אומץ ותשוקה – בני הזוג שמאחורי "טולמנ'ס"

הוא אנגלו סקסי מיושב ומחושב, גבוה וכסוף שיער, היא ארגנטינאית תוססת ועוקצת, קטנה ואדומת שיער. בהיסטוריה של העיצוב שלנו, רשומים בני הזוג ג'ף ותמרה טולמן כמי שהביא כבר בתחילת שנות השישים את מיטב העיצוב העולמי ארצה וגילה אותו לראשונה בפני הישראלים. במשך כארבעים שנה הם היו שגריריהם הנאמנים של מיטב החברות ומעצבי העל הבינלאומיים בישראל.
בחנות שלהם בהרצליה פיתוח, אירחו את צמרת העיצוב העולמית עצמה, כג'וליו קפליני ואלברטו אלסי, בעלי חברות העיצוב המובילות בעולם ומעצבי על כסטפאנו ג'יובנוני והאחים קמפנה. 

עתה מכרו את הווילה שלהם בכפר שמריהו, מסרו את מפתחות מפעל חייהם, רשת חנויות העיצוב היוקרתית "טולמנ'ס" לבעלים חדשים והתמקמו בדירת ענק ליד מוזיאון תל אביב. יש להם עתה יותר זמן ליהנות מהנכדים, תמרה מתפנה לעצב את הדירה וג'ף מתכוון לכתוב ספר ביוגראפי.

 

ג'ף ותמרה טולמן בטקס קבלת אות העיצוב 07 על מפעל חיים, עם נציג השופטים פרופסור מיכה לוין

"הכי אני משוגעת על הסכו"ם של אלסי, במיוחד על הכפית. הבנות בחנות שלנו היו בהלם כשחמש דקות ליטפתי את הכפית ובכיתי. מדהימה, שים אותה על האצבע ותסתכל", תמרה טולמן מתפעלת כילדה קטנה, "אני אוהבת אסתטיקה, אבל אני אדם מאד פרקטי. רוב החפצים בבית שלנו הם לשימוש ולא לנוי, והעיצוב מינימליסטי עד שלא רואים אותו, כמו מנורה שתאיר אבל שלא יראו אותה. לעומת זאת בחיים שלי אני צריכה המון המון – זה כואב כמה שאני צריכה, פשוט נורא".

 

 

האחים קמפנה (לאדרה) בטולמנ'ס

עידן העיצוב הסקנדינבי וחנויות "דניש"

 

Eero Aarnio, Ball Chair, 1963

 

ג'ף טולמן (74) נולד וחיי בדרום אפריקה, עם שבעה אחים ואחיות, שהתייתמו מאביהם כשג'ף היה בן שמונה וחצי. ב-1958 הגיע ארצה כתייר, הכיר צברית ונישא לה, הם עברו לדרום אפריקה, אך חזרו ב-1961 ארצה עם תינוקת בת שנה. "היו לי קטלוגים של רהיטים מדנמרק, ידעתי שהסקנדינבים מובילים בתחום וכעולה חדש נהניתי מהקלות מס בייבוא רהיטים, אז כבר כשלמדתי באולפן לקחתי הזמנות מעולים חדשים וייבאתי להם רהיטים ממפעלים בדנמרק, שהתקשרתי אליהם באמצעות אחי הגדול שהוא אדריכל", מתאר ג'ף את ההתחלה "ראיתי שאף אחד בארץ לא יודע כמו שצריך מה זה קמעונאות, שירות ללקוח ומדיניות מחירים והחלטתי לנהל חנות ברמה גבוהה מהמצוי והקמתי את חנות 'דניש'. שר האוצר דאז ספיר בדיוק פתח את שערי הארץ ליבוא, אבל עם מיסוי מאד גבוה שיגן על היצרנים הישראליים. רהיטים קנו כאן אז בעיקר מנגרים ולקוח שרצה רהיט מיוחד, הלך למעצב פנים שהפך אותו לשפן ניסיונות ועיצב לו רהיט. נסיעות לחו"ל היו די נדירות ואנשים הזמינו לעצמם דברים מכל מי שנסע לחו"ל. אנשים התפעלו מהריהוט הדני המעוצב שייבאתי, מהשרות האדיב וקיבלתי עיתונות טובה. מחנות של 40 מ"ר בבן יהודה בתל אביב, עם שולחן שרטוט וקשר עם איזו נגריה שיצרה עבורי – גדלתי לחנות מעוצבת של 200 מ"ר בקומת מרתף ברחוב טרומפלדור מול בית הקברות. הייתה כזו התנפלות של לקוחות עלינו, שסגרנו את החנות ופתחנו אותה רק לאנשים שקבעו פגישות, בשלושה ימים בשבוע כשהיינו פתוחים. כדי לקבל ייעוץ מתמרה היית צריך לחכות שבועיים, כי היא הייתה כוכבת ותפוסה לגמרי. ידעתי אז שההצלחה מובטחת, אם ישראלים מוכנים לשלם עבור רהיט מיובא ואיכותי כפול ממחיר הרהיטים הישראלים. משיווק שפנה בעיקר לעולים חדשים, עברתי לשיווק לשאר האוכלוסייה. תוך זמן קצר פתחנו מחסן ביפו ומשם לביתן ענק בגני התערוכה, המקום היחיד שהיה פנוי מיידית למלאי גדול. אחר כך קנינו בניין ברמת גן של בית חרושת שפשט את הרגל והפך לחנות הדגל של 'דניש'. בהמשך הקמנו סניף גם בחיפה".

 

כסא "הנמלה" של ארנה יעקובסן, 1951 ושז לונג של אלבר אלטו להרמן מילר, בחנות 'דניש' רמת גן

"דניש" פלוס תמרה טולמן

 

ג'ף ותמרה טולמן, 1965

תמרה גדלה בבית אמיד בארגנטינה והגיעה ארצה בתחילת 1965, לשהות שהתארכה יותר ויותר. "אבי היה קשור אלי עד שיה מוכן להוריד כוכב מהשמיים עבורי, הוא רצה שאחזור הביתה ואיים שיפסיק לממן אותי ושאם תוך שבוע לא אמצא עבודה, אני שבה הביתה. החלטתי להראות לאבי וכך הגעתי לראיון עבודה אצל השותף של ג'ף ב"דניש", שלא התרשם ממני. ממש בדרך החוצה מהראיון, ג'ף קלט אותי מרחוק וממש צעק לי שאשוב וביקש לראיין אותי בעצמו. התוודיתי בפניו על האולטימאטום של אבי ואמרתי שאני חייבת מקום עבודה ומוכנה לעבוד חינם. ג'ף אמר לי 'יש לך עבודה, אבל לא בחינם' ושילם לי מאה דולר, איתם הסתדרתי שלושה חודשים שלמים, אבל יכולתי להגיד לאבי שיש לי עבודה ומשכורת ואני נשארת בארץ". תמרה שהייתה אז בת 22, השקיעה את כל מרצה בחנות "עבדתי 18 שעות ביום כולל שישי ושבת", היא נזכרת "הרגשתי שהכל עדיין פתוח ובתול בארץ וניתן ואפשר לעשות המון וכולם רק מצפים בנפש שוקקת שתראי ותלמדי אותם. עיצבתי ל'דניש' חפצים משאריות רהיטים שלא נמכרו בשוק הפשפשים, מכסף שבקופה הקטנה קניתי אביזרים מאירופה, ערבבתי והמצאתי דברים ומילאתי את החנות והקמתי את 'דניש פלוס' (חנות החפצים של "דניש רהיטים"). בחודש השביעי עמדתי עם רולר וצבעתי קירות בחנות. יש שני דברים שאף אחד לא יכול לעצור אותי לגביהם: אומץ ותשוקה, אם אני רואה משהו אני הולכת עד הסוף, אם את מפסיקה את לא מנצחת". ג'ף טיפל ברהיטים ותמרה הייתה קניינית הכלים ומעצבת התצוגה. "הקהל שמכניסים הכלים הקטנים גדול פי עשר מהריהוט. הם קונים כלים ואחר כך עושים סיור להתרשם מהרהיטים", מלמד טולמן.

ב-1965 נחקק בארץ חוק לפיו עולים חדשים רשאים להביא מוצרים רק מארץ המוצא שלהם, החל המיתון במשק ושיעור המכס עלה כמעט פי שניים וגם נוספו לו היטלים נוספים, שנועדו לעזור ליצרנים המקומיים לנצח את היבוא. ג'ף נאבק כדי לשרוד במציאות בלתי אפשרית. הוא ייצר בעצמו ריהוט בנגרית 'קסטיאל' ובמפעל גבעת ברנר, גייס הון נוסף מקרובים בדרום אפריקה, אך לבסוף נכנע וב-1978 מכר שמונים אחוז מ'דניש' לענקית הרהיטים המאד מצליחה "רים". "נכנסנו איתם להנפקה כושלת בבורסה, המניות שקיבלתי מהם לא היו שוות כלום וכל רווחי 'דניש' עברו לכסות את הפסדי 'רים'", נזכר ג'ף "כל הכסף נעלם ואני לא רוצה להעלות השערות מרושעות. זה נגמר בזה שפיטרו אותי, כי לא הסתדרתי עם הבן היחיד של הבעלים, שעבד בחברה. הכניסו במקומי מנהל מקצועי שעשה כל שגיאה אפשרית ועבר מרווח שעשיתי של 800 אלף דולר, להפסד של מעל מיליון דולר. לבסוף פשטו את הרגל".

 

עידן העיצוב האיטלקי ברשת "טולמנ'ס"

 

 

תמונות מטולמנ'ס: מעצב העל סטפאנו ג'יאובנוני ורעייתו ומאחוריהם תמרה טולמן, משתובבים. "מורדולינו", מברשת לאסלה שעיצב ג'יאובנוני לאלסי. חולץ הפקקים של אלסנדרו מנדיני לאלסי. קומקום מתכת של אלסי. סיר בישול וקערת פירות של ג'יאובנוני לאלסי.

בינתיים הקימו הטולמנים את רשת חנויות "טולמנ'ס" ועידן חדש החל: יבוא של עיצוב איטלקי. הטולמנים היו אלה אשר הביאו את חברת העיצוב המיתולוגית אלסי לישראל. "ראינו אותו בתערוכת רהיטים, נכנסנו לאולם הכי מוזר במילאנו, נעצרתי ליד סטנד קטן ואמרתי לג'ף 'זה מה שאני רוצה לחנות הבאה שלי. לא ידעתי מי זה אלסי, הוא לא היה מפורסם אז. הזמנו כלים שלהם לפתיחת חנות 'טולמנ'ס'. הזמנתי אחד מכל כלי באוסף של חמישים כלים ורעדתי מפחד שאם לא אמכור אותם ג'ף יהרוג אותי, סידרתי את זה על המדפים בחנות בכיכר המדינה וביום הפתיחה אנשים פשוט התנפלו על זה, לא אמרתי לאף אחד שיש לי רק כלי אחד מכל סוג, לכל קונה אמרתי בסדר, תקבל את זה אבל לא היום, כי אני לא רוצה לקלקל את התצוגה בחנות ומיד הרמתי טלפון לאלסי והזמנתי משלוח גדול במשלוח אוויר מיידי, שכולו כבר היה מכור מראש".

"כך החלטתי לעשות תערוכה של חברת אלסי במוזיאון תל אביב. אלסי מאד קשוחים וסנובים, מאד אליטה, מאירה יגיד (אוצרת העיצוב של מוזיאון תל אביב) אמרה לי 'שלחתי להם מאות אימיילים ומכתבים ולא נעניתי. את לא תשיגי אותם'. החלטתי שאצליח לעשות תערוכה בדיוק כמו שאני רוצה. נסעתי לסמינר באיטליה ופגשתי את אלברטו אלסי המנכ"ל בארוחת צהריים, שאמר לי 'שמעתי שאת רוצה לעשות תערוכה של אלסי במוזיאון? ואת חושבת שהם יציגו במוזיאון חברה מסחרית?' ואז האיש הכל כך חשוב הזה אומר 'תגידי לי מה שאת רוצה ואני אתן לך'. הוא אכן שלח כל מה שרצינו, כמויות אדירות של מוצרים ואף תרם עשרים אלף דולאר להקמתה התערוכה, עליה אמר 'זו התערוכה הכי יפה שהייתה לאלסי עד היום'".

 

מימין לשמאל: אנדראה ברנזי, גב' אלסי, אלברטו אלסי, תמרה טולמן, ניקולטה ברנזי

בסוף 2006 פרשו הטולמנים מהרשת שלהם ופינו מקומם לבעלים חדשים, שוקי שוורץ, לשעבר בעל חברת 'פיניש' שחבר לצביק'ה גיור בעל "ניופאן". "הוא ארוגנטי מדי בפרסומות שלו ומרתיע אנשים שאנחנו יקרים, תדמית שפגעה בנו תמיד, כי רצינו להרחיב את השוק שלנו ולמכור לא רק לעשירים. הכל בגלל שהוא כה מתלהב מזה שהוא נכנס לחברה יוקרתית כשלנו", מתאר טולמן את הבעלים החדש של טולמנ'ס. יש גם ביקורת רטרוספקטיבית על עצמו והוא מודה שאחד מכישלונותיו הוא בכך שלא פיתח קשר עם אדריכלים, מאחר ולא רצה לשלם להם עמלות תיווך, בדומה למדיניותו באי מתן הנחות ללקוחות.

הרשו לעצמכם את הטוב ביותר

 

ג'ף טולמן גבה קומה, מדוד, מדבר במתינות וכבד ראש. תמרה טולמן קטנת קומה (כמחצית גבהו של בעלה), אדמונית תוססת, קופצנית ועוקצנית. נראית תמיד כאילו יצאה משערו של מגזין לאופנה, לבושה בהידור לבן ונקי מרבב וחובשת כובע פנמה. טולמן מאמין שסוד ההצלחה טמון בידיו של איש המכירות של כל חברה "איכות המכירה עבורי היא החשובה ביותר, להבין את הראש והטעם של הלקוח ואז להציע פתרונות", הוא מנמק "בסופו של דבר כל החברה מהאדמיניסטרציה ועד למובילים – בידי המומחה שבחנות המקבל את הקהל. לכן אני מחפש כוכבים, הם המפתח להצלחה". דרכם של הטולמנים זרועה בכוכבים, אותם הם גילו וטיפחו בעצמם. שורשיהם של רבים מכוכבי העיצוב הישראלי צמחו ב"דניש". משה קסטיאל למשל. "ראיתי בחור בן 18 מגיע להיות אלוף בתחרות טיסנים. אמרתי שאם הוא יודע להיות כה מסור ונחוש להגיע לשיא, הוא מתאים לעבוד בשיווק אצלי", נזכר ג'ף. גם ארז בעל חנות "תות" היוקרתית ברמת השרון, נתגלה על ידי הטולמנים "ארז הגיע אלינו בעקבות מודעת דרושים שפרסמנו והיה אצלנו מוביל ומרכיב רהיטים. הוא התעניין מאד בעסק שלנו ואמר שיש לו חוש לעיצוב. שאלתי אותו אם הוא עיצב משהו והוא הראה לי את החדר שלו. זה הספיק לי לקבל אותו לעבודה", נזכר ג'ף.

"האחים קסטיאל הם שני בחורים חכמים בצורה בלתי רגילה, מעתיקים הרבה, אבל טוב, אין שם עיצוב שלהם", אומרת תמרה. על מעצב צמרת ישראלי אחר, שתמרה מבקשת לא לגלות את שמו אומרת תמרה "ראיתי עבודות שלו ובא לי לבכות, זה אסון. הזדעזעתי מהמחיר ולא האמנתי שקונים כזה דבר. אני אומרת מי שקונה מכל אלה – מגיע לו. הייתי בתצוגה שלו כשהוא פתח את החנות שלו. חשבתי שזה עלבון לטעם וליושר ולמה שאתה רק רוצה. בארץ לא אומרים 'וואהו איזה יופי, מי המעצב?' אלא 'מי המעצב? וואהו איזה יופי'. קונים שמות. הישראלים חייבים לטעום לחוות ולאהוב דברים, אי אפשר לאכול כל הזמן אותו אוכל. באירופה מעט מאד אנשים משתמשים באדריכל, הם לא צריכים, הם רוצים שהבית ישקף את האופי שלהם וטעמם. בארץ אנשים עושים כל מה שהאדריכל אומר. איפה תראה באירופה גברת הלוקחת אדריכל פנים לקנות ספה? בארץ אנשים פוחדים מהאדריכל ולא קונים דברים שבטעם שלהם", אומרת תמרה. "רוב האנשים רוצים את המוצרים וגם את הרעיון מה הם יכולים לעשות איתם, אבל אין בזה כללים. כוס יכולה לשמש לשתייה, אבל גם לגלידה, לנר, לקוניאק, לפרח. מפה אפשר לעשות מסדין ואגרטל מכד – אם זה נראה טוב זה מספיק. זה לא חשוב ש'זה לא נהוג'. אל תקנו דברים כדי להשתמש בהם בחגים או רק למתנה. אתם לא אוהבים את עצמכם מספיק כדי לתת לעצמכם את הטוב ביותר? אני אוכלת עם סכו"ם יקר ואיכותי כל יום, לא רק בראש השנה ולא רק כשיש אורחים".

 

 

כסא דג של Satyendra Pakhalè לקפליני, בטולמנ'ס

מה היו ההיי לייטס של הקריירה שלכם?
"הפתיחה של 'דניש' ברמת גן, הפתיחה של 'טולמנ'ס', הביקור של המעצבים סטפנו ג'יאובנוני, ריצ'רד סאפר וג'וליו קפליני היו מרגשים והתערוכה של 'אדרה'", מסכמת תמרה.

 

הפרק לקוח מספר אות-העיצוב היוצא לאור החודש בהוצאת אוריין