פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה

  

שער הגיליון הראשון של מגזין DOMUS ישראל

 

מאת אדריכלית ד"ר הדס שדר

עורכת האדריכלות במגזין DOMUS ישראל

 

במה נבחר? האם נבחר לנו את הדיון ב"מקום הקטן" שמצמצם עצמו לאסתטיקה ולחומר, אן שמא נבחר להיכנס לדיון ב"מקום הגדול" והאינסופי של יחסי הגומלין בין החומר לרוח, לתרבות, להיסטוריה, לאידיאולוגיה? שאלות אלו אפפו את השולחן מסוגנן הרגליים שבמרכזון השכונתי שבשכונת "מורשה"

 

חברי מערכת 'domus' ישראל, הצוות המייסד: אדריכלית עדנה לרמן (עורכת תכנון עירוני ואזורי), אדריכל ד"ר מיקי חיוטין (קיצוני משמאל, אדריכלות), אדריכל פרופסור זאב דרוקמן (במרכז, בגבו, אדריכלות), אדריכל יוסי קליין (משמאל, בגבו, אדריכלות), אדריכלית היידי ארד (במרכז, עיצוב פנים),  אדריכלית ד"ר הדס שדר (האשה באדום, עורכת אדריכלות), פרופסור רון נבארו (עיצוב תעשייתי), חגי שודרון (קיצוני מימין, עיצוב תעשייתי), רותי דירקטור (אמנות), חגי שגב (ימני בשורה הרחוקה, אמנות), דינה שהם (משמאלו, מעצבת המגזין), גיורא אוריין (זבוב על הקיר).

א.

שכונת 'מורשה' ברמת השרון היא שכונת גבול. מבלי להתכוון לכך מלכתחילה, היא נושקת לכביש מספר 5. בתיה הקטנים פעורים כלפי מבני התעשייה או כלפי חומת הבטון הטרומי שחוצצת בינה לבין הכביש. תוואיה מתפתלים. רחובות קטנים חד סטריים מכונסים בינם לבין עצמם. עדות לכך שמדובר בשיכון ציבורי משנות החמישים. בטבורה כמה מבנים טוריים, בני 4 קומות, עם התרחבויות ושינויים לרוב. בתים טוריים שאנחנו מכנים "שיכונים", מבלי לדעת שגם הבתים האחרים בשכונה נבנו על-ידי השיכון הציבורי. בתים קטנים בחצרות גדולות שהיו אמורות להוות משקי עזר. לבתים הקטנים הללו כמעט שאין זכר בשכונה. יש שהם גדלו, טלאי על טלאי, ויש שהם נהרסו על-ידי בעל אמצעים,  שבנה על הקרקע בית פרטי גדול, המשתלט על המגרש והמקיף את עצמו בחומה. הפרטיות מקודשת.

באחד מהפיתולים הפנימיים חבוי מרכזון שכונתי. לא ה-מרכז השכונתי, אלא מרכזון קטן של אחת מתתי השכונות המרכיבות את שכונת 'מורשה' הגדולה. למרות הקרבה הרבה לכביש מספר 5, הפיתולים חובקים את המרכזון המוקף בתים ועצים, כך שהקרבה לגבול הגועש ולתנועה המהירה אינה מורגשת. שם נפגשנו.

חנות הירקות או המכולת, שתוכננה להרבות חיים במקום כבר אינה קיימת. במקומה נותרו חללים קטנים במבנה חד קומתי, שחוברו ליצירת מבנה "המערכת". בחלל, רצפת פרקט ושולחן ארוך ומסוגנן רגליים, "מעוצב". אלו מנוגדים לצבע הלבן והפשוט של הקירות הישנים. התכנסנו במבנה המערכת כדי לדבר על תכניו של DOMUS העברי.

 

 

הפרופסור דרוקמן (שני מימין) מאתגר את הצוות. מולו (באדום) פרופסור נברו 

ב.   

אנחנו עוסקים בסביבה המלאכותית של בני האדם – הסכמנו. מכנה משותף רחב ובלתי מחייב, שטומן בקרבו את החומרים שאנו יוצרים מהם חפצים, ואת החומרים הגדולים שסוככים עלינו מפני המרחב האינסופי של היקום: הבית, הרחוב, השכונה, העיר. נעים בחופשיות בין תכנון אזורי, בינוי ערים, ארכיטקטורה, עיצוב המוצר ואומנות.

העיסוק בחומר משחרר. לחומר יש קיום משלו ואפשר לדבר רק על הקיום הזה. אפשר לדבר על המפגש בין הקל לכבד, בין הרך למוצק, בין האטום לשקוף. אפשר לדבר על ה"מה" ולא על ה"למה". בניגוד למדעים אחרים, משמעות נקודת המבט של החוקר או הכותב – אינה קריטית. כתיבה ומחקר של תרבויות מתקיימת במילה הכתובה בלבד, ולכן זהותו, אמונותיו, ותרבותו של החוקר עצמו קריטיים להבנת נקודת המבט שלו. לעומת זאת, לארכיטקטורה, לחפצים או לאומנות יש קיום עצמאי, המאפשר להתייחס רק אליהם, גם בנפרד מהשאלות הגדולות על הקשר בינם לבין התרבות שהפיקה אותם.

במה נבחר? האם נבחר להתייחס למוצר כמות שהוא? האם נבחר לדוש במשמעויותיו? או בלשון אחרת: האם נבחר לנו את הדיון ב"מקום הקטן" שמצמצם את עצמו לאסתטיקה ולחומר, או שמא נבחר להיכנס לדיון ב"מקום הגדול" והאינסופי של יחסי הגומלין בין החומר לרוח, לתרבות, להיסטוריה, לאידיאולוגיה? האם נבחר להתייחס לרצפת הפרקט ולשולחן המעוצב, או שמא נבחר לדבר על השיכון הציבורי שמסביב?

שאלות אלו אפפו את השולחן מסוגנן הרגליים שבמרכזון השכונתי שבשכונת 'מורשה'.

 

 

הדס שדר (באדום) תוהה, מיקי חיוטין (מימינה) מתחבט, או אולי מנמנם?

ג.

בשנות החמישים, בכנס היסוד של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים באוהלו, נשא בן גוריון נאום. הוא התוודה שחלם להיות מהנדס. גילוי לב זה אינו צריך להרעיש עולמות. מסתבר שבנאומים שלו לפני אגודות מקצועיות היה נוהג להתוודות שחלומו היה להשתייך לאותו מקצוע ממש של האנשים אליהם פנה. אולם לא בכך עסקינן, אלא בהמשך דבריו. הוא תיאר את התחום הנשאף ותוך כדי כך צמצם אותו. אין ארכיטקטורה בדבריו, יש בנייה. טכנולוגיה בלבד.

אולם דווקא אז, בשנות החמישים הרזות, הארכיטקטורה הייתה הכל מלבד בניין. הארכיטקטורה שרתה את האומה. בניית הערים החדשות, השיכונים הציבוריים, כמו גם מבני הציבור – לא עמדו לבדם – חומר וצורה, אלא שירתו אידיאולוגיה: את אידיאל בניית האומה. את האידיאולוגיה שרטטה האליטה החברתית והתרבותית של אז: יהודים ציונים ממוצא אירופאי. לרוב מדובר באנשי תנועת העבודה.

האדריכלים, כחלק מאותה אליטה, נטלו אחריות: אחריות שהיא מעבר לטכנולוגיית הבניין. האדריכלים נטלו על עצמם אחריות לאומית. מתכנני השיכון הציבורי תכננו סביבת חיים, לא רק את הדירות. חשיבתם החברתית האוטופית התוותה לשכונות דמות של גנים (גם כשתנאי האקלים לא התאימו בעליל), כמו גם תכנון כולל של מבנים לשירות הציבור: בין אם מרכזים מסחריים ובין אם בתי ספר וגני ילדים. השאיפה ליצור קהילה אנושית בריאה ומגובשת – ניבטת מבין קוים שעל נייר השרטוט. מתכנני מוסדות הציבור עשו זאת בדרכם. שילוב יצירות אומנות "כנעניות" על קירות האוניברסיטה העברית, או בחירת "הכפר הערבי" כתקדים הראוי למוזיאון ישראל – מלמדים ללא מילים על השאיפה ליצור לנו כאן מקום. להיות חלק ממרחב.

עם השנים השתנתה החברה הישראלית ואיתה הארכיטקטורה. הויתור הקודם על ה"אני" לטובת ה"אנחנו" התהפך. ה"אני" כבש את מקומו כאידיאל החדש. והארכיטקטורה? גם היא ארכיטקטורה של "אני". כזו שיודעת לספר על חומרים איכותיים, כזו שמשתלבת בדיונים דלים על "לייף סטייל", כזו שיודעת להרים את החומות אל מול הרחוב, במקום שפעם היו בו משקי עזר פתוחים ויחידות דיור זעירות.

באין אידיאולוגיה לאומית – מדינית כמו גם חברתית – יש שהאדריכלים ויתרו על האחריות. האובייקטים האדריכליים היו לאובייקטים סופיים שאינם חורגים מהקונקרטי. כל מבנה לעצמו, הרבה סגירות, הרבה עיסוק ברושם חיצוני ולא בתוכן, הרבה "אני". אם נחזור לבן גוריון, הרי שבאופן אבסורדי הלכה הארכיטקטורה וצמצמה את עצמה לבניין.

 

מימין לשמאל: אדריכלית עדנה לרמן, אדריכל יוסי קליין, אדריכל זאב דרוקמן
 

ד.

DOMUS האיטלקי מציג הרבה בניינים יפים. הרבה תמונות צבע. הטקסטים, ברובם רזים. קצת ניתוח, קצת קונטקסט, קצת תיאור חווייתי, וזה מספיק. בעבר הלא רחוק, הייתה הארכיטקטורה באיטליה כלי אידיאולוגי ראשון במעלה. הארכיטקטורה הפאשיסטית, השכילה לנוע בין שני הסעיפים: בין החדשנות המודרניסטית לבין ההדר הקלאסי. בין הסגנון הבינלאומי לבין מורשת העבר הרומאי המפואר. הארכיטקטורה, עמדה אפוא בלב ליבו של ויכוח חברתי קרדינאלי לפני כמה עשרות שנים.

אבל היום זמנים אחרים. האיטלקים רואים עצמם חלק מהעולם. הם לא מנסים לפרש לעצמם את הארכיטקטורה, הם לא מנסים לפרש את עצמם דרכה, או בכלל. הם כאן וזהו. עובדה קיימת. אין התעסקות בשאלות של זהות, אין הכברת מילים. יש עשייה.

אנחנו, לעומתם, מצויים בחיטוט פנימי. מעקמים את האף בחוסר נחת. שוזרים בארכיטקטורה תכנים אידיאיים, שאלות של זהות. מדוע לא נהיה גם אנחנו "חלק מהעולם"? מדוע לא נשכיל להבין שגם אנחנו יכולים להראות בניינים יפים ודי לנו בהם? מדוע לא נקבל באהבה את המצב הנוכחי בו הארכיטקטורה צמצמה את עצמה לבניין? ככלות הכל, הארכיטקטורה שלנו היא מראה חברתית ותרבותית. מדוע שלא נביט עליה כך, כפי שהיא, ללא שיפוטיות? מה יש להם, שם באיטליה, שעושה אותם נינוחים ושבעים, ומה אין לנו כאן?

 

אדריכלית עדנה לרמן מביאה מובאות מספרות עולמית

 

ה.

לאיטלקים יש מורשת מבנית. יש להם "מקום". עם הפאשיזם או בלעדיו, יש להם בסיס אדריכלי ואורבאני שאין לנו. לכן הם יכולים להקל ראש במה שברור מאליו. הם יכולים לוותר, ויתור של עשירים, על מילים נוקבות. מילים ששואלות, שמחפשות, שרוצות לדעת. מילים שבודקות את זהותם העצמית דרך הארכיטקטורה. והרי מדוע יש לבדוק את מה שאינו מוטל בספק? האיטלקים חיים את היש האדריכלי, כמו שאנו חיים את האין.

לנו, בתחושתנו, אין עדיין "מקום". אין לנו זהות עצמית אחידה ומבוססת, אין לנו שורשים ארוכים והמשכיים בטריטוריה אחת, אפילו הנרטיב ההיסטורי שלנו משתנה חדשות לבקרים, נע בין הציונות לפוסט ציונות. אנו תוהים מהי זהותנו כישראלים, מהי הגדרת ה"מקומי" שלנו, מה מאורחותינו נובע מאיתנו ומה אנו נוטלים מתרבויות אחרות: אלו הקרובות ואלו שמעבר לים.

כנגזרת מכך: לנו, בתחושתנו, אין עדיין מקום אדריכלי. אנחנו מחפשים. מרבית ערינו חדשות: מושבות עבריות שהיו לערים (כ'ראשון לציון' או כ'חדרה'), שכונות עירוניות שהתעבו (כשכונת 'אחוזת בית' כשהייתה ל'תל אביב'), ערים חדשות שהוקמו עם קום המדינה (כ'קריית שמונה' וכ'דימונה'). מעט מאוד ערים מעורבות של ערבים ויהודים (כ'חיפה', כ'טבריה'), שמערכת היחסים בין החלקים החדשים שלהם לאלו ה"עתיקים" עדיין לא נפתרה.

והמקום הקודם שלנו – מהו? האם מדובר בשטייטל (עיירה) במזרח אירופה? בערים המרכז אירופאיות המעטירות של לפני מלחמת העולם השנייה? ואולי בערי המזרח התיכון ובכפרי הברברים בדרום מרוקו?  כל המקומות שלנו – ואף לא אחד.

אנו ערב רב של תרבויות ומקומות, הבונה לעצמו מדינה, ללא תקדים מבני נוכח להסתמך עליו. אנו חברה בהתהוות ובתנועה מתמדת: חברה שבונה תוך כדי הגדרה עצמית, חברה שיוצרת ארכיטקטורה. לכאורה: יש מאין. בריק הזה קל לתכנים אחרים לחדור אל תוך המקצוע. האידיאולוגיה של שנות החמישים חדרה ישירות ליצירה האדריכלית, כיוון שהתכנון והארכיטקטורה שחיפשו את  דמותם – הותירו לה מקום.

האידיאולוגיה, כמו גם האדריכלות, חיפתה על הבעבוע הפנימי. היא צבעה בצבע אחיד אוכלוסייה שלא היתה אחידה כלל ועיקר. כור ההיתוך, כמו המודרניזם הרזה והממלכתי ביקש לצקת אחידות תרבותית. השונויות הועלמו אל מתחת לפני השטח. כך עד לשלהי שנות השישים.

משנות השבעים ואילך הלכה החברה הישראלית והחצינה את ההטרוגניות החברתית. השלטון הממלכתי הלך ונחלש והסגרגציה החברתית והמעמדית הרימה את ראשה: מתחים עדתיים, פערים סוציו-אקונומיים, התארגנויות פוליטיות שקבעו עובדות בשטח מילאו את הואקום שהותיר השלטון המרכזי, כמו גם התרופפות האידיאולוגיה. והארכיטקטורה? – גם היא התנהגה בהתאם. הרזון המודרניסטי פינה את מקומו לצבעים, לעיטור, לקווים מתעגלים. הפרויקטים הגדולים של משרד השיכון פינו את מקומם לבנייה הפרטית של הקבלנים.

לכאורה, הסגרגציה החברתית מגוונת כמו הארכיטקטורה שהיא מייצרת. לכאורה, הגיוון המבני אינו אלא בבואה של החברה האנושית הפלורליסטית שלנו. לכאורה, גם אנו, היינו צריכים, כאיטלקים, להביט על עצמנו מתוך שביעות רצון ולמלא את הדפים ב"בניינים יפים".

אולם הסיפור שלנו אחר. בכל זאת ולמרות המגוון אנו חסרים: חסר לנו המסד האורבאני, הארכיטקטוני והדמוגראפי שקיים באיטליה. באין מסד שכזה, גם הארכיטקטורה המגוונת שלנו דלה. היא דלה במשמעות. את החסך שהותירה האידיאולוגיה, באובדנה, לא מילאה משמעות אחרת. באין משמעות, מתייחס האובייקט האדריכלי אל עצמו, מתכנס, מאבד עומק ונסגר.

כך, ההתייחסות העצמית של הארכיטקטורה ב- DOMUSהאיטלקי נובעת מביטחון עצמי וממלאות פנימית, שמותירה את הבחירה ב"מקום הקטן" קרי: בשיח המצמצם עצמו לפרויקט בלבד – בחירה הגיונית ומניחה את הדעת. אולם אצלנו, העיסוק ב"מקום הקטן" אינו אלא סימפטום להיעדר תוכן. סימפטום לריקנות.

 

 

אדריכל פרופסור זאב דרוקמן, חגי שודרון

 

ו.

כחברה הישראלית המתהווה, גם מערכת DOMUS ישראל מחפשת את דרכה, מחפשת את זהותה ואת תכניה. סוגיית הבניינים היפים לא נפתרה. כפי הנראה קשה להתנגד ליופי, בייחוד כשמדובר באדריכלים. מי יקבע מהו בניין יפה? או יתרה מכך: מהו יופי? על כך ראוי לקיים דיון נוסף, שלא נערך עדיין. אולם, מעבר לשאלת הבניינים היפים, קרי: לאובייקטים האדריכליים, היה ברור כי אנו רוצים בשיח. אנו רוצים לדבר על הדברים שהם מעבר לאובייקט האדריכלי. אנו רוצים את המשמעות. אנו רוצים את "המקום הגדול".

מהו אותו "מקום גדול"? האם הוא כולל שאלות אלמותיות כ"מי אנחנו ולאן אנו הולכים?" או כ"ציונות אז והיום"? – לא בהכרח. המקום הגדול כולל את כל מה שהוא מעבר לאובייקט. אנו רוצים בשיח על הקונטקסט. ומהו הקונטקסט? – כל מקום והקונטקסט שלו.

יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט ההיסטורי: זה השואל מהי משמעותה של היצירה האדריכלית ביחס לעברה שלה, או ביחס לעבר של סביבתה. יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט האורבאני: זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לרחוב – האם הוא תורם לרחוב או מסתגר ממנו; זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לעיר כולה: האם הוא מחייה אותה או תחום בדל"ת האמות של קירותיו; זה השואל מה משמעתו של המעשה האדריכלי ביחס לרקמה האורבאנית הקיימת: האם הוא משתלב ברקמה הקיימת מתוך ענווה או מתריס כנגדה, משתרר עליה ומאבד מדקויותיה.

יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט התרבותי: זה השואל מה משמעותו של המעשה האדריכלי ביחס לתרבות של מתכנניו, וגם של מאכלסיו. יש שקיים פער בין תרבות המתכננים לבין זו של המאכלסים, והתנגדויות קטנות ובלתי מוצהרות חותרות תחת הקווים הנוקשים של הארכיטקטורה. תוספות בנייה, עיטורים וצבעים, שינויי תפקוד של חללים, הגדרות חלליות מחודשות וחלוקות טריטוריאלית אחרות מאלו שנקבעו על שולחן השרטוט – מרמזות על הפער. יש שהקונטקסט הראוי להתייחסות הוא הקונטקסט האידיאולוגי: זה השואל מהן האידיאולוגיות הסמויות שנטענות במעשה האדריכלי על-ידי מתכנניו ועל-ידי מאכלסיו – אלו שחווים אותו ואולי אף שמממשים את היצירה התכנונית בגופם.

לארכיטקטורה, כפי שכבר נכתב, יש חיים משלה. יש בה חלל, יש בה חומר, יש בה אור – יש בה – במקרה הטוב, גם יופי. תמונות מאירות עיניים, שרטוטים ותוכניות מביעות אותה במגבלות העיתון, שאינו אלא סוג של מתווך בין האדם לבין החלל שבו הוא אינו נוכח. אולם התמונות אינן ממצות את הדיון בארכיטקטורה. הדיון בה קיים גם במילים.

המילים הינן חלק משמעותי ב- DOMUSהישראלי, אותו אנו רוצים לייסד. מילים שתדענה לנתח את הארכיטקטורה דרך פרמטרים שאינם ברורים מאליהם בתמונות. שתדענה ללכוד את הנקודה הארכימדית, הנובעת מתוך היצירה הארכיטקטונית. לכן, משמעותם של הכותבים אינה נופלת מזו של היוצרים. הכותבים, מבחינתנו, יוצרים גם הם: הם יוצרים את השיח.

כתיבת השיח מיועדת, בראש וראשונה, לנו – ליוצרים את הסביבה המלאכותית של בני האדם. אולם כיוון שאנו רוצים בדיונים שהם מעבר לעיסוק באובייקט עצמו, נגיע מן הסתם במהרה גם לדיסציפלינות אחרות: נדבר על סוציולוגיה, על אנתרופולוגיה, על היסטוריה, על תפיסה קוגניטיבית, על תפישה חושית וכן הלאה. לפיכך, השיח מיועד לכל אדם הרואה עצמו חלק מההוויה התרבותית כאן, גם אם אינו עוסק בתחום. ככלות הכל, כולנו חווים ארכיטקטורה, עיצוב תעשייתי ואומנות.

הכתבות יכולות לנבוע מתוך מקום או פרויקט אדריכלי ספציפי, ולצאת ממנו אל הדיון המופשט, או ההיפך: מתוך דיון בנושא מופשט – לגעת בספציפי. מערכת יחסי הגומלין בעלת ערך רק כאשר השלם גדול מסכום חלקיו, קרי: כאשר הטקסט מאיר באור אחר את היצירה האדריכלית – אור שתמונות צבע דלות מלהכיל, או כאשר המילים האבסטרקטיות מתנקזות אל תוך משמעות חומרית וחללית ספציפית.

אם בעידן הראשון שלנו הארכיטקטורה ביטאה אידיאולוגיה ובעידן הנוכחי, יש שהיא מצטמצמת ל"בניין", הרי שאנו רוצים ליצור עידן שלישי: עידן בו תחזור הארכיטקטורה למקומה, כחלק מהיצירה התרבותית -חברתית שלנו כאן. אנו מבקשים למסד את השיח על הארכיטקטורה כיצירה תרבותית. במילים אחרות: אנו מבקשים למסד את השיח על הארכיטקטורה כדיסציפלינה השייכת למדעי הרוח.                                 

 (הכותרת: מתוך 'שיר החירות'. מילים: יצחק שנהר)

 

 

אדריכלית עדנה לרמן, אדריכל יוסי קליין

 

 

משמאל לימין: חגי שגב, דינה שהם, אדריכלית היידי ארד