"כפה אדומה", שמלה מסקוצ'ברייט וטמפונים
לגלריה 'ג'ולי ארטיזנ'ס גלרי' www.julieartisans.com במדיסון אבניו בניו יורק, ה"מכה" של האמנות, נכנס בחור צעיר עם קופסת קרטון וביקש להציג לג'ולי, בעלת הגלריה, צילומי עבודות אמנות של אימו. "באמריקה אתה לא נכנס סתם עם פורטפוליו לשום גלריה, נהוג קודם להתכתב איתה באימייל שמונה שנים ואז מזמנים אותך לפגישה של שלוש דקות בשנה הבאה" מסבירה מיכל גמזו את גודל ההעזה של בנה יואל "במקום כזה מיוחס וסנובי לא מוכרים עבודות אמנות, אלא מאפשרים לך להסתכל עליהם ואם אתה מאד מאד מעוניין לקנות, אז הם אולי מוכנים למכור. אבל ג'ולי התעשתה מהר, נדלקה מיד על העבודות שלי והזמינה כמה מהן לגלריה שלה". כך החל מתגשם החלום האמריקאי של גמזו בתפוח הגדול, שם היא מוכרת למיטב המוזיאונים היוקרתיים והאספנים האנינים, בגדים אמנותיים ותכשיטים עשויים יריעות סקוצ'ברייט במקום בד, ליפה פשוטה במקום פרווה, כריות ניקוי במקום צמר ושבלולים במקום כפתורים. כעת היא שבה משיקגו, שם יצגה את ישראל בתערוכה הבינלאומית "Sofa", מהחשובות בארה"ב ומסכמת בסיפוק נוכחות של עבודותיה בשני מוזיאונים נוספים.
פרסומה המתגלגל של היוצרת יוצאת הדופן בארה"ב, זימן אליה את חברתו של האבן המתגלגלת מיק ג'אגר שרכשה עבורו שרשרת צוואר צבעונית, מגומיות תעשייתיות וסקוצ'ברייט אדום כאש "הוא מת עליה ועונד אותה בהופעות שלו" דיווחה החברה לגמזו. "ביקשתי ממנה לשלוח לי צילום של ג'אגר עם השרשרת שלי והיא אמרה לי 'השתגעת? הוא ידרוש ממך הון עבור זה, את לא יודעת איזה קמצן הוא'", מספרת גמזו.
שמלת ליפא כמחווה לוולסקז
כמו שהיא אוספת חתולים מהרחוב (חמישה עד כה), כך גמזו נמשכת אל האשפה שבחצרות ויוצרת את הקסם המביא אותה מפח הזבל אל המוזיאון. היא יצרה קימונו מכריות ניקוי כלים מסריג מתכת כסוף וקימונו אחר מסירות קטנות מנייר עיתון יומי. משפורפרות ריקות של סיגרים, יצרה חגורה המשלבת בין חגורת כדורי רובים של שודד מכסיקני, לבין חמת החלילים של פפאגנו. ולסקז וקלטראווה זכו אצלה במחווה בצורת שמלה מליפות, בצבע שחור ולבן, עם גלמים של תולעי משי, רימון פרסי ותבליני אורז. שמלה עשויה מרשת פלסטית כתומה בה משתמשים באתרי בנייה, הקדישה לעובדת זרה ולכן מוצמדים לה אזיקונים וכרטיסי טלפון. בתערוכה "על גדות הירקון" ב"מוזיאון תל אביב", הציבה מיצב גדול בשם "געגועים", עם חמישה ברושים שנעשו מסירות נייר קטנות שעושים ילדים, כמטפורה למשאלות לבם. בד בבד יצרה חלוקי קימונו משקי קפה, חלה ענקית בגודל ארבעה מטר, בנתה בתי שיכונים ממלכודות עכברים וסדרת עצי דקל מנעלי עקב של נשים.
כל זה רחוק מאד מלהיות סתם גימיק – מאחורי העבודות עומדת ביקורת חברתית נוקבת: כך שמלה לכפה אדומה, מסקוצ'ברייט אדום המעוטר בטמפונים, הוא אצלה "סמל לילדה על גבול המותר והאסור והכניסה לעולם הסקס האסור. הקימונו מכריות הניקוי היפניות בא מעולמה של הגיישה העומדת לרשות הגבר. רוב המסרים קשורים למעמד האישה, מה אשה צריכה לדעת שמגיע לה, לעומת מה שהיא מקבלת בפועל". יש המון חוצפה בבחירת זבל לעשיית תכשיטים ובגדים ומכירתם לנשים עשירות המחשיבות עצמן. "זו בסך הכל קריצה אירונית", מרגיעה גמזו "היהודים קנו תכשיטים יקרים כדי שיוכלו לברוח איתם כשהיו פוגרומים, לנו כצברים יש פריבילגיה למשהו יותר פרוזאי, מקשט עם הומור. זה משעשע שזבל יכול להיות מקור להרבה שמחה". לא צריך ללכת רחוק כדי לנחש מהיכן ירשה גמזו את נטייתה לביקורת חברתית. אביה, הד"ר לפילוסופיה חיים גמזו ז"ל, מיסדו ומנהלו של בית הספר למשחק "בית צבי", ניהל את "מוזיאון תל אביב" במשך תקופה ארוכה ויותר מכל צרוב בתודעה התרבותית שלנו כמבקר התרבות הקטלני של עיתון "הארץ", על שמו הטה אפריים קישון את הפועל "לגמוז", על ביקורת סופנית. "אני מרגישה שאני הולכת בדרכו של אבי שהלך עם אמונתו. צריך הרבה אומץ לעשות מה שאני עושה כיום. זו מחאה, לא גימיק", מדגישה גמזו.
שמלה ואביזרי אופנה מליפה, גומי תעשייתי, שבלולים, פרווה וקפיצים
שסמי עופר יבנה לו מוזיאון פרטי
גמזו מתגוררת בחלק המחצין תרבות ולא חומרנות ברמת אביב הישנה. דירתה גדושה ספרים, דברי אמנות רבים בעלי ערך אישי, סט של ארבעה כלבים מטופחים ותואמי מראה ומדי פעם מגיח מאחת הנישות המרובות שבדירה הרב שכבתית, גם חתול נוסף, מדושן ומפוהק. היא עצמה עסוקה כדבורה, קדחתנית, ישירה מאד ולעתים אף מדי, מפוכחת ונחרצת, לא משאירה מקום לניחושים ביחסיה, אך בה בעת בלתי חדירה לליבה האישית בפרטיותה. קל מאד לסחוף אותה לשיחה דעתנית, להצית אותה לביקורת אש נוקבת, בשפה עשירה ורהוטה, בעיקר על עוולות וקיפוח בשדה התרבות שלנו, אך בלתי אפשרי לערטל אותה וללמוד על אישיותה.
"כסף מסובב את העולם", מחרוזת מדולרים מזוייפים ומטבעות
דוגמא לכך היא המאבק שניהלה השנה בניסיונו של המיליונר סמי עופר לקרוא ל"מוזיאון תל אביב" על שמו. "המאבק החשוב הזה היה סמל, כי אין כאן מאבקים למען תרבות, אין אנרגיה לדברים שהם לכאורה שוליים", היא שוצפת "הבן שלי ניהל את הקמפיין הזה ואסף אלפי חתימות באינטרנט. זו הייתה שערורייה, נהיינו שלולית מסואבת של אנשים עשירים שמכתיבים כאן מה שקורה. 'מוזיאון תל אביב' מתקיים כבר עשרות שנים באותו שם. זה לא שסמי עופר קם בבוקר ואמר 'תשמעו יש לי הרבה כסף, אין לי ילדים ואני רוצה לבנות מוזיאון על שמי'. בבקשה, מישהו אמר לו לא לבנות? מדברים על מוסד קיים הבנוי על כספי משלם המיסים. מה לאיש הזה ולו? אגו מניאק שיש לו המון כסף, לאשתו יש הכול והוא רצה לתת לה מתנת יום הולדת אחרת ממה שהיא רגילה. אנחנו לא יכולים להיות פיונים על מגרש השחמט של סמי עופר, עם כל הכבוד לכסף שלו – שכמה חודשים אחר כך הוא קנה ציור של ואן גוך במחיר גבוה פי ארבע. אנחנו עניים מסכנים שהוא זורק לנו עצם – קחו עשרים מיליון דולר וקראו למוזיאון על שמי? זה עניין עקרוני, כמו שחשבתי שלא צריך לקרוא ל'מוזיאון ארץ ישראל' על שם גנדי, איזו סיבה שיקראו לו על שם עופר? הוא בנה את המוזיאון? זה היה החזון שלו? איפה הוא היה כשבנו את המוזיאון? הוא ראה פתאום שהמוזיאון מאד סקסאפילי לעיר תל אביב ומצליח ורוצה עכשיו שינכסו את זה לכרטיס ביקור שלו. שילך לבנות מוזיאון פרטי, עם כל התמונות שלו שנמצאות במונקו, שהוא לא יתן אותן אף פעם לארץ".
אבא שלי ממשיך להרגיז אנשים
מעקב אחר קורות חייה של גמזו, רק יוסיף לבלבול אצל כל מי שינסה להגדיר אותה. "אני מגיעה לאמנות ממוסיקה ואני נזרקת אליה בעל כורחי", היא מנסה למצוא קצה חוט "רציתי בעצם להיות רקדנית בלט. למדתי בסטודיו של מיה ארבטובה ובמקביל למדתי מוסיקה והיא נעשתה כל עולמי. למדתי פסנתר וצ'לו. רציתי ללמוד מוסיקולוגיה אבל לאבי לא היה כסף והלכתי ללמוד ספרות כללית, שזנחתי מחוסר עניין. קיבלתי מלגה ממשפחת רוטשילד ונסעתי לשווייץ ללמוד רסטורציה. הייתי בת 23 והעיקר היה לעזוב את הארץ ולנשום אירופה. לא חשבתי שרסטורציה יהיה מקצוע חיי, אבל זה היה כמו שאישה מתחתנת עם גבר עשיר כפשרה, אחר כך גיליתי שיש לו טחורים ואין לו שיניים, אבל החתן הזה על פניו נראה כפרנסה מובטחת. זהו מקצוע מאד נחשב שלומדות אותו רק בנות של עשירים הכי אצילות, שלא צריכות כסף אלא רק מכובדות. באירופה אדם צריך להיות קודם תרבותי. אצלנו בבית אנשים נשפטו לפי מידת היותם בני אדם ומשכילים. המון פעמים אבי נאלץ, בגלל ניהול 'מוזיאון תל אביב', לדבר עם אנשים לא משכילים אבל עשירים וזה היה משגע אותו שבעלי המאה יכתיבו לו. זו הייתה מלחמה מאד קשה, כי הוא היה איש מאד עקשן וללא דילמות בעניין הזה, חד וחלק. אנחנו די נגועים בכך, גם אני וגם אחי רפי שעובד בצומת הכי משמעותי במשרד החוץ, הוא בחיים לא יביא אלי לסטודיו אנשים או יעזור. חד משמעית. זה בכלל לא עלה אצלנו אף פעם על הפרק".
ד"ר גמזו הוא גם אביו של הפזמונאי יוסי גמזו (מנישואים ראשונים) ורפי גמזו, לשעבר מנהל מחלקת ספרות ואמנות במשרד החוץ וכיום מנהל מחלקת תרבות וכלכלה בנציגות ישראל בטייוואן. "אבי היה איש נורא בודד. היה לו שני חברים, האחד שעבד בעסקי דלק וההובי שלו היה לחקור שמות משפחה יהודיים בצרפת במאות שעברו והאחר היה המתרגם חיים אברבייה, יליד תורכיה ואריסטוקרט אמיתי. לא היה לו חבר צייר ולא משורר, לא שחקן ולא פסל. אצל אבי היו גבולות נורא ברורים, שחור לבן, הוא היה מוכן להקריב את חברותו עם המשורר אלתרמן, אך לכתוב עליו את האמת. העימות שלהם נוצר במחזה 'פונדק הרוחות', שהוא לא אהב למרות שהיה עשרות שנים חבר נפש של אלתרמן וחלק איתו מיטה אחת כשהיו סטודנטים תפרנים בפאריס. מדי פעם אלתרמן בא אלינו שיכור מ'כסית', מקיא אצלנו בבית השימוש. הייתי בורחת ממנו כי לא יכולתי לסבול אותו, בגיל שמונה לא עניין אותי שהוא משורר לאומי, הוא הגעיל אותי וגם זה שהוא ישב עם המאהבת שלו ואשתו נשארה בבית. אבי היה אומר לי: 'משורר צריך לקרוא, צייר צריך לראות – לא צריך לחיות איתם, הם לא אנשים מתאימים לזה' ויש בזה המון אמת".
קימונו מכריות מתכת לניקוי
בזירה של בני הזוג הדומיננטיים חוה וחיים גמזו, ניסתה הבת לגבש זהות שפויה משלה, עם תג משפחתי שהיה בלתי נפרד ממנה וממשיך לחיות וללוות את חייה עד היום. "אבי היה בעמדת כוח כזו, שאנשים רבים היו ממציאים שהם חברים שלו ושלי. שנים אחרי שנפטר, פגשתי מישהו שסיפר סיפורי בדים איך הוא מתרועע עם גמזו. הוא כעס עלי כשאמרתי לו שגמזו נפטר ומי אני שבכלל מתערבת. התנצלתי שאני מנפצת לו את הרושם וגיליתי לו שאני בתו של גמזו והוא נפטר מזמן. סושיאל קליימרס אני מתעבת. בחיים לא ריכלו אצלנו ובכלל לא ידעו מה זה. אמי הצפינה בארון גיליונות של 'העולם הזה' שהרבה לכתוב על אבי רק רכילות. אמי אישה מאד דומיננטית ומאד אשתו של אבי, מאד מאד נוכחת, שתמכה ועזרה לו באופן מאד משמעותי. היא לא עבדה בעבודה שהביאה לידי ביטוי את האישיות שלה. בעצם חייה נבעו ממנו, כל עולמה היה מה שקורה לו. זה נראה לי לא נכון. כשיש קשרים סימביוטיים בין בני זוג זה בסדר אבל לא כשכל הישות והקיום תלויים במישהו. מצד שני היו לה חיים מרתקים ליד אבי. היא פגשה את אנשי התרבות הכי מעניינים בעולם, כמו הצייר שאגל והפסל הנרי מור, הצטלמה עם כל המנצחים הגדולים בעולם. זה לא נחשב בעיננו סיפור להתפאר בו אלא זה חלק מהביוגרפיה. אני ברחתי מכל זה, הלכתי לישון כשכל החשובים הגיעו לביתנו, אותי זה לא סיקרן. שרדתי בתוך הפגזה אטומית. קודם כל צריך למצוא את עצמי. תראה כמה שנים לקח לי לגעת בבטנה של האישיות האמנותית שלי. כל הזמן הרי יצרתי אבל תראה כמה שנים עברו עד שהעזתי לומר שאני אמנית. יש אנשים שידעו את זה עלי מזמן. לא כל כך פשוט להיות מישהו שהוא לא 'בן של', כל אחד חושב שזו מילה כל כך מיוחדת, אך זה אוברווייט בלתי רגיל שאתה משלם עליו כל החיים. אבא שלי לא מפסיק להרגיז אנשים, עברו שנים אחרי שמת עד שהחלו להתרפק עליו. אמנים בכל מיני הערות סוגרים איתי עד היום חשבונות פתוחים איתו. זו אחת הסיבות שרציתי לנסוע מפה. אני מתעבת את הפתיחות של המוזיאונים. לאבי היה חשוב שכל המשפחה תהיה איתו, אבל הייתי עומדת וכל הזקנות האלה מקשקשות ביניהן ולא מקשיבות למה שאמר, בשביל מה באתן? כל הטקסיות המטומטמת שמישהו יושב וכותב שעות כדי לומר את דבריו והם באים במסווה שהם רוצים לשמוע".
"אשת העכביש", מחרוזת מגומי תעשייתי, כריות ניקוי, חרוזי זכוכית וכפתורים ו"עלי באבא", מפנינים וכריות ניקוי
סמי באמת היה צריך למות בחמש
לאחרונה הוציא לאור "מוזיאון תל אביב" ספר המקבץ את הביקורות של ד"ר גמזו. "אני קוראת בו כל ערב, מאד שמחה שהוא יצא, ספר שכתוב בכל כך הרבה אהבה ואכפתיות ואומץ לב" מגיבה גמזו "אני מרגישה שאני הולכת בדרכו של אבי שהלך עם אמונתו. צריך הרבה אומץ לעשות מה שאני עושה כיום". יותר מכל הביקורות שכתב ד"ר גמזו, זכורה ביותר זו שכתב על ההצגה של עידו בן גוריון "סמי ימות בשש" והסתכמה בשורה אחת: "לדידי הוא יכול היה למות בחמש". האם זו ביקורת מזוקקת וחדת עין או מבקר המתפאר בשנינותו? את הד"ר גמזו בתפקיד מבקר האמנות של עיתון 'הארץ' החליפה מאוחר יותר הדה בושס, שביססה את דימוי המבקר הקטלני בביקורות מרות נפש משלה. האם הד"ר גמזו יצר ז'אנר של ביקורת גומזת? "אבי תיעב 'חוכמס' וטען שהסכנה הכי גדולה לחוכמה זו ההתחכמות", מגינה גמזו בלהט "לא הבריקה לו כאן פתאום הברקה. זה שעות של עבודה, מחיקת עשרות עמודים עד שיוצא משפט אחד שמחליטים להסתפק בו. הוא לא היה מישהו ששולף מהשרוול חוכמות. זה נשמע כאילו גמיזה של שתי שניות שבאה לו בקלות וכך הרס את החיים למישהו. זה לצאת מזה בזול, לא להבין את האדם, התהליכים, הבגז' התרבותי שהוא בא ממנו, המחויבות והאחריות הבלתי רגילה שהיו לו לזה. זה נשמע משעשע אך זה היה לו מאד קשה, הם גם ידע שיתכן והוא מחסל קריירות של אנשים ויכול להיות שהוא חשב שזה לטובתם, במקום שיבזבזו עשרות שנים על קריירה צולעת, במקצוע שלא מתאים להם. הייתה המון חשיבה ולא איזו ביקורת מקסימה תצא, זה ממש לא העסיק אותו".
הוא היה ביקורתי גם כלפיך?
"אני באה מהבית הכי ביקורתי שאני מכירה. אבל הוא לא היה מנדב ביקורת, אם לא הייתי מבקשת ממנו. הביקורת אצלו לא הייתה קו אופי, אלא משלח יד. אבא שלי לא היה אדם ביקורתי, אבל הוא לא חס ממני. מגיל מאד צעיר הראיתי לו שירה שכתבתי והוא בעדינות היה אומר לי: 'ראי, זה נורא קל להתאהב בצירופי מילים, יש בזה קסם, היזהרי כי זו מכשלה, יש בזה מוקש. זה נורא נכון. כל האמנות היא בעצם סדרת מוקשים שהאומן צריך לדעת איך לא ליפול בהם. הפיתוי הכי גדול זה לעשות משהו שיתפוס ויצליח. הוא אמר 'נסי לוותר, שימי בצד ותגידי אולי אני אשתמש בזה פעם אחרת ואולי לא'. זה מקלקל את חוש המידה".
מה אביך היה אומר על העבודות שלך היום?
"הוא כל הזמן יושב לי בראש ומדריך אותי, אני מודה. מישהו אמר לי: 'אל תפחדי מהיפה'. זה משהו שהמון אומנים בארץ פוחדים ממנו ומשתדלים במכוון שעבודותיהם לא יהיו יפות. יש תסביך איך להיות אומן ולא לעשות אמנות יפה שמתחברת ישר עם דקורטיבית. כשדני קרוון התחיל את הקריירה שלו כולם קראו לו 'דקורטור'. העבודות שלי עשויות לעורר ביקורת כי הן יפות. אני קוראת את זה בעיניים של אנשים, שזה לא נחשב כי זה 'אובייקטים דקורטיביים'".
אביך גמז בזמנם מה שהפך עם הזמן לאושיות תרבות אצלנו, כמו המחזה "מלכת האמבטיה". הוא לא טעה?
"חנוך לוין הוא מחזאי ענק עם מעט מאד אמפטיה למין האנושי. אתה יוצא מהצגה שלו ואומר האיש הזה שונא בני אדם. אין לו חמלה, הכל כל כך קשה אצלו, החיים הם שחור ולבן ומאד נבזיים, אין דמות אחת חיובית".
הוא גמז גם את אפריים קישון. מה אביך אמר על המושג שהמציא 'לגמוז'?
"הוא לא עשה מזה כל כך עניין. לא התבשם בזה. רק אותי העמידו מול הלוח בכיתה לעשות הטיות של הפועל".
אחיך המשורר והפזמונאי יוסי גמזו כתב שירים שהם נכסי צאן ברזל, כמו "אילו כל האוהבים", "זוהי יפו", "כל הכבוד", "סימן שאתה צעיר" ו"סתם יום של חול". אין ביניכם אחוות יוצרים?
"הוא חצי אח, מנישואים ראשונים של אבי. אני לא בקשר איתו. הוא ניתק קשר עם המשפחה וכל סוג של מגע איתו נהיה מורעל בסופו של דבר ומזיק. משפחה זה לא דבר קדוש בעיני. קיבלתי כל מיני ריקושטים ממשפחה ואני לא סוגדת לעגל הזה".
כיסוי בקידוש לשבת וחג מליפה וריצ'רצ'ים, שרשרת מעלוני פרסומת
בדידותה של הרצה למרחקים
התא המשפחתי של גמזו בנוי ממנה ומבנה כאם חד הורית. זוגיות כזו שתדע להכיל אותה וגם לאפשר לה חופש ליצירה אמנותית אינטנסיבית, היא אצלה יותר משאלת לב מאשר יעד. "יש לי חברה איטלקית דתייה שאני שואבת הרבה כוחות ממנה", היא מגלה "היא אדם מאושר עם יכולת אותנטית להיות מאושרת. היא נשואה כבר מאתיים שנה, זו חוויה משפחתית אצלם והיא ובעלה מסתכלים זה בזה בהערצה אמיתית. זה מופלא בעיני. אני בשום גלגול לא יכולה להיות כך כי יש לי המון אגו, כי אני רוצה שמה שאני אגיד שיהיה חשוב ומשפיע, לתקן את העולם, לשנות ולהיות משמעותי".
בן זוג משמעותי פוגע בזוגיות?
"כמה גברים יכולים להיות ליד נשים חזקות? שלא אהיה האישה הקטנה בפינה שאומרת רק מה שמתאים. אני צריכה מישהו שיכול להכיל אותי. אני אדם אוטרקי, מספק לעצמי כוחות נפש ועניין. המוכנות לזוגיות אצלי נוצרה רק עכשיו כשהבנתי שגברים ונשים הם שני עולמות שונים לגמרי, שאם יש ביניהם חיבור זה נס. בצעירותי ציפיתי לדיאלוג במישור הטלפתי. יש את זה הרי רק בספרים. הציפיות שלי מגברים היו מנותקות מהמציאות – הרגישות, התובנות, השיתוף, אמפתיה. יש כאלה, אך זה נדיר ואני לא רוצה להיות עם הרוב שהדברים הלא נדירים קורים להם. אני לא בטוחה שבארץ דברים כאלה יכולים לקרוא. האנרגיה שבמקומות אחרים יכולים להוציא על טיפוח אהבה וזוגיות, לא נמצא כאן לאנשים, אין לזה כאן מקום, החיים בארץ שוחקים, אנשים מצולקים ומבותרים. אני לא רואה את מה שאני קוראת אהבה בשום זוגיות כאן. אהבה זו טריטוריה, אנחנו עסוקים בלכבוש טריטוריות אחרות. אני לא רוצה שיהיה לי 'גם חבר' או 'גם בעל', אלא משהו מאד משמעותי, לא באמצע".
הרי רוב חברותיך נשים דעתניות ומצליחות – ונשואות.
" לא הייתי רוצה להיות בעלה של אף אחת מהן".
שיחה עם גמזו נקטעת כל כמה דקות בשיחה טלפונית עם הבן באירופה וניכר כי השניים מעורבים זה בחיי זו, כאילו אין מרחק גיאוגרפי המפריד ביניהם. "נסעתי הרבה לחו"ל ותמיד חזרתי. אני מאמינה במקום הזה", היא אומרת "הבן שלי יואל לא חיי כאן מגיל 15. לא רוצה שיקראו לו אחי ויסתחבקו איתו, הוא לא נראה מכאן לא בחזותו, לא באוצר המילים שלו ולא מנטלית. מאד קשה לו כאן, אני מבינה אותו אבל פוחדת שהוא יקים שם משפחה רחוק ממני, למרות שאני לא רואה אותו חוזר הנה".
www.mikigamzou.com
זבוב על הקיר 