושמש זורחת". "אני קורא ספרים מקצועיים ולומד. אני ממש לא אוהב קולנוע. השראה לא באה לי מבחוץ אלא מבפנים. אני לומד איך אנשים משתמשים בכל דבר ומנסה להשתמש בזה בעבודתי. אני לא מושפע או מקבל השראה מדברים באופן רציונלי, זה מסוכן, זה נכון לאנשים חסרי דמיון, לי זה משעמם", הוא מסביר.

 

 

מעצב צריך להשאר תמיד חובבן

 

   לפני שנתיים בחר השבועון Newsweek במרסל וונדרס (Marcel Wanders) כמעצב החשוב והמשפיע ביותר על מגמות העיצוב בעולם והשנה הוא נבחר כמעצב השנה על ידי המגזין היוקרתי Elle Decoration. צמרת חברות העיצוב נמנים על לקוחותיו כמו Magis, Flos, Casina, B&B, Capellini, Mandarina Duck Boffi, Rosenthal ומורוסו, לצד נתיבי תעופה הבריטיים ו- KLM. וונדרס זכה בפרסים בינלאומיים רבים על עבודותיו, המוצגות במוזיאונים הנחשבים בעולם כמומה וויטרה. "רוב ההשראה במקצוע שלי אני מוצא בהזדמנות לעבוד על מגוון פרויקטים", מגלה וונדרס "כרגע אני עובד על עגלה לתינוקות ומושב ילדים לרכב, סדרת צלחות קרמיקה מצוירות בעבודת יד, תאורה ל-Flos וסברובסקי, שנדליר קריסטל למעונו של ראש ממשלת הולנד וכן מגדל מגורים במקסיקו שיושלם בעוד שנתיים. לעתים אני מקנא בגרפיקאים ובצלמים שבסוף היום העבודה שלהם גמורה. אני יכול לעבוד שלוש שנים על פרויקט ריהוט ובסופו הוא יבוטל". למרות הצלחתו הוא מאמין שחיוני שהמעצב, לא משנה כמה מנוסה וידוע יהיה, ישאר חובבן חסר בטחון ולכן יחקור וימצא פתרונות ורעיונות שמומחה לא יראה. הוא משנה תכופות את דעותיו. "זו לא בעיה אלא יתרון", הוא מסביר "אנחנו צריכים לחדש, זה בלתי אפשרי להשתמש באותם חוקים כל יום ועדיין לשנות את העולם". וונדרס מספר כי הרגיש בילדותו כי הרהיטים משקפים את סביבת המגורים, אך מנוכרים אליו כפרט וכיום הוא מעצב פתרונות אישיים לאנשים ולא מעצב סביבה מסוגננת.

 

 

 

 

 

     וונדרס (43) נולד בדרום אמסטרדם והחל את הקריירה שלו כחבר בצוות בן ארבעה מעצבים חברים ללימודים ואחר כך בקבוצת דרוג דיזיין המיתולוגית, שחשפה וקידמה עבודות מעצבים הולנדים צעירים. הקבוצה כונתה דרוג, יבש בהולנדית, בגלל ההומור היבש שתבל את העבודות, לא כזה הגורם לצחוק מתגלגל, אלא הומור אינטליגנטי היוצר רגש. העיצוב בתחילת שנות התשעים מרד בעיצובים הפרודיים בצבעי סוכריות ובקיטש שנשארו משנות השמונים ואימץ אסתטיקה מרוסנת ומינימליסטית. דרוג שילבו בה הומור שיצר חיבור רגשי בין עבודותיהם למתבונן. סצנת העיצוב העולמית קיבלה את הגישה החדשה של דרוג בהתלהבות, רבים מעבודותיה הפכו איקוני עיצוב של שנות התשעים והיא העניקה לוונדרס את ההכרה הבינלאומית, איתה יצא לעצמאות ב-1995 תחת המותג "וונדרס וונדרס". לפני חמש שנים יסד חברת עיצוב משלו המציגה לצידו מעצבים צעירים ברוח העיצוב ההומוריסטי שלו – MOOOI, שפירושה יופי בהולנדית, עם "O" נוספת כיופי מועצם (www.moooi.nl).


 

knotted chair 1996

    וונדרס משתמש ברעיונות עיצוביים מפתיעים ויוצאי דופן, שהוא מצליח לממשם בעזרת הידע הטכנולוגי שלו כמעצב תעשייתי. דוגמא לכך היא עבודתו המפורסמת ביותר, הכסא Knotted Chair שעיצב לקפליני ב-1996 ונכנס מיד לאוסף היוקרתי של מוזיאון המומה. חבלים ופלונטרים הצליחו להרכיב כסא שאפשר לשבת עליו, לאחר שכוסו במשחת אפוקסי שהקשיחה אותם. אמנם אינו נוח לישיבה, אך בעל מראה ברוקי מודרני שובה לב. "שואלים אותי כיום מהי עבודתי האהובה ואני כמו אמא שאינה יכולה לבחור ילד מועדף", אומר וונדרס "אולי זה האייקון הזה שהפך לנקודת מפנה בהיסטוריה של העיצוב בגלל הטכנולוגיה והייצור והוא חשוב בעיני ובעיני אחרים. הוא בא מחוסר שלימות, באוריינטציה של מלאכת יד ורומנטיקה". בעבודותיו האחרונות עבור Moooi עיצב את האגרטל המפורסם Egg Vase, שנעשה מקונדום אותו מילא בביצים קשות ואגרטל עשוי מספוג ים אמיתי שהוטבלו בפורצלן נוזלי. ל-Flos יצר מנורת Blo שמדליקים ומכבים אותה בנשיפה.

 

 

 

 

egg shell vase                                           

fish net chair, capelini. 2001    

 

דוגמן גמד בקטלוג 2006 של Moooi

Anthony kleinepier, moooi, 2004 

 

 

                                                                 

                                                         יותר זה יותר

 

 
גישתך לעיצוב אינדיבידואליסטית, אתה עצמך יוצר אינדיבידואליסט וכיום אף בעל חברת עיצוב משלך. אבל התחלת את דרכך דווקא כחבר בקבוצות מעצבים. מדוע?

 "מבחינתי דרוג היא כמו גלריה הבוחרת ומציגה עבודות של יוצרים שהיא אוהבת. כמו שעיצבתי לקפליני, כך גם עיצבתי לדרוג. דרוג בחרו להציג כאילו אני חלק מהם, אבל אלה פשוט שני אנשים שיצרו גלריה קטנה והפכו למפיקים. אני הייתי המעצב הכי ותיק בקבוצה". 

האם אתה יכול לתאר את האבולוציה בעבודותיך משנת 1995 ועד היום?

"לעתים אני חושב שכלום לא השתנה. הייתי מאד חכם דווקא כשהייתי ילד, חשבתי אז שמה שחשוב באמת זה מה שנותן לאנשים להרגיש טוב עם אובייקט ומשהבנתי זאת החלתי להתמקד בכך. כיום אני יותר תקשורתי עם אנשים מבעבר ולכן העבודות שלי פחות שימושיות. פונקציונליות היא עבורנו דרך להתרחק מהסביבה, ככל שהיא יותר שימושית, כך אנחנו לא צריכים לדאוג לה, אין לנו אפשרות להרגיש אותה. מה שאתה אוהב במיוחד זה לא השימושיות של המוצרים. החתול והילדים שלך לא פונציונליים ובכל זאת אנחנו רוצים אותם אצלנו בבית. מהנדסים מייצרים – מעצבים יוצרים קסם. לעיצובים מגיע פחות הנדסה. בריכת שחייה לא נהדרת בגלל שאפשר לשחות בה. תכננתי כסאות נוחים ולא נוחים ולכולם מקום בעולם ואין לאחד חשיבות על השני. הפונציונליות לבדה היא כלום. לא הייתי פונקציונליסט פר סה אף פעם. לפני מאה שנה זה היה חשוב, אבל עתה הגענו לשלמות בהיבט השימושי. אני נהנה לדבר ללב ולא למוח".
 
איך אתה מאפיין את סגנון העיצוב שלך?

"זה יותר מנטליות מאשר סגנון. כל מה שאני מעצב ייחודי, אני לא רוצה להתאים לקופסא, כשאמצא קו אדום בעבודתי אני אפסיק ואשבור אותו כי תמיד ארצה לעשות משהו אחר. אני מנסה שלא יהיה לי סגנון ומושך עצמי למחוזות אחרים ומקומות חדשים כל הזמן. יש לי ערכים שאני מנסה לשמור, לא לעצב מאפרות ומוצרים סתמיים אלא רומנטיים יותר".
 
איך נראית לך סצנת העיצוב העולמית כיום, בהשוואה לעשורים החולפים?

"העיצוב הפך לסגנון חיים מזוהה בכל העולם – נוטה לפשטות, ישיר, לא דקורטיבי, לא קיצוני. ירשנו ממעצבים תעשייתיים מתחילתה של התעשייה מוצרים שהם נאלצו לעשות בגלל מצב פוליטי ולמרות שהרגשנו נוח איתם, כיום אפשר להעריך מחדש הכל ולייצר מה שרצינו ולא יכולנו, גם בגלל חוסר יכולת טכנולוגית. אנו מתרחקים כיום ממעצבים דוגמתיים ומעוניינים ברוחות חדשות. איננו צריכים לתרגם תמיד את מה שהמכונה יודעת לייצר, כי עלינו להתאים מוצרנו לבני אדם. זה נהדר, העולם פתוח ואנחנו לא כבולים למכונות ועלינו לייצר חלומות לא משנה מהיכן ואיך, מוצרים שלא יהיו ילדים של המכונה אלא ילדים שלנו". 

 

Piet hein eek, moooi. 2002                     

     וונדרס מתנהג כאומן, משווק את מוצריו כבמאי תיאטרון ומנהל עסקיו כאיש עסקים. את  Moooi הוא עיצב כחברה עם אסטרטגיה שיווקית, יחסי ציבור ותכנון מסחרי למוצרים. הוא מאמין שאומן המעצב מוצרים לעצמו ולא לקהל הרחב – סופו להיכשל והאטרקציה בעיצוב בעיניו היא ביכולתה להגיע למיליוני אנשים בכל העולם. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   

עבודותיך שהן יוצאות דופן כשלעצמן, מלוות לעתים בהתנהגות יוצאת דופן שלך, צילומי מוצריך מלווים באימג'ים יוצאי דופן. האם כל זה חלק מדרכך לשווק את המוצרים ולהסב אליהם תשומת לב? האם אינך חושב שזה מסיט את תשומת הלב מהמוצרים עצמם?

 

 "הזמינו אותי לדבר לפני 500 אנשי שיווק, כי חשבו שאני איש שיווק טוב. כתבתי על המסך: 'הבה נפטר את כל אנשי השיווק'. הם הרי יבואו עם סיפור קטן ומטופש שאינו קשור למוצר וזה שזה שעוזר למכור מוצר, מעיד על כך שהמוצר לא חשוב. המוצר אמור למכור את עצמו. אתה לא קונה סתם כסא, אתה רוצה סיפור שקשור אליו ועושה את ההבדל, מרגע שאני מכנה אותו בשם, יש בו כבר סיפור. אנשים שקנו מוצר שלי ויקראו את הכתבה שלך, כבר יהיה להם יחס אחר למוצר. אני מתכנן את הערך של המוצר. אני בטוח שאם אני אשמיט את כל המידע שאני מוסיף למוצרי, הצילום המקצועי והתמונות יפות – אתה לא תאהב אותם. אני צריך למכור את כל זה כדי שתהיה מרוגש ותהנה. כמה אנשים יראו את התמונה של הכורסה שלי עם הגמד – 20 מיליון. כמה כורסאות כאלה אמכור – 1000. אני מוכר צילומים כי אני מודד את התוצאות וההישגים שלי בכמויות של אנשים ובצורה זו כל אחד יתרגש גם אם אינו צריך כסא. אובייקט מתחיל להיות בעל ערך וזהו ההישג כשזה מצליח להגיע לפנימיות אנשים ולגרום להם להרגיש. כמו במאי קולנוע או תיאטרון, אני במאי עיצוב הלוקח אנשים ממקום למקום. אתה צודק שזה מוזר לכן שאני לא אוהב קולנוע וטלוויזיה, אבל זה בגלל שהם מסיחים את הדעת. אני למשל אוהב מחול ואוהב מאד לרקוד, אבל שונא לצפות במחול. אני לא רוצה לראות בשיווק מרכיב בעיצוב. כסא אינו עשוי עץ אלא אנרגיה, אחרת היית מחפש מושב עץ זול יותר, פונקציונלי ופשוט. עיצוב הוא כמו סרט שאף אחד לא ילך אליו אם לא יהיה מרגש, עם נשים יפות. אתה צריך לתת יותר לאנשים, פחות זה אף פעם לא היה יותר, רימו אותנו – יותר זה יותר. תגיד לבת שלך שאתה נותן לה פחות ליומולדת ותראה איך היא תגיב".

 

הוזמנת לשמש כעורך אורח בספר השנה של העיצוב העולמי 2005. האם לדעתך ספרים הם מדיה טובה להצגת עיצוב תעשייתי? האם אין פער גדול בין איך שהמוצר נראה בספר לבין המציאות?

 

"אתה ודאי נשמע אחרת בטלפון מאשר במציאות, אז מה. בתמונה שלך עם חבריך אתה לא תראה כמו שאתה במציאות או לבדך, כך גם בספר, אתה רואה לא רק מוצר אחד אלא משפחה שלמה. זה קטלוג של משפחה שלא יצא לה להתחבר ביחד אף פעם. אני לא אוהב ספרים כאלה, אז למה עשיתי זאת? כי חשבתי שזה יפקח את עיניהם של אנשים והם יבינו את התמונה הכללית. תערוכת עיצוב זמנית ומיושנת יחסית לספר ולמרות זאת היא חשובה להבנת דברים. אין לכן דבר טוב מהשני".

 

הנה עוד סתירה אצלך: טענת שאתה לא רואה עצמך כמעצב מקומי אלא מושפע מרב תרבותיות, ומצד שני שהחברה שלך היחידה המייצאת מעצבים הולנדיים לעולם ואתה בעצם מוציא את העיצוב ההולנדי ממשבר בו הוא נמצא. עד כמה אתה מרגיש שאתה שגריר עיצוב של מדינתך?

 

"כשאני אומר שאני שקרן – אף אחד לא מאמין לי (צוחק). עיצוב הוא השפה הבינלאומית כיום ובזה אני הכי גאה, הוא מגיע לכל העולם, בגלל זה בחרתי לעסוק בו. לא להפוך את זה לכזה ולנצל זאת יהיה מטופש. אני מנסה להיות מעצב בינלאומי ולא לפסוח על אף אחד. השגרירויות צריכות למכור את הולנד ולכן הן שמות אותי כדגל על הספינה. אני לא אוהב את זה. הן ערכו תצוגות בניו-יורק שלא רציתי להיות שם, עם עבודות שלי שרכשו בחנויות וציטטו קטעים מראיונות שלי בעיתונות. יש לי יעדים אחרים מאשר לדחוף את הארץ שלי. אני לא מתייחס למדינות, אלא לבני אדם. אני מבלה חצי מכל שבוע במדינות שונות ברחבי העולם ובכל מקום אנשים מעניינים ופתוחים ויש שם אותה אנרגיה, אם זה בדמשק, בכווית, תל אביב, ניו-יורק, שנחאי. רק בעיר אנשים שונים מבכפר, אולי עוד חמישים שנה יוצר מצב משוגע כזה ויהיה רק גבול אחד בעולם, בין הכפר לעיר.

ביקרתי הרבה בישראל, גם לאחרונה בהשקת מוצרי, הייתה לי בעבר חברה ישראלית מחיפה בשם שירלי, בילינו במיוחד בתל אביב, בה אני אוהב מאד את חוף הים ואת השוק".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האתר של המעצב מארסל וונדרס