גלויות מהעולם

 

 

 

 

1

ספריה משיש ואמבטיה מזכוכית. הקדמה הטכנולוגית נתנה למעצבים דרור לעשות שימוש בלתי שגרתי ונועז במוצרים שבעבר היו מוגבלים לחומרים מסוימים בלבד. כידוע ספריות עוצבו בעיקר בעץ ואמבטיות מחרסינה לבנה. מארק ניוסון הציג לאחרונה בגלריה גגוסיאן בניו-יורק ספריה משיש קררה אפרפר, במהדורה מוגבלת. ניוסון בן ה-43 נחשב כיום כאחד מעשרת המעצבים הידועים והמשפיעים בעולם, המעצב הכל מכיסאות וכלי בית, דרך אופניים ומכונית קונצפט ועד למסעדות ופנים של מטוסי נוסעים. הוא נולד בסידני אוסטרליה ונוהג להעתיק את מגוריו מדי כמה שנים וכך שהה בטוקיו, פאריס ולונדון. את הקריירה שלו החל כפסל, וסגנון העיצוב הפיסולי שלו ניכר היטב בספריה זו כמו בשאר מוצריו, שאף הם עשויים מחומרים לא שגרתיים כמו כורסאות אלומיניום, שהידועה שבהן "כורסת לוקהיד" הנראית כלשון ארוכה מאלומיניום ועשתה לפני שנה היסטוריה, כשנמכרה במיליון דולר במכירה פומבית של סותביס בניו-יורק.

אלסנדרו לאנרדה עיצב מצידו ל"טריסה" האיטלקית אמבטיה בקווים מינימליסטיים, נקיים וישרי זווית – עשוייה זכוכית שקופה. את שפת גוף האמבטיה וקצות משעונותיה ריפד בציפוי רך בצבע יין אדום. כשהאמבטיה מותקנת ברצפה מבריקה, מתקבלת תחושה זכה כבדולח.

 

2

ג'וק בראש. החזרה לטבע הניכרת בעיצוב העכשווי, כבר הביאה לנו נברשות ורהיטים מענפי עצים, שרפרפים וריצוף מחלוקי נחל, שטיחים משיער סמור דרום אפריקאי ואהילי מנרות משיערות זנב סוס. היא גם הביאה לעשרות רהיטים ומוצרים עתירי דימויים של בעלי חיים: ציפורים ופרפרים קישטו כמעט כל דבר – טפטים, כלי אוכל ורהיטים וראשי צבאים מעץ הפכו לקולבים, מנורות וסתם קישטו קירות בתים כזכר לפוחלצים של בעלי הטירות והאחוזות שפיארו את עלילות ימי הצייד שלהם ביערותיהם. בסטודיו "פרונט" משבדיה עיצבו אפילו מנורה העומדת על ראש סוס וראש חזיר-בר. חברת טקסטיל איטלקית הלכה עם זה רחוק גם כן, אולי תגידו שרחוק מדי והיא מוכרת ציפויי כרים, סדינים וטכסטיל לחדרי שינה ממשי רך ויוקרתי, מלטף בחושניות ו…מקושט בהדפסי עשרות ג'וקים ורמשים צבעוניים.  

 

3

יצירות קומיקס בסלון. לא כל צרכני האמנות מחפשים יצירות בעלות ערך שוק היסטורי או כלכלי, ששייכים לתקופה הכחולה והנדירה של האומן. יש כאלה המחפשים יצירות אמנות התואמות לספה הכחולה שלהם וסתם ממלאים יפה את הנישה שבין הוילון לחדר השינה. יש כאלה שמחפשים שיצירת האומנות תשדר אמירה כלשהי, המעידה על טעמם המשובח של בעלי הבית ויש כאלה שסתם רוצים שהיצירה תהיה צהובה, כי זה מתאים לצבע הוילון. כרזות לעומת זאת, שימשו בהרבה מקרים ליצירת אווירה – כמו כרזה של האמפרי ואינגריד מקזבלנקה בחדר השינה, או לאמירה פוליטית או חברתית, כמו פוסטר של טרטאקובר נגד הכיבוש. באירופה פושטות כעת כרזות ממוסגרות במסגרת איכותית – ובכולן דימויי קומיקס. ממיקי-מאוסים בסגנון קיית הרינג ועד לקומיקס של יפיפייה אדמונית, שכאילו נלקחה מחוברת של ספיידרמן, האומרת: "הציור הזה איום ונורא… אבל הוא תואם לספה שלי, אני כה מבולבלת".  

 

 

 

 

4

הכי סקסית על השולחן במשרד. מנורות שולחן משרדיות מעוצבות לעילא יש לרוב, חלקן זכו בפרסים יוקרתיים, כמו מנורת הזרוע הכסופה של אנטוניו צ'יטריו שזכתה ב"רד-דוט" הנכסף וחלקן מרכיבות את ההיסטוריה של העיצוב, כמו אצלנו מנורת הזרוע מאטב כביסה ואהיל פלסטי של "פלסטיק-פלוס", מתקופת הזוהר של רחוב שנקין. אבל אין סקסית יותר מאשר מנורת השולחן המשרדית הפשוטה והמוכרת, שזכתה עד היום להכי הרבה חיקויים וגרסאות והופיעה גם בגרסה מוגדלת, בגודל של אדם ממוצע, להצבה כמנורת רצפה והיא מעניקה לחלל תחושה של עליסה בארץ הפלאות. זו עוצבה בידי גטאנו פשה האיטלקי ב-1970 והפכה לאייקון הכי מוכר בעולם של מנורה זו. המעצב הישראלי החי בניכר, רון גלעד, עיצב נברשת משרדית המורכבת מריבוי מנורות זרוע משרדיות פשוטות ונראית כעכביש ענק. היא נוכסה מיד לקטלוג של חברת "מואי" ההולנדית, של המעצב מרסל וונדרס.

 

5

נייר עבודה. דווקא בעידן בו הטכנולוגיה מציעה אמצעים מרחיקי לכת בשימוש בחומרים מהפכניים, כמו אלומיניום מוקצף ופולימרים מגוונים, משתעשעים מעצבים ביצירת מוצרים – העשויים מנייר פשוט דווקא. ניקולה אנריקו סטאובלי, ארכיטקט שוויצרי, מצא שקרטון קל משקל וניתן למחזור הוא חומר מצוין לייצור קולקציה של רהיטי ילדים. יש בזה אמירה ברורה כנגד תג המחיר הגבוה שעל הרהיטים המעוצבים העכשוויים, מה גם שהוא מציע לכולנו ליצור לנו אותם בשיטת עשה זאת בעצמך. מה שצריך זה רק קרטון, סכין חיתוך, סרגל, דבק, מסקינטייפ ומעט חריצות. 

הכל תלוי בעיצוב החכם: מייקל מרדית בנה מערכת תלייה שלימה, בהשראת צמח הקיסוס (אייווי) המטפס הנפוץ בארה"ב – כולה מנייר. המבנה שלה חזק דיו כדי להחזיק בגדים תלויים. ג'אן סטאק מפלורידה היא אמנית הידועה בפסלי הנייר התלת מימדים שהיא יוצרת. היא משתמשת במשטחים נייר לבנים ועבים, הנראים תמימים ושקטים ובמעט חיתוכים היוצרים במומחיות צורות מורכבות, היא מגלה את הניירות הצבעוניים שהיו קבורים מתחת והללו מתפרצים החוצה בצורה מרהיבה של צבע. את הטכניקה היא פיתחה כשהייתה צעירה תפרנית שטיילה בפרובאנס: "לא היה שם ציוד לעבודת אמנות, אבל הנייר היה זול אז קניתי ניירות והתחלתי לעשות ניסיונות", היא מגלה.

 

 

 

 

6

רומנטיקת קומיקס. מארק טיטצ'נר (35) עלה לכותרות עתה לאחר שזכה בפרס טרנר הבריטי היוקרתי, המכתיר מדי שנה את האומנים שיהוו את סיפור ההצלחה הבא בסצנת האמנות. הפרס הנכסף שימש כקרש קפיצה לאמנים ידועים כמו דמיאן הארסט ואניש קאפור. האמנות של טיטצ'נר הינה אמנות מסחרית, גראפית, רומנטית אך עם השפעות של ויליאם בלייק מצד אחד וגם של קומיקס, עטיפות תקליטים ומוסיקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

7

הכל תלוי. Flensted Mobiles הוא מותג של מוביילים עדינים המיוצרים בעבודת-יד, המנוהל בידי זוג אמנים דניים בשם אולה ואשתו אסא. המותג נולד על-ידי הוריו של אולה לפני יובל שנים, יחד עם אולה עצמו. זוג האמנים חיים באי הדני הפסטורלי פונן, מקום הולדתו של הנס קריסטיאן אנדרסון, שללא ספק תרם ולהרמוניה המאפיינת את המוביילים. אלה שואבים השראה מיצירות האמנים הנודעים מירו וקלדר, או יוצרים הפשטה צורנית של בעלי חיים כחתולים, כבשים, וסוסים, במינימיזציה אלגנטית. מלאכים ופיות שמימיים מופיעים אף הם במוביילים, עם ראשי זהב נוצצים ולבבות קטנטנים. המעצבים הקדישו סדרת מוביילים שלימה לילדים, תוך תפיסה של ילדות נאיבית ופשוטה עם דימויים שובבים ונקיים של חיות ויצורים משובבי לב. המוביילים נמכרים במוזיאונים היוקרתיים בעולם, כמו הגוגנהיים ומומה בניו-יורק וטייט מודרן בלונדון והם הגיעו עתה גם ארצה לבית העיצוב היוקרתי "ארביטמנ'ס" בתל-אביב.

 

8

אישה בעולם של גימיקים. רבים ממעצבי העל מפגינים מפגינים התנהגות אקסצנטרית ומלווים את מוצריהם בגימיקים שונים: למשל, מרסל וודרס מצטלם עם אף של ליצן מוזהב לאפו ומצלם את הרהיטים שלו עם דוגמנים כושים, גמדים וזקנות עירומות. ג'יימה חיון מצטלם עם אף ארוך מקרטון המוצמד לאפו, מפסל תרנגולות ירוקות ענקיות מקרמיקה ומשרבט אילוסטרציות על קירות החללים שעיצב. כל זה עוד בטרם הזכרנו את היהירות המתבדלת והסנובית של פיליפ סטארק. לעומתם מפגינה פטרישיה אורקיולה התנהגות מקצועית שמרנית ורצינית, למרות שהיא תפסה מקום מצוין בצמרת מעצבי-העל. היא מתבלטת כאישה בעולם של מעצבים גבריים והעבודות שלה מאופקות, לא "צורחות עיצוב" למרחקים, אך שובות לב ומרגשות גם כשהן עשויות מחומרים פשוטים ואפילו אנכרוניסטיים, כמו שולחנות קפה אלה המצופים בפורמייקה של הפיפטיז.

 

front design

 

monica forster

9

השבדים מרחפים. מוניקה פורסטר אחראית לכמה מהמוצרים הידועים ביותר בשבדיה ונחשבת כיום כנציגת הדור הצעיר של העיצוב השבדי. סגנונה מושפע מהאזור הארקטי הצפוני בו היא נולדה וגדלה: צורות טהורות ופשוטות, רובן בהשראת הטבע, אך עם זאת גם ניכרת בהם סקרנות אדירה לחומרים וטכניקות חדישות.  בהשפעת הטבע היא עיצבה שולחן קפה בשם "בריזה", שהמשטח הדקיק שלו נושב, מרחף ונעלם לו כבריזה מענגת ומכסא האודיטוריום הנשכח והבנאלי יצרה שירה של עיצוב תעשייתי, כשהעניקה לו עיצוב זורם ומרחף בהשראת הבריזה וכינתה אותו "פלו" (מרחף). לעומתה, עיצבה קבוצת העיצוב היצירתית ובולטת ביותר כיום, "פרונט", שידת מגירות המרחפות באוויר.

 

 

 

 

 

 

 

 

10

מפצח האגוזים. ואי אפשר בלי מוצר המעוצב ברוח חג הפסח הקרב: מפצח האגוזים הראשון אשר זכה בפרס העיצוב היוקרתי "דיזיין+", מעוצב בצורת קונוס ומפצח אגוזים בגדלים שונים באמצעות שתי ידיות המופעלות בלחיצה. ליצירה קוראים "דרוסלמאייר", שם המסגיר את מוצאו משבדיה והוא קרוי על שם אותה דמות מסתורית של בונה הצעצועים והבובות שהעניק לקלרה את מפצח האגוזים ביצירת הבלט האלמותית של צ'ייקובסקי. זוהי מתנה מושלמת לחגים, שכן עדיף לפצח אגוזים בסטייל ולא באמצעות השיניים, גם אם הן שיני זהב. לרגל החג מגיע המפצח עטור התהילה ארצה ויימכר ברשת הביטאט.

 

 

 

פורסם במגזין העיצוב של עיתון "הארץ"

 

 

יוצאים מהקופסא

 

 

 

היכל התרבות ברחובות, בצורת פרח. אדריכל חיים דותן

 

"זו איננה תערוכת אדריכלות אלא חגיגה לרוח האדם וליופי הטבע", מעמיד חיים דותן (54) דברים על דיוקם, למי שמבקר בתערוכתו הראשונה שנפתחה לפני שבוע בנמל תל אביב. האדריכלות שבתערוכה, כמו האדם שיצר אותה, רבת פנים ותחומים: חוקרת וחסרת מנוח אך מטיפה לשקט ושלווה, מדברת על איזון והרמוניה אך מפירה אותו בהבעה יוצאת דופן ונונקונפורמיסטית, מעריצה את חוסר הצורה ואת האמורפיות של הטבע ההיולי ובה בעת עושה שימוש וירטואוזי בטכנולוגיות וחמרי בנייה מתקדמים.

 

 

קמפוס האוניברסיטה באשדוד. אדריכל חיים דותן

 

משרדו של דותן עסוק בתכנון פרויקטים פרטיים וציבוריים רחבי היקף באסיה, באפריקה, במזרח אירופה ובישראל ובתערוכתו הוא מציג מבנים ובתים שתכנן לצד בתים בשירים שכתב, צילומים שצילם ופסלים שפיסל. אלה מציגים את החשיבה התיאורטית המלווה את עבודתו האדריכלית, המחזיקה בתפיסות שחוקות שאמנם אין בהן חידוש ושהפכו עם הזמן לפופוליסטיות בגלל פשטנותן – כמו השלמות שבחזרה לטבע וחיפוש שלווה בפנימנו במקום ברחבי תבל – אבל הן הרי תמיד נכונות ועוצמת היצירות של דותן, איכויותיהן וכנותן – משכנעת. והרי מה שקובע בסופו של דבר זו התוצאה הסופית.

 

 

 

"העבודות שלי בתערוכה הן אמצעי להציג דרך חיים שאני מסב את תשומת לבנו אליה" מסביר דותן, "אנו חיים במאה עתירה באמצעים טכנולוגיים, מידע שוטף מהמון ערוצי תקשורת, שטיפת מוח של מפרסמים ולחץ אדיר בגלל הצורך לשרוד. בנסיבות אלה צריך ליצר סביבות חיים שיאפשרו לכולנו שקט נפשי". דותן לא מוצא זאת בסביבת החיים הנבנית עבורנו עתה: "תוחלת החיים מתארכת וצפיפות האוכלוסין גדלה בצורה בלתי נתפסת, עוד מעט החלום שלנו לבית קטן עם גג רעפים וגינה יתחלף בחלום בלהות של מגדלים. אלה נבנים עתה במהירות מסביבנו ויוצרים חומות שנעשות גבוהות ורחבות יותר. הצליחו לדחוס כבר 55 יחידות דיור לדונם ובהונג קונג הגיעו כבר ל-150 יחידות דיור לדונם. מה גם שהחברה הצרכנית גורמת לנו להקדיש הרבה משטח הבית לאחסנה חונקת של מוצרים שאין לנו באמת צורך בהם. החומות האלה הם מחלת איידס, האפידמיה של האנושות. בערים רבות כמו סן פאולו, במקסיקו ועד למזרח הרחוק החומות כבר חוסמות את השמש, הרוח והטבע. 100 משפחות גרות במגדל ואף אחד מהם לא מכיר שכן אחד שלו".

 

 

 

סורן קירקגור אמר שפילוסופים הם אדריכלים שבונים בתים שאף אחד אינו יכול לגור בהם. אדריכלים יודעים להציג משנה אדריכלית חוצבת להבות ולבנות מגדלים של מילים, שלא תמיד הולכת יד ביד עם התוצאה המעשית והעשייה האדריכלית שלהם. דותן לעומת זאת כן באמונותיו, מקורי והולך בנאמנות בעבודתו אחר משנתו התיאורטית (דבר הראוי לציון ולו רק בגלל שזו לא לוקה בתמצות אדריכלות ממגזינים מאמריקה). האדריכלות של דותן מציעה פתרון חילופי לבריחה מהעירוניות אל הטבע – ביצירת סביבות חיים ששואבות השראתן מהטבע. "לצורות אמורפיות אין אמנם 'סטייל', אבל כך גם ההרים והאגמים, השמיים והרוח" מסביר דותן את עיצוב מבני הציבור והאוניברסיטאות, בתי-המלון והתעשייה שתכנן. "בנייני הקופסאות המרובעים שמסביבנו עומדים כמו במסדר ולא מדברים זה עם זה וכל אחד מתנשא ואומר שהוא יפה וגבוה יותר. אבל בטבע ההר, האגם והיער כן מדברים אחד עם השני". דותן גורס שהמפתח להתמזגות ההרמונית בין הבניינים נמצא בחללים שביניהם. נהוג לתת משקל עיקרי למבנים עצמם והחלל שביניהם הוא חלל ריק ולא חשוב, אך דותן מייחס לו משמעות רבה יותר מאשר לבניינים עצמם וטוען שעיצובו יגרום להם לחבוק או לשוח זה עם זה ולטשטש את האינדיבידואליות המנוכרת שלהם.

 

 

הפסלים בתערוכה ממחישים את הצורניות שבה משתמש דותן. הוא מאמין שגיאומטריה מרובעת וישרת זווית גורמת למבנים להיות קפואים וליצור תחושה חוסמת, כמו קיר בטון אטום ואילו צורות אמורפיות כמו בטבע הן דינאמיות, זולגות וזורמות. כך הוא תכנן את "בית-הספר האמריקאי הבינלאומי לילדים" באבן-יהודה (עם פלסנר אדריכלים), שהילדים כינו אותו "מגניב". בית הספר תוכנן ככפר הטובל בטבע עם ככרות, חצרות פנימיות ומבנים עגולים המזכירים גבעות. מבנים מעוגלים המחבקים ומלטפים זה את זה את זה ומצופים בהתזת בטון רכה בצבע חול ים. תקרת הספרייה שבלב "הכפר" הייתה שקופה ופתוחה לשמיים ובתוך הספרייה נבנתה בריכת דגי זהב שלגדותיה עצים קטנים. "זה יצר שקט הנדיר במוסדות חינוך, כי התלמידים יושבים מול הבריכה ומשוחחים בשקט כשהם צופים בדגי הזהב או מביטים לשמיים", מסביר דותן. לאחרונה זכה דותן בתחרות לתכנון "קמפוס האוניברסיטה באשדוד" (200 דונם) והוא מעניק לו צורת כר דשא ענק כשהמבנים של המוסד מסודרים סביבו כמו סלעים מעוגלים, בדומה לגן סלעים יבש עם זן שקט ביפן הקלאסית.

 

 

אתה מבטל במחי יד גורף שפה אדריכלית "מרובעת" ו"ישרת זוויות" שמאפיינת את מיס ואן דה-רוה, לה-קורבוסייה, לואיס קאהן וכל זאת עוד בטרם הגענו נניח ל"מרכז פומפידו"?

"אתה מביא מבנים יחידים ואני מדבר על המכלול האורבאני. קח בית שכל אחד מהם תכנן ושים מאה ממנו אחד ליד השני – נקבל רעש ויזואלי איום ונורא. כולם יחידי סגולה וגאוניים בקנה מידה היסטורי, אך איני מתייחס למבנה כפסל אחד, אלא מה קורה לנו כשאנחנו לוקחים את המבנים ויוצרים חומות כי הם לא מתייחסים זה לזה. אנחנו מרגישים אז בקניון של אבן. זה מה שקורה כיום במגדלים היוקרתיים האלה בצפון תל-אביב. חייבים לשנות את כל זה לפני שנגיע לקטסטרופה אורבאנית ולכן אני מדבר על חשיבות החללים בין הבתים, השכונות והרחובות, מול הצפיפות הדחוסה של האוכלוסייה. זו ליבת התערוכה שלי – איך אפשר לחיות חיים שקטים ויפים בצפיפות גבוהה מאד".

 

 

 

 

בתערוכה יושק ספר שירים שכתב דותן "אחרי הגשם". "כל שנה אני יוצא לשייט בקיק באגמים בארה"ב או מסתובב ביערות ומתחבר לגן העדן. שם כתבתי את השירים. השירים קצרים כמו בהייקו יפני, אך מביעים את היופי השקט הנמצא בטבע. השירים והתמונות שצילמתי מציגים את הטבע הנהדר הזה שאנחנו הורסים בזיהום, עקירה והרס". אומר דותן וממחיש בשיר שהוא מקריא: "בלב הערפל, אתה נסחף בשלווה בגלי האגם אל מאומה" ומיד מסביר "המאום הוא השקט הנפשי בלב אגם כשהבוקר רק מתחיל להתעורר". שיר קצר נוסף: "אחרי הגשם, יהלומי טיפות מים, הם הקן של העכביש" ואחר "'במעבה היער, הולך בעדינות, בין טיפות אור יקרות".

 

 

 

 

הד במדבר, עד 26/4/08. זהזהזה גלריה לאדריכלות, מבנה 12 נמל תל-אביב. כל יום 11-20, שישי (10-18), ביום ב' סגור

 

 

הסרוויס המתרוצץ מכפר סבא הגיע לאירופה

 

 

 

 

שלוש נשים מעודנות ישבו בנחת וניסו ביחד לשתות תה מספלי חרסינה אנגליים מעודנים, אלא שהספלים ברחו להן מהידיים. הנשים פוסלו מקרמיקה בגודל טבעי ולקחו חלק בתערוכת יחיד בגלריה העירונית ברעננה, של רונית ברנגה, קרמיקאית צעירה (35) היוצרת בסטודיו שלה בכפר סבא כלים שימושיים לצד עבודות פיסוליות המוצגות בגלריות בארץ ובעולם. "ביקשתי לתת חיים משל עצמם לחפצים דוממים. הפרעתי לסיטואציה של טקס תה מרגיע ואינטימי ונתתי לסרוויס זכות החלטה עצמאית – לקום וללכת כי לא בא לו להשתתף באירוע", מסבירה הקרמיקאית הג'ינג'ית. לכלים פוסלו אצבעות והם העניקו להם את התחושה שהם בורחים מידי הנשים ומתרוצצים מסביב כנמלים.

 

 

 

 

הנשים עטו מסיכות על פניהן, גם זה כחלק מהתערוכה – מסיכות מקרמיקה, שמיזגו וטשטשו את הגבולות בין המסכות לפנים של האנשים שלבשו אותן. לתערוכה כולה קראו "קליפות של כנפיים", על שום כנפיים שהוצגו בה – חסרות תועלת, שלא מסוגלות לעוף, כמו כנפיים מזהב המוצמדות בסיכה דקה ללוח, כאוסף כנפי פרפרים מתים.

אבל אין ללמד מכך ולא כלום על האמביציה של היוצרת שדווקא מצליחה לעוף רחוק: בחדשים האחרונים הציגה ברנגה את עבודותיה בשלוש תערוכות בינלאומיות במילאנו ובלונדון, שם הן זכו להד רב, במיוחד עבודת "הסרוויס המתרוצץ": "הוא 'מתרוצץ' כעת באתרי אינטרנט בכל העולם ובכל יום אני מגלה אותו באתר אחר ביפנית, רוסית, הונגרית, איטלקית, ספרדית, אנגלית ואני מקבלת המון אימיילים", מתרגשת ברנגה "וכעת ביקשו ממני תמונות של עבודותי לקטלוגים של עיצוב מאיטליה, מהונגריה ומבולגריה".

 

 

 

 

"רציתי להפסיק ללמוד באוניברסיטה על יצירה וממש ליצור.

בעבודה בקרמיקה נוצר קסם ונולדת עבודה שאין לך לגמרי

שליטה על התוצאה הסופית והיא תמיד מפתיעה".

 

 

רונית ברנגה לשה בסטודיו שלה בשרון. צילום: רמי זרנגר

 

ברנגה יוצרת בסטודיו שלה בכפר-סבא, עיר בה היא מתגוררת עם איש מחשבים, בזוגיות שהניבה שני ילדים קטנים. לקרמיקה היא "נשאבה" לדבריה, אחרי לימודי פסיכולוגיה וספרות באוניברסיטה. "האפשרויות ליצור בחומר הזה אינסופיות – במשטחים, באבניים, עם הדפסים, שכפולים… והקסם באקראיות, שאף פעם לא ברור איך תיראה התוצאה הסופית, פותחים את התנור ותמיד זה מפתיע", היא אומרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

www.ronitbaranga.com

 

 

 

ישמרנו מהשימור

 

כולם תמימי דעים בחשיבותה של תוכנית לשימור מבנים המייחדים את תל אביב ומורשתה, אך מסתבר שלשימור המוערך יש גם השלכות שליליות. רובן מאששות את התחושה שתל אביב הופכת להיות עיר לעשירים בלבד המנכסים את שכיות החמדה האדריכליות של העיר

 

 

 

אמנות סביבתית, זאת יודע כל ראש עיר, חשובה בעיקר בגלל השפעותיה על ערך הנדל"ן ושכונת אמנים הופכת עם הזמן לניחוח תרבותי יוקרתי שאפשר לעטוף איתו סחורה נדל"נית ולהעלות את מחירה.

 

 

הדיון בהשלכות אלו עומד בבסיסו של כנס חוקרים פתוח לציבור בשם "תל אביב – מאה פחות שנה: מורשת ושימור בהערכה מחדש". "שמו של הכנס הוא הצהרת הכוונות שלנו", אומרת ד"ר עירית עמית-כהן מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל, שמארגנת את הכנס בשיתוף המחלקה לגיאוגרפיה וסביבה וארגונים נוספים. "אנו מבקשים לעצור לרגע – שנה לפני חגיגות המאה שרק מהללות ומשבחות – וליצור דיון ביקורתי על ההשלכות הכלכליות והחברתיות השליליות שיש לתופעת השימור".

מוספי הנדל"ן בעיתונות משקפים השלכות אלו. הם גדושים בהצעות לרכישת נכסים ומבנים לשימור בעלי ייחוס היסטורי, תוך ניצול חוסר ההבנה של הציבור הרחב. מבנה לשימור הוא סחורה חמה כיום בשוק הנדל"ן, בדיוק כמו פנטהאוז ברובע אמנים. אבל העשירים מעלים את מחירי הדירות בשכונות האמנים ומבריחים אותם ממנה, והם גם אלה שהופכים את אזורי השימור הציבוריים לגינה הפרטית במתחם המגורים היוקרתי שלהם. כך קרה למשל עם בית שלוש, בית בעל ערך היסטורי אדיר שנמכר שנמכר לטייקון היי טק בסכום עתק של מיליוני דולרים.

הדיל שעושה העירייה עם היזמים הוא כזה: אתם תשקיעו בשימור נכס ציבורי ובתמורה תקבלו זכויות בנייה נדיבות. כך יזם שמשקיע בשימור מפעל "נחושתן" (שבדרך יפו) מנצל את הזכויות הניתנות לו ובונה לצד המפעל מגדל ענק הממוקם בנווה צדק; מגדל המפנה עורף למרחב העירוני בתוכו הוא קיים. המפעל המשומר הופך במקרה הטוב למונומנט אמנותי, מבואה המקשטת את הכניסה למגדל.

"השימור הוא מנוף כלכלי כדי לבנות מסביבו מגדלים", אומרת עמית-כהן "אזור הקריה, למשל, עבר שימור מבורך אך הפך לפארק עירוני של מגדלים הצצים סביבו. במקרה הטוב הוא מעניק פינה שקטה לעובדי משרדים בהפסקת הצהריים. ככל שהמודעות לשימור הולכת וגדלה, מצטמצמת האוכלוסייה שנהנית ממנה. כך זה גם ב'מתחם התחנה' ובמגדל נווה צדק".

נקודות המוצא של המרצים בכנס מגוונות: שמאות, משפט, חברה ואדריכלות. בין המרצים נמאים טובי החוקרים העוסקים בתחום: פרופ' מרגלית שילה, פרופ' סטיב ברנר, ד"ר מיכאל סופר והאדריכלים ד"ר פארה גולדמן, שמואל גרואג, פרופ' ניצה סמוק, מיכל פירסטון, פרופ' סעדיה מנדל ואמנון בר-אור. גם היבטים פוליטיים חברתיים יהיו בכנס, כמו איך הבאהאוס נועד בעצם "לכבס" את בתי הערבים ולהפוך את תל אביב לעיר חדשה, לבנה, צחה ונטולת עבר.

 

אוניברסיטת בר אילן אולם הסנט (פלדמן), יום חמישי 13/3/08, 09:00-18:30.

פורסם בטיימאאוט תל אביב 6/3/08