שעשועיה הסודיים של פנינה זלצמן

 

 

 

פנינה זלצמן ז"ל

 

  

 

זלצמן תופסת את רבין על חם

 

שבת בבוקר, החווילה של משפחת קני בעלי איסטרוניקס, קיסריה. שמנה וסלתה מתכנסים להאזין לרסיטל נגינה בפסנתר של תלמיד של פנינה זלצמן (עזר וייצמן, מוטי הוד, שמעון פרס, אסתר רובין…). האורחים ישובים חגיגית בגינה הענקית שמחוץ לבית, לצד בריכת השחייה. בתוך הבית ממתינים בשקט המטעמים שהכינו הטבחים לאורחים, ערוכים על שולחנות ארוכים. הנגן הצעיר מתפתל על המנענעים, הקהל המטופח מאזין לו בשלווה אצילה, סופר בינתיים את צמרות העצים ואת האחוזים שעושות השקעותיו. פנינה מחליפה איתי מבטים ורומזת בניד ראש על הכיבוד המחכה בפנים. אין ספק שמה ששבר אותה היה הדג המלוח. מה שחיבר בינינו לא היה מעולם האהבה למוסיקה או ענייני תרבות. אלא בעיקר האהבה לשוקולד מריר, שקדים ובראש ובראשונה אבדן העשתונות וכל המעצורים מול נתח דג מלוח, על פרוסת לחם מרוחה בחמאה …. בעוד כולם מרוכזים באירוע, אנו קושרים קשר וקמים חרש, מתגנבים על בהונותינו לתוך הבית, עוברים במסדרון שומם ונכנסים במהירות לחדר בו ערוך הכיבוד, מצחקקים במשובה ונכונים לעוט עליו – ונתקלים במישהו שהקדים אותנו: מישהו שהתגנב לשם לפנינו, גוחן שם על הכיבוד וחומס ממנו במבט שובב. יצחק רבין נתפס על חם, שלל גסטרונומי בידיו ומבט מבויש של אשמה בעיניו. פנינה מרגיעה אותו ושלושתנו שותפים לדבר עבירה חומדים מן הכיבוד בהנאה ושבים אחר כך למקומותינו, לפינאלה.

 

 

 

יאשע חפץ קונה לי תקליט רוק

 

ב-artforum בישרו על תקליט חדש של לורי אנדרסן. כדי לא להמתין שבועות עד שיגיע ארצה, ניצלתי את ההזדמנות שפנינה נוסעת לניו יורק לקונצרט וביקשתי ממנה להביא לי אותו. "אמנם לא היה לי כח לצאת מבית המלון", התוודתה כשחזרה "אבל ביקשתי מיאשע חפץ והוא הלך במיוחד לחנות תקליטים לקנות אותו עבורי". כך בכל הזדמנות שהשמעתי את התקליט בפני חברים והם שאלו אותי מאיפה השגתי אותו, אמרתי בפשטות שיאשע חפץ קנה לי אותו. הם התייחסו לזה כבדיחה לא מובנת.

 

 

 

המלצר ופנקס השיקים

 

פנינה הייתה מזהה אנשים כתרבותיים או בורים במבחן פשוט: מי שזיהה אותה היה איש תרבות, מי שלא זיהה אותה, כנראה אינו שומע מוסיקה קלאסית והוא בור ועם הארץ.

אחת מגחמותיה המרובות של פנינה הייתה התעקשותה לשלם בשיק, גם ואולי במיוחד היכן שלא קיבלו שיקים, לרוב במסעדות. שם זה היה ריטואל קבוע, היינו מזמינים את החשבון, פנינה הייתה רושמת שיק בנחישות של צבא הנערך לאורך הגבול ומחכה שהאויב יתן לו תירוץ לשטוף אותו באש וגופרתית. התירוץ הזה תמיד הגיע. מלצר או מלצרית אומללים, שלא זיהו אותה, היו נופלים תמיד למלכודת וחוזרים ומודיעים: "סליחה, אנחנו לא מקבלים שיקים". בדקות הקרובות היינו זוכים להכיר את מנהל המשמרת, בעל המסעדה, אשתו, צוות המלצרים, הטבחים, שוטפי הכלים והמאבטח שבחוץ. פעם אחת זכה אינסידנט שכזה לידיעה בעיתון, אשר תיארה מלצר שרדף אחריה אל מחוץ למסעדה, עד שהתברר שהיא הגברת הראשונה של הפסנתר ובעל המסעדה התנצל בפניה עמוקות. פנינה גזרה את הידיעה מהעיתון ושמרה אותה בארנקה. בפעמים הבאות זה היה נגמר בכך שהמלצר שבישר שלא מקבלים שיקים, נשלח על ידה עם גזר העיתון לבעל המקום והיה שב אחרי דקותיים ומרגיע שזה בסדר, את יכולה לשלם בשיק. פנינה הייתה מחייכת חיוך מנצח ואנו היינו נושמים לרווחה.

 

 

 

על מה השופטים חושבים

 

באחת מהתחרויות הרבות בהן שימשה פנינה כשופטת, ניגן לפני חבר השופטים נגן צעיר שנגינתו הייתה סתמית ולא ראויה לציון. פנינה העבירה פתק לאריה ורדי ששפט לצידה: "מה דעתך עליו?" כתבה בפתק. ורדי החזיר לה פתק עליו כתב: "הוא יושב רחוק מדי מהפסנתר". פנינה השיבה לו מיד וכתבה בפתק: "לא רחוק מספיק".

 

 

 

 

 

יהודית לוז ז"ל

 

     איבדתי שתי חותנות החודש. ילדי, כולם ביחד וכל זוג מהם לחוד איבדו סבתא. אשתי ואישתי לשעבר איבדו אמא. יהודית ופנינה ז"ל.  

     בלוויה שלהן הבנתי שהלוויה היא סיכום חיינו כבני אדם, של כל מה שהגענו אליו באמת בחיינו. האם משנה אם וכמה שורות נקבל באנציקלופדיה, או כמה אנשים הגיעו כדי להפרד ממך בלוויה שלך? האם משנה אם ובאילו מילים שיבחו אותך בטכס קבלת פרס ישראל, או באילו דברים הספידו אותך מעומק הלב? האם חשוב יותר ששר יספיד דמות חשובה שניטלה משדה עשייה ישראלית שחסרים לה שכמותך, או שילדיך יעידו על קברך שתהום נפערה בחייהם ואתה כהורה, כאדם אהוב, חסר להם? 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

שמות הזוכים באות העיצוב 2007

 

בשיתוף

אגודת האדריכלים ומעצבי הפנים בישראל

המכללה למינהל, החוג לעיצוב פנים

הפקולטה לאדריכלות ויצ"ו חיפה

members of international Icsid

עמותה ברישום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזוכים ב"אות העיצוב" 2007

 

 

 

 

אות העיצוב – "האוסקר" של העיצוב הישראלי, קבע קריטריונים של איכות בתחומי העיצוב השונים והוא מוענק לאדריכלים ולמעצבים שעבודותיהם עמדו באמות מידה אלה. מטרתו להעלות על נס את מקצוע העיצוב והישגי המעצבים המקומיים, תוך הכרת תודה לעבודתם. מדי שנה מוצגות העבודות שזכו באות העיצוב בפני הציבור הרחב בתערוכה גדולה וכן מפורסמות באלבום מהודר דו לשוני, המופץ בארץ ובעולם.

 

 

 

חבר השופטים

 

אדריכל פרופסור אריה סיון            ראש החוג לעיצוב פנים במכללה למנהל, ממייסדי הפקולטה  

לאדריכלות בבצלאל

פרופסור מיכה לוין                        מרצה בכיר בביה"ס הגבוה שנקר והטכניון בחיפה

אדריכל פרופסור ארטור גולדרייך    מיסד המחלקות לעיצוב תעשייתי בבצלאל ובמכון הטכנולוגי

פרופסור רון נבארו                       מעצב תעשייתי ומרצה בטכניון בחיפה ובמכון האקדמי בחולון

פרופסור בועז טל                         אמן, לשעבר דיקן ביה"ס לעיצוב במכון האקדמי בחולון

אדריכלית ד"ר הדס שדר                הפקולטה לאדריכלות הטכניון חיפה

אדריכל אילן פיבקו                       אדריכל ויזם

אדריכלית עדנה לרמן                    רפי ועדנה לרמן אדריכלים ומתכנני ערים

אדריכל יוסי סיון                           משרד יסקי-מור-סיון

אדריכל חיים דותן                         מתכנן ומרצה בכיר בפקולטה לאדר' באוניברסיטת ת"א

אדריכל ברוך ברוך                        ראש בית הספר לאדריכלות ויצ"ו צרפת

אדריכל סרג'יו לרמן                      אדריכל העיר רמת-גן

אדריכל דב אלון                            יו"ר אגודת אדריכלי הפנים בישראל

אדריכלית היידי ארד                     סגנית ראש החוג לעיצוב פנים במכללה למנהל

אדריכל שלמה גרטנר                    אדריכל ומתכנן ערים

מר חגי שבדרון                            מעצב תעשייתי בכיר

מר אלישע טל                              מעצב תעשייתי בכיר, מרצה באקדמיה בצלאל

ראובן גבעתי                               מעצב ומרצה בכיר במכון האקדמי טכנולוגי חולון

גב' גילה שקין                              מעצבת תערוכות

Marcel Wanders                      מעצב על בינלאומי

מר בוקי שורץ                              פסל ואמן בינלאומי

מר יהושוע קסטיאל                       רהיטי קסטיאל

 

 

 

 

 

אדריכלות

 

 

 

זוכים ב"אות העיצוב 2007":

 

 

מרכז החתירה ע"ש דניאל, תל אביב                         פלסנר אדריכלים               מבני ציבור

 

טיילת נמל תל אביב                                              מייזליץ-כסיף אדריכלים        המרחב העירוני

 

תחנת הרכבת באוניברסיטת בן גוריון                       דני לזר אדריכלים              מבני ציבור

 

בית מגורים ברחוב ועידת קטוביץ בתל אביב             קימל-אשכולות אדריכלים      בתי מגורים

 

בית הספר לעיצוב ויצ"ו חיפה                                 יורם פופר אדר' בשיתוף אדר' לוסיאנו סנטדראו 

א.א.הירש אדריכלים בשיתוף אדר' גלית רומאו

                                    מבני חינוך

 

 

 

זוכה לציון לשבח של אות העיצוב 2007:

 

קליניקה בכפר בדואי בבנייה ירוקה                          אדר' מיכל ויטל – אדר' יובל אמיר ז"ל –

                                                                                               אדר' שרון צ'שנובסקי

                                                                        הצטיינות בבנייה ירוקה

תערוכת ארכיטקטורות במוזיאון רמת גן                    קימל-אשכולות אדריכלים    תערוכות

                                                                        תרומה לפעילות תרבותית וחברתית

מבני גב-ים הרצליה פיתוח                                      צור משה ואורנה אדריכלים

               

 

 

 

 

 

 

 

עיצוב פנים

 

 

 

 

זוכים ב"אות העיצוב" 2007:

 

חנות רשת "האנגר" לאופנה, א.ת. ראשל"צ   שמוליק בילגוראי-קרן פוזנר      חללים מסחריים

 

 

 

זוכים ב"אות העיצוב" 2007 בקטגורית עבודות סטודנטים:

 

"ה" סטודנטים מעצבים חנות ניידת              אירית וילנסקי-שוורץ לירון

                                                            המחלקה לעיצוב פנים במכון האקדמי טכנולוגי בחולון

 

 

 

זוכה "אות העיצוב" 2007 על תרומה לחינוך:

 

פרופסור רן שחורי, מקים החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל ומנהלו הראשון

 

 

 

זוכי "אות העיצוב" 2007 על תרומה לתחום העיצוב בארץ:

 

תמרה וג'ף טולמן, מייסדי ובעלי רשת דניש וחנויות טולמנ'ס

 

 

 

 

 

 

 

 

עיצוב המוצר

 

 

 

 

הזוכים ב"אות העיצוב" 2007:

 

אין זוכים

 

 

 

ציון לשבח של "אות העיצוב" 2007:

 

מחשב focus 3                                        נקודה                             עיצוב תעשייתי

 

Discovery משחק ילדים                           גולוס-וייסמן                       עיצוב תעשייתי

 

 

 

"אות העיצוב" 2007 בקטגוריית עבודות סטודנטים:

 

כלי עבודה "היד ה-3"                                עדי מנדל                         עיצוב תעשייתי

                                                            המלקה לעיצוב תעשייתי בבית הספר שנקר

 

"לימונישיין" כלים לסחיטת מיץ                   נועה טריפ                        עיצוב תעשייתי

                                                            המחלקה לצורפות ואביזרים באקדמיה בצלאל

 

"מנת יתר" כלים לאכילת שוקולד                 עדי ג'קמן                          צורפות

                                                            המחלקה לצורפות ואביזרים באקדמיה בצלאל

 

ריהוט לייצור עצמי                                    טל מור                            עיצוב תעשייתי

                                                            המחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה בצלאל

 

 

 

 

 

 

 

 

רשמו ביומן:

 

 

טכס האוסקר של העיצוב

ותערוכת אות העיצוב 2007

 

וואהל סנטר, רמת גן, פסח 29/3/07-10/4/07

 

טקס הענקת אות העיצוב לאדריכלים ולמעצבים

ותערוכת עבודות עיצוב ואדריכלות נבחרות ומייצגות 

יתקיימו בוואהל סנטר ברמת גן, שתכנן אדריכל דניאל ליבסקינד

הטכס והפתיחה: ערב יום חמישי 29/3/07

 

 

 

 

כתבה צהובה: מה השתנה במשתנה

 

 

 

המזרקה, מרסל דושן, 1917

 

     חפצי יום יום כאגרטלים וקערות פירות, נודעים כמקור השראה לציירים, בשעה שרהיטים וכסאות הם האתגר השכיח ביותר לפירושי מעצבים. אך דווקא אובייקט שימושי שכיח ואפרורי – משתנה, שימש אמנים ליצירת אמירות נוקבות ומהדהדות שזכו לתהילה בדפי ההיסטוריה. מעצבים מצאו בה אתגר עיצובי מרתק והיא זכתה לתמורות צורניות מרחיקות לכת. המשתנה הנודעת ביותר בעולם האמנות, הייתה דווקא משתנה רגילה ופשוטה, שהאמן הדדאיסט מרסל דושן הציב במהופך, כינה אותה "מזרקה" והציב אותה במוזיאון יוקרתי בפאריס (1917). בכך ביקש לנפץ את תפיסת האמנות והנורמות החברתיות המקובעות שבתקופתו ולהתגרות בחברה, באוצרי המוזיאונים ובמבקרי האמנות ולהוכיח שכל חפץ הוא יצירת אמנות ברגע שמתייחסים אליו ככזה. 500 מבכירי עולם האמנות שדירגו לפני כשנה את יצירות האמנות החשובות ביותר בתרבותנו, בחרו במשתנה של דושן כמשפיעה ביותר על ההיסטוריה של האמנות, לפני ה"גרניקה" של פיקאסו (מקום רביעי) ו"הסטודיו האדום" של מטיס (חמישי).

 

 

 

 

פה גדול

 

 

bathroom mania

     תשעים שנה אחרי המשתנה של דושן, זוכים חדרי השירותים ובכלל זה המשתנות כיום, לתשומת לב עיצובית רבה. שלא כאמני האוונגרד בזמנם, המעצבים הנדרשים לשימושיות לפני הצורה, ביקשו לשנות באמצעות המשתנה סדרי עולם צנועים יותר, שהסתכמו לא רק בעיצוב צורה מרנינה יותר למיכל החרסינה הלבן והאנמי, אלא בנוסף לגרום לגברים לכוון ולדייק למרכזו ולמנוע מהם לטפטף על הרצפה (תכונה הנמנית בין התכונות הדומיננטיות באורחות חייו של הזכר הממוצע, בלי קשר לגיל ועדה). מעצב הולנדי, למשל, עיצב זבוב קטן שהודפס בצמוד לחור במשתנות הציבוריות וגרם לגברים למקד אליו את הזרם בניסיון כושל לשטוף אותו. עיצוב שהוכח כיעיל בהרבה מציוויי השלטים שקראו לגברים לא לחרוג מהטריטוריה שהוקצתה להם, שלא רק שגברים, שהם כידוע ילדים סוררים במהותם, לא שאו להם, אלא שקריאת השלטים עצמם בעת מעשה יצרה הסחה מסוכנת.

 

 

 

 

    מאייק ון שיז'נדל (Meike van Schijendel) למשל, מעצבת הולנדית צעירה (32), חיננית וחסרת עכבות, הניחה שמשתנה בצורת פה נשי גדול תגרום לגברים להשתין לתוכה במדויק. המשתנה שלה (בצורת פה פעור), נקראת  Kisses(נשיקות) והיא בעלת שפתיים אדומות וחושניות. לון שיז'נדל סטודיו המתמחה בעיצוב וייצור אביזרי אמבטיה יצירתיים בשם Bathroom Mania.

 

www.bathroom-mania.com

 

 

 

 

פרח ענוג

 

 

 

 

 

     הלהיט האחרון בתחום המשתנות האומנותיות בעולם, הן אלה שמפסל קלארק סורנסן (Clark Sorensen) מקליפורניה, בצורת פרחים וקונכיות והן משווקות עתה גם לישראל, מוזמנות בהזמנה אישית ישירות מהמעצב. הן עשויות מפורצלן זהה לזה ממנו עשויות כל האסלות התעשייתיות הרווחות, אך כל אחת מהן מפוסלת ביצירתיות רבה ונצבעת בעבודת ידיו של סורנסן והיא יחידה במינה שאינה דומה לאחרת. סורנסן מאמין שמקומן הראוי של המשתנות שלו הוא בגלריות ובמוזיאונים. "את הרעיון וההשראה קיבלתי פשוט מהמשתנות עצמן", הוא מודה בפשטות "כשעמדתי והשתמשתי במשתנות הנפוצות דימיתי כל פעם משהו אחר במקומן. בחרתי לפסל אותן כפרחים, גם בגלל שאני חובב פרחים וגם בגלל שזהו הניגוד הגמור למה שהמשתנה משמשת. צורת הקונוס של הפרחים מתאימה מאד גם לשימושיותן. זה אתגר לקחת משתנה שמסתירים מהעין ולהפוך אותה לפרח מלא חן וגם ההפך, לקחת פרח נשי רב חן ולהפוך אותו למשתנה. אני מטשטש את הגבולות בין האמנות לחפצי היומיום. כלי קרמיקה אחרים כמו קומקומי תה וספלים, לא השתנו באופן מיוחד לאורך מאות שנים. הייתה לי אמביציה ליצור שינוי עיצובי דרסטי ומהפכני באובייקט קרמי נדוש ושיגרתי כמו משתנה". המשתנות שלו שימושיות לגמרי, עם ידית להורדת המים, שזרימתם מהווה חלק ממעשה האמנות והיא משתנה בכל משתנה.

 

 

 

     סורנסן למד פיסול באוניברסיטה של עיר הולדתו סולט לייק סיטי ביוטה ארה"ב ועסק למחייתו באיור ממוחשב בעיקר למשחקי וידאו. בחמש השנים האחרונות התמסר לפיסול משתנות, המזכות אותו בתשומת לב עולמית. לפני שנה הוא זכה במקום הראשון בתחרות הקרמיקה של מדינת קליפורניה והשנה הוזמן כאחד משני אמנים בלבד מכל העולם, ליריד עיצוב בסיאול קוריאה. סורנסן מוכן לייצר משתנה משלו לכל דורש ולשלוח אותה לכל מקום בעולם ובמיוחד לישראל, שבה – הוא מעיד בהתרגשות רבה – יש לו חברים רבים. כל מה שצריך הוא לשלם מחצית מהמחיר מראש ולהמתין 5-8 חודשים. מחירים: $6,500-9,500

 

www.clarkmade.com

 

 

 

 

 

TOP TEN                             

עשר המשתנות המדהימות בעולם

 

  

 

 

     אתר האינטרנט האמריקאי Urinal המתמחה במשתנות, בחר ודרג את עשר המשתנות המדהימות בעולם, לכל המטיילים המקפידים לעשות את הדבר הנכון במקום הנכון (מדורג מהמקום הראשון עד לעשירי):

 

 

 

1. הפריג'ידית

 

ראשונה מובילה משתנה צנועה למראה שמוקמה באנטרקטיקה

בדיוק בנקודה הגיאוגרפית הידועה, הגבוהה, היבשה והקרה ביותר על פני כדור הארץ, שהיוותה יעד שגרם למגלי יבשות רבים לאבד חייהם בניסיון נחוש ונואש להגיע ולתקוע בה דגל.

מומלץ למי שלא סובל תור ארוך בכניסה לשירותים.

 

 

 

 

 

 

 

2. האקזוטית 

 

שנייה בעשר פלאי עולם המשתנות, היא משתנה שמוקמה באחד משמונה פלאי העולם, ארמון הטאג' מאהל בעיר אגרה שבהודו, שניבנה במשך 22 שנה (1653) לצורך קבורתה של מומטאז' מאהל, אשתו השנייה של המצביא ההודי שאה חאן. הכבוד הרב לו זוכה כאן המשתנה הוא בזכות החלל המעוטר ומעוצב כמו משתנת הקסמים של אלדין, למרות שהוא טומן בחובו סדרת משתנות לבנות, פשוטות ומיושנות. לסיכום: שירותים של ארמון, אסלות של מאהל.

   

 

 

 

 

 

 

3. הפרחונית

 

    במקום השלישי פורחות משתנותיו הפרחוניות של קלרק סורנסון מיודענו.

 

 

 

4. המלכותית

 

משתנה ויקטוריאנית בעיר רוטס שבאי בוט, בחופה המערבי של סקוטלנד, עשויה שיש ירקרק ויוקרתי, זכוכית מעודנת ועיטורים מפוסלים בפורצלן. מאחר והנסיך צ'ארלס פרס חסותו על האי, הרי ביקורו בשירותים והתייצבותו מול משתנה זו, הוא חלק בלתי נפרד מסדר יומו בכל ביקור רשמי שלו באי. משתנה זו נכנסה גם למיתולוגיה של מוסיקת הפופ, כשחותמת היצרן המתנוססת על חרסינת המשתנה, צדה את עינו של מוסיקאי צעיר שחיפש שם במה לעצמו ומיהר לאמץ את שם היצרן: אדם אנט.

 

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  5. הבולעת

 

   

במחצית הדרך מהפסגה למדרון ניצבות השפתיים של מיודעתנו מאייק ון שיז'נדל ההולנדית ומשתנתה "נשיקות", שעשתה את כל הדרך מאירופה עד למסעדת דגל של רשת מסעדות בתאילנד.

למי שאוכל תאילנדי גורם לו ללקק את השפתיים.

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6. האירוטית

     

במיקום מכובד ברשימה זו יכולה להתנחם משתנה כושלת שנתגלתה במסעדה חלבית בפורט שרלוט בפלורידה. צורתה כמשתנה מלבנית רגילה ואילו במרכזה משפך דמוי נקב נשי מאלה הנמכרים בחנויות אביזרי מין סוג ז'. הגברים שהגיעו למקום הצביעו ברגליים, או במשהו אחר והיצרנית פשטה את הרגל לאחר שהצליחה למכור 700 משתנות כאלה בלבד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

7. הצמחונית

  

השבדים כידוע אוהבים סקס וטיולים בעולם. נמל התעופה ארלנדה בשטוקהולם הינו לכן הגדול בסקנדינביה והוא משרת 64 חברות תעופה, 18 מיליון נוסעים ושלושים מיליון שלפוחיות שתן בשנה. במיוחד עבורן בנה המעצב הראשי של הנמל קארין ראנסטרום, משתנה הניצבת בתוך תמונת ענק של נוף שדה פרחים שבדי ביום אביבי שטוף שמש – בקונטרסט לנוף שדה התעופה האפרורי שטוף הבטון וזכוכית. כדי שהאשליה תהיה מושלמת, הותקנו שם גם מטהרי אוויר מפיצי ריח בניחוח פרחים.

לאלה שמתלבטים בין סקס בשירותים לבין בחיק הטבע.

 

 

 

8. המרחפת

 

מיקום מכובד קיבלה משתנה עתירת אביזרים, מעקים ורובוטיקה הממוקמת במעבדת חלל. האסטרונאוטים השוהים באובייקט, לעתים מעל חצי שנה ברציפות, צריכים לנהל את סדר יומם בתנאי "מיקרו גרביטציה", היינו ריחוף חסר משקל במקום שקשה לזהות בו מהי התקרה ומהי הרצפה. לפיכך המשתנה בנויה כמעט כמו חדר כושר. השתנה לא ממושמעת עשויה לתת את האפקט שהאמריקנים מכנים: The shit hit the fan ולפגום קשות ביחסים הבינאישיים בין חברי הצוות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

9. התרבותית 

 

     מרכז האמנויות על שם John Michael Kohler בארה"ב, נתן דרור לחופש הביטוי של אמנים

     מקוריים ביצירת משתנותיו. אלה הביאו משב רוח תרבותי ומלומד למקום ההוא, כי הרי אין זמן

     מתאים יותר לטיפוח שקדני של ערכים, מאשר בעת מתן השתן. לפיכך האומן הניו יורקי מט נולן,

     כיסה שלוש משתנות ואת הקיר שלהן בסקירה מצוירת של סגנונות ארכיטקטוניים ממצריים העתיקה

     ועד היום. אן אגיי למשל, בנתה משתנה מעודנת מפורצלן סטפורדשיר האנגלי, הרווח בממלכה דווקא

     בכלי אוכל להגשת תה וריבת אוכמניות בשעת המנחה. גם בזרזיפי המים במשתנות עשו האמנים

     שימוש יצירתי, החל מצנרת לשטיפת מכוניות ועד לצנרת השקיה של צמחים.

 

 

 

    

 

     

10. המעוצבת

 

     מאחר ואי אפשר לסיים רשימת נבחרי עיצוב בלי פיליפ סטארק, מעצב העל שהשתן מזמן עלה לו

     לראש, אז הנה אף הוא משתתף בנבחרת מכובדת זו עם משתנות מגרניט שמוקמו בפליקס, הבר

     מסעדה הטרנדי בפסגת מלון פניסולה המפורסם בהונג קונג. סטארק בחר למקם את המשתנות דווקא

     בגג שמעל המסעדה והן ניצבות מול חלון זכוכית ענק המשקיף מגבוה אל העיר הפרושה לפנים

     והעושים במלאכה יכולים לבטא ביטויי הערכה או מחאה, ישירים או בקשת כלפי עולמנו המתעתע.

 

 

http://www.urinal.net/topfive.html#

 

פורסם ב-TimeOut Tel Aviv 

 

 

 

 

גם זו גמזו

 

 

"כפה אדומה", שמלה מסקוצ'ברייט וטמפונים

 

לגלריה 'ג'ולי ארטיזנ'ס גלרי' www.julieartisans.com במדיסון אבניו בניו יורק, ה"מכה" של האמנות, נכנס בחור צעיר עם קופסת קרטון וביקש להציג לג'ולי, בעלת הגלריה, צילומי עבודות אמנות של אימו. "באמריקה אתה לא נכנס סתם עם פורטפוליו לשום גלריה, נהוג קודם להתכתב איתה באימייל שמונה שנים ואז מזמנים אותך לפגישה של שלוש דקות בשנה הבאה"  מסבירה מיכל גמזו את גודל ההעזה של בנה יואל "במקום כזה מיוחס וסנובי לא מוכרים עבודות אמנות, אלא מאפשרים לך להסתכל עליהם ואם אתה מאד מאד מעוניין לקנות, אז הם אולי מוכנים למכור. אבל ג'ולי התעשתה מהר, נדלקה מיד על העבודות שלי והזמינה כמה מהן לגלריה שלה". כך החל מתגשם החלום האמריקאי של גמזו בתפוח הגדול, שם היא מוכרת למיטב המוזיאונים היוקרתיים והאספנים האנינים, בגדים אמנותיים ותכשיטים עשויים יריעות סקוצ'ברייט במקום בד, ליפה פשוטה במקום פרווה, כריות ניקוי במקום צמר ושבלולים במקום כפתורים. כעת היא שבה משיקגו, שם יצגה את ישראל בתערוכה הבינלאומית "Sofa", מהחשובות בארה"ב ומסכמת בסיפוק נוכחות של עבודותיה בשני מוזיאונים נוספים.

 

     פרסומה המתגלגל של היוצרת יוצאת הדופן בארה"ב, זימן אליה את חברתו של האבן המתגלגלת מיק ג'אגר שרכשה עבורו שרשרת צוואר צבעונית, מגומיות תעשייתיות וסקוצ'ברייט אדום כאש "הוא מת עליה ועונד אותה בהופעות שלו" דיווחה החברה לגמזו. "ביקשתי ממנה לשלוח לי צילום של ג'אגר עם השרשרת שלי והיא אמרה לי 'השתגעת? הוא ידרוש ממך הון עבור זה, את לא יודעת איזה קמצן הוא'", מספרת גמזו.

 

 

 

שמלת ליפא כמחווה לוולסקז

 

     כמו שהיא אוספת חתולים מהרחוב (חמישה עד כה), כך גמזו נמשכת אל האשפה שבחצרות ויוצרת את הקסם המביא אותה מפח הזבל אל המוזיאון. היא יצרה קימונו מכריות ניקוי כלים מסריג מתכת כסוף וקימונו אחר מסירות קטנות מנייר עיתון יומי. משפורפרות ריקות של סיגרים, יצרה חגורה המשלבת בין חגורת כדורי רובים של שודד מכסיקני, לבין חמת החלילים של פפאגנו. ולסקז וקלטראווה זכו אצלה במחווה בצורת שמלה מליפות, בצבע שחור ולבן, עם גלמים של תולעי משי, רימון פרסי ותבליני אורז. שמלה עשויה מרשת פלסטית כתומה בה משתמשים באתרי בנייה, הקדישה לעובדת זרה ולכן מוצמדים לה אזיקונים וכרטיסי טלפון. בתערוכה "על גדות הירקון" ב"מוזיאון תל אביב", הציבה מיצב גדול בשם "געגועים", עם חמישה ברושים שנעשו מסירות נייר קטנות שעושים ילדים, כמטפורה למשאלות לבם. בד בבד יצרה חלוקי קימונו משקי קפה, חלה ענקית בגודל ארבעה מטר, בנתה בתי שיכונים ממלכודות עכברים וסדרת עצי דקל מנעלי עקב של נשים.

 

     כל זה רחוק מאד מלהיות סתם גימיק – מאחורי העבודות עומדת ביקורת חברתית נוקבת: כך שמלה לכפה אדומה, מסקוצ'ברייט אדום המעוטר בטמפונים, הוא אצלה "סמל לילדה על גבול המותר והאסור והכניסה לעולם הסקס האסור. הקימונו מכריות הניקוי היפניות בא מעולמה של הגיישה העומדת לרשות הגבר. רוב המסרים קשורים למעמד האישה, מה אשה צריכה לדעת שמגיע לה, לעומת מה שהיא מקבלת בפועל". יש המון חוצפה בבחירת זבל לעשיית תכשיטים ובגדים ומכירתם לנשים עשירות המחשיבות עצמן. "זו בסך הכל קריצה אירונית", מרגיעה גמזו "היהודים קנו תכשיטים יקרים כדי שיוכלו לברוח איתם כשהיו פוגרומים, לנו כצברים יש פריבילגיה למשהו יותר פרוזאי, מקשט עם הומור. זה משעשע שזבל יכול להיות מקור להרבה שמחה". לא צריך ללכת רחוק כדי לנחש מהיכן ירשה גמזו את נטייתה לביקורת חברתית. אביה, הד"ר לפילוסופיה חיים גמזו ז"ל, מיסדו ומנהלו של בית הספר למשחק "בית צבי", ניהל את "מוזיאון תל אביב" במשך תקופה ארוכה ויותר מכל צרוב בתודעה התרבותית שלנו כמבקר התרבות הקטלני של עיתון "הארץ", על שמו הטה אפריים קישון את הפועל "לגמוז", על ביקורת סופנית. "אני מרגישה שאני הולכת בדרכו של אבי שהלך עם אמונתו. צריך הרבה אומץ לעשות מה שאני עושה כיום. זו מחאה, לא גימיק", מדגישה גמזו.

 

 

 

 

שמלה ואביזרי אופנה מליפה, גומי תעשייתי, שבלולים, פרווה וקפיצים

 

 

 

שסמי עופר יבנה לו מוזיאון פרטי

 

     גמזו מתגוררת בחלק המחצין תרבות ולא חומרנות ברמת אביב הישנה. דירתה גדושה ספרים, דברי אמנות רבים בעלי ערך אישי, סט של ארבעה כלבים מטופחים ותואמי מראה ומדי פעם מגיח מאחת הנישות המרובות שבדירה הרב שכבתית, גם חתול נוסף, מדושן ומפוהק. היא עצמה עסוקה כדבורה, קדחתנית, ישירה מאד ולעתים אף מדי, מפוכחת ונחרצת, לא משאירה מקום לניחושים ביחסיה, אך בה בעת בלתי חדירה לליבה האישית בפרטיותה. קל מאד לסחוף אותה לשיחה דעתנית, להצית אותה לביקורת אש נוקבת, בשפה עשירה ורהוטה, בעיקר על עוולות וקיפוח בשדה התרבות שלנו, אך בלתי אפשרי לערטל אותה וללמוד על אישיותה.

 

"כסף מסובב את העולם", מחרוזת מדולרים מזוייפים ומטבעות

     דוגמא לכך היא המאבק שניהלה השנה בניסיונו של המיליונר סמי עופר לקרוא ל"מוזיאון תל אביב" על שמו. "המאבק החשוב הזה היה סמל, כי אין כאן מאבקים למען תרבות, אין אנרגיה לדברים שהם לכאורה שוליים", היא שוצפת "הבן שלי ניהל את הקמפיין הזה ואסף אלפי חתימות באינטרנט. זו הייתה שערורייה, נהיינו שלולית מסואבת של אנשים עשירים שמכתיבים כאן מה שקורה. 'מוזיאון תל אביב' מתקיים כבר עשרות שנים באותו שם. זה לא שסמי עופר קם בבוקר ואמר 'תשמעו יש לי הרבה כסף, אין לי ילדים ואני רוצה לבנות מוזיאון על שמי'. בבקשה, מישהו אמר לו לא לבנות? מדברים על מוסד קיים הבנוי על כספי משלם המיסים. מה לאיש הזה ולו? אגו מניאק שיש לו המון כסף, לאשתו יש הכול והוא רצה לתת לה מתנת יום הולדת אחרת ממה שהיא רגילה. אנחנו לא יכולים להיות פיונים על מגרש השחמט של סמי עופר, עם כל הכבוד לכסף שלו – שכמה חודשים אחר כך הוא קנה ציור של ואן גוך במחיר גבוה פי ארבע. אנחנו עניים מסכנים שהוא זורק לנו עצם – קחו עשרים מיליון דולר וקראו למוזיאון על שמי? זה עניין עקרוני, כמו שחשבתי שלא צריך לקרוא ל'מוזיאון ארץ ישראל' על שם גנדי, איזו סיבה שיקראו לו על שם עופר? הוא בנה את המוזיאון? זה היה החזון שלו? איפה הוא היה כשבנו את המוזיאון? הוא ראה פתאום שהמוזיאון מאד סקסאפילי לעיר תל אביב ומצליח ורוצה עכשיו שינכסו את זה לכרטיס ביקור שלו. שילך לבנות מוזיאון פרטי, עם כל התמונות שלו שנמצאות במונקו, שהוא לא יתן אותן אף פעם לארץ".

 

 

 

אבא שלי ממשיך להרגיז אנשים

 

     מעקב אחר קורות חייה של גמזו, רק יוסיף לבלבול אצל כל מי שינסה להגדיר אותה. "אני מגיעה לאמנות ממוסיקה ואני נזרקת אליה בעל כורחי", היא מנסה למצוא קצה חוט "רציתי בעצם להיות רקדנית בלט. למדתי בסטודיו של מיה ארבטובה ובמקביל למדתי מוסיקה והיא נעשתה כל עולמי. למדתי פסנתר וצ'לו. רציתי ללמוד מוסיקולוגיה אבל לאבי לא היה כסף והלכתי ללמוד ספרות כללית, שזנחתי מחוסר עניין. קיבלתי מלגה ממשפחת רוטשילד ונסעתי לשווייץ ללמוד רסטורציה. הייתי בת 23 והעיקר היה לעזוב את הארץ ולנשום אירופה. לא חשבתי שרסטורציה יהיה מקצוע חיי, אבל זה היה כמו שאישה מתחתנת עם גבר עשיר כפשרה,  אחר כך גיליתי שיש לו טחורים ואין לו שיניים, אבל החתן הזה על פניו נראה כפרנסה מובטחת. זהו מקצוע מאד נחשב שלומדות אותו רק בנות של עשירים הכי אצילות, שלא צריכות כסף אלא רק מכובדות. באירופה אדם צריך להיות קודם תרבותי. אצלנו בבית אנשים נשפטו לפי מידת היותם בני אדם ומשכילים. המון פעמים אבי נאלץ, בגלל ניהול 'מוזיאון תל אביב', לדבר עם אנשים לא משכילים אבל עשירים וזה היה משגע אותו שבעלי המאה יכתיבו לו. זו הייתה מלחמה מאד קשה, כי הוא היה איש מאד עקשן וללא דילמות בעניין הזה, חד וחלק. אנחנו די נגועים בכך, גם אני וגם אחי רפי שעובד בצומת הכי משמעותי במשרד החוץ, הוא בחיים לא יביא אלי לסטודיו אנשים או יעזור. חד משמעית. זה בכלל לא עלה אצלנו אף פעם על הפרק".

 

     ד"ר גמזו הוא גם אביו של הפזמונאי יוסי גמזו (מנישואים ראשונים) ורפי גמזו, לשעבר מנהל מחלקת ספרות ואמנות במשרד החוץ וכיום מנהל מחלקת תרבות וכלכלה בנציגות ישראל בטייוואן. "אבי היה איש נורא בודד. היה לו שני חברים, האחד שעבד בעסקי דלק וההובי שלו היה לחקור שמות משפחה יהודיים בצרפת במאות שעברו והאחר היה המתרגם חיים אברבייה, יליד תורכיה ואריסטוקרט אמיתי. לא היה לו חבר צייר ולא משורר, לא שחקן ולא פסל. אצל אבי היו גבולות נורא ברורים, שחור לבן, הוא היה מוכן להקריב את חברותו עם המשורר אלתרמן, אך לכתוב עליו את האמת. העימות שלהם נוצר במחזה 'פונדק הרוחות', שהוא לא אהב למרות שהיה עשרות שנים חבר נפש של אלתרמן וחלק איתו מיטה אחת כשהיו סטודנטים תפרנים בפאריס. מדי פעם אלתרמן בא אלינו שיכור מ'כסית', מקיא אצלנו בבית השימוש. הייתי בורחת ממנו כי לא יכולתי לסבול אותו, בגיל שמונה לא עניין אותי שהוא משורר לאומי, הוא הגעיל אותי וגם זה שהוא ישב עם המאהבת שלו ואשתו נשארה בבית. אבי היה אומר לי: 'משורר צריך לקרוא, צייר צריך לראות – לא צריך לחיות איתם, הם לא אנשים מתאימים לזה' ויש בזה המון אמת".

 

קימונו מכריות מתכת לניקוי

     בזירה של בני הזוג הדומיננטיים חוה וחיים גמזו, ניסתה הבת לגבש זהות שפויה משלה, עם תג משפחתי שהיה בלתי נפרד ממנה וממשיך לחיות וללוות את חייה עד היום. "אבי היה בעמדת כוח כזו, שאנשים רבים היו ממציאים שהם חברים שלו ושלי. שנים אחרי שנפטר, פגשתי מישהו שסיפר סיפורי בדים איך הוא מתרועע עם גמזו. הוא כעס עלי כשאמרתי לו שגמזו נפטר ומי אני שבכלל מתערבת. התנצלתי שאני מנפצת לו את הרושם וגיליתי לו שאני בתו של גמזו והוא נפטר מזמן. סושיאל קליימרס אני מתעבת. בחיים לא ריכלו אצלנו ובכלל לא ידעו מה זה. אמי הצפינה בארון גיליונות של 'העולם הזה' שהרבה לכתוב על אבי רק רכילות. אמי אישה מאד דומיננטית ומאד אשתו של אבי, מאד מאד נוכחת, שתמכה ועזרה לו באופן מאד משמעותי. היא לא עבדה בעבודה שהביאה לידי ביטוי את האישיות שלה. בעצם חייה נבעו ממנו, כל עולמה היה מה שקורה לו. זה נראה לי לא נכון. כשיש קשרים סימביוטיים בין בני זוג זה בסדר אבל לא כשכל הישות והקיום תלויים במישהו. מצד שני היו לה חיים מרתקים ליד אבי. היא פגשה את אנשי התרבות הכי מעניינים בעולם, כמו הצייר שאגל והפסל הנרי מור, הצטלמה עם כל המנצחים הגדולים בעולם. זה לא נחשב בעיננו סיפור להתפאר בו אלא זה חלק מהביוגרפיה. אני ברחתי מכל זה, הלכתי לישון כשכל החשובים הגיעו לביתנו, אותי זה לא סיקרן. שרדתי בתוך הפגזה אטומית. קודם כל צריך למצוא את עצמי. תראה כמה שנים לקח לי לגעת בבטנה של האישיות האמנותית שלי. כל הזמן הרי יצרתי אבל תראה כמה שנים עברו עד שהעזתי לומר שאני אמנית. יש אנשים שידעו את זה עלי מזמן. לא כל כך פשוט להיות מישהו שהוא לא 'בן של', כל אחד חושב שזו מילה כל כך מיוחדת, אך זה אוברווייט בלתי רגיל שאתה משלם עליו כל החיים. אבא שלי לא מפסיק להרגיז אנשים, עברו שנים אחרי שמת עד שהחלו להתרפק עליו. אמנים בכל מיני הערות סוגרים איתי עד היום חשבונות פתוחים איתו. זו אחת הסיבות שרציתי לנסוע מפה. אני מתעבת את הפתיחות של המוזיאונים. לאבי היה חשוב שכל המשפחה תהיה איתו, אבל הייתי עומדת וכל הזקנות האלה מקשקשות ביניהן ולא מקשיבות למה שאמר, בשביל מה באתן? כל הטקסיות המטומטמת שמישהו יושב וכותב שעות כדי לומר את דבריו והם באים במסווה שהם רוצים לשמוע".

 

 

 

 

"אשת העכביש", מחרוזת מגומי תעשייתי, כריות ניקוי, חרוזי זכוכית וכפתורים ו"עלי באבא", מפנינים וכריות ניקוי

 

 

 

 

סמי באמת היה צריך למות בחמש

 

     לאחרונה הוציא לאור "מוזיאון תל אביב" ספר המקבץ את הביקורות של ד"ר גמזו. "אני קוראת בו כל ערב, מאד שמחה שהוא יצא, ספר שכתוב בכל כך הרבה אהבה ואכפתיות ואומץ לב" מגיבה גמזו "אני מרגישה שאני הולכת בדרכו של אבי שהלך עם אמונתו. צריך הרבה אומץ לעשות מה שאני עושה כיום". יותר מכל הביקורות שכתב ד"ר גמזו, זכורה ביותר זו שכתב על ההצגה של עידו בן גוריון "סמי ימות בשש" והסתכמה בשורה אחת: "לדידי הוא יכול היה למות בחמש". האם זו ביקורת מזוקקת וחדת עין או מבקר המתפאר בשנינותו? את הד"ר גמזו בתפקיד מבקר האמנות של עיתון 'הארץ' החליפה מאוחר יותר הדה בושס, שביססה את דימוי המבקר הקטלני בביקורות מרות נפש משלה. האם  הד"ר גמזו יצר ז'אנר של ביקורת גומזת? "אבי תיעב 'חוכמס' וטען שהסכנה הכי גדולה לחוכמה זו ההתחכמות", מגינה גמזו בלהט "לא הבריקה לו כאן פתאום הברקה. זה שעות של עבודה, מחיקת עשרות עמודים עד שיוצא משפט אחד שמחליטים להסתפק בו. הוא לא היה מישהו ששולף מהשרוול חוכמות. זה נשמע כאילו גמיזה של שתי שניות שבאה לו בקלות וכך הרס את החיים למישהו. זה לצאת מזה בזול, לא להבין את האדם, התהליכים, הבגז' התרבותי שהוא בא ממנו, המחויבות והאחריות הבלתי רגילה שהיו לו לזה. זה נשמע משעשע אך זה היה לו מאד קשה, הם גם ידע שיתכן והוא מחסל קריירות של אנשים ויכול להיות שהוא חשב שזה לטובתם, במקום שיבזבזו עשרות שנים על קריירה צולעת, במקצוע שלא מתאים להם. הייתה המון חשיבה ולא איזו ביקורת מקסימה תצא, זה ממש לא העסיק אותו".

 

הוא היה ביקורתי גם כלפיך?

"אני באה מהבית הכי ביקורתי שאני מכירה. אבל הוא לא היה מנדב ביקורת, אם לא הייתי מבקשת ממנו. הביקורת אצלו לא הייתה קו אופי, אלא משלח יד. אבא שלי לא היה אדם ביקורתי, אבל הוא לא חס ממני. מגיל מאד צעיר הראיתי לו שירה שכתבתי והוא בעדינות היה אומר לי: 'ראי, זה נורא קל להתאהב בצירופי מילים, יש בזה קסם, היזהרי כי זו מכשלה, יש בזה מוקש. זה נורא נכון. כל האמנות היא בעצם סדרת מוקשים שהאומן צריך לדעת איך לא ליפול בהם. הפיתוי הכי גדול זה לעשות משהו שיתפוס ויצליח. הוא אמר 'נסי לוותר, שימי בצד ותגידי אולי אני אשתמש בזה פעם אחרת ואולי לא'. זה מקלקל את חוש המידה".

 

מה אביך היה אומר על העבודות שלך היום?

"הוא כל הזמן יושב לי בראש ומדריך אותי, אני מודה. מישהו אמר לי: 'אל תפחדי מהיפה'. זה משהו שהמון אומנים בארץ פוחדים ממנו ומשתדלים במכוון שעבודותיהם לא יהיו יפות. יש תסביך איך להיות אומן ולא לעשות אמנות יפה שמתחברת ישר עם דקורטיבית. כשדני קרוון התחיל את הקריירה שלו כולם קראו לו 'דקורטור'. העבודות שלי עשויות לעורר ביקורת כי הן יפות. אני קוראת את זה בעיניים של אנשים, שזה לא נחשב כי זה 'אובייקטים דקורטיביים'".

 

אביך גמז בזמנם מה שהפך עם הזמן לאושיות תרבות אצלנו, כמו המחזה "מלכת האמבטיה". הוא לא טעה?

"חנוך לוין הוא מחזאי ענק עם מעט מאד אמפטיה למין האנושי. אתה יוצא מהצגה שלו ואומר האיש הזה שונא בני אדם. אין לו חמלה, הכל כל כך קשה אצלו, החיים הם שחור ולבן ומאד נבזיים, אין דמות אחת חיובית".

 

הוא גמז גם את אפריים קישון. מה אביך אמר על המושג שהמציא 'לגמוז'?

"הוא לא עשה מזה כל כך עניין. לא התבשם בזה. רק אותי העמידו מול הלוח בכיתה לעשות הטיות של הפועל".

 

אחיך המשורר והפזמונאי יוסי גמזו כתב שירים שהם נכסי צאן ברזל, כמו "אילו כל האוהבים", "זוהי יפו", "כל הכבוד", "סימן שאתה צעיר" ו"סתם יום של חול". אין ביניכם אחוות יוצרים?

"הוא חצי אח, מנישואים ראשונים של אבי. אני לא בקשר איתו. הוא ניתק קשר עם המשפחה וכל סוג של מגע איתו נהיה מורעל בסופו של דבר ומזיק. משפחה זה לא דבר קדוש בעיני. קיבלתי כל מיני ריקושטים ממשפחה ואני לא סוגדת לעגל הזה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כיסוי בקידוש לשבת וחג מליפה וריצ'רצ'ים, שרשרת מעלוני פרסומת

 

 

 

 

בדידותה של הרצה למרחקים

 

 

 

     התא המשפחתי של גמזו בנוי ממנה ומבנה כאם חד הורית. זוגיות כזו שתדע להכיל אותה וגם לאפשר לה חופש ליצירה אמנותית אינטנסיבית, היא אצלה יותר משאלת לב מאשר יעד. "יש לי חברה איטלקית דתייה שאני שואבת הרבה כוחות ממנה", היא מגלה "היא אדם מאושר עם יכולת אותנטית להיות מאושרת. היא נשואה כבר מאתיים שנה, זו חוויה משפחתית אצלם והיא ובעלה מסתכלים זה בזה בהערצה אמיתית. זה מופלא בעיני. אני בשום גלגול לא יכולה להיות כך כי יש לי המון אגו, כי אני רוצה שמה שאני אגיד שיהיה חשוב ומשפיע, לתקן את העולם, לשנות ולהיות משמעותי".

 

בן זוג משמעותי פוגע בזוגיות?

"כמה גברים יכולים להיות ליד נשים חזקות? שלא אהיה האישה הקטנה בפינה שאומרת רק מה שמתאים. אני צריכה מישהו שיכול להכיל אותי. אני אדם אוטרקי, מספק לעצמי כוחות נפש ועניין. המוכנות לזוגיות אצלי נוצרה רק עכשיו כשהבנתי שגברים ונשים הם שני עולמות שונים לגמרי, שאם יש ביניהם חיבור זה נס. בצעירותי ציפיתי לדיאלוג במישור הטלפתי. יש את זה הרי רק בספרים. הציפיות שלי מגברים היו מנותקות מהמציאות – הרגישות, התובנות, השיתוף, אמפתיה. יש כאלה, אך זה נדיר ואני לא רוצה להיות עם הרוב שהדברים הלא נדירים קורים להם. אני לא בטוחה שבארץ דברים כאלה יכולים לקרוא. האנרגיה שבמקומות אחרים יכולים להוציא על טיפוח אהבה וזוגיות, לא נמצא כאן לאנשים, אין לזה כאן מקום, החיים בארץ שוחקים, אנשים מצולקים ומבותרים. אני לא רואה את מה שאני קוראת אהבה בשום זוגיות כאן. אהבה זו טריטוריה, אנחנו עסוקים בלכבוש טריטוריות אחרות. אני לא רוצה שיהיה לי 'גם חבר' או 'גם בעל', אלא משהו מאד משמעותי, לא באמצע".

 

הרי רוב חברותיך נשים דעתניות ומצליחות – ונשואות.

" לא הייתי רוצה להיות בעלה של אף אחת מהן".

 

     שיחה עם גמזו נקטעת כל כמה דקות בשיחה טלפונית עם הבן באירופה וניכר כי השניים מעורבים זה בחיי זו, כאילו אין מרחק גיאוגרפי המפריד ביניהם. "נסעתי הרבה לחו"ל ותמיד חזרתי. אני מאמינה במקום הזה", היא אומרת "הבן שלי יואל לא חיי כאן מגיל 15. לא רוצה שיקראו לו אחי ויסתחבקו איתו, הוא לא נראה מכאן לא בחזותו, לא באוצר המילים שלו ולא מנטלית. מאד קשה לו כאן, אני מבינה אותו אבל פוחדת שהוא יקים שם משפחה רחוק ממני, למרות שאני לא רואה אותו חוזר הנה".  

 

www.mikigamzou.com